מחוזה לחזון – לדבר את שפת הגאולה

לא מזמן שיתפה אותי חברה בסערה גדולה שמתרחשת בחייה. היא נשואה חמש עשרה שנה, יש להם חמישה ילדים מתוקים. יום אחד, ללא שום הודעה מוקדמת, החליט בעלה לצאת לדרך חדשה ולנסות את כוחו ב… לא עלינו, כתיבת שירים! ומה הסערה הגדולה, אתם שואלים? ובכן, מדובר באדם מבוגר, חמור סבר, המשמש משגיח בישיבה קטנה וחשובה. הוא האחראי על הכספים בבית, הוא הקוטע באבחה רעיונות עוועים כגון רפואה סינית והגיגים חסרי מקור. הוא הקובע את ההלכה, את דרך הישר, את ההשקפה הצרופה שאינה מתלהמת, אינה מתרגשת ואינה מושפעת מטרנדים ומרוחות הזמן. כל כולו איש השכל וההיגיון. והנה ביום בהיר אחד הכל קורס לנגד עיניה ובעלה נעשה משורר. לא עזרו כל נסיונות ההרגעה והריכוך; חברתי סרבה לקבל את המציאות החדשה.

נסיבות כאלה אינן זרות לזוגות רבים, והן מעוררות את שאלת מהות הקשר הזוגי. מתוך עיון בה, אבקש להאיר נקודה מרכזית בקשר שלנו עם הקב"ה מפרספקטיבה של גלות וגאולה.

 

חוזה וחזון בזוגיות

אחד האתגרים בזוגיות ארוכת טווח הוא ההתנוונות, ההישארות במקום. לאחר השנים הראשונות וביסוס חלוקת התפקידים, נוצר אזור נוחות שקט שלכל אחד ברור מה חלקו ומקומו בתוכו, מה הוא תורם לדינמיקה המשותפת ומהו הגבול שאין לעבור שמא ייתפס כפלישה לטריטוריה של האחר ויגרור הכרזת מלחמה.^[1]

ביחסים מסוג חוזה נדיר לראות צמיחה, השתנות או התפתחות. זו פשוט אינה המטרה: להפך, החוזה אמור למקד את הפוקוס ואת תשומת הלב לנקודה צרה שתשרת אך ורק את האינטרס המשותף

יחסים כאלה דומים יותר בצורתם לחוזה עסקי. החוזה מבקש להשיג מטרה משותפת, ברורה וקבועה מראש, ושני השותפים מתאחדים לצורך הגשמת האינטרס המסוים. ביחסים מסוג חוזה נדיר לראות צמיחה, השתנות או התפתחות. זו פשוט אינה המטרה: להפך, החוזה אמור למקד את הפוקוס ואת תשומת הלב לנקודה צרה שתשרת אך ורק את האינטרס המשותף. החוזה תפקידו להגן ולשמור מפני שינויים שפירושם הפרת החוזה.

התיאור דלעיל עשוי להצטייר באור שלילי למדי, כמעט מדכא, אך למעשה רובנו בוחרים בו ברמה מסוימת. יחסים של חוזה מתאפיינים ברמת ביטחון גבוהה. הכל ידוע מראש והרשות אינה נתונה. החוזה מקדש את היציבות, והיא מחזירה לו אהבה ומחזיקה את הספינה שקטה מעל המים. בימים של סערות מבית ומחוץ, יציבות היא מתנה שאין לזלזל בה. ביטחון, כבר אמר מאסלו, הוא מוצר צריכה בסיסי.

אבל מה שכל כך טוב וחיובי בתפיסת ה"חוזה" הוא בדיוק מה שעומד לו לרועץ. אם מותר לי בתוך הזוגיות להיות רק במקום הצר והקטן שהוכתב לי מראש, מה קורה כאשר משהו בתוכי מבקש להשתנות, לגדול, להתפתח? מה אם אני רוצה להתחיל לכתוב שירה, להחליף עבודה או לשנות את חלוקת התפקידים בבית? איך הדבר אמור להשפיע על בן הזוג, על האיזון העדין בינינו?

לפיכך, זוגיות בריאה, שיש בה חיות, התחדשות ופריחה, צריכה לכלול גם מידה מסוימת של חזון. בזוגיות זו אין רק חוזה נוקשה ומכווץ שמשאיר את שני בני הזוג במקומותיהם הצפויים ובתסריט ידוע מראש, אלא גם תפיסה רחבה וגמישה, המאפשרת לבני הזוג לראות את האחר בפרספקטיבה עמוקה ותלת־ממדית. תפיסת החזון רואה בכל אחד מבני הזוג יצור חי עם לב פועם הכמה להתפתח, להתחדש ולגלות את עצמו רובד אחר רובד. זוגיות כזאת מאפשרת לפרט שבתוכה לגדול ולצמוח מתוך הקרקע הבטוחה והיציבה של החוזה, ואילו החזון מאפשר לקשר עצמו ללבוש ולפשוט פנים וצורות, להוסיף לו ממדים ורבדים חדשים ולהטעין אותו בחיים. האיש יכול להיות איש הכספים, לכתוב שירה ולהתעניין בגינון. האשה יכולה להיות בעלבוסטע מהאגדות ובמקביל להפסיק לגהץ מצעים, ולהכין חמישה סלטים במקום עשרה לשבת. אפשר בכלל להחליט שמעכשו הוא מבשל והיא מנקה, היא יוצאת ללימודים והוא תופס פיקוד בבית, הוא מתנסה בתחום חדש שמסקרן אותו בערבים והיא ממלאה את מקומו בהשכבות. בני הזוג יכולים לבטא צדדים שונים בתוכם וההתפתחות הזו מקובלת ולגיטימית, כי המרחב הזוגי מאפשר, מכיל ואף מעודד את השינוי ואת החקירה.

השילוב של חזון וחוזה יכול להיות שיקוי הקסמים של נישואים ארוכי טווח שבהכרח ידעו שינויים ותהפוכות. הוא מעניק כלי להתמודד עם שינויים, חיפושים ומשברים, ומפחית את הסבל שנגרם מהפחד ומהחשש האמיתיים של בן הזוג. החוזה מגדיר את גבולות מגרש המשחקים, ואילו החזון מאפשר למצות את ההנאה והשעשוע שבו.

 

הקב"ה וכנסת ישראל

אחד הדימויים המוזכרים במקורות שוב ושוב הוא הדימוי של כנסת ישראל ושל אלוקים כבעל ואשה.^[2] משיר השירים (ושאר ספרי התנ"ך) ועד הזוהר הקדוש, דרך מדרשים, נביאים וגמרות, עובר כחוט השני הייצוג של עם ישראל כאשה ושל הקב"ה כאיש הנושא אותה. מערכת היחסים הזאת רוויה עליות ומורדות, משברים, ייאוש וגעגוע עמוק, אולם בעיקר יש שם אהבה גדולה המבקשת להתגשם. אהבה זו כמעט תמיד נקטעת באופן טראגי או בבגידה כואבת של הרעיה. למרות היחסים הרוויים כאב ואכזבה משני הצדדים, הם לא מפסיקים להתגעגע לקרבה ביניהם.^[3]

המקורות מתארים את הדינמיקה שבין האיש לרעיה פעמים כחוזה נוקשה^[4] ופעמים כסיפור אהבה.^[5] מצד אחד, כנסת ישראל מחויבת בסט של חוקים המוכיח את נאמנותה לברית. הפרה של החוקים כמוה כבגידה בקשר ועל כן היא מביאה עליה עונשים שמהותם ריחוק של אלוקים והסרת השגחתו.^[6] מצד שני, אהבתו של אלוקים לאומתו כה גדולה, שלעתים הוא מוחל ומאריך אף לכל שגיונותיה.^[7]

כמו בגאולה ראשונה כך באחרונה, נשים צדקניות הן שישברו את המעגל, ישנו את המשוואה ויקרבו את הגאולה

טראומת החורבן, הגירוש מעל אדמתנו ואבדן החיבור הראשוני והטבעי אל הקודש יצרו קשר כאוב ומדמם עם הקב"ה. זהו קשר של חוזה המופר שוב ושוב, ובעקבות זאת הסתר פנים איום ונורא. זהו מעגל קסמים קשוח: ציפיה הדדית שמשהו ישתנה – ואכזבה חוזרת ונשנית.

ימי בין המצרים כשמם כן הם. הם באים להציף ולשקף את המקום הצר שאליו נקלעו היחסים שלנו. אותן טעויות קורות שוב ושוב ונראה שאיננו מסוגלים לצאת משם אל מרחב חדש. המילה 'מצרים' מזכירה לנו את מצרים, אותה גלות ראשונה וקשה שעשתה אותנו לעם. גם בגלות זאת היינו שקועים במ"ט שערי טומאה והיה נדמה שלא ניתן להיחלץ מהם, שאין שום שינוי או תקווה באופק.^[8] אך כמו בגאולה ראשונה כך באחרונה,^[9] נשים צדקניות הן שישברו את המעגל, ישנו את המשוואה ויקרבו את הגאולה.

 

בזכות נשים צדקניות

נשות מצרים לא זכו לתואר צדקניות מפני שישבו ואמרו תהלים או החמירו בהלכות שבת. הן זכו בתואר הזה משום שהן נקטו יוזמה ובחרו בחיים גם כשהכל סביב אמר ייאוש וחידלון. הנשים שהובילו את המהלך הזה היו מרים ויוכבד.^[10]

מרים ויוכבד נקראות אל פרעה, והוא מטיל עליהן להכחיד למעשה את דור ההמשך של עם ישראל. הן עומדות נכחו באומץ ומחיות את הילדים תוך סיכון חייהן שלהן.^[11] בהמשך מרים אף נוטלת חלק פעיל בגאולה. היא רואה ברוח הקודש שעתיד להיוולד לה אח שיושיע את ישראל,^[12] ועל כן היא משדלת את אביה להחזיר את אמה שהיתה אז גרושתו כדי שהדבר יתאפשר.^[13] כשאחיה מונח בתיבה על מי היאור, היא מתייצבת בצד לבדוק מה יעלה בגורלו. ביציאת מצרים, כאשר היא חוזה בנבואתה המתגשמת במלואה, היא מוציאה את התוף שהכינה מראש ואומרת שירה – ואליה מצטרפות כל נשות ישראל.

נשות אותו דור מתוארות במדרש נשים עוצמתיות, יוזמתיות, השואבות מים מהבאר ומשיבות את נפשות הבעלים המותשים מעבודת הפרך, במחשבה על הקשר הזוגי והמשכיות המשפחה. התעוררות זאת של הנשים מתוארת בגמרא בפירוט רב. הילדים היהודים שנולדים לאחר מכן זוכים להגנה מיוחדת.^[14]

גם בהמשך הדרך, לאחר שבני ישראל יוצאים ממצרים, הנשים ממשיכות להביא קול אחר. הן אינן חוטאות בחטא העגל ובחטא המרגלים,^[15] מנדבות את כל שיש להן לטובת המשכן ומתעקשות על נחלה בארץ ישראל.

לנשים יש יכולת מיוחדת להכיל תהליך, להתמסר לצירי הלידה המכאיבים מתוך ידיעה עמוקה שהישועה בוא תבוא

מהו הכח שטמון בכל המעשים האלו? מה מניע את אותן נשים, אמותינו הקדושות, לקום ולפעול מחוץ לחוזה של המובן מאליו, הברור והרציונלי, הכאן והעכשו? מה גורם להן לבחור פעם אחר פעם באהבה, בחיבור, באמונה, גם כשהכל סביב כביכול הולך לכיוון ההפוך?

נשים ניחנו ביכולת טבעית לראות את החזון, להסתכל מעבר. ברמה הפיזית והביולוגית, יש להן יכולת לקחת פוטנציאל ולהפוך אותו לחיים פועמים. יש להן היכולת לחכות בסבלנות תשעה חודשים של קושי ושעבוד כי הן כבר צופות את הלידה ואת החיים החדשים שהיא תבשר. ויש להן היכולת הרוחנית לחזות את שעתיד להגיע. היכולת הזאת מאפשרת להן להמתין בסבלנות, להמשיך ולהילחם על הבית גם בתוך גיא הצלמוות של מצרים. הן ידעו שאין להיגרר אחר העגל הזמני והמתעתע ולהאמין לדיבת הארץ, לא לסגת ממנה ולא לומר נואש גם כשהיא נראית רחוקה ובלתי מושגת. לנשים יש יכולת מיוחדת להכיל תהליך, להתמסר לצירי הלידה המכאיבים מתוך ידיעה עמוקה שהישועה בוא תבוא.

על פי המסורת, תהליך הגאולה יהיה דומה לתהליך של לידה:^[16] ראשיתו במעבר צר וחשוך, המשכו בצירי לידה כואבים ומטלטלים, וסופו בלידה, ביציאה אל המרחב. בהקשר הזה, מעניין לחשוב על סיפורו הידוע של רבי עקיבא, כפי שמסופר בגמרא.^[17] החורבן טרי, עדיין בשיאו, המקדש עדיין בוער, האבל והשכול מאכלים את הלבבות, אך רבי עקיבא שוחק. גם כאן, הגאולה מתקשרת לראיה למרחק, תפיסה שמעבר לכאן ולעכשו הרואה את החזון השלם, את הפרקים הבאים שעוד עתידים להיכתב בסיפורה של האומה.

מעניין לשים לב שהמילה 'שחוק' מופיעה כבר בתנ"ך בהקשר של גאולה: "אז ימלא שחוק פינו".^[18] כלומר, הגאולה עצמה היא היכולת לראות דברים מפרספקטיבה, להביט על אותה סיטואציה, על אותם ארועים, אך בהתבוננות מחודשת. בראיה רחבה דברים נראים אחרת, כל כך אחרת עד שהם מעלים בנו שחוק של ממש. זוהי תובנה כמעט רדיקלית בעוצמתה. היא מחזקת את ההבנה כי בגלות גבולות הראיה שלנו צרים ומכווצים, אך בזמן הגאולה הראיה כה תתבהר ותתרחב שהכל יתהפך ממש. לנוכח היפוך כה דרמטי לא יוותר אלא לשחוק.

 

מן המצר קראתי י־ה, ענני במרחב

בימים אלו, ערב שבת חזון, אנו נדרשים לערוך חשבון נפש פרטי ולאומי, לנסות לפענח ולזהות את הטעויות והשגיאות שנעשו בדרך והובילו אותנו לפתחו של חורבן, ולהציע דרך חדשה לריפוי ותיקון. בשנות הגלות הקשה הקשר בין עם ישראל לבוראו התאבן לכדי חוזה נוקשה המכיל רק את הבסיס הצר של הקשר במקום את האור האינסופי שהוא יכול להקרין. ההשתוקקות שלנו לגאולה אומרת שאיננו חפצים עוד בקשר מכווץ וצר של מלך ועבדים, קשר של הישרדות ושימור הקיים. אנו רוצים את כל החבילה, אהבת רעיה ודודה. החזון שלנו הוא קשר של אהבה בלי תנאים. הקב"ה מצרף את הסיפור הגדול והעשיר של העם שלנו, וזוכר לנו את חסד נעורינו. הוא רואה את מאמצינו ואת סבלנו בהווה, ומאפשר לפוטנציאל היחסים להתפתח.

הסתכלות על הקשר שבינינו לבין הקב"ה ממבט מחודש של "חזון" יכולה לתת לנו תקווה וכוחות בתוך המציאות המורכבת. היא יכולה להחיות את הקשר הכאוב בינינו, להשיב את האמון. להכריז קבל עם ועדה כי איננו רוצים עוד קשר של חוזה נוקשה. אנו רוצים קשר של חזון, רחב, מחודש, מלא אהבה. אנו מבקשים מהשכינה לצאת מהמסתרים ולהתגלות במלוא יופיה ותפארתה.

הרעיון הזה אינו חייב להישאר על המדף, אלא לקבל מקום במשכן הפנימי של כל אחד. שכן העבודה המקודשת האמיתית נעשית בתוך אינטימיות נפשו של האדם.^[19]

אפשר כבר עכשיו להוריד גאולה. להתחיל להסתכל על החיים סביבנו ממקום תהליכי ורחב. להתבונן על הקושי החברתי שהילד שלי חווה עכשו ממקום של חזון שרואה את הגדילה והצמיחה שיבואו בעקבות ההתמודדות. על דיבור לא נעים של חברה כחלק מתקופה קשה שהיא עוברת ועוד תחלוף, על התמודדות רוחנית של הבת שלי כחלק מתהליך רוחני שטרם הבשיל. ומעבר לכל, להביט פנימה, אל עצמנו, במבט חומל, הרואה את הטעויות והנפילות כחלק מסיפור שלם וארוך שנשמתנו עוברת ועתידה לעבור כאן בעולם.

כשנשכיל לעשות שלום מתוך ריכוך הקצוות הנוקשים, לאפשר לרבדי הקשר העמוקים להתגלות מבלי לפחד שאלו יערערו את הקיים […] נזכה להגיע לריפוי המיוחל גם בממד הרוחני

ממד מרכזי של ריפוי הקשר וקירוב הגאולה נמצא בתוך הקשר הזוגי. יישום של תפיסת החזון בתוך הקשר הזוגי יכול להחדיר את השכינה לתוך הבית ולהשכין שלום אמיתי, כשלכל החלקים בקשר יש מספיק מקום להתרחב ולהתרווח. כך השלם נעשה עשיר, צבעוני, גדול מסך חלקיו. אם הקשר עם הבורא משתקף אלינו דרך הקשר של בעל ואשה, הרי שעבודה על האחרון מקדמת את הראשון. כשנשכיל לעשות שלום מתוך ריכוך הקצוות הנוקשים, נאפשר לרבדי הקשר העמוקים להתגלות מבלי לפחד שאלו יערערו את הקיים (אלא דוקא יעשירו אותו), נאפשר לבן הזוג ולזוגיות שלנו לכתוב שיר חדש, ונזכה להגיע לריפוי גם בממד הרוחני.

בורא העולם מחכה שנקרא אליו ונחפש אותו מתוך המקום הצר שאליו נקלע הקשר אתו. הוא ממתין לנו במרחב, שנצא ונראה את כל הטוב היכול להתגלות. כשנזכור את החזון הזה ונשתוקק אליו, נוכל להתחבר לרוח הגאולה, להסתכל סביב על מצבנו המדאיג והכותרות המאיימות, ולמלא את פינו ולבנו שחוק.

 

---

^[1] לקריאה נוספת: ג'ון גוטמן: שבעת העקרונות לנישואים מאושרים.

^[2] ישעיהו נ, א.

^[3] עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו (שיר השירים ג, א).

^[4] דברים, פרק יא, יא־כא.

^[5] זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך (ירמיהו ב, ב).

^[6] דברים כח וכן ויקרא כו.

^[7] הושע יד, ה.

^[8] להרחבה: עבודת ישראל על פרקי אבות מסביר כיצד דוקא ימים אלו יכולים להיות תיקון וריפוי לקשר עם הבורא. וכן השל"ה הקדוש, עשרת הדברות, מסכת פסחים.

^[9] אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור (מדרש זוטא רות ד, יא).

^[10] קהלת רבה ז, א.

^[11] שמות א, יז־יח.

^[12] ילקוט שמעוני על התורה קסו.

^[13] אור החיים הקדוש על במדבר ג, מא, וכן בשמות רבה א.

^[14] מסכת סוטה יא.

^[15] רשי על במדבר כו, סד.

^[16] מיכה ה, ב; הושע יג, יג; ישעיהו סו, ח.

^[17] מסכת מכות כד, ב.

^[18] תהלים קכו, ב.

^[19] שני לוחות הברית, שער האותיות, אות ל', לב טוב, וכן בעל התניא בליקוטי אמרים.