ושוב אתנו: זמנים היסטוריים. קראתי הבוקר איך חוסיין אבו בכר מנסור, אינטלקטואל מצרי־אמריקני, מברך את ברכת שהחיינו על מותו של חמינאי, ראש אימפריית הרוע. ראינו כבר אתמול את תומכי הטוב בעולם כולו – נוצרים, מוסלמים, אחרים – מברכים "גוֹד בְּלֶס איִזְרָאֶל". והיום, גם מתוך המקלטים, קשה להסיח את הדעת מגדלותה של השעה הזו ומן הזכות שנפלה בחלקנו להיות לה עדים.
בתוך הדברים, רבים משווים את מלחמתנו זו לנסי מגילת אסתר. גם אז, בימים אלו, נלחמנו מול הרוע המוחלט במלכות פרס שעמדה עלינו להשמידנו. גם אז, זכינו לנסים שעשה הקב"ה לאבותינו. ואולם, לצד ההשוואה הראויה, חובה להדגיש גם את השוני בין הימים ההם לבין מקביליהם בזמן הזה. אנחנו כבר לא במגילת אסתר. המאורעות שאנו עוברים שייכים לפרק שאינו מופיע בו.
מצוות פורים החריגות
חג פורים זמן נפלא הוא לישראל, אך מצוותיו חריגות עד מאוד. ראשית, אלמלא פורים היה קשה לדמיין חג ללא אמירת הלל. בפורים אין גומרים את ההלל, ואפילו חציו נשמט ממצוות היום. במקומו קוראים אנו את המגילה – מצות היום העיקרית, שלא מצאנו כמותה בשום חג אחר. נוסף לכך, עלינו לתת מתנות לאביונים ולשלוח מנות איש לרעהו – אף הן מצוות חריגות שאינן מופיעות בשאר חגי ישראל.
יתרה מזאת, בשאר חגי השנה מתנות לאביונים הן עניין מובנה שאינו דורש מצוה נפרדת. כך נקבע ברמב"ם ביחס לשמחת היום, כלשונו המפורסמת: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים." מי שאינו עושה כן, לדברי הרמב"ם, שמח בכרסו בלבד, "ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם." כיון שהיא חלק מובנה מתוך שמחת כל חג וחג. אם כן, מה נשתנה חג הפורים שהוא קובע מצוה מיוחדת של "מתנות לאביונים"?
חריגותן של מצוות הפורים קשורה לשמחה הייחודית של הימים: בשונה מכל שאר חגי ישראל, לא מדובר בשמחה גאולית, כי אם בשמחה גלותית.
על אווירת היום, השונה מהותית משאר חגי השנה, אין צורך להעיר. המשתה, הבישׂום, התחפושות. אין יום כזה בשנה כולו.
נדמה כי חריגותן של מצוות הפורים קשורה לשמחה הייחודית של הימים: בשונה מכל שאר חגי ישראל, לא מדובר בשמחה גאולית, כי אם בשמחה גלותית. גלותיות זו, הזוכה לרמז עבה בהשמטת שם ה' ממגילת אסתר, קובעת את אופיים של ימי הפורים ומעבירה אלינו – דור הזוכה לחיות בארץ אבותיו תחת ריבונות יהודית – מסר יוצא דופן של פוסט־פורים.
סיומה המאופק של המגילה
הפרק האחרון של מגילת אסתר מוביל אותנו אל אנטי־קליימקס מפתיע – מעין נפילת מתח לאחר דרמה גדולה וסוערת. במקום חתימה רבת הוד של נצחון היהודים על אויביהם, בוחרת המגילה לסיים דוקא בתיאור שגרתי למדי של יציבות שלטונית ושגשוג כלכלי במלכות פרס:
וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם… כִּי מׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכׇל זַרְעוֹ.
לו הדבר היה נתון בידינו, היינו מוותרים על פסוקים אלו. הרי עם ישראל ניצל מכליה, המן הרשע הובס, והנס נקבע לדורות עד שזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. מדוע אם כן בוחרת המגילה להסיט את מבטנו אל מערכת המיסוי הפרסית, אל ספרי ההיסטוריה של האימפריה ואל היותו של מרדכי מדינאי נאמן בתוך מנגנון שלטוני זר?
חז"ל, ברגישותם לאווירה המאופקת של חתימת המגילה, ביקשו אף הם לצנן במעט את ההתלהבות. על הפסוק "ורצוי לרוב אחיו" דרשו: "לרוב אחיו – ולא לכל אחיו; מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין” (מגילה טז, ב). רש"י מוסיף כי קרבתו של מרדכי למלכות באה על חשבון עיסוקו בתורה.
ודאי שדרשה זו חורגת מפשוטו של מקרא. לשון "רוב" במקרא משמעה ריבוי ולא מיעוט – "ברוב גאונך", "כרוב חסדיו", "ברוב התשבחות". ואף על פי כן, חז"ל מצאו לנכון להטעים כאן נימה של מורכבות. לאחר נס כה גדול, הסיום אינו שלמות מזהירה. משהו נותר חסר.
אין זה חסרון מקרי. הסיום המאופק, הכמעט פיכח, מונע מן הקורא לשקוע בתחושת אופוריה.
לחגוג את ההישרדות
תחושת האי־נחת שבסוף המגילה מתחדדת כאשר משווים אותו לפתיחתה. מגילת אסתר נפתחת בשלטונו רב־הרושם של אחשוורוש, כאשר מרדכי יושב בשער המלך – וכך בדיוק היא גם מסתיימת. היהודים נהנים מקיום יציב יחסית בתחילתה, משתתפים בסעודת המלך ונוטלים חלק במרחב האימפריאלי; וגם בסופה, חרף חלוף הסכנה, מציאות חייהם נותרת דומה להפליא.
יש אמנם סיפוק בעלייתו של מרדכי לגדולה ובהפיכתו למשנה למלך, אך הוא אפוף ממד טרגי: אסתר נותרת בבית המלוכה הפרסי, והעם היהודי ממשיך להתקיים בתוך מסגרת גלותית שלא השתנתה מהותית. השוואת ה"תצלומים" – של ראשית המגילה ושל סופה – מעוררת שאלה מתבקשת: מה אפוא אנו חוגגים? אם המציאות הבסיסית נותרה כשהיתה, מה פשר השמחה הגדולה של פורים?
ואולם, דוקא בכך טמונה התשובה. חג הפורים איננו חג של גאולה שלמה אלא של הישרדות. עם ישראל בגלותו חי תמיד תחת איום מתמיד, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". גם כאשר נדמה כי אפסה התקווה, הקב"ה מציל את עמו ומאפשר לו להמשיך את סיפורו הנצחי.
אותו "מקום אחר", שאינו נקרא בשמו ואינו מתגלה במפורש, רומז לנוכחות אלוקית נסתרת – השגחה שאינה שוברת את חוקי ההיסטוריה אך מלווה אותה מבפנים.
זוהי התובנה העמוקה של חג הפורים, כפי שמבטא זאת מרדכי בדבריו לאסתר: רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר. אותו "מקום אחר", שאינו נקרא בשמו ואינו מתגלה במפורש, רומז לנוכחות אלוקית נסתרת – השגחה שאינה שוברת את חוקי ההיסטוריה אך מלווה אותה מבפנים. מרדכי מצווה על אסתר להיות הצינור שדרכו תעבור השגחה זו; יש צינורות נוספים גם בלעדיה.
משום כך אין אנו אומרים הלל בפורים, וכלשון חז"ל: "אכתי עבדי אחשורוש אנן." ניצלנו, אך לא השתחררנו. מרדכי הגיע לשיא הצלחתו הפוליטית, אך נותר מדינאי יהודי בגלות – רצוי לרוב אחיו, אך לא לכולם. הוא בוודאי לא היה רצוי לאחיו שפנו באותה עת לבניין ציון, כפי שעולה מרמזי ספר עזרא.
במילים אחרות, את ההלל אנו שומרים למצבים של גאולה. את ימי הפורים – המציינים את נצחיות עם ישראל גם בהיותו תחת עול גלות – אנו מציינים בדרכים אחרות.
מצוות ימי הפורים
הדרך הראשונה והמרכזית שבה אנו מציינים את נס ההצלה היא קריאת המגילה, שעניינה אחד: ללמדנו שגם בחשכת הגלות הקב"ה עמנו, והוא משגיח עלינו ומצילנו מיד שונאינו.
המשנה פותחת את העיסוק בפורים במניין הימים שניתן לקרוא את המגילה: "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד ובט"ו – לא פחות ולא יותר." בספר הנפלא "ברית כהונת עולם" דרש המחבר כי סכום הימים הללו עולה ששים וחמש, כמניין שם א־דני. כאשר סוכמים גם את ה"לא פחות ולא יותר" – הימים י' וט"ז – מתקבל המספר עשרים ושש, מניין שם הוי"ה, שם ה' הנסתר במגילה.
בחשכת הגלות, מקום שאור ה' רחוק מאתנו, זקוקים אנו לאורה של מגילת אסתר – לא אור החמה של היום אלא אור הלבנה המאיר את חשכת הלילה.
זהו סודה של מגילת אסתר: מגילה של הסתר פנים – וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי. דוקא בחשכת הגלות, מקום שאור ה' רחוק מאתנו, זקוקים אנו לאורה של מגילת אסתר – לא אור החמה של היום אלא אור הלבנה (כפי שחז"ל העירו, השם "אסתר" מרמז על הלבנה) המאיר את חשכת הלילה. עיקרה של הגלות הוא שאין אנו חווים את קרבת ה' באופן גלוי; המגילה מזכירה לנו את נוכחותו בקרבנו ואת אדנותו על ההיסטוריה.
מצוות הפורים מדריכות אותנו גם כיצד לחיות בתקופה שאין בידינו לעצב את הספרה הציבורית על פי התורה. בחיים ציבוריים מתוקנים, דוגמת מגילת רות, אין צורך במצוות נפרדות של משלוח מנות ומתנות לאביונים – הן חלק מתוך המבנה החברתי עצמו. אולם בתקופת גלות, כאשר עיצוב הספרה הציבורית נתון בידי זרים, הדאגה ללכידות החברתית והתמיכה בחלשים מצריכות הוראה מיוחדת.
לשם כך קובעת המגילה מצוות אלו: כדי לשמר חסד, צדקה ומשפט בתוך מסגרת החיים היהודיים בעולם שאינו מעוצב על פי ערכיהם.
מֵעֵבֶר לחג הפורים
במשך דורות ארוכים עוצבה הזהות היהודית סביב אתוס ההישרדות. המשימה המרכזית היתה שימור – העברת המסורת, שמירת הזהות והמשכיות הדורות. דמותו של מרדכי היהודי נעשתה מודל למנהיגות יהודית: נאמנות פנימית עמוקה לצד השתלבות זהירה במציאות זרה.
החתם סופר ניסח זאת בבהירות: גם בהיותנו עבדי אחשורוש, לא הסיר הקב"ה את השגחתו מאתנו. זו כנראה משמעות האופי הייחודי של הפורים, עם המשתה והשכרות והתחפושות. אלו מבטאים את היכולת שלנו להשליך את יהבנו על הקב"ה גם בתוך מציאות של חוסר שליטה, כאשר יד אומות העולם תקיפה עלינו.
ומכאן גם השוני הבולט בין נס פורים לבין הארועים של היום, בין אווירת הפורים לבין התנועה הפנימית של דורנו, תקופה אשר המציאות של שושן כבר איננה גורלנו הבלעדי.
החיים תחת שלטון זר גבו מחיר רוחני מתמיד: זהות הנעה בין עולמות, נאמנות הנבחנת שוב ושוב, והתמודדות עם תרבויות חזקות במרחב הסובב. במציאות זו הצטמצמו החיים היהודיים אל גבולות הקהילה, והישרדות נעשתה למרכז הקיום היהודי.
אך עבור דור הזוכה לשוב לציון, האתגר משתנה מן היסוד. לא הישרדות אלא יצירה. לא הסתגרות, אלא אחריות גלובלית. לא אכילה על שולחנם של אחרים, אלא הזכות לשולחן משלנו – שולחן הדומה למזבח לפני ה' – שעלינו לשכללו: לעצב את הספרה הציבורית ולהוביל את העולם בתפיסה אלוקית של הטוב והישר.
אין אנו רשאים לעצור בסוף המגילה, כאילו ההיסטוריה שבה אל נקודת מוצאה. את הפרקים הבאים – פרקי שיבת ציון והבניין המחודש – עלינו לכתוב בעצמנו.
השכינה מעולם לא עזבה אותנו; נוכחותו של הקב"ה בקרבנו אפשרה את קיומה של כבשה אחת בין שבעים זאבים. אולם כעת אנו מצפים לביטוי אחר של השראת שכינה: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם.
אין אנו רשאים לעצור בסוף המגילה, כאילו ההיסטוריה שבה אל נקודת מוצאה. את הפרקים הבאים – פרקי שיבת ציון והבניין המחודש – עלינו לכתוב בעצמנו.
ארועי היום: לקראת הפרק החסר
ברוח זו ניתן לראות את הארועים העוברים עלינו היום. המלחמה מול איראן המודרנית אינה מתנהלת מתוך גבולות הקהילה. היא לא נעשית בחסות המלך אחשוורוש או מי שמילא את מקומו, ואינה תוצר של שתדלנות ועסקונה. זוהי מלחמה שלנו מול הרוע, שעיני העולם כולו מביטות בה בתקווה ובהשתאות. היא פורצת את גבולות המגילה ומביאה אותנו למחוזות שלא שערום אבותינו.
לאורך הדורות היו קהילות שציינו "פורים שני" – נס פורים קהילתי של הצלה מפרעות אויב או מסכנה מוחשית. אבל הפורים שלנו, של עם ישראל על אדמתו, שונה מהותית. אם על נס פורים אין אפשרות לומר הלל, שכן אכתי עבדי אחוורוש אנן, הרי שבעזרת ה' על ארועי פורים שלנו, שנת תשפ"ו, נדע לשיר את הלל הגדול על גודל חסדו עלינו.
היהדות החרדית המשיכה לחיות במידה רבה על פי הפרדיגמה של מגילת אסתר גם לאחר שובנו לארצנו. לא פעם, גם כאשר נטלה חלק במוסדות השלטון של מדינת ישראל, פועלת הנהגתה הפוליטית מתוך תודעה עצמית של יהודים החיים תחת שלטון זר. אכתי עבדי דאחשוורוש אנן.
הימים העוברים עלינו מגלים עד כמה עמדה זו אינה יכולה להאריך ימים. כולנו מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה. כולנו נוטלים בהיסטוריה זו חלק, כל אחד לפי דרכו. כבר אין לנו יכולת לוותר על האפשרות להיות חלק מכל זה.
המגילה מלמדת אותנו כיצד לשרוד, ואילו דורנו נדרש ללמוד כיצד לבנות. היא מלמדת כיצד להתקיים בתוך החושך, ואילו תפקידנו כיום הוא להדליק אור.
דוקא מתוך לקחיה של מגילת אסתר ומתוך חיי הגלות שהיא מתארת נקראים אנו ליטול צעד קדימה. המגילה מלמדת אותנו כיצד לשרוד, ואילו דורנו נדרש ללמוד כיצד לבנות. היא מלמדת כיצד להתקיים בתוך החושך, ואילו תפקידנו כיום הוא להדליק אור.
במסע המוביל מפורים לפסח, אנו נקראים לשוב לא רק אל זכר יציאת מצרים, אלא אל תנועתה הפנימית: מעבדות לחירות, מתלות לאחריות, משימור ליצירה. לשבת בארצנו לא בתור פליטי ההיסטוריה אלא בתור כותבי הפרקים הבאים.
אנו מודים לה' על החסד אשר גמלנו, מתפללים שנזכה לראות טוב, ומזמנים את עצמנו ליטול את חלקנו – "חלקנו בתורתך" – במסע שמוביל מפורים לפסח, מגלות לגאולה.
אכן מאמר שובר שיאים.
הכותב מרשה לעצמו לקחת את קולמוס ספרי הקודש של תושב"כ ולשרבט המשכים כרצונו.
רק מה, לא רק שזו עזות פנים שאין כדוגמתה, אלא שזה גם ההיפך הגמור מהאמת ומהמציאות.
כזכור, המגילה עוסקת בהצלת ע"י מגזירת כליה.
ז"א בהצלת חיים גשמית וכמובן ביטול גזירת ההשמדה סימל גם את אהבת הבורא שלא פסקה כל אותה תקופה.
מאז שקמו אותם פושעי ישראל והתחילו את מסכת המרידה הגלויה בבורא, התחילה במקביל גם מסכת שפ"ד שלא פסקה עד היום.
כולל תש"ח, ששת הימים, של"ג ועד היום.
האם אותם שליטים חסו על חיי בני עמם?
או שהיו עסוקים בפמפום ססמאות על ביטחון לאומי + סיוע מהמקורות כדי להצדיק את מעשיהם גם בעיני המאמינים.
האם באמת האזרחים כאן זוכים לחיות בביטחון?
רק על הנייר – בפועל, התרגלנו לצערנו למחיר דמים יומיומי.
הלוואי שלא הייתי יכול לכתוב זאת, אך רק התחלנו את המבצע ה"נהדר" וכבר נהרגו 6 אזרחים.
במבצע הקודם נהרגו 30.
אנו מתפללים שלא יהיו עוד, אך האם זה באמת בלתי נמנע כדבריהם?
הרי הדיבורים האלו לא השתנו כבר 80 שנה!
מה שמשתנה לצערנו זה רק מניין ההרוגים!
עד מתי תאכילו אותנו לוקשים???
מה אתם שונים מכל המנהיגים בהם אתם נלחמים?
לא להם ולא לכם אכפת מחיי אדם, אלא רק מסיפורי גבורה, שאגות אריה, יללת חתול וצווחת הנשר.
בינתיים אנחנו סופגים את הריקושטים.
דוגמא קלאסית למאמר חז"ל:
"עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס"
פורים שמח לכל עם ישראל!
היה צפוי, שנציג הנטורי קרתא ושות' יתנפל על כותב המאמר הקולע. כנראה המגיב הפשוט היה מעדיף להמתין בקוצר-רוח עד שהאיראנים, ובראשם המן המודרני, יבצעו את השמדת ישראל הציונית, ואז ובא לציון גועל… או-אז אולי המגיב הפשוט היה יכול לשרת את השלטון האיראני-פלסטיני בתפקיד משגיח על ענייני שארית הפליטה היהודית בארה"ק.
חבל להשחית מילים על דעה מעוותת וחשיבה עכורה. יה"ר שנזכה בקרוב ממש בב"א ל"ובא לציון גואל".
חבל באמת…
הסיבה שאני בכלל מגיב היא שיש כאן באמת דוגמה נפלאה של דרך התעמולה הציונית.
חז"ל אומרים שבד"כ אדם נורמלי מוחזק בכך שאינו משקר במה שבקלות אפשר לגלות.
היום המצב הוא שאין הרבה נורמלים ולכן ישנם גם הרבה שקרים ללא שום רמה מינימלית של תחכום.
איפה בכל התגובות שלי כבר כמה שנים הבעתי איזו תמיכה באלו שקוראים לעצמם "נטורי כרתא"?
אך זו דרכה של התקשורת וההמון כבר שנים, לקחת את הדוגמה הקיצונית ביותר ולהדביק אותה על הכלל.
כל מי שלא במסלול שלהם הוא:
אנטישמי, עוכר ישראל, נטורי כרטא.
טוב, תגובות מגוחכות כאלו לא רק שלא משרתות את המטרה של הכותב אלא גם שמות אותו בעצמו ללעג בעיני הקורא.
עם כל התיאורים הדימיוניים משהו…
אז עד כמה שחבל על המילים, לפחות מעז יצא מתוק כי התגובה הזו, עם כמה שהוא ילדותית ומגוחכת, מייצגת הרבה מהתוכן והשקרים הגלויים של ההסברה, שלצערנו גם כן פוגעת קשות בתדמית של היהדות באמרם "עם ה' אלו ומארצו יצאו"
שמע, "לא פשוט", הבעיה אתך היא שאתה שחור-לבן. אף אחד לא יכול לשמוע את ה"ביקורת" שלך כי היא מידי אבסולוטית ולא מכבדת את הדעה החולקת. אי אפשר לשמוע אותה ככה.
אולי לדעתך לא שווה להילחם עם איראן בגלל שימותו X יהודים במלחמה. אבל אתה מסכים שרבים וטובים סבורים לא כמוך. הם סבורים שאיראן היא איום קיומי ולכן המלחמה מוצדקת. כמו זו של פורים. וכך גם סובר הכותב (לדעתי הוא לגמרי צודק בכך), והמאמר בנוי על הנחה זו.
זכותך לא להסכים. אבל כבד את דעת הזולת, שבמקרה הזה היא דעת רבים וטובים בעולם כלו, ולא רק של הציונים שנואי נפשך. דברי חכמה בנחת נשמעים.
אני שומע, אתה פוסק שמדובר בבעיה, והיא?
שאף אחד לא יכול לשמוע את הביקורת שלי.
למיטב הבנתי, מי שלא יכול לשמוע ביקורת נמצא בבעיה יותר גדולה ממי שלא שומעים את הביקורת שלו.
אם אתה בא ואומר את דעתך הרציונלית שאיראן היא איום קיומי וצריך להלחם אתם, אין שום סיבה שלא אכבד את דעתך גם אם איני מסכים איתה.
אך הבעיה היא קצת יותר מורכבת, מדובר במערכת שלמה של תעמולה והרבה נתונים שאנשים אוהבים להתעלם מהם או שפשוט מוצגים לא נכון.
ובנוסף תופעה מתמשכת של שימוש בתוה"ק ככלי להגשמת מטרות שהן היפך ממנה וממה שהיא מצווה.
לכן מגיבים בסגנון הישראלי האמור פשוט מביאים על עצמם תגובות הראויות לדברי ההבל שהם אומרים.
כותב המאמר מנסה לצייר את המציאות כביטוי של רצון ה' והמשך של תהליך הגאולה.
על מה זה מבוסס? כנראה פרשנות אישית שלו.
למעשה כבר קדמו לו:
הרב קוק שתמך בחזון הציוני שמנוגד לגמרי לתוה"ק.
תלמידיו בזמן מלחמת ששהי"מ שגם הם ראו בה סימן של גאולה.
ועד היום התהליך חוזר על עצמו – עליה שמלווה בחזונות גאוליים ללא התחשבות במחירים הגשמיים ובעיקר הרוחניים.
ובסופו של יום – גם אותו ביטחון מובטח לא מגיע.
אז מי שחושב שמלחמות הן צורך השעה זה ויכוח אחד במישור שהוא די טכני עם מטרה משותפת.
אך הבעיה היא שהאוכלוסייה כאן עובדת על מניעים אידאולוגיים משובשים מהשורש.
כאן נדרשת אבסולוטיות ולא פשרנות.
כי למעשה שורש הבעיה היא בתפיסה מעוותת שכביכול רצון ה' מגיע ממי שכלל אינו מאמין בכך – אנחנו כיהודים מאמינים לא יכולים לשת"פ עם תפיסות מנוגדות לאמונה.
האם טעיתי במשהו?
האם אנחנו רואים תועלת בכך שאנחנו מסתבכים בצרות ואיכשהו יוצאים מהן?
בואו נבדוק מה באמת המציאות מנסה להגיד לנו כאן, ואיפה בודקים אם לא במקורות.
כמדומני שיש לנו מספיק מקורות אמינים כדי להבין את הטעות המתגלגלת בכל הסיפור.
לרבות שתי פרשות תוכחה.
זה לא עולה בקנה אחד עם אמירות הגנרלים והמנהיגים שממשיכים את ססמאות "כוחי ועוצם ידי" "ניקח גורלנו בידינו".
אפשר לראות בחוש לאן זה מוביל – הפניה מעגלית ללא נקודת יציאה כבר יותר ממאה שנה.
כך שמי שבאמת מעוניין לקרב את הגאולה האמיתית, לא יכול לשת"פ עם המזויפת.
ללא תשובה זה אף פעם לא יהיה הכיוון, כי הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לשנות את כיוון החשיבה ולהבין שרק ציות לתוה"ק הוא זה שיפתור את הבעיה מהשורש.
ואז גם הפתרונות הטכניים יגיעו, בס"ד.
זה שצ"ע מנסה לקדם באופן מוצהר את ה"פרדיגמה" הפוליטית\אמונית החרדל"ית על פני החרדית, זה ברור. מה שלא הבנתי היא למה הפרדגימה האחת עדיפה על האחרת כששתיהן מכילות את אותה בעיה בסיסית של ברמה אפיסטמית הפשוטה ביותר – זה שאין כל בסיס ההגיוני לאותה אמונה מטא-פיזית עתידנית בביאת המשיח. מה שיכול להיות מעניין להבין הוא האם המטא-פזיקה הזו היא אכן מהותית מבחינה אמונית לעולמו של הכותב – זה נושא שהיה מעניין אם הכותב יתייחס אליו במאמר.
חוץ מזה: מבחינה תאולוגית, אם החאתמי היה נופח נשמתו ממש בפורים אז לצ"ע היתה לפחות הצדקה להציע שהתרחש צירוף מקרים שהינו "נס הגלוי", אלא שאופס – זה לא נפל בפורים ! Gotcha ! זה נפל "רק" בשבת זכור – חצי קלאצ'. אבל כצפוי גם זה מספיק בשביל לעשות מזה צימעס. כעיקרון, ניתן לכופף כל אירוע הסטורי לתוך תבנית משיחית – אם הוא מזוויע עד שואתי אז הוא הוכחה לעונש (לשמאלנים\חוטאים\מחללי שבת) וקריאה להתעוררות, ואם הוא טוב (או נתפס כטוב) אז הוא תולדה של ההתעוררות הניסית בעקבות הזוועה. כך גם הרע הוא טוב ואף אירוע לא יכול להפריך את התבנית המשיחית. רק שמה שלא ניתן להפרכה גם לא ניתן להוכחה.
בהגיע תגובה שלא קשורה לכלום
הציבור מתבקש לפעול לפי ההנחיות של "הרחק מעליה דרכך"
ולא לדון כלל עם אפיקורסים
מחשש לנפילה ללופ אינסופי של קשקושי אתאיזם
כנראה שמדובר בשיגור כושל של תפיסה חברתית שכבר מזמן לא רלוונטית לכלום אך מדי פעם עוד מבצעת תקיפות יחיד
תודה רבה לרדבול על התגובה הנפלאה!
כעת אפשר לראות את המפה בבהירות.
הקוראים הנכבדים מתבקשים להחליט:
1. אני באמת מאמין בכל 13 עיקרים
או ש…
2. אני צריך הוכחה לכל דבר
זה למעשה שידור חי של הפרשה, כפי שדרש אדמו"ר מסאטמר השבוע:
העגל עושה לנו מופתים, האם אנחנו נמשכים אחריו?
או אחרי האמונה של אבותנו
הוא ימשיך לנגוח, לנשוך, לבעוט, לרבוץ ולבעוט – איפה אנחנו בכל הסיפור?
הקב"ה מבקש דבר אחד – נאמנות.
ורק הוא יכול להציל אותנו באמת ממבקשי נפשנו.
בב"א כמש"כ על המצרים "לא תוסיפו לראותם עוד".
דברי ה"מינות"\"אפקירוסיות" לא הופנו לפשוט, אם זה לא הובן נכון – סתירות פנימיות, בורות, טנטרומים, זה בהחלט הספיק לי …
אין לזה קשר לאטאיזם, לא חייבים להיות אדם מאמין או אטאיסט או כל דבר אחר, כדי להעלות את השאלה הזו, זו שאלה אפיסטמית פשוטה ומתבקשת
עצם העובדה ששאלה אפיסטמית כל כך פשוטה נתפסת כמתקפה מלמד שהיא מהווה איום מהותי על עולמך, שאינך מסוגל אפילו להכיל אותו
כרגיל סינדרום הקוזאק הנגזל.
רדבול מתקיף בזעם את האמונה ש"אין לה בסיס הגיוני" כדבריו.
כשמנסים להסביר לו, הוא מלגלג ולבסוף פורש.
אתם מוזמנים לבדוק בעוד הרבה דיונים…
אח"כ הוא כרגיל מתלונן בורות, חוסר יכולת ועוד שלל "מחמאות".
לא נשאר לנו אלא לקיים את מה שנגיד עוד מעט בהגדה על מי ששואל "מה העבודה הזאת לכם".
שזהו למעשה המסר העיקרי והיחיד בדבריו.
דיון רעיוני זה בכיתה ד, כרגע אנחנו אולי בכיתה א, אין ביננו שום דין רעיוני, זה דורש רמה מסויימת של פתיחות ובגרות פנימית- אנחנו לא שם. שים לב שבתחילת השירשור כבר אמרו לך כבר משהו דומה.
למי כן יש אתך דיון רעיוני כלשהו?
לא ראיתי איפה בכלל ניסית, התגובות שלל מבוססת בעיקר על עקיצות ופסילה – סימון המטרה מראש ולא שאלה.
לכן אין באמת שום דיון רעיוני
מי שהעיר לי בצורה נורמלית גם קיבל תשובה נורמלית.
כמים הפנים לפנים
מחשבה נוספת, לחיזוק דבריו של המגיב הפשוט, ברוח הפורים.
כמה טוב היה יכול להיות לנו תחת שלטון מוסלמי שוחר-שלום, במקום התסבוכת הציונית! לא היו לנו בעיות של חוק גיוס. השלטון היה מתקצב ישיבות בנדיבות (היינו מערימים עליו עוד יותר מאשר על הציונים, ורושמים כתלמידי ישיבה גם את אלה שכבר נפטרו). היינו יכולים לעשוק יותר את שכר גננות ומורות ועובדי ישיבה – לא רק את ההטבות הסוציאליות שלהם (כשם שאנו עושים אצל הציונים), אלא אפילו את שכר הבסיס, וכך יכולים היינו לממן עוד ועוד עסקנים.
כמובן השלטון המוסלמי היה נוהג ביהודים בכבוד, מאפשר לנו עליה חופשית לארץ והתיישבות נרחבת והקמת ישיבות וחופש תרבותי – כשם שהתרבות המוסלמית נוהגת מאז ומעולם. לדוגמא, הטיפול של: המצרים ביוונים ובקופטים, המוסלמים בנוצרים בלבנון, העיראקים בכורדים (גם עם גז מרעיל), הסורים בדרוזים, תרפ"ט בחברון, תשפ"ד בעוטף עזה, הטביחות באלג'יריה ובסומאליה… אכן השתופפות תחת תרבות הרצח, השוד והאונס של המוסלמים עדיפה על שותפות כלשהי עם בנין המדינה הציונית ימ"ש…
כאן אפשר ללמד זכות!
המגיב כנראה קיים מצוות "עד דלא ידע" לפני שכתב את התגובה.
כי בינתיים מי שגרם להתגברות המטורפת של תרבות הרצח וכל השאר, מתחילת המאה ה-20 ועד היום, הם אלו שטוענים שהם המצילים ממנה.