חינוך לאחריות אישית

קרוב לשיאו של גל הקורונה הראשון שאלתי חבר, גבאי בית כנסת, מדוע אינו נועל את שערי המקום עד יעבור זעם. הוא השיב לי שהתפילה נעשית על פי הנהלים (שהתירו באותו זמן תפילה של 10 אנשים במרחק שני מטר זה מזה), ועל כן אין שום צורך לסגור את בית הכנסת. סכנת ההדבקה בעינה עמדה, אבל הוא מצא מפלט בהנחיות הרשמיות.

מה גורם להקטנת ראש כזו, מהסוג שהודגם באופן כה משכנע על ידי חברי הגבאי? מה מביא להיצמדות לנהלים מתוך הסרת אחריות אישית? מדוע אין כל אחד ואחד מרגיש את כובד האחריות על חייו ועל חיי אחרים, ובמקום זאת מאפשר למדינה לנהל אותו ואת משפחתו?

תגובה זו לא היתה בלתי אופיינית לתקופה יוצאת הדופן שבה מצאנו את עצמנו. אם מגפת הקורונה היא קריאת השכמה, שעוררה אותנו באופן פרטי וציבורי לנושאים שאנו רגילים לדוש בעקבנו, אזי אבקש להצביע על נקודה מסוימת שרלוונטית לנו במיוחד כעת – בין גל לגל, בין תחושת ההקלה של הסרת הסגר הראשון לחששות מפני סגר שני: חובת האחריות האישית.

בין פורים לפסח, מי שמחובר באינפוזיה לחדשות עקב מדי יום אחרי המספרים המטפסים של החולים המאומתים, וחיכה בדריכות ערב ערב לרגע שבו ראש הממשלה יפנה בקול סמכותי אל "אזרחי ישראל", ויאמר לכולנו מה לעשות, ובעיקר מה לא לעשות. הממשלה אסרה בתחילה התכנסות של מעל 5,000 איש, לאחר מכן התכנסות של מעל 2,000 איש, לאחר מכן התכנסות של מעל 100 איש, ולבסוף נאסרו גם התכנסויות של מניין או אפילו של שני אנשים בלבד.

כשהתפרסם האיסור על התכנסויות של מעל 100 איש, שאלתי את עצמי: וכי כשמדובר במאה אנשים 'בלבד' כבר אין סכנת הידבקות?! התשובה, כמובן, היא שהסכנה קיימת בהחלט. אלא שתקנות הממשלה נועדו להגן מפני קטסטרופה לאומית, ולא לגונן על אנשים פרטיים מפני הידבקות. האיסורים מוכתבים אפוא לפי מספר הנדבקים שאתו יכולה מערכת הבריאות להתמודד, ולא לפי הסיכון האינדיבידואלי הנשקף לכל אדם. משכך, הטרידה אותי השאלה: מדוע אנו מתייחסים להוראות הממשלה בתור 'היתרים'? הממשלה אוסרת רק במקום שבו יש הכרח גמור, אבל מה עם חובת הזהירות האישית? האם העובדה שהממשלה לא אסרה על התקהלות הופכת אותה לבלתי מסוכנת? איך אנשים מרשים לעצמם להגיע לאירועים אם הם אינם מוכרחים?

מה גורם להקטנת ראש כזו, מהסוג שהודגם באופן כה משכנע על ידי חברי הגבאי? מה מביא להיצמדות לנהלים מתוך הסרת אחריות אישית? מדוע אין כל אחד ואחד מרגיש את כובד האחריות על חייו ועל חיי אחרים, ובמקום זאת מאפשר למדינה לנהל אותו ואת משפחתו? שאלה דומה – אך מורכבת יותר, בשל הרגישות לנושא "אמונת חכמים" – ניתן לשאול על התנהגות ההורים בנוגע לשליחת הילדים למוסדות החינוך החרדיים (בימים שלאחר סגירת מערכת החינוך הממשלתית). האם לא הבינו את משמעותה של האחריות המוטלת על כתפיהם? מדוע לא ביקשו להגן על חיי היקרים להם, ולא פחות חשוב – למנוע מאחרים להידבק מהם?

יש מתח תמידי בין הרצון שלנו שדברים ייעשו עבורנו לבין ההעדפה להסתדר בעצמנו – מתח המובנה בנו מלידה. פעוט דורש בלי בושה לקבל אוכל טעים, ומצד שני רוצה להחזיק לבד בכפית. ילד רוצה שההורים יקנו לו אופניים וידאגו לתחזוקתם, אבל הוא מעוניין לנסוע בהם בעצמו. הוא אינו מעוניין שירכיבו אותו או יאמרו לו איך לנסוע ולאן. נער רוצה שההורים יתנו לו כסף, אבל רוצה להחליט בעצמו מה לעשות בו. אותו צעיר מצפה שאחרים ייקחו אחריות על הכשרת התנאים הנוחים לו לפעולה, אך את הפעולה עצמה הוא רוצה לעשות בעצמו. כביכול הוא אומר: את 'חומר הגלם' תנו אתם, את היצירה תשאירו לי. אנו רוצים הנאה ללא מאמץ; עצמאות ללא אחריות.

כל זה טוב ויפה כל עוד האדם צעיר, והוריו יכולים לקחת עליו אחריות באופן מלא, לומר לו מה מותר ומה אסור, ולספק לו במידה ובמשקל את צרכיו. השבר מתחיל כאשר האדם מתחיל להתבגר ולצאת מרשות הוריו. פתאום הוא מגלה שהוריו אינם לידו לתפוס אותו כאשר הוא נופל מהאופניים, ואינם שם כדי למלא לו מחדש את הצלחת כשהוא סיים את המנה הראשונה. הילד לומד באופן הדרגתי שעליו להסתדר בכוחות עצמו.

שעת המבחן הגדולה של הילד מגיעה כאשר הוא עוזב את בית הוריו ומקים בית משלו. בשלב זה הוא עומד לחלוטין ברשות עצמו. אם לא התרגל מנעוריו לקחת אחריות על חייו, הוא עלול למצוא את עצמו מול שוקת שבורה יום לאחר חתונתו

שעת המבחן הגדולה של הילד מגיעה כאשר הוא עוזב את בית הוריו ומקים בית משלו. בשלב זה הוא עומד לחלוטין ברשות עצמו. אם לא התרגל מנעוריו לקחת אחריות על חייו, הוא עלול למצוא את עצמו מול שוקת שבורה יום לאחר חתונתו.

גם אנשים שלא חוו משבר כה חד עלולים לגרור עמם עמוק לתוך שנות הבגרות ספיחים מהגישה הילדותית המשאירה לאחרים את האחריות. אפשר לזהות אותה לעתים קרובות ביחס למדינה, הדומה במידת מה ליחס הילד אל הוריו: אנחנו רוצים שהמדינה תדאג לכל צרכינו ותספק לנו תנאים לפעול בחירות מלאה; אנחנו מצפים ממנה שתגדיר עבורנו את המותר והאסור, כך שלא נצטרך להכריע בעצמנו בשאלות מורכבות. אנשים טומנים את הראש בחול ומסתתרים מאחורי ציות טכני להנחיות, בעוד הם מכניסים עצמם לסיטואציות שהסיכון בהן ברור לכל.

איך מעודדים ציבור לקחת אחריות רחבה יותר על כתפיו ולקבל החלטות על בסיס שיקול דעת בוגר? כמו כל התכונות הטובות, גם טיפוח האחריות האישית מתחיל כבר בגיל הילדות. חיזוק תחושת האחריות בקרב הילדים, מהגיל הרך ועד לגיל הנעורים, הוא מרכיב חשוב בחינוך. מכוח האחריות יוכל הילד – הגדל להיות מבוגר – לחוש על בשרו את דברי חז"ל "אם אין אני לי – מי לי" (אבות א, יד), לבנות בית יציב כלכלית ורגשית, ולפעול בתבונה במצבי חרום.

להלן, ברוח החיזוק שעוררה מגפת הקורונה, אבקש להתמקד בצורך המשמעותי לחינוך לאחריות בגיל הנעורים. ניתן לחלק את תחומי האחריות לשלושה: א) אחריות כלכלית; ב) אחריות למעשים; ג) אחריות על הזולת. אציע זווית ראיה לאופן שבו נושאים אלו עולים בחינוך הילדים, לצד כמה הערות מעשיות.

אחריות כלכלית

בית ממוצע מתנהל במידת מה בדומה לישות סוציאליסטית. המשכורות מיגיעת כפי ההורים מפרנסות את כלל בני הבית, כך שבאופן מעשי החזקים מפרנסים את החלשים. המושג "בית" נושא אפוא משמעויות שונות עבור "בני הבית" ועבור "בעלי הבית". מזווית ראייתו של הילד הגדל בבית, "בית" הוא מקום שדואגים בו לכל צרכיך. אתה מגיע אליו ויש לחם על השולחן, מטה מוצעת ובגדים נקיים. אולם, מנקודת המבט של ההורים, "בית" הוא מקום שצריך ליצור – לבשל, לנקות, לטפח ולסדר, לעמול כדי להביא אליו פרנסה ולנהלו ללא הפסקה.

כתוצאה מכך, כאשר האדם עובר בקיצוניות מבית ההורים לבית משלו, הוא עלול להתקשות להשלים עם השינוי. לפתע הוא מגלה שאם אין כסף אז אין כסף. אם הוא לא ימצא מקורות פרנסה, הוא לא יוכל לכלכל את בני ביתו. אלא שלפעמים, הזוג הטרי מחליף את דמות ההורים בדמויות אחרות, דוגמת כולל האברכים, המסגרת התעסוקתית או המדינה, והוא מצפה מהן לדאוג לכל מחסורו. יתכן שלא צריך הרבה כדי לדאוג למחסור במובן הרגיל של המילה, ובחיי היום-יום הזוג מסתדר בצורה מספקת; אבל אין בידם לחסוך כספים ליום סגריר, והם אינם ערוכים להוצאה גדולה בלתי צפויה (וכבר אמרו: הואיל וצפויות מדי שנה כמה הוצאות לא-צפויות, הרי שאי אפשר לכנות אותן כך). במצבים אלו, מה שקורה בדרך כלל הוא הסתבכות בחובות, המתחילה בסכומים קטנים ואינה מסתיימת גם שנים רבות לאחר מכן.

גם אם ההורים זורקים פה ושם משפט בנוסח "הכסף אינו גדל על העצים", לרוב אין הילדים חשים אחריות כלשהי למצב הכלכלי. הם עשויים לזלזל בכיבוי האור או דוד המים החמים, ולהציק להורים בבקשות שיקנו להם ויעשו עבורם, ואינם מבינים שהם צריכים להיזהר שלא לכרות את הענף שעליו הם יושבים

גם אם ההורים זורקים פה ושם משפט בנוסח "הכסף אינו גדל על העצים", לרוב אין הילדים חשים אחריות כלשהי למצב הכלכלי. הם עשויים לזלזל בכיבוי האור או דוד המים החמים ולהציק להורים בבקשות שיקנו להם ויעשו עבורם, ואינם מבינים שהם צריכים להיזהר שלא לכרות את הענף שעליו הם יושבים. הדברים אמורים לגבי החיסכון בהוצאות. הצד של הגדלת הכנסות המשפחה אינו נמצא כלל באופק של הילד המתבגר והולך.

משום כך, ראוי להתחיל לחנך את הילדים לאחריות כלכלית אישית עוד בבית הוריהם. למעשה, אני מציע לחשוף בעדינות את הילדים – בהתאם לגילם – למערכת הכלכלית של הבית. בדרך כלל אין ההורים מגלים לילדיהם את רמת השכר שלהם, ואינם משיבים לשאלה "כמה כסף יש לכם?". ובכל זאת, ראוי ללמד את הילדים כמה עולה החזקה של משק בית. אפשר להסביר שבדרך כלל משפחה בסדר גודל כמו שלנו נזקקת לכ-15,000 שקלים בחודש, ובדרך כלל מי שעובד בעבודה איקס – כמו העבודה של אמא או אבא – משתכר בסדר גודל מסוים, וכן הלאה.

כמו כן, מן הראוי שגם ילד צעיר לימים ידע כי פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אפשר לשבת עם נער או נערה על החשבונות, ולהראות כיצד הוצאות קטנות מסתכמות בסכומים גדולים. ניתן לבקש מילד בן תשע 'לבדוק' האם החשבון של הקניות בסופרמרקט אכן מדויק. הוא ישב להנאתו עם הקבלה בצד אחד ועם מחשבון בצד שני, ויראה כיצד כמה שקלים ועוד כמה שקלים מגיעים לסך של מאות ואלפי שקלים. את החוויה שעוברים ההורים בעמדם בקופה, צריך גם הילד להרגיש מעט.

עצם ההיכרות של הילד עם המערכת הפיננסית תועיל לו לפתח תחושת אחריות שתעזור לו בחייו הבוגרים.

אחריות למעשים

יעל אליצור, מייסדת "שיטת שפר" להורות, זוגיות ומודעות (על אדני תורתה של הגב' בלהה שפר), טוענת כי החברה המערבית העכשווית משבשת את הסדר הטבעי בשדרה לילד שנולד את המסר "שלום אדוני המלך, אנחנו לרשותך", במקום לאותת לו "ברוך הבא, בוא הצטרף אלינו".[1] למרות הביקורת שצברה גישה זו – בעיקר משום שהיא רואה בכל התנהגות של הילד אמצעי להשגת מטרה, בלי להתחשב בסיבות הגורמות לאותה התנהגות – יש במשנתה אמירה חשובה בנוגע לאחריות הילד על מעשיו.

בחיי היומיום יש פוטנציאל רב ללמד את הילד אחריות. ילד שאינו שומר על סדר יחווה אי נעימות רבה כשיגלה שאינו מוצא בארנקו את כרטיס ה"רב קו" אחרי שהוא עלה לאוטובוס. חוויה מעין זו מועילה לפיתוח תחושת האחריות של הילד הרבה יותר מנזיפה עצבנית. אלא שאנו ההורים נוטים לעתים קרובות למנוע מהילד הזדמנויות אלו על ידי דאגת יתר. גם אם אנו מטילים על הילד מטלות בית, איננו מאפשרים לו לחוות אותן בתור אחריות אישית. הילד יודע כי הוא חייב לסדר את המיטה, כי אם לא הוריו יכעסו עליו, אבל הוא אינו לומד לקחת אחריות על סביבתו.

אנו ההורים נוטים לעתים קרובות למנוע מהילד הזדמנויות אלו על ידי דאגת יתר. גם אם אנו מטילים על הילד מטלות בית, איננו מאפשרים לו לחוות אותן בתור אחריות אישית. הילד יודע כי הוא חייב לסדר את המיטה, כי אם לא הוריו יכעסו עליו, אבל הוא אינו לומד לקחת אחריות על סביבתו

ראוי אפוא שההורים יחזרו אחר מצבים שיגרמו לילד לחזק את האחריות האישית שלו. דוגמא לכך היא עידוד הילדים להיכנס למטבח ולעבוד שם לבדם. אכן, ילד צעיר שיכין סלט כנראה יחתוך את הירקות שלא לפי טעמו של ההורה, ישרוט את אצבעו בחיתוך לא מבוקר, ויקדיש להכנת הסלט משך זמן שמספיק להורה כדי להכין ארוחה שלמה. כל אלה גורמים לכך שהורים רבים נרתעים משיתוף הילדים בעבודות המטבח. אולם הורה המודע לצורך של הילד לחזק את תחושת האחריות האישית שלו יניח לו להכין לא רק סלט אלא גם שקשוקה שתגרום לנתזי רסק עגבניות על הקירות, ואפילו שניצלים יבשים שאיש לא יאכל. הוא יעדיף ללכת בדרך הארוכה, שתגרום אולי מעט עגמת נפש לילד והרבה טרחה למבוגר, כדי שהילד ילמד להיות אחראי למעשיו.

באופן כללי, כדאי שמטלות הבית לא ייתפסו אצל הילד בתור משימות שיש לסמן עליהן וי, אלא בתור לקיחת חלק באחזקת הבית. אם במקום לתת הוראה פרטנית ("אתה תאסוף את הפליימוביל", "את תחזירי את הכסאות למקום"), ישתמשו ההורים בהוראות כלליות ("תסדרו בבקשה את הסלון"), הם יחזקו אצל הילדים את התחושה שהם אחראים יחד אתם לניהול הבית. הילדים ידעו שהם לא סתם מילאו משימות ספציפיות שהוטלו עליהם – בזכותם הבית מסודר.

המהדרים יותר יכולים אפילו לנסות לומר לילד בערב שבת: "אני מצפה ממך לחצי שעה של עזרה. תעשה סיור בבית ותראה במה אתה יכול להושיט יד." הנהגה כזאת מקדמת תחושת אחריות בריאה. בתחילה עשוי הילד להתלונן ולשאול שאלות ("אני לא יודע מה לעשות"; "מה עדיף, לתלות כביסה או לערוך שולחן?"). רצוי להימנע מלענות, וללמד את הילד למצוא את התשובה בעצמו: "תחשוב שזה הבית שלך (זה אכן הבית שלו), מה היית עושה?" תשובה כזו עשויה לגרום לו, למשל, להבין בעצמו שמוטב לטפל בכביסה, שכן לתלות כביסה אי אפשר בשבת, אך לערוך שולחן אפשר.

אחריות על הזולת

מרכיב עיקרי באחריות האישית הוא אחריותו של האדם כלפי הסובבים אותו. לא די לאדם שידאג לעצמו; עליו לנהוג בשימת לב גם עם הזולת. ה"תוספות" קבעו כי: "יותר יש לאדם להיזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק."[2] עולה מכאן גישה מוסרית שיש לגלות אחריות גבוהה יותר למניעת נזק מהזולת, מלקיום אישי טוב ותקין. על האדם להקפיד שלא לפגוע בסובבים אותו, במידה רבה אף יותר משהוא מגן על עצמו.

גם ללא התערבות מלאכותית, חיי הבית מזמנים דבר יום ביומו אירועים הדורשים מן הילד להתחשב באחרים (דוגמת זהירות שלא להרעיש כשמישהו ישן). אך לא די במקרים מזדמנים אלו, וראוי להורים לעורר את הילד על כך ולשוחח עמו שלא בשעת מעשה על מעלת הדאגה לזולת. פיתוח מודעות לעניין זה יסייע בצורה משמעותית ליחסי האנוש של הילד הגדל והולך, ובפרט לחיי הנישואין העתידיים שלו. רגישות לצרכים של הסובבים אותו, העשויים להיות שונים בתכלית מצרכיו שלו, היא מידה טובה במיוחד שיכול הילד לרכוש בבית הוריו.

ראוי גם לציין כי יתכן שהשיח על שאיפות מרחיקות לכת שנפוץ במחננו ("גדול הדור הבא", "אשת רבי עקיבא", "מחנכת דגולה"), מדגיש מדי את המעלה שבהתפתחות אישית גרידא, משל לא היה המתבגר חלק ממשפחה, חלק מעם. הדגשת יתר כזו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה היהודית, הדורשת ערנות מתמדת לזולת ולצרכיו.

אם כל אחד ואחד ייקח בחשבון שהוא עלול להיות נשא של הנגיף ושעליו לעשות כל שביכולתו על מנת שלא להדביק אחרים, סביר שנצליח למנוע את התפשטות המגפה בהצלחה רבה יותר מאשר אם נקפיד על קיום ההוראות רק מתוך דאגה לעצמנו ולמשפחתנו

אם נשוב לנושא המגפה המשתוללת ברחובותינו, נראה שבדיון על המתח שבין אחריות המדינה לאזרחיה לאחריות של כל אחד על עצמו, חשוב לציין את הצורך בחיזוק תחושת האחריות של כל פרט על הכלל. אם כל אחד ואחד ייקח בחשבון שהוא עלול להיות נשא של הנגיף ושעליו לעשות כל שביכולתו על מנת שלא להדביק אחרים, סביר שנצליח למנוע את התפשטות המגפה בהצלחה רבה יותר מאשר אם נקפיד על קיום ההוראות רק מתוך דאגה לעצמנו ולמשפחתנו.

***

במאמר זה התייחסתי לפיתוח אחריות אישית בחינוך הילדים. אולם בפועל, יש טעם לפגם בכך שאנו מכנים את החינוך לאחריות בשם "חינוך ילדים", משל מדובר היה בהדרכה לאיסוף צעצועים או לאכילה בכפית. האם אכן הגענו כבר לדרגת מבוגרים אחראיים, שאינם מחפשים תחליפי הורים להיתלות בהם? אמור מעתה: אמנם בחינוך עסקינן, אך לא בחינוך המוגבל לקבוצת גיל מסוימת. חינוך לאחריות מתחיל בילדות, אך אינו מסתיים לעולם.

[1] https://merkaz-shefer.org/%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%A4%D7%A8/

[2] תוספות, בבא קמא כג, א, ד"ה ולחייב.

תמונה: Bigstock