נראה כי אין חברה העוסקת בהגדרת זהותה באובססיביות כמו הציבור החרדי. שיח ה"מיהו חרדי" מתקיים בלא הרף בתוך החברה ומחוצה לה. לא פעם חרדי משוחח עם חילוני ושומע ממנו "אתה לא באמת חרדי" או "אם כל החרדים היו כמוך…"
העיסוק בהגדרת החרדיות מופיע במאמרי מערכת ובפאנלים בישיבות, ב'נייעס' השכונתי ובמחקרים אקדמיים. השאלות מוכרות: האם החרדיות היא רק תנועת ריאקציה להשכלה, לציונות ולחילוניות,[1] תנועה שמטרתה רק להקים עולה של תורה אחר בשואה – או המשך ישיר של המסורת האותנטית? מי 'המציא' אותה – החתם סופר, החזון איש או הרב שך? האם היא תנועה חברתית, מפלגה פוליטית או דרך חיים?
בהתאם לכך, נעשו נסיונות שונים לאפיין את ערכיה. יש המתארים אותה כתיבת נח – חומת מגן שמרנית מפני הרחוב; אחרים רואים בה "חברת לומדים"[2], השקפת עולם אקטיבית המעמידה את לימוד התורה במרכז; יש המדגישים את "דוקטרינת דעת תורה"[3] ויש שמעלים על נס את "החרדה לדבר ה'" – ההתמסרות הטוטאלית לקיום ההלכה.
העימות מול החברה הישראלית בשילוב השינוי הפנימי עלולים להוביל את החברה למשבר. צעירים המנסים לאזן בין חרדיות לישראליות עשויים להיאלץ לבחור צד: חלק יפתחו ניכור לזהותם החרדית, אחרים יתבצרו בה עד לקיצוניות טוטאלית. התוצאה לא תהיה עוד עימות פוליטי, אלא כאוס: קרעים משפחתיים וחברתיים.
עיסוק יתר בזהות מופיע בדרך כלל כאשר היא נמצאת במשבר: חברה שאינה בטוחה בעצמה נוטה לשוב ולשאול "מי אנחנו?". משבר זה עומד בליבת החברה החרדית כיום, ומתבטא בשני מישורים:
המישור הראשון הוא המאבק סביב חוק הגיוס. החברה החרדית נאבקת על קיומה מול איום חיצוני – לא רק בשל חשש מהתפשרות הלכתית, אלא כמאבק זהות שדחף אפילו את מי שבעבר היו מביעים עמדות מורכבות יותר, לצופף שורות מול איום "כור ההיתוך" הישראלי ובכך מונע נסיונות להגיע למתווים מאוזנים.
במקביל, החברה מתמודדת גם עם משבר פנימי: בשנים האחרונות מתרחש שינוי המראה שהחלוקה הקלאסית בין חרדים "שמרנים" ל"מודרניים" כבר אינה מספקת, ויותר ויותר חרדים, כולל מקרב השמרנים, מזדהים עם הישראליות[4].
העימות מול החברה הישראלית בשילוב השינוי הפנימי עלולים להוביל את החברה למשבר. צעירים המנסים לאזן בין חרדיות לישראליות עשויים להיאלץ לבחור צד: חלק יפתחו ניכור לזהותם החרדית, אחרים יתבצרו בה עד לקיצוניות טוטאלית. התוצאה לא תהיה עוד עימות פוליטי, אלא כאוס: קרעים משפחתיים וחברתיים.
האם השבר בלתי נמנע? במאמר זה ננתח את שורשיו: נתחיל בתיאור השינויים המהותיים שהחברה החרדית עברה בשנים האחרונות, נבחן את המעבר הקריטי בין ערכים לזהות ונגדיר את טבעה של זהות זו; לבסוף נציג פתרון דרך פרדיגמה חדשה למושגי הזהות הקיימים.
חרדיות סוציולוגית – ממערכת ערכים לזהות
בעשרות השנים האחרונות עברה החרדיות טרנספורמציה: מקהילה קטנה של יהודים המחזיקים סט ערכים דומה התפתח מגזר שלם המחזיק מוסדות – פוליטיים וחברתיים. זהו מעבר טבעי מקהילה אינטימית שפרטיה מחזיקים באידאולוגיה זהה, לחברה הנשלטת באמצעות מבני כוח סוציולוגיים[5] הנוטים להומוגניות ומחנכים לקונפורמיות – חברה, מעצם טבעה, זקוקה למנגנונים המשמרים אותה.
מעבר זה, הנגרם בין היתר מהריבוי הטבעי ומדור חדש של החרדיות שגדל לתוך מערכת קיימת, בלי שנדרש לבחור את ערכיו בעצמו, גרם לכך שהחרדיות חדלה מלהיות מסגרת למערכת ערכים – יהיו אשר יהיו – ובמקום זאת הפכה לזהות לעצמה: זהות היא הרבה מעבר לסט ערכים – היא שייכות; לא עוד עמדה מוסרית, אלא מסגרת השתייכות.
החינוך החרדי להתבדלות, בצירוף תחושת המאבק מול המדינה, הפכו את החרדיות לזהות המוגדרת בעיקר על דרך השלילה – מאפיין שמזוהה גם עם תופעה סוציולוגית מוכרת, שברירת המחדל לבניית זהות קולקטיבית היא שלילת האחר. במקרה שלנו, השילוב בין מאפיינים אלו לבין העדר אתוס חלופי חיזק את מאפיין השלילה והפך אותו למרכזי בתודעה האישית והקהילתית.
בכך הפכה החרדיות מתגובה אידאולוגית ופרקטית השוללת את הישראליות לזהות שתודעתה העצמית ומוקד השייכות שלה נסובים בעיקר סביב השלילה.
מעבר מערכים חרדיים לחרדיות ממשטרת
מצב זה הוביל לכך שהחרדיות נמדדת כיום פחות לפי ערכים או אישיות אינדיבידואלית, ויותר לפי סממנים חיצוניים – לבוש, שפה, סלנג וקודים חברתיים. ככל שהאדם מזדהה עם סממנים אלו, כך הוא נחשב יותר "חרדי". עם התגבשות החרדיות כזהות קולקטיבית – אמצעי שייכות ולא רק מערכת ערכים – היא חדלה לשמש מדד פנימי למוסר או להלכה, והפכה למדד חברתי.
מכאן נולדו שאלות אבסורדיות: האם מי שעובד לפרנסתו עדיין חרדי אם ילדיו בישיבה? האם אברך רשאי להוריד את הזבל בלי כובע וחליפה, או שזה כבר “ספאסט נישט"? שיח ה"מיהו חרדי" חדל להיות בירור ערכי והפך למבחן שייכות ממשטר. ביטויים כמו "ההשקפה הטהורה", "שבט לוי", "נאר תיירה", "ועשית ככל אשר יורוך" ו"פך השמן הטהור" היו למטבעות לשון שמגדירות לא רק תפיסות עולם אלא בעיקר גבולות של שייכות.
לא במקרה, גם תת־זרמים בתוך החברה נלחמים על הזכות להיקרא "חרדים". קהילות שלמות מוצאות עצמן מתגוננות מפני השמצות: "הם לא חרדים אמיתיים, כי הם… (מודרניים / קיצוניים / חוצניקים)". מדד ה"חרדימטר"[6] נעשה לפרמטר ערכי, ואנו מזהים את החרדיות עם היהדות עצמה – הרי לכל דרדק חרדי ברור שהמשיח יהיה חרדי – וכך הפך הטייטל עצמו ערובה ללגיטימציה.[7]
במקום לראות באדם ראשית כל יהודי־דתי, המחזיק גם בערכים חרדיים, הפכה החרדיות במובנה הסוציולוגי להגדרה הראשונית והייצוגית שלנו – אמצעי הזיהוי המרכזי. כך אנו שומעים לעתים מצד אחד "אתה חרדי מדי", ומצד שני "אתה לא מספיק חרדי". חברה שצריכה להיות חברת מופת נלכדה בדינמיקה אכזרית של מאבקים חברתיים, תדמית חיצונית ומרדף אחר שררה. החרדיות, שתפקידה היה אינסטרומנטלי בלבד, כלאה אותנו במבוי סתום המונע לראות מעבר לזהות המגזרית.
כך חי החרדי בדיסוננס קוגניטיבי; מצד אחד הוא מרגיש שזהותו היא מרכז הבריאה, מצד שני הוא חש במנגנונים המוסדותיים שמעיקים עליו – ברור לו מראש באיזו ישיבה ילמד, עם מי יתחתן, ולאיזה חיידר ישלח את בנו. מטרתה של הסוציולוגיה היא לשמר את מסגרת החברה; משכך, היא נאבקת על קיומה באמצעות סוכניה – מוסדות ומבנים – ודורסת כל מי שעומד בדרכה.
על היררכיית זהויות: אחים – יהודים, ורק אז – חרדים
אם כך, כפי שנוכחנו, ההרגל לראות בזהות הסוציולוגית את ההגדרה העצמית היסודית שלנו יוצר כשלים לא פשוטים. אמנם החרדיות כעיקרון מארגן היא כלי משמעותי: דרכה אנו מגנים על עצמנו מפני החילון והיא מספקת צרכים קהילתיים חיוניים. אולם כאשר כלי סוציולוגי הופך עצמו לערך מרכזי, הוא חדל לשרת את האדם ומתחיל לנהל אותו.
בעבר, כאשר הקהילה החרדית נאבקה על קיומה מול מדינה שלא הכירה בזהותה, היה הכרחי להעניק למנגנוני ההתבדלות מקום מרכזי בתודעה. זהות זו, המבוססת על שלילת האחר, פעלה כמנגנון הישרדות חיוני, ששמר על הקיום הקהילתי. כיום, כשהחברה יציבה ובטוחה יותר, מנגנון זה היה לגולם שקם על יוצרו וממשיך לפעול גם במקום שבו אינו מגן עוד אלא אף מזיק.
אנו קרובים לשעת מבחן קריטית עבור החברה החרדית. אצל רבים גובר המתח שבין זהותם החרדית לישראלית.
אנו קרובים לשעת מבחן קריטית עבור החברה החרדית: אצל רבים גובר המתח שבין זהותם החרדית לישראלית. ניסיון מתמשך לשמר זהות אנכרוניסטית במתכונתה הנוכחית עלול לפצל את החברה מבפנים. השאלה המונחת לפתחנו היא אם ניתן לשמר את החרדיות בלי לשפוך את התינוק עם המים.
בשורות הבאות אבקש להציע פרדיגמה המבחינה בין שתי קטגוריות של זהות – זהות־על וזהות משנה – ולשרטט היררכיה חדשה שתבהיר את מקומה הראוי של החרדיות בתוך מדינה יהודית־ישראלית:
לחרדי יש מספר זהויות – משפחתית, קהילתית, ישיבתית – והן מעניקות לא רק מסגרת ערכית אלא גם תחושת שייכות לסיפור גדול ממנו. אולם חשוב להבחין בין:
- זהות־על שהיא מוקד השייכות הראשי. ממנה נובעת המשמעות המרכזית בסיפור חייו של האדם; היא מחברת אותו למכלול ומעניקה תחושת שייכות אל דבר גדול ממנו.
- זהות־משנה פונקציונלית. היא מייצגת היבטים מסוימים של האדם, מספקת ומיישמת ערכים וצרכים ספציפיים, בלי להיות מוקד השייכות או המשמעות הכוללת שלו.
זהות שהיא מרכזית בסיפור חייו של האדם, אמורה להיות מוקד השייכות המרכזי שלו ולהעניק לסיפורו את המשמעות הראשונית. ככל שהיא יותר קונקרטית וממוקדת בערכים ספציפיים, היא צריכה להיות פרטיקולרית ופונקציונלית.
זהות־העל שלנו היא היהדות – ממנה אנו שואבים את עיקר המשמעות, ותחתיה נמצאים גם הדתיים וגם החילונים. זהות המשנה שלנו היא החרדיות – אשר מיישמת ערכים ספציפיים מתוך היהדות ומשרתת את מוקד השייכות הגדול.
כדי להשתחרר מההרגל לראות בזהות הפרטיקולרית – בחרדיות – מוקד השתייכות ראשי, עלינו למצוא זיקה עם הזהויות הרחבות יותר שבנו. הממצא המעודד הוא שכיום המכנה המשותף בין חלקי העם רחב יותר מהמפריד; מחקרים מראים התחזקות זהות יהודית שמספקת בסיס משותף, ומאפשרת לייצר היררכיה ברורה: זהות־העל היהודית כמוקד השייכות והמשמעות המרכזי, וזהות המשנה החרדית כפונקציה ליישום ערכים ספציפיים מתוך הזהות הראשית.
ההצעה המתוארת כאן איננה קריאה להתנתקות מהזהות הקודמת, אלא תיאור תהליך של התבגרות תודעתית: זהות המתפתחת ולומדת להבין את מקומה של זהותה הסוציולוגית בתוך סיפור זהות גדול יותר – סיפורו של עם ישראל.
מדובר על שינוי תודעתי. עלינו לחשוב, להרגיש, לחנך ולהזדהות כך שזהות־העל – היהדות – תישאר היסודית, ואילו זהויות המשנה ישמשו פונקציות פרטיקולריות המממשות ערכים וצרכים קונקרטיים. בדיוק כפי שאנו מאמצים לעתים גם זהויות משנה נוספות – "חברונרס", "פוניבז'רס" או "חדשניקיות" – כך גם החרדיות צריכה להיות זהות משנה, שמשרתת את היהדות כמוקד שייכות מרכזי.
הישראליזציה טובה לחרדים
לאור דברינו, נוכל להצביע על השלכה נוספת הנובעת מאימוץ הגדרת החרדיות כזהות משנה:
כאשר החברה החרדית התרחבה לממדי מגזר, הזהות הסוציולוגית שנבנתה סביב התבדלות, לצד תחושת חשדנות כלפי מוסדות המדינה הנתפסת 'מלכותא דגזלנותא', העצימה את תודעת הנרדפות והולידה גישה הישרדותית שיש לקחת מהמדינה ככל האפשר.
אולם אי אפשר "להציל מן הארי ומן הדוב" כאשר אנו עצמנו נהפכנו לארי ולדוב. כשהציבור החרדי מונה כמעט רבע מהמדינה, הוא אינו עוד מיעוט נרדף – הוא ה"פריץ" בעצמו, חלק ממנגנון הכוח. התנהלות זו השחיתה את המוסדות הקהילתיים מבפנים. הדבר ניכר בהתנהלות הציבורית בערים החרדיות, באופן הקבלה למוסדות, בטיוח פגיעות ובתרבות ה“אנשי שלומנו”, שהקרוב לצלחת זוכה ליתרון.
כשהציבור החרדי מונה כמעט רבע מהמדינה הוא אינו עוד מיעוט נרדף – הוא ה"פריץ" בעצמו, חלק ממנגנון הכוח.
בדיוק כאן יכולה הגדרתה של החרדיות כזהות־משנה להועיל: היא מאפשרת אימוץ מבוקר של פרקטיקות מדינתיות בלי לאיים על הזהות החרדית. כאשר הזהות מוגדרת מאבק מתמיד ונשענת על התנגדות, נוצר מחסום בפני תהליכים שעשויים להועיל לחברה החרדית. אך אם נבין שההתבדלות היא פרקטיקה ערכית ולא מוקד השייכות, ניתן לשלב באופן חלקי מנגנוני מדינה – שקיפות, אחריות ושוויון – תוך שמירה מלאה על הייחוד החרדי.
הכרה בממד הישראלי כביטוי למרחב ציבורי־מדיני מאפשרת ליהדות לשוב ולהתקיים כזהות־על, ובכך נותנת לחרדיות לשמור על מקומה כזהות משנה, בלי להפוך שוב למוקד הראשי של הזהות היהודית. במובן זה, הישראליזציה איננה איום אלא שיפור פרקטי; דוקא ההתעקשות לראות בחרדיות זהות־על, היא העלולה לפגוע בה בטווח הארוך.
סיכומו של דבר:
במאמר זה הראיתי שהמעבר מ"קהילה" ל"חברה" הפך את ה"חרדיות" מכלי פונקציונלי לשמירת ערכים וצרכים ספציפיים למוקד השייכות המרכזי של הפרט – זהות שמבוססת על מאבק ושלילה. הצבעתי על הנזקים האישיים והחברתיים שנגרמו מכך: איננו מצליחים לשמר את החרדיות, ואף נפגעים בתוך החברה עצמה. מעבר זה לסוציולוגיה גרם לכך שהערכים החרדיים אינם באים לידי ביטוי.
הצעתי להמשיג מחדש את היררכיית השייכות: להבין ש"חרדיות" אינה זהה ל"יהדות", ושלא כל מי ששונה במעט אינו חרדי. קהילה זקוקה למוסדות ולתחושת שייכות, אך הזהות הראשית לא יכולה להתבסס על שלילת האחר; המכנה המשותף הרחב יותר הוא היהדות.
לחרדיות יש הרבה מה להציע – שמרנות ופרגמטיות, לימוד תורה, סמכות והתמסרות טוטאלית להלכה, ואולי אפילו שמירת הגחלת היהודית האותנטית. עם זאת, עלינו לארגן מחדש את ההיררכיה הזו, כך שהחרדיות תשרת את היהדות ותממש את הערכים והצרכים שלה, בלי להיות מוקד השייכות המרכזי.
החרדיות, דה פקטו, עוברת שינוי; עלינו לאפשר לה להיות זהות משנה.
[1] לדוגמה ראה אצל יעקב כץ וממשיכיו.
[2] מונח שטבע הפרופסור מנחם פרידמן.
[3] מונח שטבע הפרופסור בנימין בראון.
[4] ראו לדוגמא מחקרים שנעשו ע"י מכון "נתוני אמת".
[5] או כפי שניסח זאת הרב מנחם נאבת בספרו "חרדים אל דברו" – מעבר מ"תנועה" ל"מגזר".
[6] ביטוי שלקחתי מהפודקאסט "חרדיות מדוברת" עם פנינה פויפר.
תמונה: באדיבות Chat GPT
דברים מלאי טעם.
יש לי הערה אחת: המאבק במדינה בין שני צידי המתרס הפוליטי הוא האם היהדות היא זהות העל או הישראליות. כאן לחרדיות יש אמירה ברורה והיא: היהדות היא הזהות העיקרית שלנו (ואולי היחידה) ולא הישראליות. בזה ניתן להיווכח כי החרדיות אינה משמשת כזהות נשמה בלבד אלא כקובעת מהי זהות העל.
ממש מסכים איתך, אבל השאלה היא מהי בדיוק "ישראליות": אם היא לאום של "עם ככל העמים" אז אכן יש פה מאבק כפי שנכתב במאמר – מהי "זהות העל" – אבל אם הישראליות היא סוג של מימוש היהדות, אז זה רק מתאים (כמובן, כל עוד ברור מהי היחסי כוחות בין יהדות לישראליות)
יישר כוחך! אני מסכים עם כל מילה. צריך להפסיק לשפוט כל דבר בקנה מידה של איך זה משרת את האינטרס של החרדים ולהתחיל להסתכל מה התורה אומרת על כל נושא. כך יהיה אפשר לבחון הרבה דברים מחדש.
מציע לכם לחקור האם ישנה בעיה פרמטיבית ללטאים, האם הלטאי המצוי הוא היהודי והאחרים שסביבו רק קרסוליו.. ברגע שהלטאי יבין שהוא בדיוק כמו החסידי והספרדי שלידו כל הבעיות של הזהות שלו תיפתר כלאחר יד ✋
מאמר מצוין וחשוב! ישר כוח! מסכימה עם כל מילה
כפי שכבר כתב ישי לפניי, קיים ניגוד מסויים בין יהדות כזהות־על לבין ישראליות.
בנוסף לכך, עבורי, כיהודי חרדי המתגורר בישראל ונמנה על אזרחיה, זהות־העל שלי היא אנושיותי. היותי בן־אדם קודמת להיותי יהודי וחרדי (זו המשמעות העמוקה של הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה"). מזה נגזר גם היחס שלי לכאלה שאינם יהודים: גם הם בני אדם כמוני, וזכאים לשוויון זכויות מלא ולכבוד.
לאידיאולוגיה זו (הנסמכת בין השאר על מאמר חז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם") יש כמובן השלכות פוליטיות. כשאני עומד בפני השאלה למי להצביע, השיקולים אינם האינטרס הצר של המגזר אליו אני משתייך כי אם הערכים והנורמות המסוריות שאותם מקדמת אותה מפלגה, והגוש שאיתו כרתה אותה מפלגה ברית, וד"ל.
זה לא הופך אותי בעיני עצמי לפחות חרדי. זהותי החרדית (המתבטאת בלבוש, בתפילה בבתי כנסת של המגזר, בהקפדתי המלאה על ההלכה ועל קביעות עיתים לתורה, ובתמיכה כספית בישיבות ובמוסדות הצדקה של המגזר) אינה מוטלת בספק, לפחות בעיניי. אך כפי שציין בעל המאמר, עבורי זו זהות־משנה פרטיקולרית.
כתבת מדהים על הזהות האנושית!
מאמר חשוב מאוד, יישך כוחך!
מעניין לבחון האם המתח הזהותי קיים גם במגזרים האחרים, כגון הדתיים או אפילו החילונים
לדעתי הבסיס של הגדרת החרדי היא ציות לדעת תורה ולסמכות רבנית מובהקת. ככל שהאדם יותר מציית הוא יותר חרדי ולהפך. כל שאר הדברים חשובים ונכונים אך לא להגדרת החרדי
תגובה ל- יוסף:
לא פשוט בכלל לברר "מה התורה אומרת" באופן ישיר ופשוט, כאילו מדובר בטקסט חד-משמעי שמיישמים אותו בלי הקשר. התורה תמיד נפגשת עם מציאות, וגדולי התורה לאורך הדורות אינם רק מצטטים מקורות – אלא מפרשים, שוקלים ומכריעים מתוך הבנה של המצב הרוחני והחברתי שבו הם פועלים.
כך למשל, אפשר למצוא במקורות רבים חובה עקרונית של אדם לפרנס את משפחתו. אבל במציאות הרוחנית של היום, שבה הסביבה נתפסת כמאתגרת ואף מסכנת מבחינה רוחנית, יש מקרים שבהם גדולי הדור יכוונו אדם שמתאים לכך להישאר במסגרת של לימוד תורה, גם במחיר של חיים כלכליים מצומצמים. זאת מתוך תפיסה שזהו האיזון הנכון בין ערכי התורה לבין תנאי המציאות.
כלומר, גם כאשר מבקשים ללכת לפי "מה שהתורה אומרת" – בפועל זה תמיד עובר דרך שיקול דעת, הערכת מציאות, והכרעה הנהגתית. ולכן אי אפשר להבין "מה התורה אומרת" בלי ההקשר, כי גם ההכרעה עצמה נוצרת מתוך מפגש בין התורה לבין המציאות החברתית.
אפשר לדון בשאלה כיצד נכון ליישם את ערכי התורה במציאות המשתנה, אך ההכרעה בכך אינה אישית אלא מסורה לגדולי התורה. כך או כך, עצם זה שההכרעה אינה יישום ישיר ופשוט של טקסט, אלא כרוכה בשיקול דעת ובהבנת מציאות, הוא חלק מהותי מעולם התורה.
מאמר חשוב מאוד. אכן הדיון בין המגזרים השונים במקרים רבים אינו באמת דיון ספציפי, אלא דיון על הזהות.
ולכן יש חשיבות עצומה לדיבור על הזהות, כיון שמדובר במקור של הדיון, ושם יש סיכוי להגיע להסגמה נרחבת יותר.
מאוד אהבתי את הסדר של המאמר והטיעונים שלו על הזהות מעוררין מחשבה.
אשמח למאמרים נוספים בכיוון הזה.