צריך עיון > סדר שני > לאומיות > אסתר: אלטרואיזם או נאמנות לאומית?

אסתר: אלטרואיזם או נאמנות לאומית?

pfeffer-tikvah2
הרב יהושע פפר עורך ראשי, כתב-העת "צריך עיון"

היחלצותה של אסתר לטובת ישראל יכולה להתפרש כמעשה אלטוראיסטי של הקרבה עצמית לטובת החלש. אבל המגילה בוחרת לספר לנו אותה דווקא כפעולה של הזדהות לאומית, ומלמדת אותנו על הערך המוסרי של הקרבת היחיד לטובת הכלל. במקרה של עם ישראל, ערך זה כולל אף את הנאמנות לרעיון הטוב.

ט' אדר תש"פ
 

את היחלצות אסתר למען ישראל בסיפור המגילה ניתן לקרוא בשתי דרכים החלוקות ביסודן.

דרך אחת רואה את מסירות הנפש של אסתר בתור מעשה אלטרואיסטי. אסתר, יתומה מאב ואם ממשפחת מיעוט גולה, מגיעה לפסגת האימפריה הפרסית האדירה, והופכת למלכתה – מלכת מאה עשרים ושבע מדינה. למרות זאת, העמדה שלה בבית המלך שברירית מאד, וברגע אחד היא עלולה לאבד את הכל, כולל את חייה – כגורל קודמתה בתפקיד. אבל אסתר, בצעד אלטרואיסטי מעורר התפעלות, מוכנה להקריב את עצמה למען הצלת החלש. לאסתר לא אכפת מעצמה אלא מהצדק: הצלת מיעוט הנרדף על לא עוול בכפו. למראה העיוות הקשה, יוצאת אסתר מגדרה ומסכנת את מעמדה ואת חייה למען הצלת הקרבן מידי הרע המאיים עליו. במילים אחרות, פרשנות זו רואה את אסתר בתור מודל אידאלי של "הפעילה החברתית" בת-ימינו, מין רוזה לוקסמבורג של העידן העתיק.

דרך אחרת שאציג בתור הדרך הנכונה להבין את סיפורה של אסתר, היא לראותו מבעד הפריזמה יהודית-לאומית. היחלצות אסתר למען עם ישראל אינה פעולה של הקרבת העצמי למען הקרבן החלש, אלא מסירות נפש למען עמה. לפי דרך זו, אין כאן אלטרואיזם, אלא פעולה של אינטרס עצמי – אלא שהאינטרס העצמי מתרחב מעבר לעצמי האינדיבידואלי, וכולל את העם כולו. בקריאה זו, מתאר סיפורה של אסתר מאבק זהות. אסתר נקרעת בין זהות פרסית, שאימוצה יקנה לה ביטחון מלא ואושר אינדיבידואלי של המעמד הגבוה באימפריה הפרסית, לבין נאמנות לעם היהודי – עמה המקורי של אסתר – במחיר של סיכון חייה ואבדן הכל.

ההשקפה הרווחת בימינו, כך נראה לעתים, רואה בחיוב דווקא את המעשה הראשון. מעשה של הקרבה עצמית למען הצלת הקרבן נחשב מוסרי וראוי. לעומת זאת, ויתור על רווחה אישית בשל נאמנות קבוצתית נחשבת בימינו במקרה הטוב לפעולה ניטרלית מבחינה מוסרית, ובמקרה הגרוע לפעולה פסולה

ההשקפה הרווחת בימינו, כך נראה לעתים, רואה בחיוב דווקא את המעשה הראשון. מעשה של הקרבה עצמית למען הצלת הקרבן נחשב מוסרי וראוי. לעומת זאת, ויתור על רווחה אישית בשל נאמנות קבוצתית נחשבת בימינו במקרה הטוב לפעולה ניטרלית מבחינה מוסרית, ובמקרה הגרוע לפעולה פסולה. בעיניים ליברליות, אין מקום לשבח אדם המעדיף את הנאמנות לקבוצה על פני הטובה העצמית; אדרבה, אנו נקראים להגן על הבחירות הפרטיות של האדם, גם (או בעיקר) כאשר הן אינן עולות בקנה אחד עם טובת הכלל. סיפורי הגבורה של תרבות המערב כיום עוסקים ביחיד המפלס את דרכו – דרכו הרומנטית, התעסוקתית, האקדמית, הפוליטית, הספורטאית, וכך הלאה – בשחיה נגד הזרם הקבוצתי.

במאמר זה אבקש להראות כי מגילת אסתר מגלה סט ערכים מוסרי שבו נאמנות לאומית של אדם היא חובה מוסרית ראשונה במעלה. נוסף לכך, גלומה במגילה תוספת חשובה. נאמנות לאומית בעלמא, כפי שהיא קיימת גם בעמים אחרים, טומנת בחובה סכנה: הנאמנות עצמה עלולה להוביל את האדם למעשים שאינם עולים בקנה אחד עם הטוב והמוסרי. אנסה להבהיר שבמקרה של נאמנות אסתר לעם היהודי, כמו בכל נאמנות לעם ישראל, חשש זה אינו מתקיים. לבסוף, אעיר הערה קצרה על זהות יהודית.

 

השליחות שבזהות קולקטיבית

סיפורה של המלכה אסתר במגילה הנקראת על שמה מזכיר את המיילדות העבריות שהתורה מזכירה בתחילת ספר שמות:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו-יז).

בדומה לגזירת המן על יהודי ממלכת אחשוורוש, גם פרעה ביקש להשמיד את בני ישראל על-ידי הריגת כל בן זכר הנולד להם. וכמו אסתר, גם שפרה ופועה, מיילדות עבריות עלומות, מגלות תעצומות נפש יוצאות מן הרגיל בעמידתן נגד פרעה, מלך האימפריה הגדולה בעולם העתיק.

יכולתן של מיילדות פשוטות לעמוד בפני מלך נבעה – כך נראה – מתוך זהות קולקטיבית ומתוך תחושת שליחות הנגזרת ממנה. בתור אינדיבידואלים, לא יעלה על הדעת שאדם ימרה את פיו של מלך כל-יכול; אך בתור חלק מקולקטיב גדול יותר – משפחה, קהילה, עם ומדינה – גם האדם הבודד, החלש, יכול לפעול בהרואיות למען הכלל.

בתור אינדיבידואלים, לא יעלה על הדעת שאדם ימרה את פיו של מלך כל-יכול; אך בתור חלק מקולקטיב גדול יותר – משפחה, קהילה, עם ומדינה – גם האדם הבודד, החלש, יכול לפעול בהרואיות למען הכלל

כך עשו המיילדות, ועל כן שכרן, כפי שהתורה מעידה, שולם להן במטבע קולקטיבי: "וַיֵּיטֶב אֱ-לֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (שם, כ). גם ההטבה האישית שמציין הכתוב, "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שם, כא), עניינו קולקטיבי. לפי פשוטו, הם זכו להקים משפחות, להיות חלק מההמשכיות של עם ישראל (מה שמתאים להשערה שבימי קדם דווקא נשים שלא זכו לפרי בטן שימשו מיילדות; לפי המדרש, הן זכו דווקא לחלקים חשובים מתוך העם: "בתי כהונה ובתי לוויה", או "בתי מלכות").

נדמה שמסירות הנפש של אסתר –  "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז) – היתה על אותה הדרך.

 

יהדותה של אסתר מלכת פרס

סיפורה של מגילת אסתר בכלל, ושל אסתר המלכה בפרט, הוא סיפור של זהות יהודית קולקטיבית. בניגוד למרדכי, המוצג בתור "איש יהודי" המיוחס עד לגלות יכניה מלך יהודה, נמנעת המגילה (בתחילתה) מלציין את ייחוסה של אסתר, ומסתפקת בהצגתה בתור יתומה מאב ומאם. כלומר, מרדכי נטוע עמוק במסורת העם היהודי, ואילו אסתר אינה זוכה לאותם שורשים איתנים; הזהות שלה עומדת בסימן שאלה.

טשטוש נוסף של זהות אסתר נובע מהשם שבו היא נקראת: שמה העברי של אסתר הוא הדסה (כמבואר בפרק ב, פסוק ז), ואילו במגילה היא נקראת בשמה הלועזי, אסתר – כוכב אילת השחר בפרסית עתיקה (וגם שמה הפרסי של אלה). הצלחת אסתר להסתיר את עמה ואת מולדתה, כפי שמרדכי ציווה עליה, מורה אף היא על זהות שאינה מחודדת: מי שנטוע עמוק בהווי תרבותי ייחודי, יתקשה להסתיר את זהותו לאורך זמן ותוך מגע עם דמויות רבות, גם במאמצים כבירים.

לאחר שהיא אכן נבחרה למלכה, בתור אשתו של אחשוורוש מלך פרס ומי שעתידה להיות אמא לשושלת המלוכה, אך טבעי שאסתר תטה עוד יותר להמיר את זהותה היהודית, המטושטשת גם ככה, בזהות פרסית.

אסתר היא אמנם מלכת פרס, אך עובדה זו אינה מחריגה אותה מהכלל של "עבדי המלך". תחולת החוק היא אוניברסלית, והיא גוזרת מוות על הניגש אל המלך שלא כדת. מדוע באמת שהיא תמסור את נפשה?

בהינתן מצבה הנפשי, תגובת אסתר לבקשת מרדכי אינה מפתיעה. מרדכי מצווה את אסתר לפעול למען יהודי המלכות: "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ" (ד, ח). תשובתה כלל אינה מתייחסת לסכנה העומדת ליהודים – "עמה", כפי שמרדכי הדגיש – אלא מציינת את חוק המדינה שעל כולם לציית לו:

כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה  שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (ד, יא).

אסתר היא אמנם מלכת פרס, אך עובדה זו אינה מחריגה אותה מהכלל של "עבדי המלך". תחולת החוק היא אוניברסלית, והיא גוזרת מוות על הניגש אל המלך שלא כדת. מדוע באמת שהיא תמסור את נפשה?

וכאן מגיעה התפנית.

 

"שם עולם" – טוב מבנים ומבנות

וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת (ד, יג-יד).

אסתר כבר הספיקה להתרחק מזהותה היהודית. מעמדה בתור מלכת פרס חייבה אותה להיות פרסית בין פרסים – "האישה הראשונה", כפי שאשת הנשיא מכונה בארה"ב. מרדכי פונה אליה להתפלל "על עמה", אך היא מפרידה בין גורל עצמה לבין גורל העם. היא אינה מבינה מדוע מוטל עליה למסור את נפשה למענו.

תשובתו הבסיסית של מרדכי היא שאסתר נותרה יהודיה: זוהי הזהות הבסיסית שלה, לפני כל זהות אחרת, וכך עליה לראות את עצמה. על כן הוא מזהיר אותה: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים." כלומר, אל תחשבי שהיותך בתוך "בית המלך" יוכל להציל אותך "מכל היהודים". אמנם יכולה את לאמץ לעצמך זהות חדשה, פרסית, בהתאם למקומך בבית המלך, אך זהותך הבסיסית עודנה זהות יהודית; את חלק מהעם, וגורלך הוא גורלו. המעמד המרומם שלך לא יציל אותך.

מכאן ממשיך מרדכי לנדבך נוסף: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ." כלומר, הברית הכרותה בין הקב"ה לבין עם ישראל עומדת לנצח לזכות העם, ולכן היהודים עתידים להינצל, אם כי נתיב ההצלה טרם התברר. אך אם את מסרבת לפעול למען עמך, תוך דבקות בזהות הפרסית והתנכרות לזהותך היהודית, אז את בעצמך מפסיקה לשהות בצלה של אותה הברית העומדת לזכות העם. היהודים יזכו לרווח ולהצלה, אך את ובית אביך תאבדו.

אך אם את מסרבת לפעול למען עמך, תוך דבקות בזהות הפרסית והתנכרות לזהותך היהודית, אז את בעצמך מפסיקה לשהות בצלה של אותה הברית העומדת לזכות העם. היהודים יזכו לרווח ולהצלה, אך את ובית אביך תאבדו

תשובת מרדכי לאסתר דומה לתשובת הקב"ה לסריסים, אותם הטוענים אל הקב"ה שאין להם המשכיות בעם ישראל – "הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ" (ישעיהו נו, ג). אליהם משיב הקב"ה: "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (שם ד-ה). אסתר נמצאת במצב דומה. היא יודעת היטב שילדיה לא יגדלו בתור יהודים; אין לה המשכיות בעם ישראל, ולכן היא אינה רואה את עצמה מחויבת למסור את נפשה למען עמה. מרדכי עונה לה שגם אם בניה לא יימנו בקרב בני ברית, עשייתה למען העם ולמען הברית תזכה אותה להמשכיות נצחית, ל"שם עולם".

על כן מרדכי מסיים במילים "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". ההגעה למלכות, שאת רואה בתור איבוד זהות יהודית, היא בעצם הזדמנות לפעול בתוך מסגרת הברית – עשייה למען המשכיותו של עם ישראל שיקנה לך "יד ושם, טוב מבנים ומבנות".

כיון שהפנימה את עניין השתייכותה לעם ישראל, ואת מקומה בתוך הברית בין הקב"ה לבין העם, מתחילה אסתר לפעול בנמרצות. היא אף מגייסת את העם כולו לפעול לצדה; היא והעם פועלים יחדיו:

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת  וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (שם טו-טז).

כאשר היא מתחננת לפני אחשוורוש להציל את העם, היא אף דואגת לכלול את עצמה בתוך עמה: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (ז, ד). אסתר יודעת שבדרך הטבע, היא תוכל להימלט מגזירת הכליה שנגזרה על היהודים. גם אחרי הוצאת המן להורג, נדרשת אסתר לבקש שוב על עמה, אף שברור שאחשוורוש לא יאפשר לה להיהרג. אך היא מדגישה שהיא רואה את עצמה בכלל הגזירה: "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (ז, ג). בכך היא כמובן מדברת על לב המלך, אך היא עושה זאת בכנות מלאה: גורלה קשור בגורל העם. בהמשך היא ממשיכה להתחנן: "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (ח, י).

 

למען אחי ורעי

כאן אנו באים לעניין העשייה למען הידיד והקרוב, "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכב, ח).

כמו המיילדות של מצרים, אסתר פועלת במסירות נפש למען עמה. היא עצמה לא תזכה להמשכיות פיזית בקרב העם, אך עובדה זו אינה מונעת ממנה לפעול למען הקרובים אליה. הפעולה עצמה נגזרת מן הקרבה: כיון שהפנימה שגם בהיותה בבית המלוכה היא נותרה חלק מעם ישראל, נרתמת אסתר לפעול בכל הכוח למענו, במסירות נפש המצדיקה את קריאת המגילה על שמה.

בתוך מסגרת יהודית, גישה זו נראית לנו מובנת מאליו: ברור שעל האדם להעדיף את קבוצתו, את הקרובים אליו והמזוהים עמו, על-פני אחרים. הרי המקרא קובע כי "מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח, ז), ואף חז"ל מדגישים ש"עניי עירך קודמים" (בבא מציעא עא, א). בכך שונה גישת היהדות מהגישה הנוצרית. מול צו התורה לאהוב (דווקא) את הרֵע (ויקרא יט, יח), הנצרות הדגישה את האהבה האוניברסלית, כולל כלפי האויב: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת אֹיְבֶךָ; וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת אֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד רֹדְפֵיכֶם" (מתי ה, 44-43). אהבת העם המודגשת במגילת אסתר הולמת אפוא את גישת היהדות.

אסתר המלכה אינה דואגת לקרוביה במישור האישי, הפרסונלי. לאסתר אין אב ואם, וכפי שמרדכי מדגיש, העשייה שלה אינה למען "בית אביך" – לקרוביה ולמשפחתה – אלא למען העם כולו. ההעדפה שאנו מוצאים במגילת אסתר היא אפוא "העדפה פוליטית" במסגרת של עם

אך מגילת אסתר כוללת דגש חשוב שלא תמיד בא לידי ביטוי בדיון על העדפת הקרובים, והוא הפן הלאומי של המגילה. אסתר המלכה אינה דואגת לקרוביה במישור האישי, הפרסונלי. לאסתר אין אב ואם, וכפי שמרדכי מדגיש, העשייה שלה אינה למען "בית אביך" – לקרוביה ולמשפחתה – אלא למען העם כולו, עם שכולל הרבה מאד בתי אב, קהילות רבות ומגוון עשיר. ההעדפה שאנו מוצאים במגילת אסתר היא אפוא "העדפה פוליטית", העדפה לאומית החורגת מגבולות המוכר והקרוב.

גם המכירים בערך של העדפת קרובי משפחה עשויים להתנגד לעיקרון של העדפה לאומית, ולראות בו – בעיקר לאור הזוועות של המאה ה-20 – פתח הידרדרות למחוזות של פשיזם ונאציזם. אלן בלום, פרשן מעמיק של תהליכים חברתיים שעברו על ארה"ב בחצי השני של המאה ה-20, כתב על כך שמלכתחילה, מייסדי ארה"ב ראו חשיבות גדולה בדבקות במרכיבי היסוד התרבותיים והדתיים של קבוצת הרוב שייסדה את המדינה. אך עם הזמן הדברים השתנו:

חלק נרחב מהמנגנון האינטלקטואלי של המחשבה הפוליטית ומדעי החברה של המאה ה-20 הוקדש למטרת נגיחה באותה קבוצת הרוב. הוא התייחס לעקרונות המייחדים בתור מכשולים וביקש להתגבר על החלק השני של המסורת הפוליטית שלנו, העדפת הרוב, לטובת עם של קבוצות מיעוט שכל אחת דוגלת באמונותיה ונטיותיה. […] יש לסלק את עצם הרעיון של הרוב – מובן כעת בתור פגם מוסרי של קידום האינטרס העצמי – כדי להגן על המיעוטים.[1]

גם בקרבנו, אהבת העם אינה בהכרח מצרך מצוי. חילוקי הדעות הרבים עשויים ליצור מתח משמעותי בין קהילות שונות, עד שאהבת העם – ולא רק הקהילה – הופכת נדיר. אך מגילת אסתר מלמדת אותנו אחרת. היא יוצאת בעד העדפת הידיד והקרוב, לא רק במסגרת המשפחה הגרעינית או הקהילה הקרובה, אלא במסגרת לאומית. המילה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם היא המילה "עם". ברגע האמת, אסתר מפגינה נאמנות מוחלטת לעמה – לא לבית אביה, אלא לעם כולו. משם צמחה לנו הישועה.

 

הטוב, הרע והעם

האם אפשר לספר את סיפורה של אסתר המלכה במונחים של לאומיות כללית, בתור פעולה הרואית של אדם הפועל מתוך נאמנות לעמו? אני סבור שלא. כנזכר לעיל, מרדכי כולל בטענתו לאסתר את הצד הא-לוהי של הסיפור הלאומי של העם היהודי: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר." כלומר, העם היהודי אינו עם מבין העמים, אלא הוא עם החי בתוך מסגרת של ברית עם הקב"ה. ממילא, העשייה למען העם אינה דומה לעשייה לאומית בעלמא, אלא יש בה ייחודיות: זהות יהודית-לאומית היא זהות של ברית עם הקב"ה, ועשיית האדם למען העם היא עשייה בתוך מסגרת הברית.

נקודה זו חשובה בתור מענה לטענה העיקרית שבדרך כלל נטענת נגד יסוד הנאמנות הלאומית, העוסקת בשאלת הטוב והרע. גם אם נניח שיש ערך מוסרי בנאמנות לאומית, האם ערך זה אמור לגבור על שאלות של טוב ורע שאינן קשורות לזהות הלאומית? האם אין מקום להביט החוצה, מבעד לגבול העם, אל עמים אחרים ותרבויות אחרות? שמא תפיסות הטוב שלהן עדיפות על שלנו?

כל אומה הרי מעדיפה את הטוב המשותף שלה, אף שלעתים קרובות יש שוני עצום בין תפיסות המוסר של עם אחד לשל זולתו, עד שמה שעם אחד מחשיב לרצח מרושע ייחשב אצל עם אחר למעשה חסד. דוגמא בולטת לכך היא מנהג ההודי העתיק של שריפת אלמנות במדורת בעלה: בעיני ההודים היה מדובר בטקס של כבוד המת, ואילו הכוח הקולוניאלי הבריטי ראה בו רצח אכזרי. מהי אפוא ההצדקה להעדפה לאומית, אם תמיד קיים ספק שמא מדובר בהעדפה שיש לפסלה בעיון מוסרי אובייקטיבי?

לשאלה זו, העולה כבר מתוך אחד הדיונים הראשונים בספר "המדינה" של אפלטון (במפגש של סוקרטס עם פולימרכוס), קיימות תשובות שונות, שאין זה המקום לדון בהן. אך בלי שהיא תעלה את השאלה עצמה, נדמה שסיפור המגילה מציע כיוון לתשובה: כיון שעשייה למען עם ישראל היא עשייה בתוך מסגרת של ברית עם הקב"ה, הרי שמדובר בטוב בהגדרה – טוב שאינו תלוי בתרבות לאומית זו או אחרת. עשייה למען היהודים היא בהכרח עשייה של טוב.

נקודה זו עולה מתוך סיפור המגילה באופן כללי יותר: המגילה כורכת את סיפור הצלת העם עם נצחונם של היהודים על זרע עמלק, ואף מציגה את הדברים בתור נצחון הצד הטוב על הצד הרע.

עמלק הוא אמנם היריב המושבע של עם ישראל. אך נוסף לכך, עמלק מזוהה עם תכונה מהותית של רוע, בלי קשר ליריבות עם ישראל. בהרגו את אגג, שאליו מיוחס המן צורר היהודים, מזכיר שמואל את אכזריותו המופלגת: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שמואל א, פרק טו, לג). אין סיבה לחשוב שמעשי הרצח של אגג היו מוגבלים לעם ישראל (המקרא אינו מרמז על מלחמה כזו). התורה מציגה את עמלק בתור עם רצחני, עם שלקח עד לקצה את תרבות עשו של "על חרבך תחיה". גם במאבק עם ישראל, המקרא מדגיש את הרוע שבמעשה עמלק: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים" (דברים כה, יח). הפגיעה המכוונת בחלשים שבעם, תוך העדר מוחלט של מצפוניות בסיסית (אינו ירא אלוקים), קובעת את אופיו של עמלק בתור תמצית הרוע האנושי לפי אמת מידה המוסכמת על כל עם ותרבות. והמלחמה נגדו – שהיא "מלחמת ה' בעמלק" – היא מלחמה נגד הרוע.

בכל הנוגע למאבק של עם ישראל עם עמלק, הנאמנות הלאומית של אסתר היתה אפוא צידוד עקרוני בטוב נגד הרע; לא היתה בה צד ספק, שמא מדובר בנאמנות המצדדת ברעים נגד הטובים. מכאן יש ללמוד אף להיבטים נוספים של נאמנות לאומית בעם ישראל. אם עמלק מייצג את תמצית הרוע של העולם, אזי ישראל מייצג במהותו את תמצית הטוב. מול "על חרבך תחיה" של עמלק, ישראל הוא עם השלום – "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא). מול ערכי הרצחנות של הרוע, עם ישראל מייצג את ערכי החסד, הצדקה והמשפט, ומגלה בעולם את טובו האינסופי של הקב"ה. זהו עיקר התוכן של הברית שבינו לבין העם היהודי.

כאשר מדובר בגילוי אותנטי של עם ישראל (והלוואי שזה היה תמיד המצב), הנאמנות הלאומית – עשייה למען העם היהודי במסגרת של ברית עם הקב"ה – היא אפוא גילוי מהותי של טוב. בעשייה למען עם ישראל לא מתעורר הספק, שמא מדובר בנאמנות המוליכה אותנו למחוזות בעייתיים. אלו ה"מחזיקים בבריתי", נאמנים לעם ישראל ולברית שבינו לבין הקב"ה – עושים את הטוב בהגדרה.

***

אם בתחילת המגילה, אסתר מוזכרת בתור אישה שאין לה אב ואם, חסרה זהות לאומית ברורה, הרי בסוף המגילה היא מופיעה בייחוס מלא: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף" (ט, כט). כאן, בניגוד לתחילת המגילה, אסתר מוצגת בשורה אחת עם "מרדכי היהודי". היא אמנם נמצאת בבית המלכות, "אסתר המלכה", אך אין כל טשטוש ביהדותה. היא עמדה במבחן הנאמנות, ודבריה – גם אלו של מלחמת היהודים נגד הקמים עליהם – הם "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (ט, ל).

לבסוף, המגילה מלמדת כי "ּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר (ט, לב). חז"ל (מגילה ז, א) מבארים שאסתר עצמה ביקשה מחכמי הזמן לקבוע את המגילה לדורות: "כתבוני לדורות". אסתר אמנם לא זכתה להמשכיות פיזית בתוך עם ישראל – היא ויתרה עליה בכניסתה לבית המלכות – אך היא זוכה על-ידי המגילה להנצחה בכתבי הקודש. היא מקבלת "שם עולם" נצחי, כמידת נצחיותו של עם ישראל.

מגילת אסתר מזכירה לנו את הערך של נאמנות לעם. אמנם לכל אחד מאתנו "בית אב", וכל אחד שייך לקהילה כזאת או אחרת בתוך העם. אך הנאמנות הבסיסית ביותר שלנו היא לעם היהודי כולו, זה שנושא בחובה את הברית הנצחית עם הקב"ה. היא אף מזכירה לנו שנאמנות לאומית זו היא נאמנות לרעיון הטוב עצמו.

 


[1]Alan Bloom, The Closing of the American Mind (1987), עמ' 31.

3 תגובות על “אסתר: אלטרואיזם או נאמנות לאומית?

  • טוב, כותב המאמר הנכבד, הצלחתי אולי להבין את הכיוון אם כי הלוגיקה מוזרה כנ"ל

    יש בעיה קטנה עם כל התזה כאן, והיא שהאיום הבלעדי על אסתר היית "וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ"
    כלומר לא רק שאת לא תשרדי אישית תחת זהות דמיונית של ממלכת פרס. את מחסלת את כל הדורות מעליך שהם כולם לא שורדים בגלליך. כי נצחיות האדם על פי היהדות הוא מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והיות שאסתר נחשדת כשייכת לזהות דמיונית, גם צאצאיה שייכים להורה העליון כלומר הם גם עבדי זהות = ע"ז, שההורה העליון יקריב אותם למולך. ולכן לא ישרדו?! את גם מכחידה את בית אביך כי את מפסיקה את שרידותם = נצחיותם.

    לסיום: לאומניות הוא ע"ז של תורה. ולא רק זה, לאומניות מיתרת את כל מצוות התורה מחשבתית ועובדתית וכפי שאנו רואים במציאות.
    והקב"ה ישמור עלינו מדעות כזבות אמן ואמן ככה אולי נזכה לחיי נצח. ואגב החיי נצח של הפרט אוטומטית שרד האומה, ובגלות בקושי היא שורדת אבל שורדת. מה שאין כן בזהות ולאומניות אף ישות כזה לא שרד לעולם.

    • הגדרת המחויבות של יהודי לעמו שהיא כביכול עניין לאומי גרידא, הרי זה עיוות מוחלט ובסיסי במהותו שעוקר את החלק התורני והתורתי מהרעיון והופך את אסתר לסוג של 'שהידית' פלסטינית ר"ל.

      כל מי שחונך על ברכי החינוך החרדי אמון על כך שאחדות עם ישראל היא הרבה מעבר ללאומיות.

      אחדות זו נובעת מהקשר האלוקי שמחבר אותנו היהודים ליישות אחת נצחית 'כאיש אחד בלב אחד', ומתוך כך ברור שההקרבה של היחיד לצורך הרבים היא דווקא הגורם לממוש החיבור הנצחי הזה ולעומת זאת ההימנעות מהקרבה זו הרי היא גורם הניתוק הגדול מיישות זו שנקראת עם ישראל.

      רק הבנה זו בלבד יכולה להסביר את ההשרדות הבלתי נתפשת של עמנו מוכה הפוגרומים והעינויים במשך אלפי שנים.

      להכניס את הרעיון הלאומי לתוך כך מהווה סכנה אמיתית להישרדות זו וכפי שנוכח לעינינו תהליך ההתפוררות המבהיל של הציבור הדתי לאומי.

  • הלאומיות היהודית אין מובנה "לאומיות" כמו שהיא קיימת בעולם הכללי – "חברת אחריות גדולה" – כמו מאפיה גדולה שמשתלם לחבריה להיות יחד כדי שלכל פרט יהיה יותר (שוק משותף, הגנה משותפת וכד').
    הלאומיות שלנו היא לאומיות אלוקית שבאה מתוך קריאה בשם ד' והופעתו על כל העולם -"ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ" לקיים "ומפליא לעשות" כהסבר הרמ"א גם באדם הכללי. כלומר קשירת רוחני בגשמי בתור עם חי על אדמתו בממלכתו ובבניינו.
    "לאומיות יהודית" אינה המצאה חדשה וגם לא דבר רע -להפך! הדבר שאליו התנגדו גדולי ישראל הייתה האמירה כי יש לאומיות יהודית גם ללא שמירת תורה ומצוות.
    "לאומיות יהודית" אינה דאגה של הכלל לפרטים אלא דאגה של הפרטים לכלל. ב"כלל ישראל" השלם גדול מסך חלקיו, יש משמעות לכלל שהיא מעבר למשמעות שיש לכל פרט ופרט, משום שתפקידו המרכזי של עמ"י הוא להיות עם שקורא בשם ד'

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל