היחס לימים הלאומיים של מדינת ישראל – ובעיקר ליום הזיכרון ויום העצמאות – מעורר מורכבות עמוקה בחברה החרדית.
מוסדות חרדיים מתעלמים על פי רוב מימים אלו. צפירת יום הזיכרון עוברת ללא התייחסות כלשהי, ויום העצמאות הוא יום חופש חסר תוכן. אך ברחבי הארץ מתקיימים כיום מספר טקסי יום זיכרון משמעותיים – הגדול שבהם טקס יום הזיכרון של ארגון "נצח יהודה" בהשתתפות אלפים – וביום העצמאות נמצא משפחות חרדיות רבות 'חוגגות' את היום, אם בדרך המסורתית ('המנגל הקדוש') ואם בצורות שונות (כגון "יום שכולו תורה" של תנועת ש"ס).
ברחבי הארץ מתקיימים כיום מספר טקסי יום זיכרון משמעותיים – הגדול שבהם טקס יום הזיכרון של ארגון "נצח יהודה" בהשתתפות אלפים – וביום העצמאות נמצא משפחות חרדיות רבות 'חוגגות' את היום
אין בכוונתי במסגרת מאמר קצר זה להציע פתרון מקיף למתח הזהותי שבין היהדות החרדית למדינת ישראל. אולם ברצוני להציע יסוד אחד, פשוט כשם שהוא עמוק, שעלול להיתפס כמובן מאליו – ובשל כך הוא נשכח לעתים קרובות. יסוד זה עשוי לשמש מפתח למשמעות גם בתוך המורכבות.
הכרת הטוב – יסוד היהדות
היסוד שבו אבקש למקד את דברי הוא הכרת הטוב.
הפסוק מצווה שלא נקבל עמוני ומואבי לקהל ה': לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם (דברים כג, ד). הנימוק לכך חריג: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (שם, ה).
והרי פלא: יש עמים שפגעו בישראל בצורה חמורה בהרבה – מצרים, עמלק, עמי כנען – אבל עמון ומואב זוכים ליחס הקשוח ביותר. מדוע? בפירושו לפסוק מבאר הרמב"ן שמדובר בפגם של כפיות טובה:
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה – האחד שכר עליו בלעם בן בעור, והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו.
דברי הרמב"ן הנ"ל מעלים את המידה לגובה חריג במיוחד: שער הכניסה לעם היהודי כרוך במעלת הכרת הטוב
גם בתרבויות אחרות זכתה מידת הכרת הטוב למקום של כבוד. קיקרו, מגדולי חכמי רומא, קבע כי "הכרת הטוב אינה רק מידה נעלה – היא אם לכל המידות". להבדיל, אצל חכמי ישראל הכרת הטוב היא בסיס לעבודת ה', כפי שמודגש ב"שער הבחינה" של ספר "חובת הלבבות": הרגש האמור להתעורר אצל האדם בהתבוננו בעולם הוא הכרת הטוב, ורגש זה מביא אותו לעבודת ה' מתוך קרבת ה' והזדהות עמוקה עם מצוות התורה.
אולם דברי הרמב"ן הנ"ל מעלים את המידה לגובה חריג במיוחד: שער הכניסה לעם היהודי כרוך במעלת הכרת הטוב. ללא מידה זו אין אפשרות לקיים חיים יהודיים, ועם המשולל הכרת הטוב מנוע מכניסה לקהל ה'.
הכרת הטוב – בסיס הקשר האנושי
העולם בנוי על נתינה וקבלה. בין אם מדובר בזוגיות, ידידות, הורות, תלמידות או שרות ציבורי – כל מערכת אנושית תלויה במערך זה. אנו מרבים לברך איש את רעהו "שתזכה להיות מהנותנים ולא מהמקבלים", אך זוהי אמירה חציונית בלבד. השאלה המהותית איננה אם אנו נותנים או מקבלים – כולנו עושים את שני אלה – אלא כיצד אנו נותנים, ובעיקר, כיצד אנו מקבלים.
השאלה המהותית איננה אם אנו נותנים או מקבלים – כולנו עושים את שני אלה – אלא כיצד אנו נותנים, ובעיקר, כיצד אנו מקבלים
קבלה מתוך רגש של זכאות היא ניכור. קבלה מתוך הכרת הטוב היא קשר. ההבנה שיש מישהו שנתן לי, שאני חייב לו טובה, שאני תלוי בו – היא יסוד הקשר עצמו. ומאחר שהחיים מלאים נתינה, הרי שהם מלאים הזדמנויות לקשר – אם יש בנו מידה של הכרת הטוב.
כך הדבר גם ביחסנו אל הקב"ה. הקב"ה חפץ לתת מטובו האינסופי – אך האם אנו מוכנים לקבל? על כך מצהיר הכתוב: אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ (תהלים פא, יא). ללא הכרה בטובו של מקום – אם נאמר בלבבנו כי כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז) – אזי איבדנו את כל העניין.
כך הם דברים הרמב"ן בדבריו המפורסמים בסוף פרשת בא: "וכוונת כל המצות שנאמין בא־להינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה. ואין א־ל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לא־להיו שבראו." כל התורה, לדברי הרמב"ן, מכוונת למקום הזה.
הרוע של מצרים התחיל בדיוק במקום הזה – העדר הכרת הטוב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (שמות א, ח). אין הכרת הטוב – אין אנושיות. ובאין אנושיות – יש עבדות ודיכוי. היציאה ממצרים היתה כרוכה בקרבן פסח, בהכרה בטובתו של מקום ובמתן אמון בו. מי שנעדר מידה זו אינו יכול לצאת ממצרים.
כפיות טובה – השחתה מוסרית
בתור הורים לילדים בגיל בית ספר, מדי שנה היינו צריכים לסבול את האמרות המטופשות של (בעיקר) מורות על אודות יום הזיכרון ויום העצמאות. אצל הבנים התעלמו בדרך כלל מימים אלו. אצל הבנות, מנגד, היה דחף להסביר מדוע מתעלמים. לעתים אף נאמרו דברי רוע של ממש על המדינה, על מייסדיה ועל ראשיה, והמסקנה היא שאין מה לחגוג ולציין.
על המורות אין לי טענות: יש שיאמרו שהן 'תינוקות שנשבו', ולעתים אף נדמה שהן אינן מאמינות במה שהן נאלצות לומר. עם כל זאת, מדובר בחרפה מערכתית.
המודל החרדי של קיום לצד המדינה ולא בתוכה ממש היה תגובה טבעית למדינה שרוב ראשיה ומערכותיה חילוניים. כפי שעולה במאמרים שונים המתפרסמים בבמה זו, המודל הזה מאותגר עמוקות כיום, אך הוא ממשיך להתקיים, בוודאי במישורים הרטוריים והפורמליים של הציבור.
יש מחיר שאסור לנו לשלם, כי תשלומו מערער את המערכת כולה: המחיר של שחיתות מוסרית, המחיר של כפיות טובה
למודל החרדי יש מחירים שאינם קטנים: מחירים כלכליים ותופעות הנלוות להם, מחירים מוסריים של הימנעות מנשיאה באחריות ומחירים חברתיים של מתח ואף עוינות ציבוריים. ניתן לומר שמחירים אלו מובנים בתוך המודל עצמו; יש מוכנות לשלם אותם, כמובן עד לתקרה מסוימת. אולם יש מחיר שאסור לנו לשלם, כי תשלומו מערער את המערכת כולה: המחיר של שחיתות מוסרית, המחיר של כפיות טובה.
בנס גלוי שאין דוגמתו בתולדות האנושות, מדינת ישראל הצליחה להביס את אויביה מסביב ולקבץ את גלויותינו מארבע כנפות תבל. היא החייתה את השפה העברית ועשתה אותה לשפת המדינה. היא הביאה את העם היהודי, העם היושב בציון וגם מחוצה לה, לזקיפות קומה ולבישת בגדי תפארת. בוודאי, נותרו אתגרים משמעותיים, אך היא היתה למדינה משגשגת בכל תחום, וכולנו נהנים ממנה.
האם לא ראוי להודות על כך?
יתרה מזו, מדינת ישראל תמכה בבניין עולם תורה מפואר ומרגש הכולל אינספור בתי כנסת, בתי מדרש, ישיבות ומוסדות דת בכל תחומי התורה והיהדות – שכמותו לא היה מעולמים. בקרבה אף צמחה תנועת התשובה הכוללת מאות אלפי איש. מגמה זו ממשיכה כיום, גם אם שינתה את פניה. בוודאי, המדינה אינה טלית שכולה תכלת. היו בה מגמות אנטי־דתיות, ואנו זוכרים לה גם פרשיות כאובות. אבל בהסתכלות רחבה, היתכן שלא להודות?
יש שיטענו: הכל היה קורה גם בלי המדינה. שמעתי אומרים כי להפך, אלמלא המדינה המצב היה טוב יותר. זו טענה קלושה המתעלמת לחלוטין מן המציאות. כך או כך, היא בוודאי אינה עוברת את גבולות הספקולציה, ואילו מדינת ישראל היא עובדה קיימת, שקמה בזכות חזונו המופלא של הרצל המושמץ תדיר, בזכות אומץ לבו של בן גוריון 'הרשע' ובזכות מסירות הנפש של עשרות אלפים למען קיומנו כאן. האם אפשר לא להכיר טובה? האין זה המקום הפשוט שממנו צריכים להתחיל את הדיון על יום הזיכרון ויום העצמאות?
הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל החדיר בשומעי לקחו את חובת הכרת הטוב כלפי חיילי צה"ל. "גם חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות," אמר בשיעור בישיבת פוניבז' בשנת 2012, "אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר." אבל מורות בבתי ספר בית יעקב יחששו לומר אותם הדברים, אף שהם הכי פשוטים בעולם, בשל בלבול ומבוכה בסוגיית היחס שלנו אל המדינה.
וכדי ביזיון וקצף.
המקבל – חייב להכיר
אם חפצי חיים אנחנו – חיים של קדושה, חיים של קשר עם הקב"ה ועם הבריות – עלינו להקפיד להכיר טובה. מידה זו היא שער לקשר עם הקב"ה ועם הבריות. בניגוד מובהק למצב באירופה, אסטרטגיית ההתבדלות של היהדות החרדית זכתה בישראל להצלחה מרשימה. חלילה לנו שיצא שכרנו בהפסדנו בשחיתות מוסרית שאינה מכירה בטובתו של מקום ובטובתם של מי שהביאו לנו ברכה במאמצים כבירים ובהשקעה אינסופית.
חלילה לנו שיצא שכרנו בהפסדנו בשחיתות מוסרית שאינה מכירה בטובתו של מקום ובטובתם של מי שהביאו לנו ברכה במאמצים כבירים ובהשקעה אינסופית
אם נדע להחזיר את הכרת הטוב למרכז חיינו האישיים והציבוריים, נזכה גם להסיר מעלינו את השנאה והעוינות שהם מנת חלקנו בתקופה האחרונה. הרבה גורמים לכך, ואין רצוני לעסוק בהאשמות. אך בתור מקבלים – וכאמור לעיל, כולנו מקבלים – עלינו לדעת כיצד לקבל, מתוך רגש פשוט של הכרת הטוב.
למרות המורכבות המובנית, תנועה פנימית כזו תיטיב משמעותית את יחסינו עם המדינה ועם הציבור הכללי.
***
השבוע זכינו לציין את יום הזיכרון בטקס חרדי גדול שהתקיים בבנייני האומה. כמו כל ארוע מטעם ארגון "נצח יהודה", הטקס המרגש הסתיים בשירת "התקווה" ולאחריה "אני מאמין". שילוב זה הנהיג הרב יצחק בר־חיים ונהיה כמעט מובן מאליו. הזדמנה לי הזכות לשבת לצדו של הרב בר־חיים ולשיר יחדו בסוף הערב את צמד השירים – בהחלפת הביטוי "עם חופשי" ב"עם קדוש", כדרכו זה שנים רבות.
השניה המפרידה בין "התקווה" לבין "אני מאמין" משקפת את המורכבות הזו
בסוף הטקס הזכרתי לו את היופי המיוחד של סמיכות "אני מאמין" ל"התקווה". ההמנון הישראלי, "התקווה", מבטא את התקווה היהודית לגאולה. כפי שהרמח"ל מבאר (ב"דרוש על הקיווי"), התקווה היא יסוד היהדות. תוספת "אני מאמין" מכוונת את התקווה אל מקומה הראוי – אל הקב"ה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. בוטחים בה', נותנים בו אמון ומקווים אליו.
השניה המפרידה בין "התקווה" לבין "אני מאמין" משקפת את המורכבות הזו. כן, יש לנו הסתייגויות ביחס למדינה, הסיפור אינו פשוט. שרים "התקווה" מתוך רגשי הודאה והודיה: אנחנו הרי כאן, ומוסיפים לאחריה את הקיווי לגאולה השלמה: "אני מאמין".
המשפחה החרדית שלי מצפת היתה ציונית. שירתה בצבא והיתה גאה במדינה. החרדים של היום גורמים לי להתבייש בשורשים שלי.
ישר כוח על הדברים.
דברים פשוטים וישרים.
תשאל את ר' דוב לנדו, הוא יסביר לך שך שהתורה שלך מעוותת.
תשאל את בונים שרייבר, הוא יסביר לך שאין צורך להכיר תודה לפועלי זבל.
כל זמן שאתה מקבל אותם או את חלקם כמאורי הדור, דבריך לא יתקבלו.
למה לא להכיר תודה לפועלי זבל?
הכרת הטוב מתקשר גם לחיוב ההלכתי ללמד זכות והוא חלק בלתי נפרד ממנו.
לכל דבר אפשר למצוא צדדים שונים ולדון אותו אחרת.
אך כמו לכל דבר, גם לזה יש כללים.
1. לימוד זכות צריך להיות מציאותי, כמאמר המפורסם שאם זה אוכל דשא ועושה מו, אז כנראה שזאת פרה.
2. ישנו מקרה אחד שלא מלמדים זכות וזה במקרה של מסית ומדיח כש"כ "לא תחמול ולא תכסה עליו".
גם כאשר יש כזה צד.
היוצא מכל זה הוא שאם קבוצת אנשים כופרים בעיקר באופן גלוי ומקימים רשת שלמה של חינוך לכפירה בעיקר, ותרבות שמנסה בכל כוחה להתדמות לגויים אז כנראה שהם כופרים, מסיתים ומדיחים שלא מלמדים עליהם זכות גם על הדברים הטובים שכביכול נם עושים.
לכן כל החלק הראשון של המאמר כלל לא רלוונטי לנידון.
אמנם אפשר כן לדון אינדוודואלים במערכת שלא מתכוונים להסית ואף חלקם באמת פועלים מתוך אידיאל חברתי והרגשת אחריות, אך בסופו של יום, אלו מנוצלים לרעה ע"י אנשי שלטון שלאחרונה מתגלה קלונם ברבים ואכמ"ל.
הוויכוח אם המדינה עזרה מבחינה גשמית או הזיקה הוא חסר בסיס השוואתי כי א"א לדעת מה היה קורה אם לא.
ובטח שזה לא צריך להיות שקול כנגד כבוד שמיים והאמונה שהם עיקר קיומנו.
א. מאיפה הבאת את ההשוואה בין הכרת הטוב לחובה לדון לכף זכות? מעולם לא שמעתי.
ב. זה שאתה רואה את הציונןת כמו מסית ומדיח לעבודה זרה מראה עד כמה אתה מנותק היסטורית. בלי הציונות היו הרבה פחות יהודים שומרי מצוות, ובכלל הרבה פחות יהודים. תראה מה קורה בארה"ב ותבין לבד.
1. בא נחשוב קצת, אם לא נדון לזכות, אז על מה נכיר טובה?
2. טוב, אז מסית ומדיח למינות וכפירה זה גם די גרוע.
סליחה שאין לי רוה"ק כמוך ואני לא יודע מה היה קורה אם לא היתה פורצת המדינה הציונית.
אני רק יודע שהויא במו ידיה מסיתה לכפירה אז זה מספיק ולא צריך ניחושים מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים.
אבל לכאורה הכרת הטוב במקרה כזה יותר בגדר מה שהיה עם רשב"י הקדוש ורבי יהודה בר אילעאי שמכיון שכל זה עשו לצורך עצמם אין כאן חובת הכרת הטוב, עשו את זה לעצמם להרגיש חלק מהלאומיות העולה לגדולתהוצריך עיון…..
דניכל, זה לא מובן. כאן הם "לעצמם" ו"לנו" זה אותו הדבר. הרצל וחבריו פעלו למען העם היהודי, פיזית וגפ רוחנית. אכן, הרוב לא דמר מצוות, אבל הם פעלו למען כולנו. התוצאות מדברות בעד עצמן.
נכון,
מיליוני יהודים שלא יודעים מה זה ק"ש
עשרות אלפי הרוגים
עשרות חטופים שלא כ"כ מתאמצים לשחרר אותם כמו להשיג ניצחון צבאי
מחלוקות מכוערות
פיגועים ופחד
אנטישמיות ושנאה בכל העולם על רקע מלחמות הציונות
התוצאות באמת מדברות בעד עצמן
בינתיים לצערנו המדינה היא הסכנה הגדולה ביותר ליהדות
א נכון.
רוב העם בארץ מסורתי, פלא פלאים.
עשרות אלפי, זה עדיף מ6 מיליון.
חטופים..מכמה שעות ללא צבא. דמיין שלא היה בכלל צבא יהודי…הייתי זקוק עדיין לטובות של גויים שישמרו עליך.
פיגועים ופחד. אכן לא קל..אבל יותר פחדתי באירופה. ותכף אני יוצאת לאכול גלידה בגולדה…
אנטישמיות תמיד היתה, ותמיד תמיד תהיה, לפחות יש עכשיו צהל..
בנתיים התוצאות מדברות בעד עצמן, 10 מיליון יהודים שחיים יחד למרות הכל.
הלוואי לעד!
למה אתה לא עובר לחול? שם ממש כיף.
הכל נכון, אך למי מתייחסת ההצלה?
בזכות מי נשארו מסורתיים?
בטח שלא בזכות משרד החינוך ותכניו
עדיין בחו"ל אין כזה מניין הרוגים כמו במדינה בה הציונים רק מבטיחים ביטחון ולמעשה מפקירים את האזרחים וממשיכים להתגרות באומות (למשל פניני החכמה לנשיא צרפת ע"י כ"מ חסרי אחריות מינימלית או שכל מינימלי).
מה זה בא להוכיח שחיים יחד?
הציונות שמה למטרה להפוך את ע"י לעם לאומי ללא מטרה דתית שהיא המטרה העליונה והאמיתית.
אז אם לא הצליחו ב 100% זה זכות שלהם?
בנוסף, כרגע השנאה מיוחסת למעשיהם והם ממשיכים בשלהם כמו שאומרים חז"ל: "עזים שבאומות ישראל", ואח"כ עוד מתלוננים על שנאה.
אז באמת את כל צרות הגלות עד תחילת נגע הציונות אפשר לייחס לגזרה ולסיבות שבעטיין יצאנו לגלות.
אך היום הכל כחול לבן והם האחראים הבלעדיים עליהן, ומה היה אילו זה כלל לא טיעון כי אף אחד לא יכול לדעת.
באתר הייחודי הזה, שוב אנו צופים במחזוריות של נושא בסיסי.
אחד העורכים, או כותב/ת חשוב/ה אחר/ת, מעלה מאמר מקיף-מעמיק , אשר למעשה קורא בפשטות ובצדק: די לפרזיטיות!
ואז חלק מהמגיבים תומכים בלהט במאמר, חלקם מסכימים קמעא ומסתייגים קמעא, וכמובן תמיד יימצאו כמה קנאים שיספקו אידיאולוגיה לפרזיטיות (אידיאולוגיה מתוחכמת/מטופשת/מופרכת/תמוהה/אמיתית/שקרית – כל אחד יבחר לה תואר לפי השקפתו…).
יש שאיפה נרחבת לפיתרון, אבל למרבה הצער, המערכות במדינה (משפט, ממשלה, כנסת, צבא) מנסות לרמוס, ומעוררות התנגדות מרה במקום לבנות אמון ושילוב. לעומתן, מהצד החרדי, הסמנים הקיצוניים מכתירים את עצמם כמייצגי ומובילי דעת-תורה.
המסקנה שלי: המחזוריות הזאת תסתיים רק ע"י משיח…
אתן לך עצה
אם אתה רוצה להיות משכנע
אז כדאי לתת קצת הסברים
ואם אתה רוצה להוציא קיטור
יש פורומים מיוחדים לכך
כי בפעם המי יודע כמה
אתה חוזר על אותו מירמור
שחוץ ממנו אתה באמת לא מחדש כלום.
יש כאן מגיב לאחרונה שיש לו הרבה מאוד זמן.. והוא גם לא מקפיד ב-100% על עובדות אמיתיות…
אני נכנס לאתר רק בשביל לקרוא את האקשן שהוא עושה, אל תוריד לו..
בזמן האחרון אני מקבל הרבה מחמאות, אני כבר מתחיל להרגיש פופולרי…
להערשי:
אשמח לקבל ממך רשימת תיקונים, אם יש לך זמן כמובן.
כן אבל החלפת "עם החופשי" ב"עם קדוש" אינה הכרת טובה למדינה ומייסדיה אלא בדיוק ההיפך- הינה סמל לשאיפה משיחית אוטופית לחתור תחת האטוס הבסיסי של מייסידה והאבות המייסדים מתהפכים בקיברם .. ע"ע ה"רפורמה החוקתית" – זוהי קוקיה משיחית שהשתלטה על הקן בכוח דמוגרפי המוממן על ידי המדינה שלא בצדק. תהליך דומה רואים באירופה עם החברה המוסלמית הפונדמנטליסטית המשתלטת על החברה בכוח הדמוגרפיה ובמימון המדינה.
לא צריך.
ה"אבות המייסדים" וממשיכי דרכם סה"כ אוכלים את הדייסה המקולקלת שבישלו בעצמם.
כאשר החליטו להקים את ממלכת הכפירה הציונית דווקא בארה"ק ולהשתמש בתנ"ך ובמוטיבים דתיים כדי למשוך פתיים לממלכתם שמטרתה ידועה והיא להיות עם "חופשי" (ביטוי הניתן לפירושים שונים).
וכעת הגולם קם על יוצרו בסגנון פרקנשטיין והקוקיה ה"משיחית" מצפצפת במלוא כוחה את האמירות האבסורדיות שעושות שימוש ביהדות כדי לקדם אינטרסים אמפרייליסטים וכוחניים ובעיקר פוליטיים.
האמונה האמיתית במשיח היא הכניעה למי שהבטיח לנו את הגאולה ובודק אותנו אם אנחנו באמת מאמינים בהבטחה.
מי שמשתמש ברעיון הגאולה ובמקביל עושה פעולות גשמיות שרק מסבכות אותנו עם כל העולם במקום לחכות בסבלנות כפי שהצטווינו, רק מראה בזה היפך מאמונה במשיח.
ובאמת, הפנדמליסטים האיסלמיים משמשים להם מודל לחיקוי כפי שהם חוזרים ואומרים ש"צריך לדבר בשפה של המזה"ת".
אז האמת היא שהמודל לחיקוי שלנו הוא לא ה"חופשיים" ולא ה"משיחיים" אלא מעתיקי השמועה לאורך הדורות שהדריכו אותנו בדיוק כיצד לנהוג בגלות הנוכחית וכיצד בדיוק לצפות לגאולה האמיתית בב"א.
שוב אני נוכח כמה פשוט להיות פשוט, פשוט הטחת אסופה הזויה של ססמאות אנטי ציוניית חסרות שחר ובסיס היסטורי ובעלות ניכוח אנטישמי, מעורבות במנה גדושה של פונדמנטליזם דתי דוגמתי והזוי לא פחות.
את זה כבר שמעתי מספיק.
יש לך משהו לחדש חוץ מזה?
נראה שכבר כיסית את כל חלקי היהדות בשלילה מוחלטת, נראה לאן יגיע חלום הבלהות הציוני שבינתיים גובה קורבנות אדם יותר מכל הקנאים הפרימיטיבים והדוגמטים.