רדידותו ורוממותו של המרחב הווירטואלי החרדי

באלול שעבר עלתה בתי בשעה טובה לכתה א'. כשבוע וחצי לאחר תחילת שנת הלימודים, הוזמנו האמהות לאספה כללית – כמקובל. כאן ההורים, חלקם בפעם הראשונה, יקבלו את התדרוך הבסיסי ואת כללי היסוד של היחס בית־מוסד בכל הנוגע לחינוך הבת.

המורה פתחה את האירוע במסת התנצלות ארוכה על שמוציאה אותנו מן הבית בימי אלול החשובים שכל דקה בהם יקרה, והוסיפה כי היא מבטיחה שכל מה שתדבר היום הוא כה קריטי וחשוב עד שאפילו בעשרת ימי תשובה היה צריך להקדיש לכך זמן ומאמץ. אין ענייני כאן בתוכן שהגיע לאחר מכן, אלא בדברי ההקדמה עצמם. להתרשמותי, הדברים נאמרו בכנות; המורה האמינה בהם בכל לבה. אולם, בהביטי באמהות המקשיבות, מילה אחת עלתה במוחי: ניתוק.

דברי המורה, עם כל הרצון הטוב, נאמרו מתוך חווית חיים ההולכת ומתמוססת, הולכת ונמוגה

דברי המורה, עם כל הרצון הטוב, נאמרו מתוך חווית חיים ההולכת ומתמוססת, הולכת ונמוגה. התיאור המרטיט של "ימי אלול" והעומס הרוחני הטעון בהם זכה להנהון קולקטיבי המשולב בהזדהות מעטה מאד. על הפער בין הרטוריקה לבין ההזדהות, על הסיבות לקיומו ועל דרכים חדשות ומפתיעות להשיב אותנו אל החוויה המקורית, אני מבקשת לכתוב במאמר זה.

***

אורח החיים היהודי סובב סביב מעגל השנה: ימי הרחמים והסליחות, ימי הדין וימי התשובה, ימי השמחה של סוכות ושמיני עצרת. יש את פרשות השבוע שמביאות איתן את רוחן הייחודי, ימי הפסח של לידה חדשה, השגב של חג השבועות, פורים וימי החנוכה, ימי השובבי"ם, וכך הלאה. היהודי הקשוב להזמנת הזמן וייעודו של כל מועד ומועד מרגיש את תנועות הנפש השונות של ההווה המשתנה. אולם, יחד עם זאת לעתים קיים פער טבעי בין הזמנים לבין חווית החיים הפשוטה ו"הנמוכה" שלנו.

לא תמיד קל לחוש בשבת את תחושת השלמות, כאילו "כל מלאכתך עשויה". לא תמיד קל לשמוח בימי השמחה ולחוות את חורבנם של ימי האבל, והפער בין צו השעה הכללי של המועד לבין דופק החיים הפרטי של כל אדם ומשפחה מוכר לכולנו. אולם, יש שני גורמים הממתנים את עוצמת הפעם: קיום הלכות הזמנים השונות, שכן "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", והחוויה החברתית משותפת לקהילה כולה. צריך להיות "אאוטסיידר" קיצוני כדי להתהלך שמח ועליז בסביבת אבלים, בה במידה שקשה להישאר מדוכדך וכבוי במקום שבו שורה חדוות ושמחה. כשהרוח החברתית נושבת לכיוון מסוים, כולנו נוטים להיסחף אתה.

רפרוף קל בספרות המספרת אודות חיי היהודים מן התקופות השונות מתקף הנחה זו: ציר הזמן שעליו נעו היהודים השתקף בכל אורחות חייהם, והוא עיצב את מצב הרוח והרגש הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי-משפחתי

מלבד ההקפדה על ההלכה, רווחה אפוא בכל תפוצות ישראל ההקפדה על מנהגים שנשאו איתם את הניחוח הייחודי של כל תקופה. בקהילות היהודיות בכל העולם (אלה הנאמנות למסורת), היה קצב מיוחד לכל זמן מזמני השנה. סבתותי, עליהן השלום, שגדלו בקצוות עולם שונים מאד – האחת בטריפולי והאחרת בפולניה – היו מספרות על האווירה הקולקטיבית שחפפה על חצרות היהודים בכל זמן וזמן לפי עניינו ומהותו. רפרוף קל בספרות המספרת אודות חיי היהודים מן התקופות השונות מתקף הנחה זו: ציר הזמן שעליו נעו היהודים השתקף בכל אורחות חייהם, והוא עיצב את מצב הרוח והרגש הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי-משפחתי.

כך היה בעבר. כיום, מנגד, נראה שמשהו מתוך הרוח הקולקטיבית, זו שקוצבת לנו את קצב הזמנים, חסר לנו עמוקות.

***

באחד מימי תשעת הימים יצא בעלי, אז בחור בישיבה, לשיחה עם אחד מרבני הישיבה. כדי להקל על כובדה של השיחה, שעסקה בעניין אישי ורגיש, קנה הרב לבעלי ארטיק פשוט, וכך על ספסל ירושלמי ישבו השניים ושוחחו. כעבור דקות עברה במקום ישישה שהביטה בהם בפה פעור, נעמדה מולם וזעקה בכאב: "יהודים אוכלים גלידה בתשעת הימים? יהודים חרדים אוכלים גלידה ברחוב בימים של אבל וחורבן? איך ייתכן? איפה הלב שלכם אנשים צעירים? ככה מתאבלים על ירושלים?".

יש להניח כי אותה ישישה לא נחשפה למגזינים שונים המציעים ארוחות דג גורמה לימי האבל, וכי לא מילאה את מקפיא הבית בתחליפי בשר אטרקטיביים לארוחות אותם הימים. בביתה, כך נקל לדמיין, שרר דכדוך אמיתי וציפייה עמוקה לישועה. הדופק היוחד הפועם בלוח השנה היהודי פעם כראוי בביתה פנימה, והיא ציפתה לראות אותו פעם אף במרחב הציבורי, בוודאי בזה החרדי.

מדוע אנחנו התרחקנו מאותו דופק של זמני ישראל? מדוע אנחנו, יהודים חרדים השייכים לקהילות עובדי ה' המכוונים את חיי החול אל הקודש, מפספסים משהו מהרגש הרותח של אותה זקנה ירושלמית?

מדוע אנחנו התרחקנו מאותו דופק של זמני ישראל? מדוע אנחנו, יהודים חרדים השייכים לקהילות עובדי ה' המכוונים את חיי החול אל הקודש, מפספסים משהו מהרגש הרותח של אותה זקנה ירושלמית? נראה כי סיבה אחת לכך היא ציר הזמן שלנו שהוחלף, מסיבות טכניות וכלכליות, ללוח השנה הלועזי, כאשר בתוכו משובצים ימי החגים היהודיים. הצורך לסנכרן ביניהם בכל עת, כאשר שנת הכספים משתלטת בדחיפותה על ימי הקודש החשובים, גורמת לנו לחוש את הפער הכואב בין החמימות הקהילתית לניכור העולמי.

אולם, בעיני קיימת סיבה נוספת, מצד אחד מסוכנת יותר ומצד שני בת שינוי ותיקון קלם יותר, והיא החשיפה לעולם הווירטואלי. בימים הלאומיים האחרונים חווה כל אדם חרדי הבא במגע עם העולמות הווירטואלי את כובדם של הימים. גם אלו המתנגדים מכל וכל לאזכור וציון של ימים אלו נאלצו, ברצונם או בעל כורחם, להתעמת מולם. מכל סטטוס צפו התייחסויות כאלה ואחרות, וזאת עוד לפני בואם של הימים עצמם – קל וחומר בעיצומם של הימים ובעקבותיהם. שמות של חיילים, טקסי זיכרון, שאלות של זהות וצורת התייחסות ראויה, נשיאה בעול או משפטים המבטאים הזדהות דוממת – כל אלה ליוו אותנו במשך הימים. כמו שאמרה לי חברה: בכל שנה אני כה שמחה על היותי חרדית וממילא "חילונית" בכל הנוגע למצוות הימים הלאומיים, כל כך נוח היה לי שכבדות הרגעים לא נוגעת אלי. אך השנה חשתי יותר חרדית מחרדית לגביהם. המטען הכבד שרבץ על ליבי עם בואם הוכיח לי שאני חלק מהסיפור.

בלי להיכנס לסוגיית הימים והיחס אליהם, אין ספק שנוכחותם גדשה את המרחב הווירטואלי והלך הרוח של הימים עוצב על פיה. בטוחני כי גם לאחר עזיבת המרחב הווירטואלי, החוויות, הרשמים, הדמויות, הסיפורים והדיונים ממשיכים ללוות אותנו, והחיים עצמם, אלה שמחוץ למסך, מעוצבים על-ידם.

אין סיבה עקרונית שבמרחב הווירטואלי החרדי – לענייננו, אתמקד במרחב הסטטוסים וכל הנלווה אליו – לא תתקיים אווירה תואמת-תקופה גם בשלושת השבועות ובתשעת הימים

אין סיבה עקרונית שבמרחב הווירטואלי החרדי – לענייננו, אתמקד במרחב הסטטוסים וכל הנלווה אליו – לא תתקיים אווירה תואמת-תקופה גם בשלושת השבועות ובתשעת הימים. אין סיבה להעדר נוכחות תכנים מותאמים בימי אלול העוצמתיים. אך בפועל, ניתן לחוש בנתק ממשי בין אווירת הימים כפי שחונכנו שאמורה להיראות לבין הכמעט-התעלמות מהם ברחבי הרשת. המלצות קניה, מתכונים, שיתופים מהחופשה המתוכננת או מזו שהיתה – כן! סיפורים, הלצות, סרטונים ויראליים מסוגים שונים – בוודאי! ומידי פעם, יש גם איזה אזכור או ציטוט הנוגע לימים בהקשרם היהודי, אך לא מעבר לכך. לא חבל?

***

לדעתי, הסיבה העיקרית לתופעה הנ"ל היא חוסר לקיחת אחריות על המרחב הווירטואלי. המרחב הזה, כך הוטמע בתודעתנו, שייך לעומק החול, לחולין, ואפילו למחוזות של "היפך הקדושה". כל כך נזהרים אנו מפניו (או אמורים להיזהר) שגם כאשר הוא חלק בלתי נפרד מהווית חיינו – כך המצב, אני מניחה, עבור רוב הקוראים – הוא עדיין מונח בתחום ה"בדיעבד", האסקפיזם, הבריחה מן החיים האמיתיים.

כל כך נזהרים אנו מפניו (או אמורים להיזהר) שגם כאשר הוא חלק בלתי נפרד מהווית חיינו – כך המצב, אני מניחה, עבור רוב הקוראים – הוא עדיין מונח בתחום ה"בדיעבד", האסקפיזם, הבריחה מן החיים האמיתיים

אם גישה זו הייתה גורמת למרחב להיות מינימליסטי ובלתי שואב, היינו רושמים לעצמנו ציון הצלחה גדול. אולם בפועל, תעשיית הסטטוסים היא מהמשגשגות במגזר, רבים וטובים לוקחים בה חלק פעיל, אך היא נשארת פעמים רבות ברמת רדידות כזו שאינה משקפת כלל ועיקר את הצד הנעלה של חיים יהודיים אמיתיים.

מול תכנים רדודים, סתמיים או בלתי הולמים, רבים מאתנו מעקמים את האף ומסתפקים בכך. עוברים הלאה. אחרים כותבים תגובות פה ושם תגובה, ולעתים אפילו תגובה חריפה, ובכך מרגיעים את מצפונם וחשים בטוב עם מצבם הרוחני. אך מתי מעט לוקחים אחריות אמיתית על הזירה ומעצבים בה עולם שמסונכרן ככל האפשר עם החיים היהודיים הפנימיים, אלו שאנו שואפים לחיות – עולם שאינו חיקוי עלוב לעולמות נטולי-תוכן אחרים.

כיום, לא צריך להיות חב"דניק כדי להבין שהעולם הווירטואלי הפך להיות כלי נהדר להביא בו את בשורתנו האלוקית. אולם, לשם כך עלינו להחליט שכך צריך להיות ולהפסיק להחזיק את החבל בשני קצותיו – גם להשתמש בו וגם לא לקחת אחריות עליו ועל הרוח הכללית המנשבת בו. כדי להיות מעשית, אדגיש כי אין אני מבקשת לשנות את המרחב הווירטואלי כולו. זה גדול עלינו. אינני מצפה לטיהור "טיקטוק" או נקיות לשון ברשת "אקס". אני מתייחסת, בוודאי בשלב הראשון, אל המרחב הווירטואלי המובחר בתוך המגזר: מרחבי הוואטסאפ שבהם משוטטים רבים מאתנו, ובידינו להשפיע באופן גורף על הרוח הנושבת בהם.

בימים אלו של ספירת העומר, קיים טרנד מקובל להעלות את הברכה והספירה על מנת להזכיר לעמך בית ישראל את ספירת העומר. דבר קטן זה משאיר את תודעת הספירה גם עבור מי שלא זוכה להתפלל במניין. מגמה יפה זו יכולה וצריכה להימשך הרבה מעבר לכך.

אין צורך בהרצאות מייגעות או פוסטים מכבידים כדי לעצב תודעה במרחב הציבורי החשוב הזה; די בכך שנשתדל לצקת את תוכנם האמיתי של חיינו היהודיים, לחזור מחדש אל חווית הקהילה היהודית שבה כולם מדברים באותם קודים, צועדים אל עבר אותו ייעוד, מתעניינים באותם עניינים מהותיים וחותרים יחד אל אותם מחוזות. איש איש בדרכו כמובן, איש איש וכוחותיו, אך כולנו בברית יחד. כל אחד מאיתנו יכול ואף מחויב לטהר את המרחב הזה, וככל שנדייק את מקומנו שם יחזרו אלינו הדברים בהדהוד ציבורי שיעניק את הכוח והדחיפה לרומם את החול ולהחדיר בו מעט מן הקודש.