מאכעריות: תחילתה בלצון וסופה בפשיעה

באחד הימים הגיע למשרד שבו אני עובד אדם שהתעניין ביצירת קשר עסקי. האיש, צעיר נמרץ ומלא ביטחון, הציג את פעילותו ואת עסקיו הענפים בצורה די מרשימה. התמונה שהתקבלה מהפרזנטציה המהוקצעת שלו היתה של איש עסקים רציני ומוצלח, בעל רקורד מרשים וכוח כלכלי גדול ויציב. לכאורה, אדם שכל אחד ישמח להתקשר עמו בפעילות עסקית. כך סברנו גם אנחנו והתחלנו לעבוד במרץ על העסקה.

העסקה המדוברת היתה בהיקף גדול מאד, וכמקובל, כשהתחלנו להסדיר את ההתחייבויות ההדדיות, ביקשנו מהפרטנר העתידי לפרט בפנינו את היקף ההכנסות מעסקיו נכון להיום, שמתוכן הוא אמור כביכול לשלם על העלויות הכבדות הכרוכות בעסקה. המענה שקיבלנו השאיר אותנו ללא מילים. מסתבר שכל פעילותו העסקית הענפה של אותו ברנש מתנהלת באופן המוכנה בעגה החרדית "גלגול גמ"חים". לאותו עסקן נמרץ היו השקעות רבות שעבורן נטל הלוואות, אך לא היה בידו מקור הכנסה בעתיד הנראה לעין היכול להבטיח את התשלומים השוטפים עבורן. אל לנו לדאוג, ביקש להרגיע אותנו האיש, את חלקנו בעסקה הוא צופה להחזיר בזמן. כיצד? מכספי הלוואה נוספת שיקבל בעתיד…

הטיפוס המדובר היה אדם מכובד בקהילה החרדית, שהכספים שגלגל הגיעו אליו מהשקעות של חרדים שנתנו בו אמון, לעתים אף בעידוד רבנים מוכרים ומוערכים. השתייכות משקיע חסר אחריות זה לציבור שלנו אינה כמדומני צרוף מקרים

כולנו מכירים את הפרקטיקה של גלגול הלוואות. אברך מעוניין לקנות דירה לבתו הנשאת במזל טוב אך אין לו שקל פנוי. הוא הולך לגמ"ח ומשיג הלוואה. בכספי הלוואה זו ומשכנתא מהבנק הוא רוכש את הדירה. אולם כעת הוא צריך להחזיר את תשלומי הדירה, ואין לו מנין. מה עושה אותו אברך, ממשכן את הדירה שבה הוא חי כדי לקחת עוד הלוואה, ולהחזיר את ההלוואה הראשונה. כיצד הוא מתכנן להחזיר את אותה הלוואה? על ידי עוד הלוואה, וכן הלאה. בתקווה שתמיד יהיה מישהו שמוכן להמשיך להלוות לו…

במקרה שאני מתאר היה מדובר בדיוק באותה לוגיקה. אלא שהפעם עמדה על הפרק לא דירה בפריפריה אלא עסקה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. לא היה זה אברך חסר כל המבקש להשיא את בתו ומוכן לגלגל חובות בעבור זה. האדם שישב מולנו היה משוכנע שהוא איש עסקים מוצלח ורב פעלים. לאיש אחריות על מאות מיליונים, אלא שדבר מזה כמעט לא הגיע אליו בגין הכנסות מפעילות יוצרת ערך. התנהלותו השוטפת היא גלגול כספים בהלוואות, מתוך אמונה שבעתיד הוא יצליח לייצר הכנסות מכל אותן השקעות ההולכות ותופחות. ההלם שלי נבע מהפער בין האחריות הכבדה שעל כתפיו של אותו אדם לבין הסיכון העצום שהוא נוטל.

העובדה החשובה יותר לענייננו היא שאף שאין מדובר באברך המשיא את בתו, הטיפוס המדובר היה אדם מכובד בקהילה החרדית, שהכספים שגלגל הגיעו אליו מהשקעות של חרדים שנתנו בו אמון, לעתים אף בעידוד רבנים מוכרים ומוערכים. השתייכות משקיע חסר אחריות זה לציבור שלנו אינה כמדומני צרוף מקרים…

שגגת תלמוד עולה זדון. שגגת תלמוד היא חוסר אחריות, וכאשר אתה נושא בתפקיד ציבורי, בין אם אתה מורה הוראה ובין אם עוסק בכספי ציבור, חוסר אחריות הוא פשע

נכון, משקיעים פזיזים קיימים בכל ציבור, וגם נוכלים בשיטות פונזי אינם המצאה שלנו. העניין הוא שבמקרה המתואר לא היה מדובר בפרופיל המצוי של המשקיע הפזיז ובוודאי לא בנוכל פונזי. כאמור, הרושם הראשוני שהותיר אותו משקיע היה בהחלט רציני. כמדומני שיותר ממה שהיה זה חוסר רצינות אישי של אותו אדם, היה זה תוצר של תפיסה חברתית מקיפה, שהוא בסך הכל ייצוג פרטי שלה.

להלן אשרטט שני ענפים של תפיסה חברתית זו. את האחת אכנה "תורה שאין עמה מלאכה": חוסר מודעות לקריטיות של מבחן המציאות, של המלאכה, בדרך להצלחת הרעיון. את השניה אכנה תפיסת "התאטרון שמחוץ לשטעטל": התייחסות מזלזלת לכוחות הפועלים בעולם, שאינם משפיעים באופן ישיר על החיים בתוך הקהילה. שתי תפיסות אלו קשורות באופן הדוק זו בזו: שתיהן נובעות מניגוד בין החיים החרדיים לבין העולם בחוץ. אולם הביטוי של ניגוד זה מתפצל לשניים: ניתוק מהמציאות וזלזול בה.

חשוב להבהיר, אני סבור שיש גם היבטים חיוביים לתפיסות אלו. עם זאת, אני חושב שמודעות לחסרונות שלהן חיונית כדי למנוע נזק בעתיד.

 

אדם לעמל יולד

בעולם המערבי, ובייחוד בגרסתו האמריקאית, הרעיון שדרושה עבודה קשה כדי להצליח הוא כמעט קלישאה. האדם המצליח בתרבות האמריקאית יוצג תמיד כמי שהתחיל מאפס ונתקל באינספור קשיים בדרך, אך בזכות העבודה הקשה שלו, הנחישות, ההתמדה, העמל הסיזיפי – הצליח לטפס בסולם ולהגיע להישגים. אתוס זה מסתכם בפתגם האנגלי: "אין ארוחות צהרים חינם." (הגרסה הישראלית מעט שונה בקונוטציה שלה.) חייבים לעבוד, ולעבוד קשה, כדי להצליח. כסף אינו גדל על עצים, אם לבחור פתגם מקומי יותר. אתוס זה אינו אלא כנגד אלו המצפים לראות ברכה מ"לופט גשעפט" (עסקי אוויר – כינוי לציפיה לרווח מהשקעה ללא עבודה קשה). לופט גשעפט אינם מולידים אלא רוח.

כך אנו בונים תמונת מציאות מעוותת, שעולם העסקים הוא אכן עולם של "לופט גשעפט" – מסדרים מספרים על הנייר, עורכים פרזנטציה יפה, מגרדים קצת הון עצמי מפה, משיגים הלוואה משם – והופ, נעשים "יזמים". כל מה שצריך הוא קצת יוזמה, והעניינים כבר יסתדרו להם

הנטיה האנושית היא לראות רק את התוצאה הסופית ולהתעלם מהאתגרים בדרך. כאשר אנחנו פוגשים אדם שהצליח בעסקיו, איננו רואים את הדרך הארוכה והקשה שעבר, אלא רק את הנכסים המניבים לו תשואה נאה ללא מאמץ. כך אנו בונים תמונת מציאות מעוותת, שעולם העסקים הוא אכן עולם של "לופט גשעפט" – מסדרים מספרים על הנייר, עורכים פרזנטציה יפה, מגרדים קצת הון עצמי מפה, משיגים הלוואה משם – והופ, נעשים "יזמים". כל מה שצריך הוא קצת יוזמה, והעניינים כבר יסתדרו להם.

כדי להתגבר על נטיה אנושית זו, דרוש מאמץ חינוכי רב, שישריש את האדם במציאות, בתנאי החיים הראליים, כולל הקשיים. שיבהיר את הפער בין הציפיות והתכניות היפות לבין אלף ואחד הדברים העלולים להשתבש בדרך. לשם כך יש צורך בחינוך במובן של חניכה: היכרות מסוימת עם הצורה שדברים פועלים בעולם, שתביא את האדם לרתום את עצמו אל העבודה הקשה בלי לחפש קיצורי דרך. חינוך זה דורש עבודה של האדם על עצמו, אך כמובן גם סביבה חברתית מתאימה שתסייע להתפתחות. הסביבה החברתית של הקהילה החרדית אינה מטפחת תכונות אלו, למרבה הצער, וכנראה אף תורמת במידה לא מעטה לעיצוב פרופיל דמיוני של ההוא שהצליח 'לעשות כסף'.

 

תורה שאין עמה מלאכה

המשנה במסכת אבות (ב, ב) אומרת: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון." הפירוש הרווח למשנה זו הוא כי ללא מלאכה האדם לא יוכל לפרנס עצמו וייגרר לחטא כדי לשרוד, וכמובן גם לא יהיה לו פנאי לתורה. אציע כאן הסבר נוסף, שהתורה היא הרעיון והמלאכה מכוונת להתמודדות של האדם עם אתגרי עולם המעשה. כוונת המשנה היא שלולא ההתמודדות עם האתגרים והבאתם למימוש בפועל לא יהיה קיום לרעיון. וכיוון שהאדם לא הצליח להגשים את הרעיון, הרי שהתורה בטלה והדרך לעוון קרובה ביותר.

המסקנה העולה מכך היא שחשיבות המלאכה בעיני המשנה אינה בהיותה מקור פרנסה. היא אינה זהה לאמירה "אם אין קמח אין תורה". המשנה רואה במלאכה, בעמל ובעשייה, אידאל בפני עצמו. רעיון זה נכון לא רק כלפי מלאכות חולין. הוא בוודאי מתקיים גם בעשייה תורנית, וכאמור במשנה אחרת במסכת אבות: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" (א, יז).

לחשיבות העשייה לעצמה ניתן למצוא ביטויים רבים במקורותינו: בכתובים, "כל אשר תמצא לעשות בכחך עשה" (קהלת ט, י); בהלכה, "מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא, א); ובניסוחו של המהר"ל: "כך זאת תורת האדם, עם שכל דבריה דברים עליונים, הם עומדים בדברים הגשמיים. וכאשר משיג בדברים הגשמיים […] האדם דבק באותו שכל האלהי, כי התורה היא אחת" (תפארת ישראל יג).

כאשר ניגש האדם לעולם המעשה ומנסה להגשים את הרעיון המבריק שלו, האמור להניב לו תשואה של מיליונים ללא מאמץ, הוא מגלה כי המציאות הסוררת ממאנת להתיישר לפי תמונת העולם הנהדרת שבנה, ומגדל הקלפים המפואר קורס ומתפרק

העניין רלוונטי במיוחד לחרדיות של ימינו, המדגישה את חשיבות הלימוד עצמו ללא השלכותיו המעשיות. הקו החינוכי השולט בישיבות שם דגש בלימוד התורה בלבד, ברעיון ולא במעשה. לימוד זה אינו מחיל את עצמו למעשה אפילו ברמה ההלכתית. את אורח החיים שלו מיישר הלומד לפי המשנה ברורה. ההלכה, שהיא לכאורה היישום המעשי של הלימוד, נמצאת מחוץ לתחומו של הלומד. היא שדה זר לו ולפעמים אף נחות בעיניו.

הדבר גורם למעט מאוד בקרה עצמית ועבודה שיטתית ארוכת טווח. בקרב תלמידי הישיבות ואברכי הכולל אין חשיבות לעבודות מחקר, לביצוע השוואות ולבחינה אם ניתן ליישם נוהג מסוים בהתאם לרעיון תאורטי. מלאכתו של האברך הסתיימה בניסיון להבין רעיון ובזריקת סברה יצירתית.

תפיסה זו פוגעת בראש ובראשונה בתורה עצמה. הלימוד, הרעיונות, ההלכה – כל אלה נפגעים מחוסר המחויבות למיצוי הרעיון ויישומו בפועל. כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. התורה עצמה בטלה בכך שאינה מתרגמת את עצמה למלאכה. אמנם בעיה זו אינה מצטמצמת לכותלי בית המדרש, היא אף מתעצמת כאשר הלומד יוצא מבית המדרש אל עולם המעשה. בניגוד ליכולתם המפותחת של בוגרי הישיבות לעסוק ברעיונות תאורטיים, בכל הקשור ליישום ולהתמודדות ארוכת טווח עם תהליך בנייה סדור (וסיזיפי) הם חסרי מיומנות. ניתן לראות זאת באקדמיה, בעולם העבודה, ובכל מקום אליו יגיע ה"ישיבע בוחר". בכל אחת מהזירות ישנה הדרך המייסרת של "תורה שיש עמה מלאכה" וישנה הדרך של ה"לופט גשעפט" – עסקי רוח, אמנות הפרחת הבחנות מבריקות ורעיונות יצירתיים.

אולם ללא המלאכה, הרעיון נשאר רעיון בלבד. במקרה הטוב, חוסר המודעות לפער שבין הרעיון להגשמתו בפועל יביא לביטולו של הרעיון – "סופה בטלה"; כאשר האדם ניגש לעולם המעשה ומנסה להגשים את הרעיון המבריק שלו, האמור להניב לו תשואה של מיליונים ללא מאמץ, הוא מגלה כי המציאות הסוררת ממאנת להתיישר לפי תמונת העולם הנהדרת שבנה, ומגדל הקלפים המפואר קורס ומתפרק. במקרה הטוב פחות, ביטולו של הרעיון עלול לגרור גם נזק משמעותי – "גוררת עוון". קריסת מגדל הקלפים מייצרת חובות עצומים, ומאבדת באחת את מטה לחמם של אנשים מעוטי יכולת שנתנו בו אמון.

 

התאטרון שמחוץ לשטעטל

אלמנט נוסף התורם לשכיחות גבוהה של התופעה המתוארת דוקא באזורים חרדיים הוא ההתייחסות בחוסר רצינות לאתגרים ולבעיות שאינם משפיעים באופן ישיר על החיים בתוך הקהילה. מכיוון שהחיים בתוך הקהילה מנוהלים לפי כללים נפרדים משל העולם בחוץ, ומכיוון שחיי הקהילה עוטפים את הפרט באופן כמעט טוטאלי, האדם החרדי מוטרד הרבה פחות מההשפעה שלו על תהליכים בחוץ.

כמו במשחק שבו ההפסד נשאר על השולחן ואינו משפיע על החיים רגע אחרי שהלוח מתקפל, כך בעסקיו של האדם החרדי מחוץ לקהילה. אם יפסיד, יתקפל חזרה לקהילה ויתגונן בצלה, ואם ינצח ירוויח תהילה, כסף או כל דיבידנד אחר שמשחק תחרותי מעניק למנצח

מבחינתו, כל עוד מעשיו בעולם שבחוץ אינם עוברים את קירות ההגנה של הקהילה, מדובר בלא יותר ממשחק, ובסופו הוא יכול לקום, לנער את בגדיו, ולחזור אל "העולם האמיתי" – אל הקהילה. כמו במשחק שבו ההפסד נשאר על השולחן ולא משפיע על החיים רגע אחרי שהלוח מתקפל, כך בעסקיו של האדם החרדי מחוץ לקהילה. אם יפסיד, יתקפל חזרה לקהילה ויתגונן בצלה, ואם ינצח ירוויח תהילה, כסף או כל דיבידנד אחר שמשחק תחרותי מעניק למנצח.

למשחק הזה אני קורא "התאטרון שמחוץ לשטעטל". השטעטל הוא העולם האמיתי והיחיד החשוב, כל השאר הוא בסך הכל תאטרון. תוכל לצפות בדרמה, בקומדיה, בטרגדיה, ואם אתה מוכשר דייך לקלוט את הכללים הסבוכים של המשחק, תוכל גם להשתתף בתאטרון מסכות זה. אבל בכל מקרה העולם הזה מת ולא נחשב ברגע שהמסך יורד. תפקידו של העולם שבחוץ יכול להיות בידור גרידא והפגת שעמום. הוא יכול להיות מקור פרנסה, ובמקרים של הצלחה מסחררת יכול גם לשדרג את המעמד בתוך הקהילה לדרגת "גביר". ההפסד, בהתאמה, אינו מלחיץ מדי. אתה פשוט תיפלט החוצה מהמשחק, אך הקהילה לא תזרוק אותך. היא תספק לך את צרכיך, ובאמצעות הקשרים המתאימים, ועד הרבנים כבר ידאג לכסות את הנזק. מעמדו של האדם לא ייפגע באופן דרמטי בעקבות ההפסד לעומת נקודת המוצא.

יש כמובן קשר בין הנקודה הראשונה לשניה. שתיהן תוצאה של זלזול בעולם המעשה. אולם יש להן ביטויים שונים בפסיכולוגיה שלנו. האחת גורמת לנו להתלהב מאד מרעיונות שנראים לנו מבריקים ומבטיחים, מבלי להתחשב בדרך – בעבודה הקשה הנדרשת כדי להגשים רעיון טוב ומוצלח בעולם המעשה. השניה גורמת לנו להתייחס בקלות ראש אל הסיכונים שאנו נוטלים, לחשוב שמדובר במשחק, בהצגה, בשעשוע לא ממשי. בשני המקרים, המציאות עלולה לטפוח בפנינו, באופן לא מטפורי בכלל, ולהוכיח את הקשיחות הבלתי מתפשרת שלה. כששוטרים מגיעים אליך הביתה ושמים לך אזיקים על הידיים, זה ממש לא הכלא במשחק המונופול. עיקול של חשבון הבנק אומר שאינך יכול לקנות חלב וטיטולים במכולת. וכאשר אתה מקבל סירוב מהבנק, המשחק בהחלט מפסיק לשעשע.

 

שגגת תלמוד עולה זדון

על אף החסרונות בדפוסי החשיבה המתוארים, יש ללא ספק פוטנציאל חיובי בגישות אלו, גם בפן הכלכלי שבו אני מתמקד כאן. השקיעות בעולם הרעיונות מאפשרת לאדם יוזמה ויצירתיות, שעשויה לצאת מהן ברכה רבה. גם ההתייחסות בקריצה לכללי העולם הכה-נוקשים יוצרת חיים רגועים ומאוזנים יותר. כמו כן, רשת הביטחון התמידית שמעניקה הקהילה מאפשרת לקיחת סיכונים גדולים יותר ועשייה שבנתוני שוק חופשי היתה קשה מאד עד בלתי אפשרית. בנימה אישית, אני סבור שתפיסות אלו מעניקות לי היום כלים ייחודיים ויתרון מסוים בעולם העסקי.

כאשר עשרות אנשים מפקידים בידך את הכסף היחיד שברשותם, שבלעדיו הם יהיו חסרי כל, אינך יכול לעשות טעויות של חוסר מקצועיות ולחזור לביתך ולחיבוק הקהילתי כאילו לא קרה דבר. ניהול כספי ציבור באופן חסר אחריות הוא פשע ולא משחק חביב

למרות כל זה, אסור לנו להתעלם מההשלכות הקשות של חוסר האחריות שדפוסי חשיבה אלו עשויים לפתח. כאשר עשרות אנשים מפקידים בידך את הכסף היחיד שברשותם, שבלעדיו הם יהיו חסרי כל, אינך יכול לעשות טעויות של חוסר מקצועיות ולחזור לביתך ולחיבוק הקהילתי כאילו לא קרה דבר. ניהול כספי ציבור באופן חסר אחריות הוא פשע ולא משחק חביב. היוזמה, היצירתיות והניסיון לכופף את הכללים הקשוחים של עולם המעשה יכולים להיות השאור שבעיסה, אך העיסה עצמה צריכה להיות עשויה מקמח: קשיחה, מוצקה ויציבה. לו היה מדובר במקרים בודדים יתכן שניתן היה למחול על כך, אבל ריבוי המקרים בחברה החרדית של אבדן כספים בגלל ניהול וחוסר מקצועיות חייב להביא לשינוי תפיסה ולהגברת המודעות לנושא.

השינוי המתבקש צריך להתחיל בהורדת הסלחנות כלפי חוסר אחריות מסוג זה. במרבית המקרים, כאשר שומעים על קריסה כלכלית בחברה החרדית, הנטיה היא שלא לשפוט את הגורם אלא לכאוב את כאבו הטרגי. גישה זו היא כמובן חיובית במובן ההומני. ברור לנו שהאדם שהאחראי לאותו מחדל לא עשה זאת בכוונת מכוון – הלא הוא עצמו הסתבך קשות. הוא בוודאי היה שוגג. אולם על מקרים כגון אלו נאמר: "שגגת תלמוד – עולה זדון." שגגת תלמוד היא בדיוק אותה "תורה שאין עמה מלאכה": פזיזות של מורה הוראה שאינו מבין את ההשלכות המעשיות של ההוראה שלו. הוא בוודאי שוגג. אולם שגגת תלמוד עולה זדון. שגגת תלמוד היא חוסר אחריות, וכאשר אתה נושא בתפקיד ציבורי, בין אם אתה מורה הוראה ובין אם עוסק בכספי ציבור, חוסר אחריות הוא פשע.

אני סבור שכחברה עלינו לנקוט גישה שיפוטית יותר. גישה זו קיימת כיום בבתי המשפט בכל העולם, ובדיוק מהטעמים האמורים. למעשה היא קיימת כבר בהלכה. כאשר אדם מקבל אחריות לשמירת ממון הזולת, הוא מחויב לגלות ערנות גבוהה. אם הפיקדון ניזק, גם אם היה זה רק מחמת חוסר זהירות, וגם אם הוא אינו מקבל תמורה על השמירה – הוא מכונה פושע ומחויב לשלם פיצוי מלא כנגד הפיקדון. בעיני חז"ל אין מקום לסלחנות כאשר מדובר בחוסר אחריות כלפי ממון של אחרים. מדוע אם כן אנו נוקטים גישה כה סלחנית במקרים כאלו?

הפיכת רעיון תאורטי למעשי כרוכה ביכולת להתמודד עם מבחן המציאות. אחריות על ביצוע משימה גדולה דורשת התחשבות בכללים הנוקשים של החיים הממשיים. אין מדובר במשחק. ברבים מאד מהמקרים מתברר שהרעיון שהיה נראה זוהר על הנייר אינו ישים או אינו בשל לביצוע. במקרים אלו נדרש בעל האחריות לבצע שינויים והתאמות במקרה הטוב, או לגנוז את הרעיון במקרה הפחות הטוב. התמודדות עם אתגר זה מחייבת ביקורת עצמית רבה, סבלנות, התמדה, וכן, גם לא מעט יצירתיות. חסרה אצלנו מודעות לקריטיות של תהליך זה בדרך להצלחה, והדבר מייצר עודף סלחנות במקרה של כישלון. חוסר מודעות זה בעוכרינו. הוא מביא לאין ספור מקרים של עגמת נפש וגרוע מכך. כדי למנוע הישנות של מקרים אלו, עלינו להפסיק להיות סלחניים כלפי כשלונות מסוג זה, ולתבוע ממי שמנהל את הכספים שלנו סטנדרטים גבוהים הרבה יותר.

Photo by fdecomite