הבית שלא נחצה: על חינוך, אמונה וקשר הורי

אני זוכר לילה אחד, לפני לא מעט שנים, שהבנתי שהבית שלי עומד להשתנות. הייתי אז בעיצומו של תהליך תשובה. מלא התלהבות, מלא ביטחון: גיליתי את האור. אבל אשתי, שותפה לחיים, הסתכלה עלי ולא ממש ידעה איפה זה משאיר אותה.

באותם רגעים חשבתי שאין ברירה, יש לפני שחור או לבן, שאצטרך לבחור – או האמונה, או הנישואין. עבורי באותם רגעים זה היה אמת ברורה. ב"ה, כחלק מהתשובה הקב"ה האיר את עיני וגיליתי שלא כך הדבר. אין פה מאבק של או הקב"ה או נישואי, זה לא 'אלוקים או אשתי'. האמונה שלי לא עומדת מול הקשר, היא חיה בתוכו. במילים אחרות, זה גם אלוקים וגם נישואין. השאלה היא לא במה אני מאמין, אלא איך אני מביא זאת אל מי שחי אתי.

כשצפים ועולים פערים דתיים ואמוניים, הקשר עצמו הוא הדבר המרכזי. לא הסיפור שסיפרנו לעצמנו. הקשר.

מאז, מתוך ליווי של אינספור משפחות בתהליכים דומים ומתוך פגישות עם הורים, חזר אלי שוב ושוב אותו עיקרון פשוט ולא פשוט בכלל: כשצפים ועולים פערים דתיים ואמוניים, הקשר עצמו הוא הדבר המרכזי. לא הסיפור שסיפרנו לעצמנו. הקשר.

חשיבותו של הקשר

בזוגיות יש לכל אחד מבני הזוג בחירה. הם תמיד יכולים לקום וללכת. הם תמיד יכולים לבחור להישאר. בהורות אין בחירה כזו. אי אפשר להגיש מכתב התפטרות מתפקיד ההורה. אי אפשר לבחור להיות “לא אבא” או “לא אמא”. משום כך, כשהילד בוחר דרך אחרת, האחריות על הקשר רק גדלה, וחובת שימורו מוטלת על ההורה.

כשילד שגדל בבית דתי בוחר להסיר כיפה, או לסטות מהחלום שרקמו עבורו הוריו, לא האידאולוגיה היא הנושא. עבור ההורים זהו שבר אמיתי. אבדן של תמונה עתידית, שצוירה כבר כשיצאו משערי בית החולים עם תינוק קטנטן חנוט בסלקל, ושוב כשהילד עלה לחיידר, או כשהילדה עמדה במסיבת הסידור של כיתה א', וכשהוא קיבל מאה במבחן בתורה וסיים את המסכת הראשונה, או כשהילדה חגגה בת מצוה מרגשת. במילים אחרות, עוד לפני שההורים מתאבלים על העתיד של הילד, הם מתאבלים על העתיד שהם דמיינו לעצמם. פתאום עולות שאלות קשות: איפה טעינו? מה יגידו? איך זה ישפיע על שאר הילדים?

מהניסיון שלי, הדרך חזרה אל הלב של הילד אינה ניתוק אלא נוכחות.

ברגע הכואב הזה, בפני ההורים עומדות שתי אפשרויות. כשמול העיניים נשבר שוב ושוב החלום, כשהילד ניצב על סף תהום רוחני, מבצע פעולות שעבור ההורה הן בגדר 'ייהרג ואל יעבור', זה כואב. מהכאב הזה יש מי שבוחר לברוח ולהתנתק. מעדיף לכאוב את אבדן הילד ולא את האבדן החוזר ונשנה של החלום. לפעמים הבחירה להתנתק מקבלת גושפנקא בשם השמירה על הבית, על השם הטוב של המשפחה או על האחים שהולכים בתלם. ויש מי שבוחר להישאר בקשר גם כשהלב נשבר.

מהניסיון שלי, הדרך חזרה אל הלב של הילד אינה ניתוק אלא נוכחות.

הפיתוי להתנתק

ברגעי משבר יש פיתוי גדול להחזיר שליטה, להרים קול, להציב תנאים, לומר לעצמנו שאם נהיה מספיק תקיפים הילד יתיישר. אבל שליטה נותנת שקט רגעי להורה. עבור הילד היא מסמלת חוסר קבלה, חוסר אהבה וחוסר הבנה, ובכך מרחיקה אותו עוד צעד.

אני נזכר בסיפורו הכואב של אב מכובד בקהילה חסידית, שהגיע אלינו אחרי שנתיים של נתק מוחלט מבנו. הנתק החל כשהבן, בן 14 בסך הכל, בחר לשנות מעט את סגנון הלבוש שלו והחליף לנעליים שפחות מקובלות בקהילה. "צעקתי עליו. הודעתי לו שעד שהוא לא מתאפס, שלא יחזור הביתה. חשבתי שיישאר בישיבה, יחשוב מעט ויתחרט, חשבתי שהקשיחות שלי תחזיר אותו בתשובה, שאני אהיה השוטר הרע לרגע ואמא שלו תהיה השוטר הטוב ברגע שיחזור הביתה. הרי אנחנו אוהבים אותו כל כך." אבל זה לא צלח. הילד פשוט לא חזר הביתה. ואחרי הנעליים נעלמו גם הפאות, והחולצות התחלפו לטריקו, ובדרך עבר הנער כמה משברים לא פשוטים. וכשהאבא ביקש שיחזור הביתה, הוא סרב. "איבדתי את הילד שלי, כי חשבתי שאני יודע הכל," הוא מודה בכאב.

הסיפור הזה הוא תמרור אזהרה. כשאנחנו בוחרים בניתוק, אנחנו אומרים לילד: האהבה שלי אליך היא תלוית ביצועים. כשאנחנו כועסים או מתוסכלים, הילד שומע מסר פשוט מאד והרסני מאד: האהבה שלי תלויה במה שאתה עושה. זהו מסר כמעט בלתי אפשרי ליישוב עם האמונה הבסיסית שלנו כהורים מאמינים. אהבת אב ובן צריכה להיות דומה לאהבת הקדוש ברוך הוא לישראל, ש"בין כך ובין כך קרויים בנים". והרי גם בקשר שבין הקב"ה לישראל, הקשר קודם. ויעידו המילים אף על פי שחטא – ישראל הוא. החטא, ההתרסה הגדולה ביותר של יהודי כלפי אביו שבשמים, לא מוציא אותו מכלל ישראל.

ילד שמתרחק מדת לא תמיד בורח. הרבה פעמים הוא מחפש. לפעמים קשר, לפעמים חיבוק, לפעמים יכולת להתחבר עם אלוקיו בצורה שונה מהמקובל.

ילד שמתרחק מדת לא תמיד בורח. הרבה פעמים הוא מחפש. לפעמים קשר, לפעמים חיבוק, לפעמים יכולת להתחבר עם אלוקיו בצורה שונה מהמקובל. אם הבית הופך לזירה של מאבק שגם בה הוא צריך לחפש (אהבה, חיבוק או קשר), הוא ימצא מקום אחר להיות בו. אבל אם הבית נשאר מקום שאפשר לחזור אליו גם כשכואב, הילד יישאר.

קחו לדוגמה את אמא של ר' שבתה התחילה ללבוש בגדים שאינם הולמים את הבית. "היה לי קשה לנשום כשראיתי אותה יוצאת ככה לרחוב," שיתפה. "אבל אז נזכרתי ששמעתי סיפור על אשה שהתמודדה עם ניסיון דומה לשלי והחליטה שהיא עם הבת שלה במאה אחוז. היא שאלה רב אם מותר לה לקנות לבתה בגדים לא צנועים, הלכה אתה לחנות ואף שילמה על המכנסיים. אני לא הרגשתי שאני מסוגלת לכך. אפילו לשאול את הרב לא העזתי. אז החלטתי שאני לא מדברת על הבגדים. אני מדברת על הלב. התחלתי להזמין אותה לקפה, לשאול מה שלומה, בלי הטפות. יום אחד היא אמרה לי: 'אמא, תודה שאת לא נלחמת בי. בזכות זה אני עדיין מרגישה שייכת למשפחה.'"

מהצד אני יודע להגיד שזהו הניצחון האמיתי. לא הניצחון בוויכוח ההלכתי, אלא הניצחון על הפירוד.

אם אמא של ר' היתה בוחרת להילחם, קרוב לוודאי שהיתה מפסידה. הסיבה לכך היא שעזיבת הדת במאה ה־21 היא לא צעד לוגי ורציונלי, לא ניסיון של הנער או הנערה להוכיח לעצמם שאין אלוקים או שהדת היא שקר. להפך, רבים מהם עדיין מאמינים, אבל כאבי לב, פגיעות שעברו או מורכבויות שנותרו ללא טיפול גרמו להם להתרחק.

ר' לא צריכה הוכחה לוגית לקיומו של אלוקים או למעמד הר סיני, וגם אם היתה מקבלת אותם היא לא היתה חוזרת. היא צריכה חיבוק, היא צריכה לב וקשר, ואת זה האם החכמה הבינה ונתנה כמו שרק אמא יכולה לתת.

במילים אחרות, אמא שבוחרת לדבר עם הבת שלה על מה שעובר עליה, לא רק על איך שהיא נראית, אב ששולח הודעה לבן שלו, סתם כך, בלי דרישה או דרשה (מוצדקת ככל שתהיה), אינם עושים ויתורים. אלו הם מעשים של אמונה. הם אומרים: אתה הילד שלי, לא הבעיה שלי.

קשר שאינו ויתור

ואז מגיעה השאלה הקשה:
האם הכלה איננה לגיטימציה? ומה עם שאר הילדים? איך אפשר לאפשר דברים שמנוגדים לאמונה?

אלו אינן שאלות טכניות. אלו שאלות מהותיות. ארחיק ואומר שאלו הן שאלות אמוניות.
התשובה מתחילה בהבחנה פשוטה: קשר איננו הסכמה והכלה איננה אישור. כשאני שומר על קשר עם הילד שלי, אני לא אומר שהכל נכון. אני אומר שהקשר בינינו קודם להכל.

היהדות אכן מודדת את האדם גם לפי המצוות שהוא מקיים. עולם של מצוות, גבולות והלכה הוא יסוד מרכזי בעבודת ה’. אבל גם כשהילד שלנו לא שם, הוא עדיין קיים, ואת 'בין אדם לחברו' שלנו לא מקיימים רק מול הזקן שמבקש לשבת במקומי באטובוס, אלא גם בתוך הבית פנימה.

היהדות מודדת אותו גם במקום הקשה הזה של הצורך להחזיק במורכבות. להישאר נאמן לדרך הדתית־רוחנית, להישאר בצער על הבחירה של הילד, אבל לרגע לא לוותר על הקשר, האהבה וההערכה למי שהוא.

בסופו של דבר, החיים עצמם אינם רשימת סעיפים. הם מפגש בין ערכים, קשרים, רגשות ואנשים חיים. ולפעמים עצם השמירה על הקשר, על השייכות, הוא קיום עמוק של ערך יהודי.

גבולות, לא ניתוק

אפשר וחשוב להציב גבולות גם בתוך קשר שכזה, לא מתוך ניתוק, אלא מתוך רצון לקרבה. אפשר לומר לילד שעזב: חשוב לי שנהיה יחד, חשוב לי שתבוא לשבת, וחשוב לי שגם לי יהיה טוב בתוך הבית שלי. לכן אני מבקש גבול, למשל בסעודת שבת או במרחבים הציבוריים בבית לא משתמשים בנייד.
זו לא פשרה, זו עמדה: אני שומר על השבת, ואני שומר גם על הקשר.

לעומת זאת, אמירות כמו “אם אתה כזה אין לך מקום כאן” או “אם אתה תשב עם הנייד בשבת, אל תבוא אלי הביתה”, אולי נשמעת צודקות, אבל בפועל הן מוותרות על האדם, על הילד, ובעיקר על האפשרות להשפיע עליו. הן שומרת על העיקרון על חשבון הקשר.

כשילד מרגיש שהוא אהוב ושייך גם כשהוא לא עומד בציפיות, נפתח מרחב אמיתי לשיח, להקשבה, ואולי גם לשינוי.

כשילד מרגיש שהוא אהוב ושייך גם כשהוא לא עומד בציפיות, נפתח מרחב אמיתי לשיח, להקשבה, ואולי גם לשינוי.

יתכן שהילד יבחר שלא לבוא. יתכן שיבוא ויתקשה לעמוד בבקשה. אבל מה שקובע בטווח הארוך הוא המקום שממנו ההורה פועל, האם זה מקום של אהבה, רצון בקרבה ונאמנות לערכים, או מקום של דחייה, תנאי וייאוש מהילד.

וזה מה שבסופו של דבר יחבר או יפריד, בלי קשר לתוצאה המידית.

וכשילד בוחר אחרת, ההורה עובר מסע קשה בעל כורחו עם עצמו, בזוגיות שלו, עם ילדיו האחרים ובעיקר עם הילד הזה. זה מסע שמתחיל בפרידה מחלום שצויר בעבר, וממשיך בבחירה לפגוש את הילד במקום שהוא נמצא כיום ולהעניק לו בית, בלי קשר לכיפה או לאורך החצאית, רק בגלל שהוא הילד האהוב שלנו.

המטרה איננה להחזיר את הילד בתשובה. גם כי אנחנו לא אלוקים ואין לנו כוחות־על כמו סופרמן. אבל בעיקר כי הילד ירגיש שהאהבה אינה כנה ומאחוריה מסתתרת מטרה אחרת. המטרה שלנו היא להשאיר את הדלת פתוחה. להשאיר את הקשר חי. כי ילד שנשאר קרוב לאבא ולאמא, נשאר קרוב לשורש שלו. ושורשים חיים יודעים להפתיע בפריחה.

יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.