מדי תקופה מתעוררים כולנו לצלילי ידיעה מרעישה: רב פלוני או באבא אלמוני נעצרו. מתברר שהם חוטאים ופושעים, מתעללים והוללים, כל אחד לפי טבעו (הרע). הלם בקהילה. מראיינים אנשים ובעיקר נשים מהקהילה שמספרים כמה סימנים מחשידים היו, אילו דרישות היו למנהיג התורן. ואז מגיעה שאלת המחץ: למה האמנתם בו? איך הסכמתם שזה ימשיך? מה חשבתם?
לא אדון במאמר זה במורכבות הרגשית והקהילתית שמובילה להתעלמות משאלות קשות. אבקש להתמודד עם הרציונליזציה שגורמת לנו להאמין באנשים מסוימים. נחמד לתייג התנהגות כזו 'השתייכות לכת', ולחשוב שמדובר בתופעה רחוקה המתרחשת אצל חלשי אופי, לא משהו שקשור אלינו. אבל לא תמיד מדובר בכת, בוודאי לא במקומות שברגע שהאמת נחשפת נוטשים האנשים את הקהילה. הנושא כאן הוא שרשרת טענות המשמשת קבוצות רבות.
צדיקים לא משקרים
לצורך העניין, הבה נשוחח על גאב"ד חלדודנא, יהודי בשם ר' משה, עובד ה' וצדיק. מי אמר שהוא צדיק? לזה יש הוכחות אמפיריות. הוא מתפלל בדמעות שליש. כבר עשרים שנה יושב על כס הרבנות ומקרב יהודים לעבודת הבורא. נוהג הנהגות קדושה מכובדות. מעולם לא נתפס אוכל חסה שאינה חסלט, נופש בחו"ל, או נופש בכלל. בקיצור, צדיק.
אחרי שהסכמנו שהוא צדיק, בואו נסכים על דבר נוסף שרבים מאתנו מסכימים לו: צדיק אינו משקר. יתכן שאתה, הקורא, זועף מעט עכשו, אבל אנחנו מדברים על התפיסה הקלאסית. לא עליך. כולנו, למען האמת, מסכימים על הנקודה הזו. אנחנו רק חלוקים על שאלת מיהו צדיק. חלק אינטגרלי ממהותו של צדיק הוא אמירת האמת שלו: לא יתכן שצדיק 'אמיתי' יעבור על איסור שקר. השאלה היא רק הפרמטרים הקובעים שהאדם הוא אכן צדיק.
נניח אפוא צדיק אמיתי, שאינו משקר, שכעת ממליץ לעשות משהו מסוים שנראה לנו מוזר ואפילו נגד התורה, אבל הוא אומר שבעצם זה לא נגד התורה. מה הזכות שלנו להתנגד? כאמור, לא יתכן שהוא משקר. להבהיר, מדובר על מקרה של התנגשות חזיתית וחייבים להחליט: או הוא שקרן ומנוול, או הוא צדיק ואני הטיפש האפיקורס שמערער על הקב"ה ומשה עבדו. בנקודה זו ברור שהצדיק מנצח.
האם זו תפיסה שגויה? נרחיב על כך בהמשך. האם היא נפוצה גם בקרב קבוצות לגיטימיות ביהדות? בהחלט כן.
הטענה משמשת הרבה מאד קהילות בנושאים מגוונים. לא פעם אנחנו משפשפים עיניים בתדהמה מול התנהגות בוטה של קבוצות מסוימות, התנהגות שחוצה כל רף תורני ומוסרי. הטיעון שלהם אינו הסבר לוגי כלשהו, אלא שימוש בשמו של הרב מתוך הבנה שאם הוא אמר הרי שזה נכון. אין אפשרות נוספת. וברגע שזו תפיסת העולם, לא משנה כמה צדיקים יאמרו אחרת, או עד כמה יהיה רבם מושמץ ומלוכלך, אתה עדיין מנסה לחלוק על אקסיומה.
אם תבדקו רבות מהקהילות האלה, תמצאו סופרלטיבים חריגים על המנהיגים. תשמעו ציטוטים מהמנהיג על כך שהוא נביא, ניצוץ של משיח, צדיק שלא היה כמותו מאז משה רבנו / רבי שמעון בר יוחאי / הבעש"ט / רבי נחמן מברסלב וכן הלאה. המעמד המשודרג מונע אפשרות שצדיק 'סטנדרטי' יחלוק עליו.
תשאלו, איך יתכן שצדיקים אחרים חולקים? מקושיות לא מתים. או הם לא צדיקים, או הם לא מכירים, או הם לא זכו, או הבעל דבר התערב (התשובה האהובה ביותר), או הם מאמינים בו אבל מפחדים לספר וכולם יודעים שבעצם הם מקורבים אליו, או תשובה אחרת. אין אפשרות שצדיק ישקר. הוא הרי אמר שהוא ניצוץ של משיח, אז הוא גדול יותר מכל הצדיקים הרגילים. אולי זאת לא האמת? האשמת צדיקים בשקר בציבור החרדי שקולה להבעת תמיכה ברפורמה המשפטית בקבוצת טייסי קרב. לא מומלץ.
איך אפשר לחלוק?
אין מדובר בכשל לוגי בסיסי, כמו בבדיחה הידועה על אותו חסיד שסיפר שלרבו היה גילוי אליהו. החסיד נשאל מנין הוא יודע על גילוי אליהו, והסביר כי רבו סיפר זאת בעצמו. לשאלה שמא רבו משקר פער החסיד את עיניו בתדהמה. אדם הזוכה לגילוי אליהו ישקר?
[more_articles]
שלא כמו בבדיחה, כאן זה אחרת. את ההוכחה לצדקותו מבססים חסידיו על נתונים אמפיריים: לימוד תורה, תפילות רותחות, מופתים ונסים. גם העובדה שהוא אינו מדומיין היא אקסיומה, שהרי הוא עצמו טוען שלא. כעת טענתם איתנה לכאורה. אם אדם כזה מעיד על גדלותו, איך ניתן לחלוק על כך?
אנסה להבהיר כעת, איך ניתן ואפילו צריך לחלוק על כך.
נקרא לזה כשל המשקיע. יש לך אח תאום, הוא מעולם לא שיקר לך, מעולם לא רימה, הוא רוצה בטובתך. אתה סומך עליו לחלוטין. אם הוא יספר לך על מידע פנימי שיש לו שתוכל להרוויח סכום כסף משמעותי, אתה תשקיע על פי עצתו. אתה סומך עליו. אתה תסכים ליפול לאחור בעיניים קשורות אם הוא עומד מאחוריך. אבל האם תסכים ליפול בעיניים קשורות ללוע של הר געש כי הוא מבטיח שיתפוס אותך? האם תסכים להשאיר את בנך אתו בג'ונגל כי הוא אומר שזה בטוח? עד כאן.
אנחנו מאמינים לאנשים, אבל אמון אינו אמונה. האמון, בשונה מאמונה, אינו אבסולוטי. השאלה היא מה נמצא בכף השניה, על מה אנחנו מהמרים עם האמון. בואו נניח שלכל אדם אנחנו מאמינים ברמה בסיסית. אם הוא יאמר לנו היכן רחוב פלוני, או מה השעה, נאמין לו. עם זאת, אם הוא יבקש הלוואה, נסרב. לאדם המוכר לנו נאמין יותר, אבל עדיין לא נחתום לו ערבות על מאה אלף ש"ח. לאחינו נחתום ערבות (במקרים רבים) אבל לא נסכן את חיינו בגלל מילה שלו.
יש אמון באב ואם, בין בני זוג, אפילו בחברויות מסוימות, שנחשב מוחלט. אבל הוא לעולם לא אבסולוטי. לאמון יש קו אדום, גם אם הוא רחוק יותר מהקו האדום בכינרת.
אמונה היא אבסולוטית, היא לא ניתנת לערעור. אמון לעומת זאת נתון לבחינה. צדיקים לא משקרים, זו עובדה. במילים אחרות, אנחנו מאמינים להם, לא בהם אלא להם. אבל אם צדיק אומר לך שאתה חייזר שאוהב לשתות קריסטל מנטה או שהתורה אינה אמת, אתה לא מאמין לו. אתה לא חייב לקרוא לו שקרן, אתה לא חייב לתרץ אותו. אין לך מספיק אמון לטענה מעין זו. אם הוא דורש ממך לבצע מעשה שבמבט פשוט חורג מסטנדרט הלכתי ומוסרי ו'להשליך את השכל', אתה לא יכול להאמין לו.
זה נכון גם לגבי מעמדו של הצדיק. העובדה שצדיק לא משקר לא מספיקה להציב אותו מעל משה רבנו או בדרגה שווה לו. פשוט לא מספיקה. לא מספיקה להציג אותו כמשיח. אחרת היינו היום עם די הרבה משיחים. לא רק שאני לא מאמין בהם, ב'אמונה', אני גם לא נותן בהם אמון. בלי לטעון שהם רמאים, בלי לטעון שהם טועים, בלי להתייחס לשאלה אם יש סיבות נוספות לדבריהם: אני פשוט לא מאמין. אמונה היא רק בקב"ה, אמון פשוט אין לי.
לא כל רב מוחרם הוא הרמח"ל
האם זה זלזול בצדיקים? לא. על כולנו מוסכם שבמהלך הדורות היו רשעים שהתחזו לצדיקים, היו צדיקים שהחמיצו וסרו מהדרך, היו צדיקים שדרשו מתלמידיהם לעבור על איסורי תורה. אחרי שזה קרה ויותר מפעם אחת, הדרישה לאמונה היא זלזול במהותו של צדיק ובכולנו.
אחרי שאנחנו מודעים לכך שצדיק יכול לטעות, כדאי לבחון את המציאות בעיניים מפוכחות. אם לפנינו אלפי צדיקים, מהם גדולים ומהם פחות. כולם או כמעט כולם טוענים פה אחד שפלוני לא משיח, או לא כמו משה רבנו, או כלל לא צדיק במקרים מסוימים. אם המצב היה שצדיק לא אומר דברים שאינם נכונים באופן אבסולוטי, היינו כעת בסתירה קיומית. התשובה הסבירה היא להניח שמי שלא מכיר מקרוב, קרי הצדיקים האחרים, טועה. ולא לומר שאדם טועה על עצמו, שהרי הוא יודע הכי טוב מה הוא. אבל אחרי ההנחה שיש דברים שאינם נכונים אצל צדיקים, מה הסבירות שאלפי צדיקים טועים מול האפשרות שאחד טועה? הייתי הולך על הרוב.
נכון, הרב וחסידיו ישתמשו תמיד ברמב"ם שהוחרם, ברמח"ל שספריו נשרפו, ברבי יהונתן אייבשיץ שנלחמו בו מלחמת חורמה, ויוכיחו כיצד הוא ניצב כתף אל כתף לצד רבנים חשובים שלא הובנו בתקופתם. אבל ההימור גדול מדי. אם תבחנו את ההיסטוריה, על כל רמב"ם או רמח"ל שהותקפו והוחרמו למרות שהיו צודקים וצדיקים, היו מאות ואלפי רבנים שהוחרמו כיון שלא היו צדיקים. ברור שההימור הנכון הוא להתייצב בצד הרוב ולא להניח שהיחיד הוא הצודק.
למיטיבי לכת, ניכנס לקומה נוספת של האמון בצדיקים מסוימים. האמונה המדורגת. אוותר על נקיבה בשמות כדי לא לגרום לאי אלו מהקוראים לסקול את מסך המחשב ונמשיך עם הצדיק המומצא מתחילת הסיפור, גאב"ד חלדודנא. ר' משה.
ר' משה עובד ה', הוא מתפלל ברצינות ובדבקות, מייעץ לאנשים זה עשרים שנה. הוא אומר שהוא יודע ש"ס. תסכימו אתי שאין לחשוד אותו בשקר על זה. כנראה הוא יודע ש"ס. אותו רב נצפה בלילה יושב עם עץ חיים קטן ונר ולומד. אין היגיון שיהודי יודע ש"ס ועובד ה' לא יבין את מה שהוא לומד. כנראה הוא אכן יודע קבלה.
למחרת ברך אותו רב את פלוני בזיווג הגון ובן זכר. אחרי שנה כובד אותו רב בסנדקאות לבנו בכורו של הלה. אדם היודע ש"ס וקבלה, אדם עובד ה' שברך, כנראה בזכות ברכתו נושע הלה. כשאותו רב הפטיר על גילויים שהוא רואה בלילה, אין צד שלא להאמין לו. כולנו מסכימים שאדם שברכותיו נשמעות בשמים, בחינת צדיק גוזר, לא משקר על גילויים בחלום, אין כאן קפיצה אינטואיטיבית. וכאשר אדם שיש לו גילויים בחלום כותב ספרים, איך נדע כמה עמוקים הם? גם אם אנחנו לא מבינים בדיוק את עומקם, ברור שהם עמוקים מני ים, בפרט אם הוא מעיד עליהם כך. אי אפשר לצפות לפחות מכך מאדם שרואה גילויים.
תמשיכו הלאה בעצמכם. תעלו רמה לאט לאט. בסוף תגיעו למשה רבנו או למשיח. שימו לב, לא נזקקנו לאקסיומה שרב לא משקר. האמנו רק לדברים שיש לנו אמון בהם. היכן הכשל?
כל שרשרת תלויה בחוזקה של החוליה החלשה ביותר. החוליה החלשה כאן היא האמון. אני מאמין לו שהוא יודע ש"ס, שהרי אני יודע שהוא עובד ה'. אבל אני לא יודע שהוא יודע ש"ס. כל הסקת מסקנות שנובעת מכח ידיעת הש"ס שלו לא יכולה לעבור את רף האמון הראוי לו. אם ליהודי טוב שמתפלל ברצינות אני לא מאמין שיש לו גילויים בלילה, או שהוא מבין בקבלה, הרי שעדותו האישית על ידיעת הש"ס או על נבואה לא יעלו ולא יורידו. ואם בחנתי אותו על כל הש"ס והוא אכן יודע? נהדר! זו עובדה. אבל הבנתו בקבלה? היא לא יותר מאמון. אני מאמין לו שהוא יודע קבלה, אני לא יודע. ושוב, אם ידיעת ש"ס לא מספיקה לגילוי אליהו, אין לי ידיעה על גילוי אליהו.
מכאן אפשר להתקדם עוד. המאמין הנבון כעת נועץ בנו עיניים גדולות ושואל: אני מבין שלסכן את חיי צריך דרגת אמון מסוימת, שאגב, קיימת אצלי ביחס לצדיק. מי קבע מה נדרש כדי להאמין לאדם שהוא המשיח? להאמין לו שהוא נביא אמת, להאמין לו ביחס לפרשנות של התורה גם אם היא סותרת את הפרשנות המקובלת? למה שלא נאמין לאדם צדיק כמותו שהוא משיח?
במילים אחרות, אם נניח על כף מאזניים אחת את הסיכוי שהוא משקר מול הסיכוי שהוא משיח, המשיח לוקח, ובהליכה.
אמונה וסטטיסטיקה
אבל הנה סיפור. הולכים אתם לתומכם ברחוב, לפניכם מופיע תושב אי דוברי האמת. באי דוברי האמת חיים בנחת מאה תושבים, תשעים דוברי אמת, ועשרה שקרנים רח"ל. אומר לך האיש, שמי הוא משה. מה הסיכוי שהוא משקר? 10% כמובן. אבל מה קורה אם מציג האיש את עצמו כאדם החכם ביותר באי? מה הסיכוי שהוא משקר?
כיון שיש באי מאה אנשים, הסיכוי שהוא האדם החכם ביותר הוא אחד למאה, זאת בהנחה שאין לנו כל ידיעה על כך. כעת, אדם ש־90% שהוא דובר אמת מספר סיפור שהסיכוי שלו הוא אחד למאה. מה הסיכוי שפגשנו שקרן? 10%, כבר אמרנו. אבל מה הסיכוי שפגשנו את האדם החכם ביותר? 1%. זה אומר שמתוך מאה מפגשים נשמע בין 10 ל־11 פעמים את הטענה שמדובר באדם החכם ביותר. מתוכם רק מקרה אחד הוא נכון, מה שהופך את זה ל(קצת פחות מ) 10% שאכן נפגשנו אם האדם החכם ביותר באי.
מה הסיכוי שר' משה שקרן, שבניגוד להוכחות האמפיריות הוא לא באמת צדיק? נניח שאחת לאלף. מה הסיכוי שצדיק עושה דברים שלא עולים בקנה אחד עם ההלכה או המוסר האנושי, ומוסיף ואומר בואו נשמור את זה בינינו? נניח שאחד למיליון זה אפשרי והטעות היא אצלך. זה אומר שמתוך אלף מקרים של 'צדיקים' שיאמרו זאת, אחד יאמר את האמת, 999 ישקרו. נראה לי ברור שזה הרגע לברוח מאותו צדיק בצרחות.
מה הסיכוי שר' משה ממציא את עובדת היותו נביא? אחד לעשרת אלפים? מה הסיכוי שצדיק מסוים הוא נביא אמת, בשונה מכלל הצדיקים במהלך כל אלפיים השנים האחרונות? אחד למיליון וגם זה פרגון? ברור מהי התשובה הנכונה.
זכותו של כל אדם להאמין. מי שאמונתו חזקה ייכשל פחות ממי שבודק את אמונותיו מדי יום. אבל מי שתפיסת עולמו מאפשרת אמונה כזו בצדיק, צריך להיזהר כפל כפליים שלא לתעל את האמונה לעבר מי שאינו ראוי. אמונה באדם בלי ביקורת יכולה לייצר תוצאות עגומות עד מאד, שמובילות בין השאר לאבדן אמון ואמונה באופן כללי.
הבעיה שנפגעי הכתות לא יודעים שהם פגועים וכשמוכיחים להם שמנהיגם פושע הם ממשיכים לסגוד לו
אכן זה נושא שדורש התייחסות
חשוב שאנשים יחשבו בעצמם גם על דברים ולא יהיו לגמרי תלויים במישהו חיצוני לגבי החלטות בחייהם.
נראה שהחיבר מנסה לשייך את התופעה לקבוצות שוליים בחברה החרדית אך לצערי אני נתקל במאפיינים דומים גם במיינסטרים.
ובעיקר חוסר נכונות לדון בסוגיות שונות באופן פתוח בגלל לחץ חברתי חזק ופחד מתגובת הסביבה ולהיות שונים.
למשל:
1. סוגיית הבחירות שעולה מדי כמה שנים.
ישנן דעות מגוונות בנושא וחלקן מגובות הלכתית באופן מלא ובכל זאת אנשים לא מוכנים לשמוע כלום בנושא ואף תוקפים את מי ששונה מהם בהאשמות של "ביזוי ת"ח" בשעה שהוא בסה"כ שומע לת"ח אחר.
ואף נשמעות אמירות תוקפניות ביותר כו "רודף של ע"י ", "שונא את הקב"ה " "כל חילולי השבת של תחבורה ציבורית ירדפו אותך אחרי 120".
בשעה שישנם צדדים וטיעונים לגיטימיים בשני הצדדים.
ישנם אברכים שנזרקו מהכולל ואנשי צוות שפוטרו מהישיבה, איומים על אימהות בחולאים רעים על ילדיהן, חרמות על רשתות שיווק והסתה בעיתונות.
ושלילה מוחלטת של כל מי שנוהג אחרת.
ואין פוצה פה ומצפצף שיגיד שמשהו כאן לא בסדר
2. סוגיית חיסוני הקורונה שנפלה עלינו לפני מספר שנים.
סוגיה קשה מאד בכל העולם שבו מאמינים בחופש בחירה, ביטוי ואקדמיה עד ש…
אנשים סווגו כתת אדם רק מפני שהעזו לחשוב אחרת ולנצל את זכותם לדאוג לבריאותם ובריאות ילדיהם כמו שהם מבינים.
התקשורת המיינסטרימית (כולל החרדית) פשוט דרסה את כל מי שחושב אחרת כולל בעלי מקצוע מכובדים בטיעון של הגנה על הציבור, בשעה שלא היתה שום ראיה לדבריהם.
שוב נשמעו קריאות גנאי והצעות כמו "למנוע טיפול רפואי" ולמנוע את חופש התנועה והתעסוקה ממי שסה"כ חושב אחרת.
ואצלנו העניין הפך למלחמת קודש עם הססמא הקבועה שהמנהיג לא יכול לטעות וצריך ללכת אחריו בעיניים עצומות ולקפוץ לכבשן האש של מזבח ה"חינוך" (וגם לזרוק את הילדים לשם) למרות שהלכתית אפשר היה לסמוך על דעות מקילות ואף על שיקול דעת אישי.
האמירה שאתה לא מבין כלום ולכן אין לך זכות בחירה" היא סממן ברור של כת ושלילת האוטונומיה על החלק הכי אישי של האדם – גופו באמתלה של שמירה על בריאות הציבור שאותה א"א כלל היה להוכיח.
אמירות כמו "אתה טיפש כ"כ שאפילו אינך יודע כמה אתה טיפש", "אני לא אשב לאכול עם מי שלא התחסן" נאמרו ע"י דרשנים מוכרים ומי שהיה תקיף יותר ואלים יותר קיבל יותר במה.
"ההחלטה היא מערכתית" – אמירה שנאמרה באחד הכנסים מראה שהיחס לאזרחים בעלי בחירה הנו כמו לעדר סוסים שמקבלים לגביהם החלטות בלי
לשאול את דעתם.
פיטורים המוניים של עובדים היו גם ברשימה
ושוב, אין פוצה פה ומצפצף , ואם כן, ישר משתקין אותו.
לסיכום: אדם צריך מצפן אישי ובשביל זה נצטוונו על תלמוד תורה.
יש כללים ברורים איך צריך לשמוע לדעת תורה ואיך מתמודדים עם קונפליקטים אישיים או ציבוריים.
ויש כללים גם מתי לא מקבלים את האחר ומתי כן אפשר להשלים עם המציאות שמישהו חושב אחרת ושומע לצדיק אחר.
ואדם צריך לשים לב טוב שהוא לא חלק מעדר דורסני שלא נותן לאחר זכות קיום\ביטוי ללא הצדקה.
איך הכנסת פה לעניין את כל מכחישי הקורונה?? ועוד כתבת "בלי שום הוכחה"?
בגל הראשון כשהציבור החרדי זלזל בגסות בתקנות הקורונה, נפטרו פי 3 יותר מבוגרים (מעל גיל 60) יותר מהציבור הכללי.
מתוצאנשים ואתה אומר "בלי הוכחה"?
האם לא הוכח שהחיסונים נצילו חיים?
חבל שנכנסת לזה.
איפה בדיוק הכחשתי את הקורונה?
ואיפה הזכרתי זלזול בתקנות?
בדיוק על זה אני מדבר, אתם פשוט לא שמים לב כמה אתם מהונדסים (לא ע"י צ'יפים בזריקות אלא ע"י יצירת נרטיבים)
מה ההוכחה שהחיסון לא מסוכן?
ניסוי של חודשיים שהופסק?
מהי רמת הסיכון של צעירים? 0.0… משהו אחוזים.
זו לא סיבה להסתכן
ובטח לא סיבה לדרוס את מי שנמנע
נכנסתי לזה כדי להראות לכם שגם המיינסטרים מתנהג כמו כת, יש עוד הרבה דוגמאות.
הנאה צרופה
על איזה גבולות אפשר לדבר? הציות הנדרש מאדם חרדי כיום הוא מוחלט, גם אם הנימוקים לדרישות השונות כלל אינם הלכתיים. מה הצידוק לדרישה להשתמש בטלפון נייד שאף אינו מותאם לקבלת הודעות בכתב? יתרה מזו, היכן הנימוק ההלכתי לחרם הגורף על הסמארטפון, "אייפון" במקומותינו? איפה הנימוק ההלכתי להימנעות גברים מעבודה לפרנסת משפחותיהם? ועוד כהנה והנה.
מאמר חובה לכל חרדי מתחיל.
בכלל המסקנה צריכה להיות שצריך למחוק את המושג "הערצה" כחםי מנהיגים, פוליטיקאים או רבנים, ולהחליף אותו במונח "הערכה".
ראינו את זה בכל הפרשות הידועות על מנהיגי כתות, יהודה משי זהב, חיים ולדר וכדומה, וגם בתוםעת הביביזם.
צריך להשאיר תמיד גם את חוש הביקורת הפנימי, ולא לקבל דברים כגזירה משמיים.
כתבה הבאה
איך בונים אמון מעולם שהתפרק כליל מאמון.
מוזר שהכותב הנכבד שכח את הפסוק המפורש ויאמינו בהשם ובמשה עבדו ומאמרי חז"ל רבים שמדברים על חובת אמונת החכמים, כולל מה שנאמר שמהרהר אחרי רבו כמהרהר על השכינה.
השאלה היחידה שנותר לברר מי בדיוק נחשב לחכם וצדיק וגם לזה יש תשובה ברורה בתורתנו הקדושה. חכם וצדיק אמיתי צריך לכל לראש לנהוג עפ"י התורה ולהשפיע על הסביבה בכיון הזה. כל מי שמנסה להגיד שעליו לא חלים כללי הציות לשולחן ערוך אינו אלא מתחזה. כמובן שאצל חכמי ישראל יש מושג של מסורת והם צריכים לקבל את תורתם מדורות הקודמים איש מפי איש עד משה רבינו.
כמובן ישנם מקרים קצת מסובכים ומורכבים, אבל כל זה לא מוריד כי הוא זה מחובת האמונה בהשם ובמשה (ולא רק למשה) עבדו…