ואת בתינו הציל

חג הפסח הוא חג ההצלה של הבתים, כפי שמעיד עליו שמו. "פסח" נגזר מן הפסיחה על הבתים.

חג הפסח הוא "זמן חרותנו", כפי שאנו אומרים בתפילה, וכן חג האמונה, החג שבו אנו מנחילים את האמונה מדור לדור, וכפי שנקראת המצה בספרות הקבלה: "נהמא דמהימנותא" [לחם האמונה]. ואולם, בפסח אנו עוסקים בסוג ייחודי של אמונה: אמונה המונחלת והמועברת דרך הבית. פסח הוא בראש ובראשונה חג של בית: "משכו וקחו לכם שה לבית אבות שה לבית."

לאחרונה כתבתי על ההזדמנות שמעמיד בפנינו משבר הקורונה, לחזור אל הבית שלנו ולבנות את עולם המשמעות מבפנים החוצה, ולא כפי שאנו עושים בדרך כלל – מהחוץ אל הפנים. להלן אנסה לשרטט מחשבות וכיוונים לבניין פנימי מתוך הבית הפרטי, בהשראת חג הפסח.

הרב לעומת האב

לדת ולאמונה היהודית שתי דרכים מקבילות. אולי נכנה אותן: האידאולוגיה והנרטיב; ואולי: הספר והסיפור; ואולי: הרב והאב. שתי הדרכים נצרכות וחיוניות, אבל חשוב להבחין ביניהן. ניתן להציג אותן באמצעות הגמרא בשבת, אשר בהתייחס לברכה הנאמרת על מצוה דרבנן: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שואלת: "והיכן ציוונו?", ומביאה שתי תשובות לשאלה. תשובה אחת היא: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", והשניה: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך…". אלו הן שתי דרכים שונות. האחת באה מלמעלה למטה: החכמים [הרבנים] מלמדים ומורים את התורה; הם המנחילים את גופי הידע, והם הסמכות. צריך להתבטל כלפיהם ולקבל את דבריהם. הדרך השנייה, לעומתה, אינה מגיעה מן החוץ אל הפנים ואינה מצריכה ביטול עצמי. אדרבה, היא חלק מקשר, חלק ממערכת יחסים, ויש בה שיתוף של שני צדדים, ודווקא מלמטה למעלה: הבן שואל את האב, והאב נענה לו.

האב אינו מעביר לבנו גוף ידע מסודר אלא סיפור. סיפור מעצם מהותו איננו גוף ידע אלא חוויה. סיפור אינו יכול להיות מסופר בלי מישהו שמקשיב ומתרגש ממנו. הוא דורש מעורבות של השומע. לא זו אף זו, הסיפור אינו מסופר דווקא במילים אלא גם במעשה

ערוץ הלמידה רב-תלמיד מתנהל בדרך היררכית ברורה: לרב יש הידע הנכון, והתלמיד צריך לכפוף את אזנו ולשמוע. התלמיד מוגבל בהבעת דעתו, וזקוק לתיווך של הרב. האלוקים מתגלה אליו דרך תיווך זה, משום כך הוא חשוב ונצרך. בערוץ אב-בן, לעומת זאת, הדברים מתנהלים אחרת. נכון שגם במערכת יחסים זו יש מידה לא מבוטלת של היררכיה, אבל יש כאן גם קשר בסיסי יותר. יש כאן גם ברית בלתי ניתנת לפירוד. התלמיד והרב מתחברים באופן זמני לצורך מסוים (של העברת הידע), והיחסים ההיררכיים מגדירים למעשה את הקשר ביניהם. לעומתם, האב והבן קשורים בקשר נצחי ואינם יכולים להתנתק. גם אם יחטא הבן לאביו הוא יישאר בנו. הקשר שביניהם נוצר מן החיים, והוא בבחינת ברית שאיננה ניתנת להפרה. למעלה מכך, כאמור, הקשר מתחיל במידה רבה מהשאלה של הבן, מצמאונו לדעת. הבן מתחיל את תהליך הלמידה ומניע אותו. הוא צריך לקבל תשובה שתשביע אותו.

בערוץ הלמידה בן-אב צריך הקשר להיות דו-צדדי: לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. הסיבה לכך היא שהלמידה בערוץ זה איננה מתרחשת דווקא באמצעות מילים אלא באמצעות הקשר ובאמצעות החוויה. האב אינו מעביר לבנו גוף ידע מסודר אלא סיפור (המענה ל"שאל אביך ויגדך…" הוא "בהנחל עליון גוים…"). סיפור מעצם מהותו איננו גוף ידע אלא חוויה. סיפור אינו יכול להיות מסופר בלי מישהו שמקשיב ומתרגש ממנו. הוא דורש מעורבות של השומע. לא זו אף זו, הסיפור אינו מסופר דווקא במילים אלא גם במעשה. אכילת המצה היא למעשה סוג של סיפור. סיפור באמצעות האכילה, באמצעות הגוף. אכילת מצה היא הבנה שהגוף חווה באופן ישיר ולא בתיווך של השכל.

כנגד שתי דרכי לימוד אלו ישנם גם שתי דרכי אמונה: האחת – אמונה "שכלית". זוהי אמונה שבה האדם מסדר לעצמו את הדברים בצורת ידיעה. האמונה השכלית היא "אמונה ש…", כלומר אמונה בנכונות הדברים. במרחב זה מדברים על עובדות ועל אמיתות. דרך האמונה השניה היא המסורת, שהיא במידה רבה "אמונה ב…" – אמון בדברים ושייכות אישית אליהם, כהבחנתו המפורסמת של בובר.

האמונה העוברת מאב לבן אינה הנחלת גוף ידע מסוים בדרך של מסירת דוֹגמוֹת שבהן מחויבים להאמין, אלא חיבור של הבן אל השלשלת המסורתית בדרך המעשה, בדרך הקיומית. זהו חינוך ל"אמונה ב…". החינוך הוא חניכה; הוא הקניית כישורים, כמו היכולת לראות את האלוקים בחיינו, כמו היכולת להתפלל אליו. קיום המצוות הוא דרך של אמונה ושל עבודת ה' באמצעות הגוף. החינוך של האב הוא העמדה של מודל; הוא חשיפה שחושף האב את בנו לצורת חיים. אין הוא תאוריות והסברים. חינוך ביתי אינו דיבור על ערכים, אלא הדגמה בפועל שלהם באמצעות יישומם בחיי היום-יום.

וכאמור, הבן צריך להיות חלק מהסיפור. הוא צריך לעבור את החניכה הזו ולהשתתף בה. אין כאן "הנחתה" של דברים מלמעלה למטה, אלא דיאלוג, חלק ממערכת יחסים שיש לה שני שותפים.

הגדה, אגדה ונרטיב

יש מילה שצריך להוסיף כאן: "נרטיב". במחוזותינו יש למילה קונוטציה לא טובה. ה"נרטיב" מייצג משהו הפוך מ"אמת". נרטיב הוא סיפור שאיננו מתחשב דווקא בעובדות; הוא איזו "אגדה" שקבוצה מספרת לעצמה. ככה זה בעולם הפוסט-מודרני שלנו. אבל יש במושג "נרטיב" גם ניצוץ חיובי. במשמעות העממית של המושג "נרטיב" טמונה גם התפיסה שהסיפור שאנו מספרים אינו סתם סיפור, אלא הוא "הסיפור האישי שלי", הוא נוגע אלי והוא חלק ממני, וממנו נובעת הזהות שלי. לא מדובר בסיפור היסטורי שהתרחש אי פעם לאבות אבותי. זהו הנרטיב שלי, הסיפור של חיי. הנרטיב הוא ה"פס-קול" של חיי, הסיפור המעצב את הערכים שלי ואת ההתנהגות שלי.

הערכים והרעיונות צומחים ועולים מן הישיבה המשותפת, לעתים אפילו בלי לדבר עליהם או לנקוב בשמם במפורש. הם שם, והם חודרים ללב באפן ישיר, לא בתיווך השכל. הם נחווים במעיים והם נמסכים בדם. האווירה והמוסיקה והטעמים, והשירה והחיוך והחדוה וכל סמלי החירות, כל אלה מספרים כבר את הסיפור

נרטיב מועבר באמצעות קהילה ובאמצעות משפחה, ובעיקר, באמצעות ערוץ אב-בן, באמצעות "הגדה". נרטיב עובר בירושה. זה בעיקר מה שמועבר בערוץ חניכת אב את בנו. לא תיאוריות ולא אידאולוגיות, אלא זהות המעוצבת ונבנית מתוך השתייכות למשפחה, מתוך מבט (של גאווה) אל המקור שממנו בא האדם ("הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם").

ליל הסדר מעצב את הנרטיב. הוא לילה של סיפור, סיפור באמצעות הישיבה סביב השולחן. לא בבית המדרש מול הספר, אלא מול האוכל. האוכל עצמו מספר את הסיפור. הערכים והרעיונות צומחים ועולים מן הישיבה המשותפת, לעתים אפילו בלי לדבר עליהם או לנקוב בשמם במפורש. הם שם, והם חודרים ללב באפן ישיר, לא בתיווך השכל. הם נחווים במעיים והם נמסכים בדם. האווירה והמוסיקה והטעמים, והשירה והחיוך והחדוה וכל סמלי החירות, כל אלה מספרים כבר את הסיפור. כמעט ולא צריך מילים, וגם כשיש מילים – הן אינן מילים אל השכל, הן סיפור – החודר אל הלב.

גאולת מצרים – גאולה של אב

אחד הגילויים המהפכניים של סיפור יציאת מצרים הוא שאלוקים מעורב בחיינו, שהקיום האנושי והכאב האנושי חשובים לו, ושהוא אכפתי ושומע את צעקתנו ומתערב במציאות להציל אותנו, לא בעזרת מתווכים, אלא באופן ישיר. הקשר בין האלוקים לעמו הוא ישיר. לא כתוב שהקב"ה שמע את התפילות של הצדיקים, או של הרבנים, או של החכמים, ולכן הציל את עם ישראל, אלא שהוא שמע את קולות העם עצמו: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ."

ההדגשה של "ואותנו הוציא משם" מלמדת שהמסר של יציאת מצרים רלוונטי לכל אחד עד היום הזה. לא מדובר על דאגה לאיזה עם היסטורי; הדאגה והאכפתיות והקשר הכמו-אנושי שלנו עם הקב"ה עדיין קיים. זוהי התביעה המוזכרת בהגדה, שחייב אדם "בכל דור ודור" לראות את עצמו "כאילו הוא יצא ממצרים".

פסח הוא חג של המפגש הישיר עם אלוקים. "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח." פסח מספר שהקב"ה מעורב וקיים ונמצא ואכפתי. שהקב"ה הוא אב. ואב אינו צריך מתווכים כדי להיות עם הבן שלו. הוא בא להתארח אצלו ואוכל על שולחנו

מכאן אני מגיע לנקודה שכבר עמדו עליה ודנו בה: העובדה המפתיעה שמשה רבנו לא נזכר כלל בהגדה של פסח.

במקרא, משה עומד במרכז הסיפור של יציאת מצרים, ואי אפשר לנתק אותו מהסיפור. למעלה מכך, במספר מקומות נכתב במפורש שמשה הוא המוציא את עם ישראל ממצרים. במעמד הסנה אומר הקב"ה למשה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." ובהמשך אומר לו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה." אבל בהגדה חסרונו של משה בולט מאד. הוא אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת, ונראה שיש כאן מגמה מכוונת שלא להזכירו. אדרבה, יש הדגשה מיוחדת שהקב"ה בעצמו הוציא אותנו ממצרים: "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח." המילים "לא על ידי שליח" מן הסתם באות להוציא את משה רבנו.

אם אנו מבינים כי ליל הסדר הוא חג האמונה הביתית, של האב ולא של הרב, אפשר לשער מדוע ראה בעל ההגדה להשמיט את משה רבנו מן הסיפור. משה רבנו היה "רבנו" – הוא היה רב שלנו. הוא לימד את התורה. אבל פסח הוא חג של המפגש הישיר עם אלוקים. "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח." פסח מספר שהקב"ה מעורב וקיים ונמצא ואכפתי. שהקב"ה הוא אב. ואב אינו צריך מתווכים כדי להיות עם הבן שלו. הוא בא להתארח אצלו ואוכל על שולחנו.

הבית: בסיס האמונה

הבית, המשפחה, הקשרים האנושיים, הברית, הנאמנות, היחסים הבינאישיים, כל אלה הם התגלמות של הטוב האלוקי בחיינו. זו הדרך שבה אלוקים – שאנחנו רואים בו מקור הטוב – מתגלה בחיינו. לשון אחרת: לא ניתן לדבר על האבהות של אלוקים, על הדאגה שלו לעם שלו, על האכפתיות שלו והרחמים שלו, על הנאמנות והברית, בלי שיש לנו דוגמא חיה לאבהות, לנאמנות, לברית; ואת זאת מגלים ומנכיחים חיי המשפחה.

אמונה זו אינה אידאולוגיה מופשטת, יבשה ורחוקה, אלא נרטיב – הסיפור האישי שלנו. זוהי אמונה הצומחת מן החיים עצמם. אמונה שהיא נאמנות, היא קשר, היא מערכת-יחסים של האדם עם הקב"ה כעם אב, ומשכך, היא שייכת לתחום היחסים שבין הורים לילדיהם

חג הפסח הוא זמן האמונה, אבל לא האמונה של בית המדרש (שחשיבותה גדולה לאין ערוך, אבל היא נמצאת במישור אחר, כאמור) אלא האמונה של הבית. אמונה שאוכלים אותה (המצה היא "מיכלא דמהימנותא"; בבחינת "ותורתך בתוך מעי") וחשים אותה בכל העצמות. אמונה שלא מדברים עליה, אלא עושים אותה, לא מסבירים ומתארים אותה אלא מספרים עליה. אמונה זו אינה אידאולוגיה מופשטת, יבשה ורחוקה, אלא נרטיב – הסיפור האישי שלנו. זוהי אמונה הצומחת מן החיים עצמם. אמונה שהיא נאמנות, היא קשר, היא מערכת-יחסים של האדם עם הקב"ה כעם אב, ומשכך, היא שייכת לתחום היחסים שבין הורים לילדיהם. היא צומחת וחיה מן הדיאלוג בין האב לבנו, והיא נזקקת לשותפות שני הצדדים – לשאלת הבן לא פחות מאשר לתשובת האב.

(ועוד: אותם כלי נפש שבהם אנו מנהלים את מערכות היחסים הבינאישיות, הם הכלים שבהם אנו מנהלים את מערכת היחסים עם האלוקים. הדרך אל יצירת קשר עם ה"אחר לגמרי" עוברת בהכרח דרך היכולת והמסוגלות ליצור קשר עם ה"אחר" שלצדי.)

***

אחתום בנימה אישית: בשנים קודמות חשתי מתח קבוע בשל "חובת סיפור יציאת מצרים לבנים": רציתי לעשות זאת הכי מדויק, הכי נכון והכי משוכלל. לרוב התקשיתי למצוא דרך שלא תהפוך זאת למעיק, שתצליח לשמור את הילדים קשובים (בפרט את מאותגרי הקשב שלי), ושבמקביל תאפשר לי "לדחוף" את כל המסרים שצריך. הייתי מקדיש מחשבה לפעלולים שבהם אשתמש וכדומה, ועם זאת היה לי קושי עם זה, כי לא ראיתי כיצד זה מתחבר לאמונה האישית הבוגרת שלי. כעת אני מבין שהעניין אינו ה"מסרים" והעניין אינו הפעלולים. המסרים הגלויים והדידקטיים אינם לב העניין, ולעתים הם אף מחמיצים את העיקר. קל וחומר שהם אינם יכולים להיות תחליף לדבר האמתי. "הדבר האמתי" עובר בערוצים אחרים, והוא יכול להופיע בדרך סמויה יותר, ומתוך רוגע ושקט. המעמד של ליל הסדר, הישיבה סביב השולחן וארבע הכוסות ואכילת המצה והמרור, ושירי ההגדה וההלל, מחלחלים דרך הערוץ של ה"נרטיב", דרך ה"סיפור" אל לב הילדים, דרך הקשר של הורה-ילד. בכך כבר עשינו את הנדרש והשגנו את המטרה.

עבודת האמונה מתחילה בעבודה על הקשר העדין והדו-סטרי של אבא-בן, על קיום הנבואה שנאמרה על אליהו הנביא – אורח ליל הסדר: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."

הלוואי שנזכה להיות אבות והלוואי שנזכה להיות בנים.

תמונה: Bigstock