אנשים המתיימרים להיות מומחים לחינוך מסבירים לעתים קרובות כי תופעת הנשירה היא תוצר של הורות כושלת. אם הילד עזב את הדרך, אין זאת אלא משום שהחינוך של ההורים פגום; למצער, לא קיבל הילד חום ואהבה, במקרה הפחות טוב הוא חווה פגיעה נפשית מתמשכת.
את הנעשה אין להשיב, והנחות העבודה שלנו הן שכל הורה אכפת לו מאד מילדו והוא חפץ בטובתו – וכי התמוגגות באשמה לא תפתור את בעיית הילד בהווה. מה שצריך להעסיק את ההורים הוא הבנה לנפשו של הנער באשר הוא שם: כיצד חווה הילד את ההתרחקות, כיצד היא מתבטאת בנפשו פנימה
מומחים אחדים יודעים להבטיח להורים כי מישהו פגע בילד שלהם פיזית בגיל צעיר ועשה הרס בנפשו. גישה נוספת תולה את הנשירה בקשיים קוגניטיביים, ובכך מייחסת לילד פגם עמוק ובלתי ניתן לתיקון. דעות אלו מקבעות מערכת יחסים של חמלה שגויה והכלה מעוותת, המסירה את האחריות מהילד ומונעת מההורים לנסות להחזיר אותו לדרך הישר.
לא די שהסברים אלו אינם מועילים לאיש ולא הצילו אף ילד מנשירה, הם אף מעצימים את כאב ההורים על ילדם, ומוסיפים עליו רגשות אשם וייסורי נפש. רגשות אלו אינם תורמים, בלשון המעטה, ליחסים בריאים בין ההורים לבין ילדם.
המשותף לגישות אלו הוא שכולן אינן מכבדות את הילד ואינן מציעות לו דרך תיקון. האחת תולה את כל האשמה בהורים, והאחרות תולות את כל האשמה בפגם יסודי בילד. יש אמנם מידה רבה של אמת בטענות הללו; הגורמים הנ"ל בהחלט עשויים להיות זרזים לנשירה. אולם, דומני כי לא נכון לראות את הנשירה פועל יוצא של גורמים אלו בלבד. נשירה היא בסופו של דבר בחירה של הנער, וראוי לבחון אותה מזוית זו, ולנסות לאפיין אותה כפי שהיא. הסוגיה שצריכה להעסיק אותנו, ההורים, אינה מהן טראומות הילדות שהביאו את הילד לנשור. את הנעשה אין להשיב, והנחות העבודה שלנו הן שכל הורה אכפת לו מאד מילדו והוא חפץ בטובתו – ושהתמוגגות באשמה לא תפתור את בעיית הילד בהווה. מה שצריך להעסיק אותנו הוא הבנה לנפשו של הנער באשר הוא שם: כיצד חווה הילד את ההתרחקות, כיצד היא מתבטאת בנפשו פנימה.
ברצוני להציע אפוא עמדה אחרת, שאינה מטילה אשמה אינסופית על ההורים, וגם אינה מצביעה על כתם בל ימחה בילד, בראותה בו יצור פגוע ומעוות. בעיני, גישה זו תאפשר לכונן יחסים טובים יותר עם הנער: יכבדו אותו ויכירו בערכו האנושי, אך לצד זאת, לא יוותרו לו ולא יסירו ממנו אחריות. גישה זו רואה בנשירה רתיעה מן הקדושה, יהיו סיבותיה אשר יהיו. רתיעה זו אינה מעידה בהכרח על פגם בילד, להפך – יש בה צדדים חיובים רבים. לצד זאת, היא אינה פוטרת את הילד מאחריות, וגם אינה פוטרת את ההורים מתפקידם, לנסות ולהטות את הילד חזרה אל דרך הישר והטוב.
היראה והחטא: שני מקורות הרתיעה מקדושה
קבלת התורה כרוכה בשמירה על ריחוק מסוים ממנה, ריחוק בטוח מהקדושה. לאחר שלושת ימי ההמתנה וההכנה אל מתן תורה, מוציא משה את העם "לקראת האלוקים" ומעמידם "תחת ההר". ההר הזה לא היה פסטורלי ומזמין. האלוקים ירד עליו באש לקול שופר ההולך ומתחזק, וההר הזדעזע והעלה עשן סמיך כעשן הכבשן. כשהעם ראו את הקולות ואת לפידי האש, את קול השופר ואת ההר עשן, הם החלו לנוע ולהתרחק. "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" הם מבקשים ממשה.[1] בחומש דברים מספר משה רבנו, כי כשמעם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש, באו ראשי העם ואמרו למשה: "היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' א-להינו עוד – ומתנו."
תגובת הקב"ה לבקשת העם היתה: "היטיבו כל אשר דיברו." הקדושה אכן מסוכנת, וטוב שהם מבינים זאת. עצם ההרגשה הזו, שהקדושה מסוכנת, מעידה על איכות רוחנית חשובה. ולכן, ההירתעות מפני הקדושה נכונה וטובה גם כן. היא כה טובה, עד כי הקב"ה לא רק אומר "היטיבו כל אשר דיברו" אלא מוסיף ברכה שהלוואי שתלווה אותם היראה הזו כל הימים.[2] הקב"ה לא רק הסכים לרתיעה של ישראל, אלא אף ראה בה מצב של 'לכתחילה' המייצג את היחס הנכון של האדם לקדושה. נמצא אם כן שהרתיעה מן הקדושה היא תחושה שמקורה ביראת שמים. רתיעה זו נובעת מגדלות, מתחושה חריפה של עוצמת הקדושה.
כגודל הרגישות לקדושה כך גודל נטיית הבריחה. ככל שקול ה' המתהלך בגן חודר בעוצמה רבה יותר לאוזנו של אדם, כך גוברת נטייתו לברוח ולהסתתר. מי שנשמתו בוערת מכוח הקריאה – ותבערה זו יכולה להיות רגישות מוגברת לצדק, לכנות וליושר, או רגישות מוגברת ליופי, לחום ולאהבה – חש בעוצמה רבה יותר את הצורך לברוח
הקדושה מושכת אליה את האדם שנשמתו מוכנה לכך. כשמשה מגיע אל הר האלוקים חורבה, מתגלה אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה. משה משתוקק להתקרב אל הסנה, אך הקב"ה מונע זאת ממנו: "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה […] ויאמר אל תקרב הלום."[3] משה אינו מבין עדיין את הצורך ברתיעה מפני הקדושה, אולם הקב"ה מרחיק את משה ואוסר עליו להתקרב. הקב"ה רואה בהירתעות מצב של לכתחילה. ואכן, נדב ואביהו שלא שעו אל צו הריחוק נהרגו בשעה שהתקרבו מדי – "בקרובי אקדש". כך גם עוזא, שכאשר התקרב מדי ונגע בארון הברית פגעה בו יד ה'.[4]
החרדה מן הקדושה נחוצה אפוא מאד. הקב"ה קורא אל משה ומזהירו "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב".[5] לא בכדי נוקטת התורה לשון "יהרסו" לציון המשיכה לקדושה. "כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין; אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב", אומר רש"י. ההריסה היא החריגה מהנורמטיביות. היחס הנורמטיבי אל הקדושה דורש ריחוק מסוים. ההריסה מתייחסת במקביל לשני המרכיבים של החריגה מהנורמטיביות – היא מבטאת גם את המשיכה המביאה לחריגה וגם את האסון הכרוך בה.
אכן, יש שהאדם בורח מן הקדושה לא מתוך השגה בהירה שלה, אלא מתוך חטא. אנו מוצאים בריחה כזו אצל אדם הראשון. לאחר חטאם שומעים אדם וחוה לפתע את קול ה' מתהלך בגן לרוח היום. מיד בשמעם את קול ה' "ויתחבא האדם ואשתו מפני אלוקים בתוך עץ הגן."[6] אדם וחוה נמלטים מפני הקדושה, מפני גילוי ה', אבל לא בגלל ההשגה הגבוהה שהם זוכים לה לפתע, אלא מחמת החטא. אדם וחוה התחבאו לאחר שחטאו מכיוון שקול ה' רדף אותם לפתע. הם מתחבאים מפני אותו 'קול דממה דקה', המציץ אליהם מכל עלה ושיח. קול זה הפך בעקבות החטא מאוושה דקה לקול נהמה אדירה, והוא נכנס לתוך תוכו של האדם עד שהוא נזקק להתחבא, או לברוח.
אף שקיים כמובן שוני בין ההתרחקות מה' מחמת רתיעה מהקדושה לבין ההתרחקות מחמת העברה, קיים מכנה משותף בסיסי ביניהם. גם החוטא צריך לשמוע את קול ה' כדי לרצות לברוח. גם החוטא מבחין וחש בקדושה. ומכיוון שהבריחה נובעת מהבנה והשגה בקדושה, 'חזקה' על הקדושה שלא תניח לאדם ותוסיף לרדוף אותו.
מסלולים של בריחה
לבריחה משמיעת קול ה' יש מסלולים שונים. המסלולים המוכרים והידועים הם אלכוהול, סמים וכיוצא באלה. זוהי בריחה למצב תודעה אחר, המשכיח מהאדם את חובותיו, ומנתק אותו מתחושת המציאות החריפה, הנוקבת והתובענית. יש סוג נוסף של בריחה, פחות מוכר ואולי פחות חריף, אך גם הוא מנתק את האדם מהעולם. בריחה זו יכולה להיות שקיעה בעבודה ובשגרת היומיום, ולפעמים אפילו הטרדות בעיסוקים רוחניים. עיסוק אובססיבי בלימוד, המנתק את האדם מחובותיו ומונע ממנו לתפקד כמצופה ממנו, אף הוא סוג של בריחה. ואכן, לא תמיד הבריחה היא קיצונית, כולנו 'בורחים' במידה זו או אחרת. בכל פעם שאנו זונחים את חובותינו כבני תורה, כהורים, כתלמידים או כבני זוג, ומתנתקים ושוקעים בעצמנו – אנו בורחים.
הבריחה של האדם היא עצם אטימת האזנים – התכנסות האדם אל הוויה המונעת ממנו לשמוע את קול ה' המתהלך בגן – את התביעה המופנית כלפיו "לעבדה ולשמרה". זוהי התכנסות פנימה ה'גואלת' את האדם מהתביעה המטרידה העולה מהעולם שמחוצה לו, מקול ה' המתהלך בגן
הבריחה של האדם היא עצם אטימת האזנים – התכנסות האדם אל הוויה המונעת ממנו לשמוע את קול ה' המתהלך בגן – את התביעה המופנית כלפיו "לעבדה ולשמרה". זוהי התכנסות פנימה ה'גואלת' את האדם מהתביעה המטרידה העולה מהעולם שמחוצה לו, מקול ה' המתהלך בגן. למעשה, מדובר ברצוא ושוב המתקיים באדם ביחס לסביבה בכלל. האדם יוצא אל המציאות, מנסה להבין אותה ולהזדהות עמה, ואז הוא מתכנס אל תוך עצמו ומתעלם מן החוץ, ושוב יוצא וחוזר חלילה. כך כלפי בן הזוג וכך כלפי ילדיו – תמיד קיימת באדם תנועה בין ההתייחסות אל הזולת ובין התכנסות והתייחסות אל "האני" שלו.
יתרה מזו, כגודל הרגישות לקדושה כך גודל נטיית הבריחה. ככל שקול ה' המתהלך בגן חודר בעוצמה רבה יותר לאוזנו של אדם, כך גוברת נטייתו לברוח ולהסתתר. מי שנשמתו בוערת מכוח הקריאה – ותבערה זו יכולה להיות רגישות מוגברת לצדק, לכנות וליושר, או רגישות מוגברת ליופי, לחום ולאהבה – חש בעוצמה רבה יותר את הצורך לברוח.
אין לדעת את נפש הנער. יש מקרים שההתרחקות של הנער נובעת מעוון; ולעתים אפשר לומר שעוונות האבות פוקדים את הבנים. אבל פעמים רבות, הבריחה של הנער מועצמת לא מחמת שעוונותיו עולים חלילה על עוונות בני גילו, אלא דווקא בשל רגישותו הגבוהה לקדושה. בשני המקרים נתקף הנער חרדה נוכח הגילוי האלוקי, והוא מחפש מקום להסתתר, לברוח, לשכוח. איננו יודעים תמיד ממה נובעת ההתרחקות של הנער – האם זוהי יראה מוגברת או פחד מועצם? האם עוונו גדול משל אחרים או שמא רגישותו גבוהה יותר? כך או כך, עלינו להבין כי מאחורי הבריחה קיימת שמיעה של קול ה', ולא חלילה אדישות וקהות חושים.
לשמוע את הקריאה
הקב"ה ברא באדם מנגנון כפול – של משיכה אליו ורתיעה ממנו, וכוחות אלו אמורים לאזן זה את זה. המשיכה, הקריאה של הקב"ה אל האדם, נועדה לחבר את האדם אל הקדושה; והרתיעה, היראה של האדם מפני קריאה זו, תכליתה לשמור על האדם מפני קרבה יתרה, כי הקב"ה אש אוכלה הוא. בדרך משל אפשר לדמות זאת לשני הכוחות הפועלים על כדור הארץ ביחס לשמש: הכח הצנטריפוגלי, הגורם לארץ 'לברוח' מהשמש, והכח הצנטריפטלי, הגורם לה להימשך אליה. לו קרבה הארץ אל השמש מעט יותר היתה נשרפת מעוצמתה, ולו רחקה ממנה מעט יותר, היתה קופאת למוות בקור מצמית.
מבחינה מהותית אין הבדל בין הרתיעה מן הקדושה שאנו קוראים לה "יראת שמים", ובין הרתיעה שאנו קוראים לה "בריחה" או "נשירה". ההבדל ביניהם הוא במינון. אפשר אפוא לראות בחטא גורם המשבש את האיזון בין שני הכוחות וגורם להתגברות מוגזמת של היראה, של הרתיעה, ובכך מביא את האדם להסתתר
לאור האמור לעיל, אנו למדים שאין שני מיני התרחקות מהקדושה. מבחינה מהותית אין הבדל בין הרתיעה מן הקדושה שאנו קוראים לה "יראת שמים", ובין הרתיעה שאנו קוראים לה "בריחה" או "נשירה". ההבדל ביניהם הוא במינון. אפשר אפוא לראות בחטא גורם המשבש את האיזון בין שני הכוחות וגורם להתגברות מוגזמת של היראה, של הרתיעה, ובכך מביא את האדם להסתתר.
ההבנה ששני מיני ההתרחקות נובעים מרגישות לקדושה מאירה באופן אחר את ההתרחקות של האדם. הבריחה של האדם מהקדושה אינה נובעת מאדישות, אלא מראייתו את הסנה בוער. דווקא המשיכה לראות מדוע הסנה איננו אוכל היא המובילה באופן אבסורדי לרתיעה, לבריחה, לפחד מפני קרבה. הבנה זו מלמדת כי אף אם הריחוק מהקדושה הוא פועל יוצא של החטא, עדיין מהדהד הקול האלוקי בתוך קירות לבו של המתרחק. האדם שומע היטב את קריאת "איכה", ונרתע מעוצמתה.
ההתרחקות של אדם וחוה נגרמה מן החטא. אבל החוטא, גדול חטאו ככל שיהיה, לא יוכל לנוס מן האלוקים. הקול הזה, הקורא לו "איכה", ירדוף אחריו לכל מקום, ומ"קול דממה דקה" ייעשה לצעקה שאין לחמוק מפניה.
האהבה המוסתרת בתוך היראה
משכך, המילה "בריחה" איננה מדויקת. אף שלפעמים מדובר בתגובה הנראית בריחה – רתיעה מוגזמת מהקדושה – מדובר למעשה באהבה. שהרי המשיכה לגשת ולראות את הסנה הבוער, שממנה נובעת היראה, היא נטיה של אהבה. לו לא היה הנער נמשך לראות את הסנה הבוער, לא היה בורח. הוא היה הולך בתלם ועושה את מה שאומרים לו, כמו כולם. הוא לא היה מרגיש צורך לברוח, להתמכר, להיעלם, להסתגר. גם אם הצורך הזה נולד מפחד החטא, שורשו באהבה – ברגישות של האדם וברצון שלו להיות קרוב.
לו לא היה הנער נמשך לראות את הסנה הבוער, הוא לא היה בורח. הוא היה נשאר נער נורמטיבי, העושה את מה שאומרים לו, והולך בתלם כמו כולם. הוא לא היה מרגיש צורך לברוח, להתמכר, להיעלם, להסתגר
דינמיקה זו מצויה במתח המכונן של יום כיפור, ובמעבר ממנו לחג הסוכות. הרגש המושל ביום כיפור הוא יראה, ריחוק – רתיעה של האדם מפני חמתו של הקב"ה. אולם, המוטיבציה המניעה את יום כיפור היא אהבה: בקשת הקרבה. היראה נולדת מתוך בקשת הקרבה – לשוב בתשובה ולא לברוח. מתוך ריחוק זה שולח הקב"ה את ידו כדי לחבקנו, ומכניסנו תחת כנפו הפרושה בסוכות. כדברי המשורר: "אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך."[7]
משל למה הדבר דומה, לאדם המנסה לשכוח את עצמו. והנה, בכל מקום שהוא נמלט אליו הוא נתקל במראה ענקית המשקפת לו את עצמו; עד שלבסוף, אחרי ריצות ותעיות, הוא מבין שאין לו מוצא מעצמו, ובמקום לנסות לברוח החוצה הוא מתחיל להתבונן אל דמותו שבמראה. זו משמעותה של החזרה בתשובה. לאחר שהאדם מתעשת, הופכת הרתיעה מהעולם, מהקדושה שבו, רתיעה שנבעה מלכתחילה מתוך הרגישות המוגברת, לאהבה. הוא משלים עם העולם ומנסה למצוא את מקומו בתוכו. הנער המרדן בעל הפנים הכעוסות והעצובות הבורח מהעולם מאכזבה, מחוסר יכולת לשאת את הפער שבין הציפיות שלו מהעולם למצב כפי שהוא בפועל, שב עם הזמן ומקבל את העולם מתוך איזון הולם בין יראה לאהבה, בין ריחוק לקרבה.
לפיכך נברא האדם יחידי
למעשה, חלק משמעותי מהבחירה החופשית הניתנת בידי כל אדם נוגעת בהחלטה האם להיות חלק מן המנגנון הקשה הזה, של קבלת אחריות ושמירת איזון הולם בין יראה לאהבה, או לברוח, להתכנס בתוך עץ הגן ולהעלם; להתמכר לריגוש שיסיט את התודעה שלנו ויאטום את אוזננו משמיעת קול ה' המתהלך בגן.
האדם נברא יחידי והוא מוטל לבדו אל תוך מאבק פנימי זה. משום כך, לא ניתן לדעתי להתערב בו מבחוץ. רק קולו של הקב"ה הקורא לאדם "איכה" יכול למשוך את האדם אל הקדושה. אולם לנו, ההורים, אין יכולת זו. איננו יכולים למשוך את הילדים בכוח ולמנוע מהם לברוח. לכל היותר, אנו יכולים להעלות את המאבק הזה למודעותם, ולפקוח את אוזנם כדי שישמעו את קול ה' המתהלך בגן.
איננו יכולים להילחם בנטיית הבריחה של הנער, אך גם אסור לנו להפוך את הבריחה לנוחה יותר; אסור לנו לטשטש את קול ה' הקורא לו "איכה" – גם אם בטווח הקצר עלולה קריאה זו להעצים את דחף הבריחה שלו
גישה זו מחייבת אותנו, ההורים, להיערכות כפולה: לנסות לפקוח את אוזניו של הנער מצד אחד, ולא למשוך אותו בכוח מצד שני. איננו יכולים להילחם בנטיית הבריחה של הנער, אך גם אסור לנו להפוך את הבריחה לנוחה יותר; אסור לנו לטשטש את קול ה' הקורא לו "איכה" – גם אם בטווח הקצר עלולה קריאה זו להעצים את דחף הבריחה שלו.
כך קרה גם לאדם הראשון, וזה מה שיקרה גם לבן האובד; אולי הוא יודח לפי שעה מגן העדן, והוא יתנגח כשור בעולם שסביבו ויסרב לפתוח את אוזניו. אבל הנח לזמן ובעיקר לקב"ה לעשות את שלו, עד שישוב השור המרדן להיות בן אוהב וחביב, כפי שהוא באמת, ובמקום לעסוק בנגיחות הוא יעסוק ב"שור שנגח".
***
אנו מתפללים בכל יום "שים שלום". השלום הוא מנוחה מן הגלות והטלטלה האינסופיים הללו שבין ההתרחקות לבין הקרבה. אנו חשים קרועים בשל הטלטלה ההיסטורית שחווינו כעם ומתוך חוויית הנתק והחיבור שאנו חווים כיחידים. אנו מבקשים מבורא העולם, העושה שלום במרומיו, שיעשה שלום עלינו ועל כל ישראל במהרה. יהי רצון שהקב"ה ישים שלום גם בלב כל הבנים האובדים, וילמדם לאזן בין קרבה לריחוק, בין יראה לאהבה; שיזכו להתנהל נכון בעולם, לקחת אחריות על עצמם ולהתבשם מן החיים, הטוב והקדושה.
[1] שמות, כ, יד-טו.
[2] דברים ה, יח- כז.
[3] שמות, ג, א-ה.
[4] שמואל ב, ה.
[5] שמות יט, טז-כה.
[6] בראשית, ג.
[7] אבן גבירול, בשירו "כתר מלכות".
מאמר מיוחד מאד.
ממש מרתיח (ומרתיע) לקרוא את הדברים האלו.
מה הקשר לרתיעה מקדושה?
מתי כבר נבין ונפנים שזה פשוט בלתי אפשרי לשים עשרות אלפי ילדים ולפרמט אותם ללימוד (אך ורק) גמרא לשארית חייהם מבוקר עד ערב?
שיטה שלא נוסתה בשום מקום בעולם, וגם בתולדות עמינו מתי מעט עילויים היו נשלחים לישיבה והשאר הלכו להתפרנס!
מה פתאום מתעקשים לשלוח דורות על גבי דורות לחיי עוני ובטלה (בל נשלה את עצמינו, רובא דרובא לא בנויים לחיים לא טבעיים שכאלו).
הגיע הזמן להפסיק לספר לעצמינו סיפורים.
ליעקב אבינו היו שנים עשר בנים וכלל לא נראה שהוא הלביש את כולם אותו דבר ושהוא ציפה מהם להיות כולם אברכים, מקסימום אחד.
כל השאר היו כולם שונים ולכל אחד יעוד אחר, בלי קשר לפנטזיות על רתיעה מקדושה…
נכון מאד!!
הביקורת שלך היא רגשית, אבל אעפ"כ, מדבריך ניתן להבין מה אתה חושב. אז חבל שאינך מגיב לעניין. לדעתך, מסגרת הלימודים המחייבת עיסוק אינטלקטואלי בלבד, בלא לתת מענה לצרכים נוספים של הנפש, היא הגורם להתרחקות בני הנוער. אם לכך אתה מתכוון, אני מסכים אתך. אבל הסיבה הזו בס"ה מצטרפת לסיבות נוספות שציינתי בראשית דברי. לא טענתי שהסיבה הכתובה במאמר מהווה את הסיבה היחידה, אלא שזוהי עוד סיבה נוספת מרכזית וחשובה- לדעתי, שלא נותנים את דעתנו עליה.
דוד היקר אתה טועה, בציבור הדתי לאומי לא דוחפים את כולם ללמוד גמרא כל היום ואחוזי הנושרים גדולים ממה שקורה בציבור החרדי
אתה צודק יותר מכותב המאמר !!!
מאמר מכונן!!!
תודה!
יישר כוח מסויג!!!
שלום לרב וסליחה מראש.
המבט מזוית שונה מבורך ויש בו כדי להעלות מחשבות ואולי אף מעשים, אבל,
הרב יודע שתקופת ההשכלה הייתה בריחה מהעולם החרדי עקב חוסר תשובות עמוקות ומספקות לנוער דאז?
כך גם היום, הנוער חי בעולם מגוון ומורכב מאוד, וללא הדרכה מדויקת המעניקה כלים מתוך 'גאוות יחידה', הם חשים בלבול וטשטוש גבולות עד כדי נטישת הדרך.
נכון שרגישות לקדושה קיימת בכל יהודי אך לא היא שמרחיקה את הנער אלא חוסר מילוי הרגישות הזאת בתשובה מלאה, יסודית ועמוקה המתמודדת עם המציאות מקצה לקצה היא הגורמת באופן ישיר להתנתקות והתרחקות מקדושה. כמובן שנער (איש על פי התורה) בוחר בעצמו את דרכו וגם הוא באופן ישיר מחליט על מקומו בסולם הקדושה או חלילה להיפך.
המאבק בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית הוא העניין ולא רתיעה מקדושה בגלל רגישות מוגברת (עיין בזוה"ק ובתניא על הפסוק" ועשה לי מטעמים").
ודבר אחרון, יום הכיפורים הוא ההיפך מרגשות יראה וריחוק, יום כיפור הוא הסמל ב-'ה' הידיעה לקירבה אמיתית ללא חציצה בין אב לבניו, בין הקב"ה לכנסת ישראל, יום שבו נאמר" סלחתי כדבריך". גישתת הרב ליום מיוחד זה מעידה שעדיין לא יצא לגמרי מקופסת הגלות החרדית המצומצמת, כי חמתו של הקב"ה ממש לא מתאימה ליום כפרה, אלא מתאימה למושג "יראת העונש" שכידוע היא הנמוכה מבין שלוש אפשרויות. יום הכיפורים מייצג את "יראת הרוממות" שבאה מותך הבנה בגודלו של הבורא והכרת הטוב העצומה שאנו חייבים לו על שאנו בניו, ועל השפעת החיים והאור לנו ולעולם.
מחילה אם התחצפתי בדבריי אך הנושא עקרוני וחשוב ומתוך כך כתבתי ליידע ולחדד ולתת פן נוסף למאמר חשוב זה.
בס"ד
בתור אבא לנער 'נושר'(מהמגזר הדתי לאומי) אני מוצא הרבה תקווה, עידוד וכיוון במאמר זה.
תודה רבה לך הרב ישי.
שלום לך!
אינך מתחצף וזכותך להביע את עמדתך. דברי אין לי מונופול על האמת. הדברים נכתבים מתוך הבנת הכותב ומתפרסמים בכדי שהקוראים יוכלו להביע את עמדתם אודות הכתוב.
ובנוגע לתוכן הדברים שכתבת:
לדעתך, יום הכפורים הוא יום של קירבה ואהבה ודברי נובעים מתוך "ראיה חרדית" שטרם השכלתי להיגאל ממנה.
יש להבחין- לדעתי, בין משמעות היום כפי שכתוב עליו במקורות, לבין האופן בו הוא נתפס בעיני האדם מבחינה חווייתית.
עוד כתבת, שלא הרגישות לקדושה היא הגורם להתרחקות, אלא- כפי שקרה בתקופת ההשכלה- חוסר היכולת של הממסד הרבני להשיב תשובות ראויות לבני הנוער- הוא המקור להתרחקות.
אז שוב, יתכן כי יש מקרים בהם אין לרבנים שפה אחת עם תלמידיהם ולפעמים זהו הגורם וע"כ מדברים הרבה. אבל רציתי לעורר לסיבה נוספת שלא ראיתי שמדברים אודותיה, ולפי דעתי, על סמך שיחות עם בני נוער, מצאתי שהיא מהווה את הגורם העיקרי.
יש לי עמותת "טוב בלב " טיפול בנערות ונערים בסיכוי.והנשירה באה מכל מיני סיבות.
ועוד הקורונה החמירה את המצב.
אשמח לשוחח עם הרב ואולי לקדם את הנושא והציל את הנוער מהרחוב הפרוץ
0523594660
כל כך מדוייק
אני וכמה מסביבתי יכולים להעיד על עצמם כך
זה תופעה שקוראת בעיקר בקרב טובים ומוכשרים יותר
שעולם התורה ממש מפסיד והם הולכים להם למקצועות אחרים (אני חושב שבעיקר מחשבים כך כמה שאני מכיר)
אינני מסכימה עם הנאמר,
משום שלאחר שהנער או הנערה נחשפים לטומאה המשתוללת בחוץ,
קשה להם עד בלתי אפשרי להרגיש קדושה כלשהיא, בעצם אינם מרגישים כבר דבר.
ומי שנחשף- כמוני, יודע על מה אני מדברת.
כוונתך לומר, שיש מקרים בהם הסיבה אודותיה כתבתי- איננה נכונה, כי יש מקרים בהם הנער אינו מרגיש את הטומאה.
אז כך:
א. ככלל- אני מסכים אתך. לא תמיד הסיבה היא זו שצוינה בדברי.
ב. לפעמים הנער נמצא במצב שהוא כבר אינו יכול להרגיש את הקדושה, אבל הסיבה שהביאה אותו למצב הזה, היא זו שעליה כתבתי.
אני אבא לנער חוזר בשאלה, ובעצמי עברתי מהחברה החרדית לדתית לאומית.
ארשה לעצמי להגיד כמה דברים נוקבים. ראו זאת כתגובת החוזר בשאלה לשאלה ״למה עזבת? מה היה רע לך?״
יש כל כך הרבה סיבות שאני תוהה למה יש כאלו שנשארים חרדים.
1. חוסר יושר אינטלקטואלי. יש הרבה שאלות על ההלכה ותפישת העולם שנתקלות בתשובות מגומגמות ומובילות למסקנה כי יש התפתחות של תהליכים ודעות שלא ניתן לשנות, עקב פחד לערער יסודות ולהוביל למדרון חלקלק
2. חיי עוני, חוסר איזון בין חיי תורה לחיים יצרניים, המקנים סיפוק גשמי
3. מבנה חברתי היררכי הדוחק לשוליים גורמים חלשים (ספרדים, חוזרים בתשובה, בעלי כישרון בינוני) ולא מאפשר לאדם להתקדם בסולם החברתי בעקבות כישרון או מאמץ והתמדה
4. פער עצום בין העולם המתירני והפתוח לבין הסגירות, בעיקר בנושא הקשר בין המינים. חוסר יכולת לנהל קשרי עבודה וידידות טבעיים בין גברים לנשים
5. העדר כלים וידע לרכוש מקצוע ולהנות מעשייה ומסיפוק (לנושא העוני כבר התייחסתי)
6. אמונה – לעיתים מגיעים להעדר אמונה, עד כדי כפירה מוחלטת. לא כולם רוצים או יכולים לחיות בשקר
7. כל הסיבות שהרב ציין בתחילת המאמר, חוסר בחום ואהבה
ויש עוד. אין לי כמובן תשובות להכל. אני חושב שהציבור צריך לקבל זאת שאורח החיים הזה לא מתאים לכולם.
שלום לך מוטי!
ניכר כי אתה כותב את הדברים מדם ליבך ובכנות גמורה. אני גם יכול להזדהות עם חלק מן הדברים. נכון הוא, שמערך החיים שהחברה החרדית מציעה לבניה, מתעלם לחלוטין מהתמודדות עם החיים במישור החומרי וזה ודאי לא מתאים לכל אחד ואחד. ר' משה פיינשטיין כתב בתשובה לשאלה אם מותר ללמוד לימודי חול, שוודאי מותר, אלא שבימינו בכדי ללמוד מקצוע, עליך ללמוד באינטנסיביות – מחוץ לכותלי בית המדרש וקשה להישאר "בן תורה" בצורה הזו.
ר' משה לא מציע פתרון בתשובתו, אבל הוא מגדיר היטב את הבעיה. החברה החרדית רואה במושג "בן-תורה" ערך בלעדי. יש הבדל בין הפתרון שהחברה יכולה להציע, לבין הפתרון שהיחיד יכול להציע לעצמו. אם אתה חפץ לצאת ולעבוד, אתה רשאי לעשות זאת, ואתה יכול להשאר בן תורה. זה לא קל אבל אפשרי. החברה אינה יכולה להרשות לעצמה את המבנה הזה כפתרון, אבל זה לא בלתי אפשרי.
טענת גם, על חוסר יושר אינטלקטואלי. אינני סבור שבחנת את המשפט הזה ברצינות. ברור כי ישנם אנשים בחברה הזו(ואולי רבים-אינני יודע), הסובלים מחוסר יושר אינטלקטואלי, אבל באותה מידה אני מוצא אותה בעיה בכל חברה אחרת- חילונית או דתית לאומית. הדבר תלוי באדם באופן אישי – ולא משנה באיזו חברה הוא נמצא.
המבנה החברתי- הוא תמיד בעייתי. בכל חברה יהיו עוותים. האדם איננו אמור להשתייך לחברה מסוימת, אלא להיות עובד ה'. אנו כולנו בחברה היהודית ומחויבים להרגיש חלק אינטגרלי של החברה היהודית כולה.
נראה לי שאת טענתו של מוטי הי"ו יש לנסח מעט אחרת. השאלות שמטרידות את הנוער היום הם לא השאלות ששאלו פני עשר שנים וכל שכן לא לפני עשרים שנה ויותר. מסבה זו גם מי שעוסק בעולם המחשבה היהודי וגם מי שעסק בעבר בתשובות לנוער הרבה פעמים אינו יודע אין להתמודד עם השאלות בשפתן החדשה והעולם הריגשי החדש שעומד מאחוריהם. הבעיה הזו קימת גם בציבור הדתי לאומי שבאופן שיטתי עוסקים יותר בתחומים אלו. כאשר מנסים לענות בכל מחיר וכשלא מצליחים מתרגזים ואומרים האשמות שונות אל השואל ואפן שאלתו מתקלת אצלו תחושה של חוסר יושר אינטלקטואלי. כדי להיות מודע ליכולותיך כמחנך אך גם למגבלותך ולשלוח שואלים למי שיודע לענות יותר טוב.