צריך עיון > סדר שני > חינוך לנימוסים והליכות

חינוך לנימוסים והליכות

שולחן ערוך

החברה החרדית מחנכת את בניה ובנותיה למידות טובות ולדרך-ארץ. עם זאת, פעמים רבות נדמה כי בנימוסים והליכות יומיומיים, כמו כבוד לזרים ושמירה על פרטיותם, נקיון הסביבה ועמידה בתור, יש לחברה מקום להשתפר. גם אם נימוסים והליכות אינם מהעיקרים שעליהם עומדת התורה, עדיין ראוי ליראי ה' לקדש שם שמים בכל דרכיהם. הקנייה מסודרת של נימוסים והליכות במוסדות החינוך בגיל הרך יכולה להנחיל לילדנו הרגלים נאים ומתוקנים.

ז' כסלו תשע"ט

 

תניא: "ואהבת את ה' אלקיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה. אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר."

אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה. אוי לו לאביו שלמדו תורה. אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו. ועליו הכתוב אומר: "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו." (יומא פו, א)

החינוך החרדי מחנך לדרך ארץ, לכיבוד הורים, לכיבוד מורים ולהתחשבות בזולת. במוסדות רבים של החינוך החרדי מקובל שהתלמידים נעמדים כאשר המלמד נכנס לכיתה. כיוצא בו, ילדים מדברים בכבוד להוריהם והמרת פיהם היא דבר נדיר. קטטות בגיל תיכון במוסדות חינוך חרדיים הן תופעה נדירה. ילדים בחינוך החרדי לא ייקחו רכוש שאינו שלהם, וגם לא ישחיתו אותו. הם יקפידו להשיב אבדה לבעליה, וגם יזדרזו לעזור לזקן ולנצרך. עם זאת, לדאבוננו, בכל מה שנוגע לתחום של "נימוסים והליכות", החינוך בחברה החרדית רחוק מלהיות מושלם. הגינונים וההליכות של רבים מבוגרי החינוך החרדי אינם מתחשבים בזולת ונעימים. התנהגותם של בחורי ישיבות ואברכים נדמית לעתים תמהונית, לא מנומסת ולא מכבדת. תמונה זו אינה מתקבלת רק אצל מי שמגיע מתרבות אחרת, אלא גם בפנים, בתוך המגזר החרדי.

החינוך החרדי מחנך לדרך ארץ, לכיבוד הורים, לכיבוד מורים ולהתחשבות בזולת. עם זאת, לדאבוננו, בכל מה שנוגע לתחום של "נימוסים והליכות", החינוך בחברה החרדית רחוק מלהיות מושלם.

רק לאחרונה נתקלתי במרכול השכונתי באברך – אדגיש שכאשר אני מציין את התואר "אברך", אין כוונתי כמובן למי שתורתו אומנותו, אלא לגבר בעל חזות חרדית קלאסית – שניגש לקופאית הראשית, וכדי להסב את תשומת לבה הכה באצבע צרדה עד שהפנתה אליו את מבטה. צורת הפניה המקובלת לבני אדם במילים "שלום" או "סליחה?" לא היו מוכרות לו, ככל הנראה. בדומה לכך, השמעת קול של "טססס… טססס" (איתות קולי המקובל בין נטילת ידיים ל"המוציא" או במהלך התפילה כשאסור לדבר, ובמחוזות אחרים – צורת התקשורת עם כלבים וחיות מחמד אחרות) משמש דרך תקשורת נפוצה בין אנשים ברחוב. ניתן לראות בחורי ישיבות צעירים מצקצקים בלשונם לעבר אדם מבוגר החולף על פניהם, כדי להסב את תשומת לבו ולשאול: "איך מגיעים לרחוב רבי עקיבא?" צורת הפניה האנושית המקובלת: "סליחה, אדוני, אתה יודע אולי איך מגיעים לרחוב רבי עקיבא?" אינה מוכרת כל כך במרחב החרדי.

החיסרון בנימוסים סטנדרטיים, שצורת פניה מכובדת היא רק דוגמא אחת להם, יוצר מצבים מאד לא נוחים. ילדה בכיתה ד' מתקשרת לבית חברתה ואביה עונה לטלפון. "אני רוצה את שושי." היא מצהירה באסרטיביות (לעתים אף פותחים שיחה ב"מי זה?"). היכן הם המילה הפשוטה "שלום", או המשפט המנומס: "האם אפשר בבקשה לדבר עם שושי"? אלו כנראה בבחינת אריכות מיותרת. לא זו אף זו, נימוסי שולחן בחברה החרדית אינם אפילו בגדר המלצה. בשמחה משפחתית ניתן לראות הורים וילדים היושבים ליד השולחן, והסכין והמזלג משמשים להם בעיקר אמצעי דרמטי. הנפנוף בהם אמור להוכיח איזו נקודה בוויכוח הער המתרחש תוך כדי לעיסה ובליעה, ואילו הקשר בינם לבין האוכל עצמו רופף מאד.

מקומם של נימוסים מהסוג של גינוני כבוד אינו היחיד הנפקד מהחינוך החרדי. גם בתחום המובהק של "דרך ארץ", של הליכות מקובלות, יש מקום רב לשיפור. כל אדם שגר באזור חרדי נתקל בוודאי במחזה של מעלית מלאה באנשים שעוצרת במקומה, ועוד לפני שהספיקו הדלתות להיפתח לגמרי כבר נדחפים הממתינים בחוץ וממהרים להיכנס אליה. אם לא יצאו הנמצאים, איך בדיוק יהיה לכם מקום? עוד לפני השיקול (החשוב) של כבוד לאחר, יש כאן סיפור פשוט של אימוץ הליכות מתונות. בהמתנה לתור בבנק, כאשר סוף סוף מתקרבים לפקיד, עשוי להופיע פתאום זוג אברכים שלא נראו שם קודם, תוך שהם מכריזים שהם קודמים בתור כי הם "היו פה לפני". על עמידה מסודרת ודאי שלא שמעו. בכלל, התורים במגזר החרדי אינם נראים כמו שורה, אלא כמו משולש, ועם הרבה מרפקים ועקיפות. הנוסעים בתחבורה ציבורית בערבי חג – יוכיחו.

מקומם של נימוסים מהסוג של גינוני כבוד אינו היחיד הנפקד מהחינוך החרדי. כבוד האדם, פרטיותו, אינם נמצאים במילון המושגים של החינוך החרדי.

העדר כבוד בסיסי זה יוצר לעתים סיטואציות מביכות מאד. בשכונה נשמעה קולה של סירנה, ואמבולנס באורות מהבהבים מופיע בקרן הרחוב. ילדי השכונה ממהרים לרוץ אחר האמבולנס, ולהתקהל סביבו כאשר הוא נעצר. אילו היו אלה ילדים בלבד, אפשר היה לתרץ זאת בתמימותם, אך חלק מההורים עומדים אף הם לצפות במחזה מחלון הבית. את תחושת האדם שצריך לעלות לאמבולנס אתם יכולים לתאר לעצמכם. כבוד האדם, פרטיותו, אינם נמצאים במילון המושגים של החינוך החרדי.

נתקלתי לא פעם ולא פעמיים בטרמפיסט חרדי העולה לרכב זר ומתחיל לנהל שיחות קולניות בטלפון ולפעמים אף לאכול, תוך התעלמות בוטה מהעובדה שהוא עלה לרכבו הפרטי של אדם, שאולי מעוניין בנסיעה שקטה. עניין זה חומק איכשהו מהכרתם. הוא לא תמיד יגיד "יישר כוח" או "תזכו למצוות" על מעשה החסד, שלא לדבר על "תודה רבה" בסוף הנסיעה – הידור השמור עבור אלו שאינם מאנ"ש. הכרת הטוב לזרים העושים עמך חסד אינה מובנת מאליה: הם הרי זרים, כיצד ניתן להכיר להם טובה אם אינך מכיר אותם?

לא רק כבוד הפרט נעדר מהחינוך, אלא אף כבוד הסביבה. אין הקפדה על ניקיון המרחב הציבורי, וודאי שאין הכרה בערך הטיפוח שלו. בחדרי מדרגות בבניין חרדי לא נדיר למצוא שקיות אשפה עסיסיות הממתינות בחוץ לשינוע לפח. לפעמים הן נשארות שם במשך שעות. נקיות? כבוד הבריות? נדמה לעתים שאלה הם מ"חוקות הגויים" האסורות לנו. פרחים חדשים נשתלו בכיכר של עיר חרדית, ותוך ימים ספורים ילדי השכונה החרוצים כבר רמסו את כולם. מדוע? האם זה בגלל מחסור בגני שעשועים, או משום שערכים כמו סביבה נאה אינם חשובים דיים למחנכיהם? מדוע יקפידו אותם ילדים הקפדה רבה על איסור "בל תשחית" אם הוא נוגע לאיזה דבר מאכל, אך לא יחושו להשחית את סביבתם?

כל אלה דוגמאות שפגשתי בזמן האחרון, מכלי ראשון – ואפשר עוד להכביר. אני מניח שכל אחד נתקל במקרים כאלה בחיי היומיום. מחסור בנימוסים חברתיים, העדר תשומת לב להתנהגות מכובדת בחברה וחוסר התחשבות בסיסית בזולת, הפכו כמעט למאפיינים של הרחוב החרדי. למרבה הצער, התנהגות "בלתי תרבותית" זו אינה מאפיינת דווקא את השכבות החלשות ואת גורמי השוליים בחברה; היא נפוצה גם בקרב אברכים מכובדים מן המיינסטרים של החברה החרדית.

 

דרך ארץ בחיים המודרניים

מדוע זה ככה? הרי במגזר החרדי יש מסורת חשובה וחזקה של דרך ארץ, וכאמור לעיל, ילדי הת"תים וצעירי הצאן הרי מחונכים על גינוני כבוד להורים ומורים. ייתכן כי אחת הסיבות לתופעה היא שמדובר בגינונים והליכות הנוגעים לאורח החיים המודרני. לא נקבעו חוקי התנועה לפני שהיו מכוניות, וגם גינוני נימוס של כניסה למעלית או פניה ומענה בטלפון לא התקיימו בעבר, פשוט כי לא היה בהם צורך. כן, לפניה הנאותה לרב המלמד תורה יש מסורת מקובלת: פניה בגוף שלישי, או בתואר בלבד: "הרב אמר". יש גם צורת פניה מקובלת ליהודי מבוגר שאתה מכיר מבית הכנסת: שם פרטי או שם משפחה, בהתאם לרמת הקרבה, בתוספת "הרב" ("הרב ברוורמן, אתם צריכים את הסידור שמונח כאן?") אולם בסיטואציה של פגישה עם אדם זר, אין "נוהל" מנומס של פניה מכובדת. אין בחברה החרדית כלל המסדיר דרך פניה ל"סתם" אדם, לזר גמור שאתה פוגש ברחוב. אז איך תפנה אליו? "ר' איד" הוא כמובן ארכאי, "אדוני" אינו בלקסיקון, וגם הפמיליאריות הישראלית של "אחי" אינה מקובלת. וכך אנו מקבלים את צורת הפניה האוניברסלית ביותר, שאפילו אינה מבחינה בין אדם לבעל-חיים: "פססט… פססט".

ייתכן כי אחת הסיבות לתופעה היא שמדובר בגינונים והליכות הנוגעים לאורח החיים המודרני. החינוך החרדי אינו מאמץ שינויים במהירות (וטוב שכך). התלמידים לומדים הליכות ומנהגים חברתיים חשובים שהיו רלוונטיים עד מאד בעבר, וחלקם הגדול רלוונטיים גם היום – אך הם אינם מעודכנים במנהגי דרך ארץ חדשים המקובלים בימינו.

נטייתה של החברה החרדית לשמרנות גורמת לכך שנימוסים חברתיים אינם מתגבשים במשך הזמן, והם גם אינם נקלטים מתוך החברה הכללית. החינוך החרדי אינו מאמץ שינויים במהירות (וטוב שכך). התלמידים לומדים הליכות ומנהגים חברתיים חשובים שהיו רלוונטיים עד מאד בעבר, וחלקם הגדול רלוונטיים גם היום – אך הם אינם מעודכנים במנהגי דרך ארץ חדשים המקובלים בימינו. חדש אסור מן התורה. כך מוצאים עצמם בוגרי החינוך החרדי ללא תרגול מינימלי של צורת התנהגות מתורבתת במצבים רבים בחיי היומיום. חסרה להם "דרך ארץ" של ימינו אנו.

דוגמה יפה לכך ניתן לראות במקרה הבוחן של התנהגות בנסיעה בטרמפ. במגזר הדתי-לאומי רווח בהחלט הנוהג של נסיעה בטרמפים. כיום, כל נער או נערה במגזר הדתי-לאומי יודעים כי זמן נסיעה בטרמפ הוא כמו זמן ההמתנה בין נטילת ידיים לברכת "המוציא" – לא מדברים בו, אלא אם כן הנהג פותח בשיחה. אפילו "פססט" לא אומרים. לענות לטלפון בטרמפ זה כמו לקבל שיחה אחרי שכל הציבור נעמד לשמונה עשרה. זהו משהו שלא עושים. אולם, נוהג זה לא צמח מעצמו. מחנכים והורים חינכו לכך את הדור הצעיר, וכן ננקטו אמצעי חינוך ציבוריים כמו תליית מודעות בישובים, שליחת מכתבים לעיתונים מקומיים וכתיבה על כך בעלוני השבת. בקיצור, זוהי נורמה שהציבור קיבל על עצמו ואימץ באמצעים חינוכיים שונים. בציבור החרדי, לעומת זאת, נסיעה בטרמפים היא מלכתחילה נורמה שאינה מקובלת. היא נאסרת באופן רשמי על בחורי ישיבות, והיא אינה נחשבת מכובדת. ממילא, אין לצפות מאנשי חינוך להסביר הליכות ונימוסים הנוגעים לנסיעה בטרמפ. כיצד ניתן לתלות בישיבה מודעה המעוררת להתנהגות מכבדת בטרמפ, אם נורמה זו אסורה באופן רשמי?

באופן דומה, מונעת הנטיה לשמרנות נקיטת יוזמה והעלאת פתרונות למצבים חברתיים חדשים אחרים. בחיידר או בישיבה הקטנה לא ירגילו אותך בפניה אל אנשים במשפט הנימוס הפותח: "סליחה, אדוני?" כן, אין הדרכה לכך שיש להמתין עד שכל הנמצאים במעלית יצאו, ורק אז להיכנס פנימה, או שבתור לאוטובוס או לבר חתונות ראוי לעמוד אחרי זה שקדם לך ולא לצדו. אין הכוונה בכך שדברים אלו אינם חשובים, אלא שהוראת נימוסים והליכות אינה נחשבת לתפקידו המסורתי של הרב או של המלמד. כך, רק מי שקיבל חינוך מספק לכך בבית הוריו יוכל להצליח להתגבר על הנורמות החברתיות (או על העדר הנורמות החברתיות) המקובלות. אולם, אם אין אווירה ציבורית המעודדת התנהגות זו, וכן אין דגש לכך במוסדות החינוך, מנין יקבלו ההורים הרגלים אלה, וכיצד יתמידו בכך הילדים?

ביקורתי חריפה יותר כלפי חלק מחצרות החסידים, אשר משמרים את גינוני החברה המסורתיים מהעיירה באירופה, שהם למעשה גינוני "עמך" של האיכרים בעיירות, שלא הצטיינו בעדינות יתרה. אצל קבוצות מסוימות, כל צורת הליכות אחרת היא בבחינת "חוקות הגויים" של העיר הגדולה. ישנן, לדוגמא, חסידויות שבהן מקובל לאכול דווקא בידיים. לא זו בלבד שבני אותן חסידויות אינם רואים בכך פגם, אלא שנראה כי הם מקפידים לשמר זאת, וכמאמר השנינה: "מנהג אבותינו – בידינו!". עם מנהגים אינני בא להתמודד, אך ישנם גינונים נאים רבים שאין כל מניעה לאמצם: התועלת בהם ברורה מבחינת סדרי עולם (ברור שכדי להיכנס למעלית כדאי שקודם יצאו ממנה) והם בוודאי אינם "חוקות הגויים". חז"ל משבחים את נימוסי השולחן של הפרסים ואינם נמנעים מלהמליץ עליהם (ברכות ח, ב). אין סיבה שגם אנחנו לא ננהג כמותם ונאמץ את המשובחים שבגינוני האומות, ולא את המגונים שבהם.

 

דרך ארץ קדמה לתורה

יש הסבורים כי גינוני נימוס אינם חשובים לעצמם, והם רק "עניין של נורמה". הזלזול בהנהגתה של החברה החרדית נובע רק מ"פערי תרבות" – כך יאמרו. אין אף הלכה או חוק טבע הקובעים כי אכילה בסכין ובמזלג היא דרך ראויה יותר מאכילה בידיים. מדובר ב"מוסכמה חברתית" בלבד, ולחברה החרדית מוסכמות אחרות משל החברה הכללית. הם יסכמו שמפני "מראית עין" וחשש של "חילול ה'" ייתכן שעל בני תורה להראות עצמם בני תרבות, אך אין בכך כל חשיבות מהותית. אלה "הקרובים למלכות" מותרים לספר בלשון יוונית ו"להסתפר קומי", אך שאר בני החברה אינם נדרשים להקפיד על הנימוסים המקובלים בעולם הכללי. רצוי דווקא שלא יאמצו אותם.

אך הנראות אינה רק עניין של הימנעות מחילול ה', אלא נושא חשוב בפני עצמו. כשם שאסור שיהיה רבב על בגדו של תלמיד חכם, כך אסור שתלמיד חכם ינהג בקרב הקהל כמו איכר רומני מהמאה ה-18. וכן, אם החרדים מקבלים בציבור תדמית של אנשים חסרי תרבות, הרי שזה אכן חילול שם שמים. אולם, נימוק זה אינו הסיבה העיקרית לחשיבותם של נימוסים והליכות. נימוסים והליכות אינם רק "מוסכמה", הנצרכת למען הנראות; הם מה שהופך את האדם לבן-תרבות, לבן מעלה.

בתוך המגזר החרדי, ראוי שאנשים ינהגו בצורה מנומסת. התופעות שתיארתי לעיל אינן מעידות על מוסכמות חברתיות אחרות, אלא על העדרן המוחלט של מוסכמות באשר הן. כבודו של אדם הוא ערך בסיסי שהחברה החרדית בוודאי מכבדת, ואין צורך למנות כרוכל את ריבוי המקומות שבהם הוא מופיע בדברי חז"ל ובשאר מקורות היהדות. בוגרי הישיבות פונים בכבוד ובדרך ארץ לרבנים ולדמויות תורניות, אולם הם אינם יודעים לפנות בכבוד לכל אדם באשר הוא. פניה אל הזולת באמצעות אצבע צרדה אינה פניה של כבוד. אין זה כבוד לחולה או ליולדת ש(כמעט) כל ילדי השכונה ואברכיה צופים בעלייתם לאמבולנס. אין זה מכובד שתורים במרכול חרדי הם אנדרלמוסיה, ושעליה לאוטובוס כרוכה במרפקנות.

אין לנו עניין להידמות בהליכותינו לגויים או למגזרים אחרים, אך יש לנו עניין גדול שהליכות שבין אדם לחברו בתוך החברה החרדית פנימה יהיו מתוקנות.

אין לנו עניין להידמות בהליכותינו לגויים או למגזרים אחרים, אך יש לנו עניין גדול שהליכות שבין אדם לחברו בתוך החברה החרדית פנימה יהיו מתוקנות. אברך חרדי כמובן יישאר לבוש בכובע ובחליפה שחורים, פריטי לבוש השונים מהותית מהלבוש המקובל במדינה. יחד עם זאת, ברור שעליו להקפיד שלבושו יהיה נקי ומכובד. בסדר גמור להיות שונה, אך רע מאד להיות מלוכלך. על זו הדרך, גם ההליכות והנימוסים של החברה החרדית, "בין חרדי לחברו", עשויים להיות שונים מהגינונים המקובלים במדינה, אך חשוב שיהיו מתוקנים.

כללו של דבר, השינוי בהליכות החברתיות נדרש והכרחי לא רק למען "יחסי חוץ" תקינים. הוא נחוץ כדי ליצור סביבה חברתית מכובדת ומכבדת, בתוככי השכונות החרדיות. רק על המצע של התנהגות מכובדת ניתן יהיה להתהדר ולהתפאר במעלת "בני תורה".

 

אחווה קהילתית וצנעת הפרט

טענה אחרת להצדקת העדר הגינונים החברתיים היא שיש לנו ערכים מסוימים החשובים לנו, והמחיר שלהם הוא ויתור על ערכים אחרים. ברמה הבסיסית ניתן לטעון כי המיקוד האינטנסיבי בערכים תורניים – קיום מצוות, לימוד תורה – בא בהכרח על חשבונם של ערכי נימוס שאינם מושרשים בחובות הדת. אך אפשר להעמיד טענה מעמיקה יותר: שערכים תורניים עומדים במתח ישיר עם ערכי נימוס. למשל, ניתן להצדיק את העדר הכבוד לזולת (ברמה של נימוס) בכך שבקהילה החרדית ישנה ערבות הדדית ואכפתיות רבה כלפי אנשים בתוך הקהילה. לפי הטיעון, מחירה ההכרחי של האכפתיות הוא ביטול המחיצות (של הנימוס) בין אנשים. בחברה הכללית, המודרנית, אנשים קנאים לפרטיותם – אך קנאות זו ל"כבוד הפרט" גוררת אחריה ניכור ובדידות. לא ניתן להחזיק בשני הקצוות יחדיו: או כבוד הפרט, או אכפתיות וערבות.

אני סבור שאין להסכין עם טענה זו. אכפתיות איננה יכולה להיות הצדקה למציצנות. באותה מידה ניתן לומר שרחמים על העני מצדיקים את ביטול זכות הקניין, וכי אהבת האדם מצדיקה פגיעה מינית (חלילה). יש גבול שעובר בין התעניינות ואכפתיות לבין מציצנות וחדירה לצנעת הפרט. למשל, אפשר להתעניין בבריאותו של הזולת או בבריאות בני משפחתו, אך הסתכלות על אמבולנס ועל העולים אליו היא היזק ראיה ופגיעה חמורה בפרטיותם. ניתן רק לשער מה עובר על אדם מבוגר עם חשש להתקף לב שצריך לרדת לאמבולנס כשהוא יודע שכל ילדי השכונה מגיעים כדי לצפות עליו. ומה עובר על יולדת במכאוביה, הצריכה פינוי דחוף לבית החולים, כאשר השכונה כולה מגיעה להשתתף בשמחתה. חשוב להבחין בין אכפתיות לפוגענות. האכפתיות אינה מייתרת את ערך צנעת הפרט. הדאגה לזולת אינה מתירה לפגוע בו. כל התעניינות בזולת צריכה להיות זהירה. היא מוצדקת רק אם יש בה תועלת, אם היא נותנת הרגשה טובה – אבל יש להיזהר שלא תהפוך לפוגענית.

 

חינוך לנימוס

השינוי הנדרש כדי להקנות הרגלי נימוס הוא הקניית מודעות במסגרות החינוך, בעיקר בגילים הצעירים. כבר בגיל הגן ניתן ללמד ילדים איך לדפוק בנימוס על דלת השכנים, איך עומדים בתור, איך פונים לאדם ברחוב או לאבא של חבר, ואיך משיבים לטלפון בנימוס. הרגלים אלו הם פשוטים ללימוד בגיל צעיר, ולאחר מכן צריך רק לשמר אותם. כשם שמלמדים ילדים שצריך לעמוד כאשר הרב'ה נכנס לכיתה, כך ניתן להסביר להם שאסור לרוץ אחרי אמבולנס, שאין להידחף למעלית אם היא אינה ריקה, ושחובה לפנות לאנשים בדרך מכובדת.

שיעורים אלה עשויים להיות פרקטיים מאד בגיל הגן. ניתן לראות זאת לדוגמא בשיעורי זהירות בדרכים. בשיעורים אלו מסבירים לילדים כיצד יש להיזהר, וכי בשעת הצורך יש לבקש ממבוגר להעביר אותם את הכביש. התועלת בחינוך זה ניכרת לעין בכל שכונה חרדית: בכל יום אתה נתקל בילדים העומדים במעבר חציה ומבקשים ממך בעדינות להעביר אותם את הכביש. באותה הדרך אפשר להסביר לילדים ולתרגל איתם כיצד לפנות למבוגרים בכלל. הורים וגננות יודעים לחנך ילדים לומר "תודה" ו"בבקשה". כן, באותה הדרך, יש לחנך לצורת פניה נאותה לאדם זר ולדרך שבה יש לפתוח שיחת טלפון.

המחסור בנימוסים והליכות במגזר החרדי גלוי לעין. מחסור זה יוצר אי-נעימות בחברה פנימה, ובממשק של אנשים חרדים עם חילונים הוא מגיע לעתים אף לגדר של "חילול ה'", ח"ו. הדבר דורש תיקון. משאם ומתנם של בני תורה עם הבריות אמור לעורר כבוד והערכה, עד שייאמר עליהם "ישראל אשר בך אתפאר". ייחוד שיעורים בחינוך החרדי להקניית נימוסים והליכות הוא חובת שעה נחוצה ונדרשת.

 


תמונה: Bigstock

10 תגובות על “חינוך לנימוסים והליכות

  • אתה כותב מצוין, אבל חריף מדיי. בכדי שהדברים יתקבלו, צריך קצת לרכך דברים ולהבין יותר טוב את המבוקר.

    ראשית כל, אני חייב לציין, שנים רבות חייתי בתחושה דומה לזו העולה מדבריך. אלא שבשנים האחרונות באתי במגע קרוב יותר לחברה החילונית, ופתאום גיליתי שהתדמית החיצונית לא בהכרח משקפת את מה שמתרחש בפנים. גם בציבור החילוני יש לעתים רבות חוסר נימוס נוראי, אני יושב עם חברים שאינם חרדים, ולדאבוני – האסטניס – הם אוכלים בפה פתוח או מלקטים בידיהם שקדים מצלחת החסה המרכזית. [יש גם קטע פסיכולוגי לפיו אדם נוטה להיגעל הרבה יותר מפעולה שיעשה אדם לא מטופח ואולי פנאט, לעומת אותה פעולה שיעשה אדם שנראה סטייליסט-אופנתי, תנסו את זה ותיווכחו].

    למרות זאת, בוודאי שבאחוזים חוסר הנימוס בציבור החרדי קשה בהרבה. ובכן, מלבד הסיבות שמנית, בציבור הכללי, חשוב לאדם מאוד להיות מקובל וחברותי ונעים כלפי הסביבה, חשובה לו הנִראות, התדמית, ולכן הוא מתאמץ בכל רגע נתון להשתלב יפה בסביבה. הציבור החרדי, לעומת זאת, מתחשב הרבה פחות ב"מה יאמרו", והוא שרוי יותר במה שנכון לעולמו, וכבר אמר לאחרונה חכם בשם דוד רוזנטל (זווית אישית מבית הכוורת) שקיצוניות מתנגדת לאופי האדם המתון שרוצה להיראות תמיד נוח ומקובל וזורם עם כולם, וזהו נתון נוסף שמסביר למה אצל קיצונים יש פחות מאמץ להיראות נעים לסביבה. המנוע שנקרא מדות טובות וזהירות בכבוד החבר הוא מנוע חשוב ומשתמשים אתו, אך הוא מנוע דתי וכנראה חלש יותר מהמנוע החברתי הפועל יותר בציבור הכללי [אולי הסבר קצר, פעולות דתיות אינן מתוגמלות כאן ועכשיו ולכן יש קושי תמידי בקיומן, לעומת פעולות חברתיות שמתוגמלות בטווח הקרוב ולכן כמעט אין ניסיון והתמודדות בביצוען].

    המתח מהסביבה ש"בחוץ" גם הוא תורם רבות לחוסר אינטראקציה קשה, ובחורים ואף אברכים לא יודעים כיצד לפנות ולהתנהל עם אנשים מבחוץ. זה כנראה מחיר (לא קטן) של רצון להתבדלות.

    הזכרת נקודה שישנו סל ערכים שונה, שלפעמים דוחק ערכים מערביים, וזאת לא טענה זניחה, קשה באמת לחנך לערכים כ"כ רבים, ולעתים ישנם ערכים חשובים יותר שמקבלים דגש גדל יותר.
    הטענה שלך שלא ניתן להסכים לכך שערבות הדדית גוררת אחריה מציצנות היא נכונה עקרונית, אבל אף אחד לא טען טענה זו כתירוץ פוטר לגמרי, אלא שמטענה זו עולה שהביקורת צריכה לבוא ממקום שונה לחלוטין ולא כהשוואה לציבורים אחרים שאינם מכירים ערבות שכזו.
    אגב, הנושא של חטטנות ומציצנות אינו מאפיין דווקא של החברה החרדית, אלא של כל חברה מלוכדת ומגובשת שאף אכפתית וחברתית יותר, דוגמת חברה של קיבוץ (ראה מהישרדות להתבססות עמ' 183).

    המסקנה צריכה להיות חזקה יותר. הנימוסים שהוזכרו אינם "סתם" מוסר מערבי, אלא מוסר תורני. ישנו סימן שלם בשו"ע (או"ח קע) המונה שורה ארוכה של הליכות והנהגות בסעודה, ועל חלק גדול מהדברים אף העולם המערבי אינו מקפיד. אין ספק שבמצב הציבור החרדי כיום, הגישה המועילה יותר תהיה תורנית, והלוא הדברים מופיעים בתורה ובהלכה שלנו שחור על גבי לבן, ומה יש לפקפק על הדברים.

    ושוב, לפני שיתקיפו את דבריי, אבהיר נחרצות – כל הטיעונים שכתבתי אינם תירוצים שפוטרים את הציבור משינוי, אלא הם טיעונים שמרככים בהרבה את הביקורת ורוצים לראות אותה באה ממקום אחר, ולא כהשוואה חוטאת לציבורים אחרים.
    וראה גם כאן: https://iyun.org.il/sedersheni/%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%98-%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%97%D7%A1%D7%93/

  • ראשית תודה על העלאת הנושא שמוכר כל כך.
    נוסיף גם את הזלזול בנושאי זהחרות בדרכים וכיבוד חוקי זהירות שונים.
    המאמר הזה, כרבים אחרים באתר מעלים שוב ושוב אותן טענות מזוויות שונות (דבר חיובי כשלעצמו). שבסיסן בטענה לתפיסה שורשית של ניתוק בין התורה למציאות החיים. עד שלא יהיה עיסוק מסיבי בבעיית היסוד אין טעם כל פעם להאיר בעיה חדשה כביכול שהיא רק נגזרת.
    הטענה השבה ונשנית במאמר היא הפער בין החינוך המרובה בנושאי כבוד ובין אדם לחבירו במוסדות החינוך החרדיים, להתנהגות הלא מכבדת בפועל, שכמובן מוסברת היטב כתוצאה משיטת החינוך החרדית הנ"ל.
    רק אציין שבעיה זו אמנם התחזקה בחרדיות הישראלית, אך שבה ונשנית בספרות המוסר הליטאית המתארת בעיה חברתית נתונה דומה דוקא של לומדי התורה .

  • הכל טוב והכל יפה. והביקורת במקומה. ואני מסכים עם רוב ככל הטענות שהועלו. אך אנא תשתדל להיות גם הוגן ולא להזכיר פעם אחר פעם את המושג המקודש אברך רק כדי לתאר מי מושא הביקורת שלך. זה צורם ולא מדוייק ומזכיר קונוטציות ממדיה אחרת. זו שתכתוב בלעג: ה'אברך' נתפס על חם וכדומה.
    יתכן ובעולם החסידי בו גדלת אברך הוא כינוי לזכר. אך ברוב הציבור החרדי אברך הוא מי שממית עצמו באהלה של תורה ומתנהל לפי אורחותיה של התורה ומוסריה הנאים. אכן יש יוצאים מן הכלל שמטילים כתםמעל הכלל.
    הבעיות בציבור החרדי אינן רק נחלתם של האברכים אלא ושמא הרבה יותר אצל המון העם הציבור העובד שמתחכך יותר עם החברה האחרת. אולי למעט את הללו המכונים מודרנים שבחלקם ובלי הכללה אכן אימצו נורמות מנומסות מתוקף היותם מתחככים יותר עם הציבור הכללי או שמא האינטלגנטי יותר (שאגב לצערי ולשמחתי אני נוכח לדעת שאתה לא ממש מכיר את הציבור החילוני על בוריו. הבה ונאמר ובהכללה גסה ובלי שום רצון להצדיק את עצמנו במומו של האחר. אבל מעט פורפורציה; אצל החילוני המצוי לא חסרות התנהגויות בוטות הרחוקות מדרך ארץ. הו הו. ויתירה מכך גם האריסטוקרט המצוי אולי יאכל בסכין ומזלג אבל את החבר שלו הוא עשוי לאכול בשיניים חשופות אם רק יזיז את הגבינה שלו והדברים עדועים. המוסר הוא ענין אלסטי כשאיננו מעודן בתורה מחייבת ומסודרת).
    דא עקא שבלא מעט מקרים הללו המודרנים רכשו נימוסים כלליים אך ויתרו על נימוסים ועל ערכים מקודשים לא פחות ראה ערך זהירות במצוות. עמידה על עקרונות במקומות מעורבים, מרבה שיחה עם האשה ואף למעלה מכך.
    אדרבה אברכים מחונכים ומודעים הרבה יותר. ותמיד שומעים ולומדים מוסר יותר משאר החברה.
    ברי שאין מושלם, וכאשר אברך או בן ישיבה עושה או מתנהל בצורות הנ"ל הרי שהדבר חמור יותר. אבל הרשה לנו ולקורא הסביר לא לחשוד אותך, בהתחשב בדעותיך המודרניות הידועות, כמי שמזלזל ואף במלוא הנימה בחוד החנית ובנזר שעל ראשנו המה האברכים ובני התורה.

  • כאחד שחי מיום הוולדו בחברה החרדית הכל נכון !!! והבעיה הגדולה שכל הדוגמאות שהבאת זה רק חלק מהבעיות…

    כשעולה אדם מבוגר או אישה בהריון לאוטובוס ב"ב \ קרית ספר בשעה שתלמידי החיידע או היש"ק חוזרים אין סיכוי שמישהו יקום… למה?
    איך אברך יכול לשבת בשבת בצהרים ללמוד בבית הכנסת בזמן שילדו הופך את הרחוב? כל המיגל של הבקבוקים למחזור נשפך לאורך הרחוב והארגזים מהמכולת של אנג'ל ותנובה נהפכות למכוניות מירוץ בגרם המדרגות – מה עם גזל? איפה הזהירות הגדולה ברכוש הזולת?
    שלא נדבר על מה שקורה מחוץ לטיש של הרבע…. החסידים עומדים שעות על הפרענצס ומתעלים ברוחניות והילדים בחוץ הורסים ושוברים ובוזזים…

    מדוע ככול שתהיה מוזנח זה מעיד על יר"ש ?? אבל אברך רציני שחשוב לו להיראות טוב יתקשה במוסדות חינוך ?? למה זה שלא פותח ספר אבל גם לא את המקלחת יכנס לפניו ?

    חוקי תחבורה מאן דכר שמיה במחוזותינו ……

    הרבה שאלות אבל אין תשובות !!! לקחנו את התורה כערך עליון ומי שמתעניין במשהו אחר (חוץ מפוליטיקה ומחלוקת) זה אומר שהוא מנותק מהתורה וכך צמח עולם השקר…
    לומדי התורה לא צריכים להיות כפופים לשלטון הכופרים ולכן לא יגידו לי איפה לחנות …

    העיקר החרדים חיים באשליה שהם הולכים לפארק חילוני (בעיר חרדית זה מותרות..) שכל החילונים נשארים פעורי מהכיבוד הורים שלהם ולא מבינים שהם פעורי פה מהלכלוך שהם עושים…

    זה אולי נשמע חריף ואולי היו אנשים שיגיבו שזה אנטישמי אבל זה תגובה חרדית קלאסית לביקורת…. אני חלק מהמגזר בו גדלתי ובו אני מגדל את ילדי ואת הדברים אני כותב מכאב

    • אני ממש מסכים איתך לצערי
      אני אברך שלומד בכולל חשוב מאוד עם מאות אברכים
      אתן דוגמא קטנה
      אחרי מנחה כולם עושים את דרכם החןצה דרך מעבר צר התבוננתי מהצד ופשוט שמתי לב שכולם נדחפים עד שנוצר פקק של אנשים מעומס ולזה נופל הכובע ולזה מתקמט החליפה במקום שכל אחד רגע אחד ייתן לשני לעבור וכך יצאו הרבה יותר מהר ושמתי לב שזה לא מתוך רוע אלא פשוט מחוסר תשומת לב וזה משגע
      וזה דוגמא קטנה מתוך המון ואני לא מגזים

  • מאמר מצוין.

    רציתי להעיר, בעבר היו אסכולות חינוכיות שדיברו הרבה על נימוס, סלבודקה-חברון, קלם (בהקשר של שליטה עצמית וסדר) וכמובן יוצאי גרמניה מבית מדרשו של רשר"ה.

    צריך לחזור לשם, למצוא את המאמרים מספרות המוסר הזאת, וללמד אותם.

    זה יפחית את התחושה שנימוס הוא ערך חוץ-תורני.

  • לגבי צורת האכילה וכו' שבאה ממנהג הגויים
    זה סימן שלם בשו"ע או"ח, זה ממש לא חוקות הגויים.

  • באופן טוטלי שהמאמר הזה שלך צריך להתפרסם
    בכל המגזינים החרדיים לסוגיהם השונים!!
    אנא שלח אותו לכל מערכות העיתונים החרדים !
    מדתיים וחרדים-מצפים ליותר!

  • הייתי שמחה מאוד לקבל מראה מקום של מקורות תורניים ללמוד אותם, אני חושבת שמי שקורא את המאמר המצויין הזה יוכל לעשות בזה שימוש, קודם כל כל אחד לביתו, ואולי כך, נוכל להביא לשינוי המיוחל.
    אשמח לתשובה עם המקורות ללימוד הנהגות הסעודה למשל.

  • אני מסכים עם הדברים לחלוטין. ולדעתי הבעיה הגדולה יותר היא המעמד הכביכול "פרוש" אליו כל אברך רוצה להגיע. מעמד שדורש את הזלזול הזה בנימוסים ואפילו מקדש אותו. עצוב…..

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל