צריך עיון > סדר שני > לקראת חרדיות ריאלית: מן הדרש אל הפשט

לקראת חרדיות ריאלית: מן הדרש אל הפשט

אברהם ויינשטיין
אברהם ויינשטיין Avrech, Student of Jewish Thought

התודעה הגלותית מאופיינת בריחוק מהחיים הפוליטיים. ריחוק זה מתבטא בין השאר בהעדפת לימוד הדרש על לימוד פשוטו של מקרא. אולם, כפי שהוכיחה התנהלותנו במגפת הקורונה, ההתעצמות שלנו דורשת מאתנו לשוב אל הפשט, ולהתחיל לעסוק בפשט, בהלכות חיי הארץ.

ה' אייר תש"פ

התנהלות הקהילה החרדית עם משבר הקורונה עוררה דיון ציבורי רחב, מבית ומחוץ.[1] ברשתות התקשורת השונות הובאו עדויות על קבוצות חרדיות המפרות את הנחיות משרד הבריאות, וזעם רב התעורר בקרב חלקים מהציבור הישראלי.[2] העניין הגיע לשיא עם הטלת הסגר על העיר בני ברק, שבה רוב חרדי מוחלט, ואחר כך גם על שכונות חרדיות בירושלים ובערים נוספות.[3]

התגובות החרדיות להתקפות התקשורתיות ולהגבלות על הקהילה החרדית היו מעורבות, אולם טון אחד נשמע גבוה יותר מהשאר: האשמת רשויות החוק בשנאת חרדים לשמה. חרדים רבים ראו בהתרחשויות עדות נוספת לעוינות מושרשת כלפיהם מצד מוסדות המדינה, התקשורת ודעת הקהל הישראלית.[4]

התנהלות זו מעוררת תמיהה כפולה. ראשית, מדוע אכן זלזלה הקהילה החרדית בהנחיות שנועדו לשמור בראש ובראשונה על חייה שלה? ועוד, לאחר שהתבררו ממדי המגפה ושיעורי התחלואה בקרב המגזר החרדי – מדוע לא הבינה את ההאשמות כלפיה, ולא זו בלבד, אלא האשימה את תוקפיה ב"אנטישמיות"?!

תשובה מלאה לשאלות אלו דורשת היכרות מעמיקה עם הלך הרוח החרדי ועם יחסו למדינה ולמציאות בכלל. במסה קצרה זו אבקש לבקר אחד מהאספקטים של הלך רוח זה ולהציע לו חלופה.

 

"אלטער היים"

אם ננסה להעניק לאתוס של האידאולוגיה החרדית כותרת אחת, היא תהיה: "שימור ה'אלטער היים'" [הבית הישן].

מהו "אלטער היים"? "אלטער היים" הוא מכלול הרגשות והתחושות העולות בלבו של יהודי בהזכרו בשטעטל המזרח אירופי; "אלטער היים" הוא הד לאותם ימים שבהם חיינו בארצות נכר.

חלק רחב מן המסורת החרדית של התנגדות לציונות לאחר קום המדינה יושב באורח רגשי, ואולי אף בלתי מודע, על התחושה כי השותפות בקיומה של המדינה והאחריות הלאומית הנלווית לה נוגדים את דמותו של ה"יהודי", אותו יהודי שזהות בן המיעוט היא אינהרנטית לו

רגשות רבים צפים בלב האדם החרדי בהעלותו על לבו את חצרות החסידות הגדולות "שם", את הישיבות המפוארות, את הווי החיים כפי שהוא משתקף לבן הדור הצעיר מקריאה ומשמיעה. אולם, מן האתוס הזה צומחת השלכה מעשית אחת, בעלת גוון פוליטי מובהק: שימור מעמד המיעוט, ותחושת ניכור כלפי מוסדות המדינה השונים. באותו "אלטער היים" היה גורלנו נתון בידם של אחרים. נכון יהיה לומר כי חלק רחב מן המסורת החרדית של התנגדות לציונות לאחר קום המדינה יושב באורח רגשי, ואולי אף בלתי מודע, על התחושה כי השותפות בקיומה של המדינה והאחריות הלאומית הנלווית לה נוגדים את דמותו של ה"יהודי" – אותו יהודי שזהות בן המיעוט אינהרנטית לו, ותחושת חוסר האמון כלפי השלטון יצוקה בו.

ישנם מאפיינים רבים המרכזיים לא פחות ואף יותר בזהות החרדית, ובהם חלקים נרחבים המהווים מהפכה של ממש לעומת הנהוג באותו "אלטער היים". ולמרות זאת, כוחה של ההגדרה יפה לתת לבסס מכנה משותף רחב המכיל בתוכו גוונים שונים של אורחות חיים חרדיים, ולהעניק משמעות לכמה מן התופעות המזוהות עמה ביותר.

 

גלות, גאולה וחיבור למציאות

רוח ה"אלטער היים" היא למעשה מה שאנו קוראים "גלות". החרדיות הישראלית אמונה על "מורשת הגלות". בן הגלות מתאפיין בכך שהוא אינו אחראי על חייו במלואם, בוודאי שלא מן ההיבט הפוליטי. מערכות מדינתיות כגון ביטחון, בריאות או חינוך מייצגות אצלו את האחר – את בן הנכר השולט בהן לטוב ולרע. ניתן לומר כי אחריות על חיי העולם הזה – ככל שהיא חורגת מתחומו של הפרט או של הקהילה המצומצמת – נתפסת שייכת אל עולם אחר, שבו אין לבן הגלות חלק ונחלה.

בן הגלות מתאפיין בכך שהוא אינו אחראי על חייו במלואם, בוודאי שלא מן ההיבט הפוליטי. מערכות מדינתיות כגון ביטחון, בריאות או חינוך מייצגות אצלו את האחר – את בן הנכר השולט בהן לטוב ולרע. ניתן לומר כי אחריות על חיי העולם הזה – ככל שהיא חורגת מתחומו של הפרט או של הקהילה המצומצמת – נתפסת שייכת אל עולם אחר

משאביו הארגוניים, הציבוריים והאינטלקטואליים של בן הגלות מופנים אפוא לכיוונים אחרים: להגות תורנית, לעזרה וחסד במסגרות מצומצמות פנים-קהילתיות, ולניהול ההיבט הפוליטי של חיי הקהילה במנותק מהמערכת הפוליטית ה"כללית".[5]

מבין אלו, ברצוני להפנות אלומת אור אל ההגות התורנית של בן הגלות. אין ספק כי ההגות התורנית ממלאת תפקיד ראשי בעיצובה של דמות היהודי הגלותי. מהי אותה הגות תורנית? במה היא עוסקת, ומה הן השפעותיה על עיצוב האתוס המתואר כאן?

 

תורת הגלות – תורת הדרש

נתעכב לרגע על תופעה מעניינת: על נפקדותה של התורה שבכתב מההגות התורנית החרדית. החרדים, כמו כל היהודים המאמינים, רואים בתורה שבכתב – תורה, נביאים וכתובים – ספרי יסוד קדושים שניתנו לעמנו על ידי נביאי ה'. אולם האם החרדים אכן בקיאים בתנ"ך? האם הם מקדישים זמן נרחב לעיסוק בו? התשובה היא שלילית. העיסוק בנביאים וכתובים בקרב בני הישיבות החרדיות מזערי עד לא קיים, ואף בשכבות גיל אחרות אין הוא תופס מקום מרכזי, בלשון המעטה. עיסוק תורני ראוי לשמו הוא לימוד ש"ס ופוסקים. אפילו עיסוק בספרות הסוד קודם במעלתו לעיסוק בתנ"ך.

תופעה זו איננה חדשה כל כך. לאורך מאות השנים האחרונות הופנה מרכז הכובד של ההגות התורנית לעיסוק הלכתי בש"ס ופוסקים; גם כאשר התקיים עיסוק בלימוד התנ"ך הוא הוגבל פעמים רבות לחלק הדרש והסוד שבו, ואילו העיסוק בפשוטו של מקרא נותר עסקם של יחידים, עד ימינו.

תופעה זו אומרת דרשני. כיצד יתכן שאנו עוסקים בתורה יומם ולילה, אך זונחים דווקא את לימוד הספר שנחשב אצלנו ללא ערעור לספר החשוב והיסודי ביותר?

הריאליה עוברת אפוא מהשדה הפוליטי אל מדרשי ההלכה – עיקרה של תורה עבור בן הגלות. מדרשי ההלכה אינם עוסקים במערכות מדינתיות שבהן עוסקת התורה שבכתב, אלא בעולם הקהילתי הסגור.  ההלכה מטבעה עשויה במבנה סגור המנותק מן ההקשר הפוליטי הרחב, ובכך מתאימה היטב לתפיסה העצמית של בן הגלות

נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה במאפיין עמוק מאד של החשיבה הגלותית: הניתוק מהריאליה בכלל, ומן המציאות הפוליטית בפרט. פשוטו של מקרא עוסק בסוגיות ריאליות. בין השאר הוא עוסק גם במערכות פוליטיות שאין לבן הגלות דבר עמם. בתורה מתוארות מלחמות של ממש – ממלחמתו של אברהם אבינו בארבעת המלכים ועד למלחמות ישראל בסיחון ובעוג בהנהגתו של משה רבנו עם כניסתם לארץ. כיוצא בזה, פשוטם של ספרי הנביאים הראשונים מתייחס למציאות פוליטית: הם עוסקים בהנהגה הפוליטית של ממלכות יהודה וישראל, וקודם לכן, של שמואל הנביא ושל השופטים; מדובר בהם על מלכים ומלחמות, כריתת בריתות והתמודדות עם משברים.

מאליו מובן כי בן הגלות אינו עשוי למצוא בכל אלו תוכן הנוגע לחייו. ספרות הדרש, הסוד והרמז, פורחת על רקע זה: מדרשי האגדה שמוציאים את המקראות מפשוטם זוכים לעדנה, משום שהם מעניקים למקרא תוכן אחר שלו משמעות מוסרית או ערכית הנוגעת לחייו הנוכחיים של בן הגלות.

הריאליה עוברת אפוא מהשדה הפוליטי אל מדרשי ההלכה – עיקרה של תורה עבור בן הגלות. מדרשי ההלכה אינם עוסקים במערכות מדינתיות שבהן עוסקת התורה שבכתב, אלא בעולם הקהילתי הסגור. הלכה, במבנה המקובל, היא מבנה סגור המנותק מן ההקשר הפוליטי הרחב, ובכך מתאימה היטב לתפיסה העצמית של בן הגלות. לצד זאת, היא לעתים מתנתקת כליל (באמצעות הדרש, הרמז והסוד) מן ההקשר ה"ארצי", שעל פי רובד פשוטו של מקרא הוא הקשרה המקורי של ההלכה.

ההגות התורנית של מורשת הגלות תוחמת אפוא את עצמה מראש לעיסוק בדברים שאין הם מעניינם של החיים הציבוריים והפוליטיים העכשוויים. העלאתה על נס של ה"הלכה" הטהורה, שהעולם מבוסס עליה ושאינה מבוססת על העולם, מאפשרת את הפיכת העיסוק בעולם הדרש וההלכה למכונן, עד כדי כך שהעולם כולו מתפרש דרך הפריזמה הזו. פשוטו של מקרא נזנח ועמו נזנחה גם ההגות התורנית העוסקת בחיים כפי שהם.

 

פשט ודרש שבמציאות

בשלב הבא זכתה המציאות לפרשנות "דרש" ו"סוד" משל עצמה. שוב אין לגזור מסקנות מתוך התבוננות במציאות העירומה, שוב אין לקבוע דרכי הנהגה דרך התבוננות מן החלון: יש להתבונן בספר. בשם רבי חיים מבריסק מצוטטת האמרה על אודות האמור בגמרא "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות"[6], עובדה שעל פי פשט אין לה ביסוס. רבים מן הפרשנים פירשו זאת בדרך אלגורית – הגובה מלמד על קדימות בחשיבות מבין ארצות העולם בשל השראת השכינה ועיני ה' שתמיד בה. אולם ר' חיים אמר (לפי המסופר) כי "אם ברצוננו לדעת איזו היא הארץ הגבוהה ביותר [פיזית] מבין הארצות – אל לנו להתבונן מבעד לחלון, כי אם לפתוח את הספר, את ספר הגמרא!"

ההתעלמות מן המציאות היא כורח חיים עבור בן הגלות: הלא אין לו רשות נגיעה במציאות זו! תורת הגלות מפתחת יהדות הקובעת רשות לעצמה, בלא מגע עם העולם שבחוץ, משום שרק כך היא מסוגלת לשמור על רלוונטיות גם בעולם שלרוב אינו נוגע לה מבחינה ציבורית ופוליטית.

מצבו הטבעי של בן הגלות הוא כאמור להיות נתון תחת שלטון זר. הוא אינו מוטרד משאלות פוליטיות, משום שהשליט הזר מטפל בהן עבורו. כל עוד הוא במצב זה, בידו לחיות בדרך כלל בשלום עם ניתוקו מהריאליה הפוליטית. אולם מה קורה כאשר הוא מקבל אוטונומיה?

מצבו הטבעי של בן הגלות הוא כאמור להיות נתון תחת שלטון זר. הוא אינו מוטרד משאלות פוליטיות, משום שהשליט הזר מטפל בהן עבורו. כל עוד הוא במצב זה, בידו לחיות בשלום עם ניתוקו מהריאליה הפוליטית. אולם מה קורה כאשר הוא מקבל אוטונומיה? כאן גוזר הניתוק העדר כלים להתמודדות עם המציאות ולכונן תהליך ראוי של קבלת החלטות: לא ניתן להתייחס למציאות באופן ראוי מתוך במצב של ניתוק. לצד זאת, מידת הכפיפות לשלטון פוחתת – שהרי השלטון הוא אנחנו בעצמנו. המצב, שיש בו חוסר יכולת של נטילת אחריות, גובל לעתים בהפקרות של ממש.

אם אין לחרדי אמירה משלו על הצורה הראויה לניהול העם; אם הגותו ממוקמת בין כותלי בית המדרש ומצומצמת לתורה אשר אינה מדברת כלל על חיי המעשה במובן ציבורי ומעשי; אם גישתו האידאולוגית שוללת עקרונית את ההתבוננות במציאות עצמה בתור כלי להכרה בעובדות – אך טבעי כי יתגלה חוסר אחריות בקנה מידה לאומי

כיוצא בדבר זה אירע לחרדיות, כפי שנכחנו לראות במשבר הקורונה. אם אין לאדם החרדי אמירה משלו על הצורה הראויה לניהול העם; אם הגותו ממוקמת בין כותלי בית המדרש ומצומצמת לתורה אשר אינה מתכתבת עם חיי המעשה במובן ציבורי ומעשי; אם גישתו האידאולוגית שוללת עקרונית את ההתבוננות במציאות עצמה בתור כלי להכרה בעובדות – אך טבעי כי יתגלה חוסר אחריות בקנה מידה לאומי.

מעתה נבין היטב את ההתנהלות החרדית במשבר, ונבין אף יותר מכך את התגובות המאשימות את התקשורת ואת הציבור הכללי באנטישמיות, באופן אוטומטי כמעט. במודל הגלותי, החשדנות כלפי תרבות הרוב וכלפי מוסדות השלטון היא כמעט מובנית; אין ספק כי המניעים של המבקרים הם אנטישמיים ביסודם, ומכל מקום בוודאי שאין מקום לחשבון נפש או לשינוי התנהלות בנוגע לעניינים ציבוריים. תחומים אלו הם מחוץ לתחום האחריות, ואדרבה, הם שייכים אל ה"אחר", אל אחת מן "המלכויות" שמראש חשודות באנטישמיות.

 

פשוטו של מקרא – בסיס להגות תורנית מתחדשת בארץ ישראל

אם ברצוננו להניח תשתית תורנית, אידאולוגית והגותית לשותפותה של הקהילה החרדית בקיומה של מדינת ישראל; אם ברצוננו ליצור דרך יהודית נאמנה שבה חיי המעשה אינם שייכים "להם" בלבד, ושבה יש לנו מה לומר בנוגע לחיים הריאליים; אם ברצוננו להקים דור הנאמן לתורת ישראל והנוטל את האחריות לקיומו על שכמו – עלינו לתת לפשט ולעיסוק בפשוטו של מקרא את מקומם הראוי.

המשנה האידאולוגית העתידה לצמוח מתוך העיסוק בפשוטו של מקרא היא משנה המכירה בחיים עצמם, ביומיום שלהם; היודעת ליצור חיבור של ממש בין שמים לארץ – בין כבשונו של עולם הטמון בין גווילי התורה לבין קריאתה אל החיים, בין הגשם שבו היא עוסקת ובין הרוח שהיא משרה עליו

איננו מעוניינים במהפכות. חרדים אנו, אמונים על הרציפות ועל השלשלת של העברת התורה מדור לדור. משכך מובן כי אין כוונתי לקרוא להזנחת החלקים האחרים של תורת ישראל. אין גם הכוונה לקרוא ללימוד "תורה חדשה" אשר לא שערוה אבותינו, חלילה. ההלכה, הדרש והסוד, כבודם במקומם מונח. כוונתי היא להעמיד את העיסוק בפשט בפריזמה חדשה, מתוך כוונה להגביר את נוכחות דבר-התורה בחיים המעשיים, הציבוריים והפוליטיים. העיסוק בפשט אינו בגדר חידוש כשלעצמו, גם אם עתידים אנו לגלות בו חידושים כדרך כל עוסקי התורה שבכל הדורות. חכמי הדורות הראשונים והאחרונים עסקו בפשוטו של מקרא והניחו לנו ספרות ענפה, וגם מקום להתגדר בו. שומה עלינו לתת מקום גם לענף התורה הזה ולהכיר בחשיבותו הרבה דווקא בדורנו.

המשנה האידאולוגית העתידה לצמוח מתוך העיסוק בפשוטו של מקרא היא משנה המכירה בחיים עצמם, ביומיום שלהם. היא יודעת ליצור חיבור של ממש בין שמים לארץ – בין כבשונו של עולם הטמון בין גווילי התורה לבין קריאתה אל החיים, בין הגשם שבו היא עוסקת ובין הרוח שהיא משרה עליו.

הארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה ארץ ריאלית היא, ארץ של ממש היא. ואף העם השוכן בתוכה עם של ממש הוא, כפשוטו ולא כמדרשו, וזקוק הוא לחכמי התורה שיעסקו בתורה שיש בה התייחסות מעשית אל חייו.

 

"ישראליות חרדית" ולא "חרדיות ישראלית"

בשנים האחרונות אנו נוכחים בהתעוררות ללימוד הפשט בקרב בני ישיבות רבים. ביחוד, ניכר בקרב בני הנוער צמא רב לעיסוק בתחום. צמא זה מקביל בעיני לתהליך המכונה "ישראליזציה של החרדיות". יש הרואים ב"ישראליזציה" זו רצון להדמות אל החילונים. אולם, לדעתי היא רחוקה מאד מכך. הנוער המתעורר אל הציבוריות הישראלית חפץ ליטול בה חלק, אבל לא על ידי הפחתת "חרדיותו" אלא דווקא להפך: הוא מעוניין שהחרדיות תתרחב אל הישראליות, ולא שהישראליות תצמצם את גבול החרדיות.

אם יהפוך הנוער ל"ישראלי" במובן החלול והמנותק של המילה, אזי איבדה החרדיות את תכלית קיומה ההיסטורי. עבור האדם החרדי "ישראליות" היא מונח ריק שלא ידע את ה"אלטער היים". אין בה הגשמה של תקוות האבות או של גורל האומה. מובן אפוא שאין אנו, החרדים, מעוניינים בדור המשך "ישראלי" כזה, הדומה לעולם החילוני השכן מנותק השורשים. חפצים אנו ביהודיות של ממש, המבוססת על המשכיות היסטורית, חברתית ואידאולוגית.

עלינו אפוא להעמיד יסוד תורני, הרואה בתורת ישראל מקור המחייב נטילת אחריות על חיי המעשה. עלינו ליצור הגות אידאולוגית המעוניינת להנכיח את שפת הנביאים בחיי העם. חרדיות זו, המבוססת על תורת עמנו ועל קודש הקודשים, ספר הספרים – יש לה תקווה עמוקה לעתיד.

 


[1] ראה מקור ראשון 15.3.20, הפקרות או אחריות: הרב קנייבסקי נגד משרד הבריאות

[2] ראה מעריב 18.4.20, החרדים בהחלט לא תרמו למצב של עצמם – אך ההסתה נגדם עוברת כל גבול

[3] ראה N12 29.03.20, בכירים במשרד הבריאות: שוקלים לכפות סגר על שכונות חרדיות

[4] ראה: ישראל אייכלר, כיכר השבת 12.04.20, נגיף האנטישמיות: סגר לחרדים בלבד

[5] ראה: מאיר באלאבאן, מעמדם החוקי של היהודים וארגונם, בתוך: ישראל היילפרין (עורך) בית ישראל בפולין, ירושלים תש"ח, עמוד 65-44.

[6] תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף סט עמוד ב. מסכת זבחים, דף נד עמוד ב.

תמונה: Bigstock

6 תגובות על “לקראת חרדיות ריאלית: מן הדרש אל הפשט

  • א. מדובר במיחזור כלשהו על האתוס הנפוץ אצל אחינו הסרוגים אודות "תורת א"י".
    ב. התלישות מהמציאות, הפרימיטיביות והאמונה המיסטית לא נולדו בגלל היעדר לימוד תנ,"ך כפשוטו. יש להן שרשים אחרים לגמרי.

    • תורת ארץ ישראל אינה אתוס אלא מציאות. אין תורה כתורת ארץ ישראל (ספרי או ספרא אל תתפוס אותי במילה)

  • הבעיה-חוסר ריאליזם. התיקון-לימוד מקרא כפשוטו.

    ההר הוליד עכבר.

  • ההלכה היא רציונלית לגמרי. היא מחוברת לחיים.
    אולי יש צורבים שלא הבינו זאת. אבל אצל הפוסקים רואים ראליות.

    אני חושב שלימוד הלכה + פשט = רציונליות במיטבה.

    אם כבר הסכנה נמצאת בדברי הגות ו'מחשבה' מנותקים שאכן נמצאים לעתים אצל דרשנים ובעלי סוד.
    אבל גם בעלי הפשט צריכים להקפיד להיצמד לפרשנו ולעובדות כפי שהם אכן רגילים,
    ולהימנע מלהיסחף אחר הדרשנות ואריכות הגותית כשאיננה חדה וכנה.

  • מעניין מאד שדווקא תלמידי וממשיכי דרכו של הראי"ה קוק הם שחיים בעולם רוחני מנותק מן המציאות, בו חילונים הם "בעלי נשמה גבוהה" וספורטאים הם "מקדשי שם שמים" וכן על זה הדרך. לא נראה לי שלימוד תנ"ך כפשוטו או לא כפשוטו עומד לשנות את התפיסה של האדם על העולם, אלא להיפך – את מה שהוא לומד וקורא הוא מפרש על פי תפיסתו והנחותיו המוקדמות.
    אכן יש חוסר ריאליות בקרב חלק מסויים בציבור החרדי, אך היא לא קשורה כלל להשקפה החרדית או לסגנון החיים החרדי, אלא ל"אידיאולוגיזציה" שבו. אידיאולוגים הם אנשים שמבחינתם המציאות צריכה להסתדר עם האידיאולוגיה ולא להיפך. תופעה זו איננה ייחודית לציבור החרדי, היא קיימת גם בציבור הד"לי (ע"ע הבטחות שההתנתקות לא תקרה בגלל המצאותנו בתקופת אתחלתא דגאולה) וגם בציבור השמאלני-קיצוני שחי באיזה עולם דמיוני על ערבים וישראלים שמנגבים פיתות בחומוס במסעדות עזה.
    הדרך היחידה לאזן את המצב היא רק ע"י חינוך לחשיבה הגיונית ולוגית מבלי להגזים באידיאלים טובים ויפים אבל שחיבורם למציאות קלוש עד בלתי קיים. ב"ה ישנם רבנים ותלמידי חכמים בסגנון זה (הרב גרשון אדלשטיין שליט"א הוא המפורסם שבהם) וצריך לחזק את כוחם והשפעתם בציבור, על חשבון אלו שמעודדים מיסטיקה וחשיבה לא רציונלית (ולא אנקוב כאן בשמות).

  • הכותב היטיב להסביר את הסוגיה אם כי אפשר לתרגם אם הפתרון לקשת רחבה יותר של תחומים
    ישר כוח !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל