מדי פורים אנו נזכרים מחדש בחובת מחיית עמלק. בקריאה לשבת זכור אנחנו מוזהרים: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח. בקריאת המגילה אנחנו מוחים במרץ את שמו של המן, הצורר העמלקי שניסה להשמיד את כל אומתנו אי אז לפני קצת יותר מאלפיים שנה. אולם לא ממש ברור מה נדרש מאתנו בפועל בענין זה. אין שום סברה הלכתית שבימינו עלינו לצאת בפועל למסע ציד עמלקים; גם אין מצות פורים ברורה בנוגע לכך. מהו אם כך פשר הדגש בזכרון מעשי עמלק ובצורך למחות אותו מהאדמה?
כדי להבין את עניינו של עמלק, עלינו להקדים הבחנה חשובה בין שתי זירות פעולה של עם ישראל: אכנה אותן "עבודת הבית" ו"עבודת השדה".[1] הגמרא בפסחים אומרת כי כל אחד משלושת האבות כינה את מקום המקדש בשם אחר. אברהם ראה בו הר: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. יצחק קרא לו שדה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. יעקב קרא לו בית: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל.
אם איננו מבצעים כשורה את עבודת השדה, נפתח הפתח לעשו לתבוע את בכורתו בשנית ולרדות בנו, כפי שניתן לראות בכל אפיזודה היסטורית שבה תקף אותנו עמלק
השמות אינם מקריים. הם משקפים שלוש תפיסות שונות לגבי מקום עבודת השם. ההר נראה למרחוק ומשמש ציון דרך, ואף מספק הגנה בשל גובהו. בית הוא מקום סגור, המשאיר בחוץ את העולם. שדה מתאר מרחב פתוח, נטול קורות והגנות. מהי עבודת השדה? העבודה המצמיחה יבולים: באדמה מתחולל ריקבון, אבל ממנו גדל כל פרי וכל צמח הראוי למאכל.
עבודת הבית ועבודת השדה היו אמורות להתחלק בין שני בניו של יצחק: יעקב נועד לשאת בעול הבית: אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים, ועשו – בעול השדה: אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה. אולם כיוון שקלקל עשו את דרכיו, לקח עליו יעקב את תפקידו, את עבודת השדה. מני אז נושא עם ישראל גם את עול עבודת הבית, גם את עול עבודת השדה. לשתי העבודות אנחנו מחויבים. אלא שעבודת השדה מסוכנת הרבה יותר, ובד בבד עם חיובנו הגמור לעסוק בה, אנחנו נדרשים לבצר את בתינו לפני שנצא למלא את תביעותיה.
לא רק שעבודה זו קשה ומסוכנת יותר, בה תלוי מעמדו של עם ישראל בין האומות. כאשר עשו מקונן על הפסד הברכות, מבטיחו אביו: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. עם ישראל לקח עליו את עבודת השדה שיועדה לעשו – אבל הוא חייב לעמוד בה כראוי. רק בזכות מחויבות זו קיבל את הברכות. אם איננו מבצעים כשורה את עבודת השדה, נפתח הפתח לעשו לתבוע את בכורתו בשנית ולרדות בנו, כפי שניתן לראות בכל אפיזודה היסטורית שבה תקף אותנו עמלק.
עבודת השדה של יצחק
יצחק, דוקא יצחק, היה איש עבודת השדה. (ואולי מעניין לציין שגם ברמת החקלאות הגשמית, רק עליו מסופר כי: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. מכל האבות, מציינת התורה רק את הצלחת עבודת האדמה הפיזית שלו.) מאחר שהאמין ביכולת להוציא יקר מזולל, בריקבון המצמיח פירות טובים, היה עשו בנו המועדף. עשו הרי היה 'איש שדה', בניגוד ליעקב איש הבית המובהק: 'איש תם יושב אוהלים'.
כשחז"ל מנסים להסביר את פשר אהבתו של יצחק לעשו, הם מספרים בין השאר כי הבן בעל הלשון החלקלקה היה שואל את אביו איך מעשרים מלח ותבן. לכאורה, התמיהה רק גדלה. איזו ידיעה מיוחדת נדרשת כדי להפריש עשירית ממלח ותבן? ניחא לו היה שואל את אביו "האם מפרישים", אך מה מקום לשאלה "כיצד מפרישים"?
שאלותיו של עשו לאביו לא היו התחכמויות בעלמא או נסיונות להציג פרומקייט יוצא מן הכלל. הן התמקדו בעבודת השדה של אביו, וחתרו להוכיח כי הוא היורש הראוי לעבודה זאת
תשובה אפשרית נעוצה בסוד עבודת השדה היקרה ללב יצחק, באופן הידוע לעשו. מלח מסמל מוות. בשדה שזורעים בו מלח – לא יצמח דבר. מוות הוא הטומאה הגדולה ביותר. ובכן, תובע עשו, איך יכול לשמש המלח חלק מעבודת השם? כיצד מקדשים אותו? והתשובה היא שעם ישראל מצא דרך לעשות זאת: עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. מהרע צומח הטוב, מהטומאה צומחת הטהרה. כך גם לגבי התבן: הוא אינו אלא מאכל בהמה. איך מעלים אותו בדרגה? באה מנחת העומר, הניטלת משעורים שגם הן מאכל בהמה, ומספקת את התשובה. כמו שאמר המן (כמובא במסכת מגילה) למרדכי: "בא קומץ קמח שעורים שלכם, ודחה את עשרת אלפים ככר כסף שלי." אנחנו למדים מכך ששאלותיו של עשו לאביו לא היו התחכמויות בעלמא או נסיונות להציג פרומקייט יוצא מן הכלל. הן התמקדו בעבודת השדה של אביו, וחתרו להוכיח כי הוא היורש הראוי לעבודה זאת.
אבל האם אכן כך היה? יום אחד, מספרת התורה, מגיע עשו הביתה: וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. אין לו באמת כח לעבודה הרוחנית הקשה שתובע השדה, וכך כשיעקב מציע לו למכור את בכרתו (אתיות ברכתו) תמורת נזיד עדשים, קופץ עשו על המציאה: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. הוא לא ראה בעבודת השדה ענין שיביא לו חיים, אלא מוות.
אביו יצחק אינו יודע על החילופין, אולם כשמתייצב יעקב לפניו במסווה עשו, הוא משתאה: רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'. הוא יודע שלפניו עומד הבן הראוי לעבודת השדה, לאותה עבודה קשה ומסוכנת בחוץ, במקום פרוץ ונטול חומות מגוננות והגנות טופוגרפיות טבעיות. והוא מעניק לו את הברכות.
עבודתו הכפולה של יעקב: יהודה ויוסף
מכאן והלאה נושא יעקב על כתפיו שתי עבודות. את 'עבודת הבית' הטבעית לו, ואת 'עבודת השדה' שלקח מעשו. הנטל כה כבד לאדם אחד, ששעות היום אינן מספיקות לו. רש"י מפרש על הפסוק וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, באותו ליל חלום הסולם בדרכו אל לבן, שבכל השנים שישב ולמד בישיבת שם ועבר לא שכב יעקב לישון כלל. אלה היו ארבע עשרה שנים שיעקב הקדיש לחיזוק קורות הבית שלו, לביסוס יסודות עבודת הבית, לפני שייגש לעבודת השדה המסוכנת אצל לבן במשך ארבע עשרה שנים נוספות. שם, בין עובדי אלילים, גם לא ייתן תנומה לעפעפיו. בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה. זהו העול הרובץ על כתפיו של הבן העושה עבודה כפולה. אבל גם אצל לבן הוא דואג בתחילה לבצר את קירות הבית. הדבר הראשון שהוא עושה הוא לבקש מלבן את בתו רחל לאשה.
יהודה היה מלך בתוך הבית. הוא מלך על עם ישראל בארץ ישראל. שם חזקת מלכותו. אבל יוסף היה מלך בשדה. הוא מלך על בני נכר במצרים
יעקב נשא את שתי העבודות על כתפיו, אבל חילק אותן בין בניו. יהודה מסמל את עבודת הבית, יוסף את עבודת השדה. כשירדו יעקב ובניו מצרימה, נשלח יהודה תחילה: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. למה? כדי להקים בתי מדרשות, מסבירים לנו חז"ל. לדאוג לבית הרוחני ראשית לכל. יוסף התגלגל למצרים בדרך אחרת לחלוטין. כשהיה בבית אביו, שלחו יעקב באחד הימים לשדה: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן. והכתוב מדגיש בהמשך: וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה. מאותה תעיה בשדה ומן המפגש עם אחיו הרועים מגיע יוסף למצרים. שם ניצבים בפניו אתגרי עבודת שדה קשים מנשוא, שהוא צולח רק בזכות הרושם החזק של בית אבא, בזכות 'עבודת הבית'.
כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, אלה יהודה ויוסף, מלמדים אותנו חז"ל. יהודה קיבל את המלוכה על עם ישראל. אבל היכן היתה מלכותו של יוסף? שוב, הפרדה בין בית ושדה. יהודה היה מלך בתוך הבית. הוא מלך על עם ישראל בארץ ישראל. שם חזקת מלכותו. אבל יוסף היה מלך בשדה. הוא מלך על בני נכר במצרים.
גם המשכן והמקדש ממחישים את ההפרדה הזו. המשכן נבנה בשילה, בחלקו של יוסף. הוא היה בית עבודת השם בשדה: בכל מקום שראו אותו יכלו לאכול קדשים. זוהי עבודת השדה, חסרת החומות. לעומת זאת, בזמן בית המקדש הותרו קדשים רק בין חומות ירושלים. זהו בית של עבודת בית.
עמלק אורב בשדה
מה קורה כאשר אין עם ישראל עומד במשימתו הכפולה, ומזניח את עבודת השדה שלו? זהו כאמור הפתח שניתן לעשו לגבור על יעקב.
עמלק אורב לנצל כל עת שבה רפות ידינו מעבודת השדה: כל הזדמנות שאנחנו יוצאים אל העולם, אל החוץ הבלתי מוגן, ובמקום להשתמש במטען הרוחני שקנינו בעבודת הבית, אנחנו מתביישים בו, או שוכחים אותו, או פשוט עייפים מכדי ליישם אותו
וכך מספרת לנו התורה על תקיפת עמלק, שאנחנו מזכירים בשבת זכור:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. לא היינו בבית, לא על הר. היינו בדרך, במדבר פתוח. התורה מדגישה זאת שוב: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ. מה שהוטל עלינו שם היה עבודת שדה. אבל האם מילאנו כראוי את דרישותיה?
וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ. עשו הפסיד את הבכורה ואת הברכות כי חזר מהשדה עייף. קשתה עליו עבודת השדה. אין לו כח עבורה. כך בחר בגורלו. והנה עם ישראל יוצאים ממצרים, למדבר שדורש עבודת שדה… והם עייפים.
התוצאה? וַיָּבֹא עֲמָלֵק. הוא, צאצאו של עשו, מזהה את ההזדמנות.
מאז אורב עמלק לנצל כל עת שבה רפות ידינו מעבודת השדה: כל הזדמנות שאנחנו יוצאים אל העולם, אל החוץ הבלתי מוגן, ובמקום להשתמש במטען הרוחני שקנינו בעבודת הבית, אנחנו מתביישים בו, או שוכחים אותו, או פשוט עייפים מכדי ליישם אותו. עד מתי יתגלגלו כך הדברים?
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ. יום יבוא, נהיה בארץ, שהיא ביטוי למקום פתוח, וננצח את עמלק בזירה הזו של עבודת השדה אחת ולתמיד: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. דוקא מתחת השמים. במקום פתוח וגלוי ונטול חומה ומגדל. בשדה.
איך גברו מרדכי ואסתר על המן?
פורים מזכיר לנו כל שנה מחדש: אי אפשר לחמוק מעבודת השדה, מסוכן לשכוח את מהמורותיה. עם ישראל לא נענשו על עצם הנוכחות בסעודת אחשוורוש: זו יכלה להיות 'עבודת שדה' של תיקון בקרב הגויים. הם נענשו על 'שנהנו מסעודתו'. הם לא ניצלו את ההזדמנות הזו לתיקון, לא הביאו את המטען הערכי של ביתם אל אותה סעודה.
עם ישראל לא נענשו על עצם הנוכחות בסעודת אחשוורוש: זו יכלה להיות 'עבודת שדה' של תיקון בקרב הגויים. במקום זאת נענשו על 'שנהנו מסעודתו'. הם לא ניצלו את ההזדמנות הזו לתיקון, לא הביאו את המטען הערכי של ביתם אל אותה סעודה
מי האיש שעמד בפרץ? אלוף עבודת השדה, מרדכי היהודי. מרדכי, שהיה שר צבא אצל אחשוורוש ועמד בצדקותו. מרדכי, שכולם קוראים לו 'היהודי' כי זהותו כל כך ברורה ולא מתנצלת. מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה – גם כשהוא נמצא בחצר בית המלך, בשדה ממש.
ורק למרדכי, בכוחו זה, ולאסתר, שהביאה את האמונה שלמדה בבית מרדכי אל הארמון הגויי: לשני צדיקי שדה אלה ניתן הכח לגבור על צאצאו של עמלק. עבודת השדה שלהם היתה שלמה, ולפיכך לא יכול להם המן.
***
בנבואות החורבן מוזהרים עם ישראל על עתידה העגום של ירושלים, אם ימשיכו להכשל במשימתם הרוחנית. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. אתם לא עשיתם את עבודת השדה הרוחנית שלכם? זרים יבואו ויהפכו את ציון לשדה שלהם. לעומת זאת, בלשון נבואות הנחמה לעתיד לבוא נעדר המונח שדה. במקומו אנחנו מוצאים ביטוי מעניין אחר: נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'.
גם הר, גם בית. גם הבחינה שראה אברהם במוריה, גם הבחינה שראה שם יעקב. אבל השדה נעדר, כי באותם ימים שתימלא הארץ דעה את ה' – כבר לא יהיה צורך בעבודת השדה, עבודה של הוצאת יקר מזולל. עמלק יימחה, ואתו מאבקי השדה הקשים שלנו, שבהם לוכדים אותנו צרינו שוב ושוב.
עבודת הבית היא ההתחלה המוכרחת לנו כדי שנוכל לפעול במעגלים רחבים יותר. עבודת השדה – היא שעת המבחן. ובמבחן הזה נדרשים כולנו לעמוד יום יום, שעה שעה, עד יבוא היום שבו תשלם עבודת השדה שלנו, נמחה את זכר עמלק מתחת לשמים, ונכון יהיה הר בית השם בראש ההרים.
[1] בהכנת מאמר זה נעזרתי במאמרו של הרב אביעזר ברינג בקובץ מוריה, אדר תשפ"ב.
Photo by Rasmus Landgreen on Unsplash
