מן הריבוי אל הבלעדיות: מסע אל האהבה האידאלית

אחרי כל דרשות השבע ברכות היפות ששמענו לאורך חיינו וכל השיעורים מעוררי ההשראה על יופיו של הבית היהודי – הקריאה על אברהם אבינו שלקח את הגר לאשה שניה ועל ארבע נשותיו של יעקב אבינו עשויה לצרום קצת. נכון, המציאות אז היתה שונה, וכמובן אין ביכולתנו אפילו להתחיל להבין את גדלותם של האבות והאמהות, אבל איכשהו, במעמקי הלב, אנחנו מרגישים שהרעיון של יותר מאשה אחת סותר את מהות מערכת היחסים היפה, הבלעדית, שאנו שואפים אליה.

אכן, נראה שהאידיאל התורני תמיד היה איש אחד ואשה אחת, כמו שנבראו בגן עדן, כהדגשתו של ר' יעקב אנטולי (1256-1194) "שאשה אחת נבראה מצלע האדם להיות עזר כנגדו ולא נבראו שתיים" (מלמד התלמידים תזריע קא). אפשר שדמויות מקראיות אולצו בשל נסיבות לקחת יותר מאשה אחת, אך המונוגמיה נותרה האידיאל. למעשה, הסיבה שאין בתורה איסור רשמי על ריבוי נשים להדיוטות, הוא טוען, היא שהמונוגמיה כאידיאל מדברת בעד עצמה: "כי הדברים שירחיקם השכל יספיק לתורה במניעתם בדרך סיפור." אכן, כל סיפור בתורה שבו יותר מאשה אחת – שרה והגר, רחל ולאה, חנה ופנינה – רווי במתח, קנאה וכאב. עובדה זו רומזת על אי־הנחת של התורה מן הריבוי הזה. לדעתו, הדבר ברור עד כדי כך "כי מי זה אשר ימלאנו לבו לעשות כן?!" (שם).

למעשה, הסיבה שאין בתורה איסור רשמי על ריבוי נשים להדיוטות, הוא טוען, היא שהמונוגמיה כאידיאל מדברת בעד עצמה: "כי הדברים שירחיקם השכל יספיק לתורה במניעתם בדרך סיפור."

עוצמת האהבה המשמשת במקורות כמשל לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל מפריכה אף היא את הרעיון של יותר מאשה אחת. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אומר המושל בשיר השירים, ומפרש רש"י: "ומכולם אחת היא הנבחרת לי." בשמיני עצרת, שבו אנו חוגגים את הקשר האינטימי הייחודי שבין הקב"ה לעם ישראל, אנו מקריבים קרבן אחד בלבד – בניגוד לשבעים הפרים שהוקרבו עבור אומות העולם לאורך חג הסוכות – להדגיש את הבלעדיות שבקשר שלנו עם ה'. אכן, פסוקים נוספים (ראו למשל הושע ג, ג; מלאכי ב, יד ועוד) מצביעים על כך שבלעדיות היא המאפיין שמגדיר קשר ברמה הגבוהה ביותר.

נוסף על כך, התורה ערה היטב לכאב הטמון בפוליגמיה – הכינוי שהיא משתמשת בו לאשה השניה הוא צָרָה, שפירושו המילולי: סבל. וכשלאה קוראת לַבֵּן שילדה שפחתה ליעקב "גד", היא אומרת "בגד" (בכתיב) לאמר, "בגדת בי כשבאת אל שפחתי" (רש"י שם). אף שלאה עצמה יזמה את נישואי יעקב עם שפחתה, נראה כי עדיין חשה דקירת בגידה בלבה.

בהינתן כל האמור לעיל, ניתן לומר די בביטחון שהפוליגמיה מעולם לא היתה המצב הרצוי, והיא הותרה לאחת משלוש מטרות: קיום מצות "פרו ורבו", כשהאשה הראשונה עקרה; קיום מצות ייבום; ויצירת בריתות מדיניות אצל מלכים דרך נישואים.

בפועל, לפני כאלף שנה הטיל רבנו גרשום מאור הגולה חרם על מי שיישא יותר מאשה אחת. ואף שהחרם לא מחייב את יהדות ספרד, הורה השלחן ערוך (אה"ע א, י) שבמקומות שלא התקבלה תקנת רבנו גרשום "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים" נגד ריבוי נשים. כמו שמציין הערוך השלחן (אה"ע א, לב), וכך מדגיש את הסתייגותו מפוליגמיה: "באמת לא מצינו לכל התנאים ואמוראים והגאונים שיהיה להם שתי נשים."

ואכן, ר' משה פיינשטיין זצ"ל מראה (אגרות משה אה"ע א, לו) שריבוי נשים היה נדיר מאד גם לפני החרם – לדבריו, רק "אוהבי ריב ומדון" לקחו שתי נשים. כמו כן הוא מראה שגם אם ייקח, תידרש לו רשותה של האשה הראשונה. והוא מסכם: ”זה ודאי אינו מצוי שאשתו תרשהו שיקח לה צרה."

ועדיין, אחרי הכל, פוליגמיה מותרת מן התורה. מה משמעות תחושת אי־הנוחות שלנו כלפי הרעיון הזה, ומה היא מגלה לנו על תכניתו של ה' לעולמו? גם בעולם הלא־יהודי נחשבת כיום המונוגמיה לאידיאל, אף שפוליגמיה היתה נפוצה בתרבויות קדומות. חשוב לזכור שהקב״ה מנהיג את  העולם, וכל מה שמתרחש בו – לרבות שינויים סוציולוגיים – נועד לקרב אותנו בהדרגה אל ימות המשיח. מה יכול המעבר מהפוליגמיה המקראית אל הזוגיות הבלעדית ללמד אותנו על החיים, על הנישואין, ובעיקר על הקשר שלנו עם הקב״ה?

 

ממוקד מטרה, ממוקדת קשר

לפני שנמשיך, חשוב לציין שהספרות הקבלית רואה בגבריות ונשיות כוחות ארכיטיפיים הפועלים בכל רמות הקיום, בהתבסס על העובדה שהאדם הראשון שנברא בצלם אלוקים היה גם זכר וגם נקבה (ראה רש״י בראשית א, כז). אף שהכוחות הללו מושתתים על תכונות מגדריות, הם מיושמים בצורה מטפורית: הקב״ה מתואר כזכר, כנסת ישראל כנקבה; השמים כזכר והארץ כנקבה. אכן, בקבלה לעתים קרובות מתוארים גברים כבעלי תכונות נשיות ונשים כבעלות תכונות גבריות. במובן זה, הספרות הקבלית חורגת ממהותנות קשיחה. הפרדיגמה של זכר ונקבה עדיין משקפת תכונות מובחנות, אך היא משמשת כמסגרת גמישה להבנת דינמיקות רוחניות, קוסמיות וחברתיות, הרבה מעבר לחלוקה פיזית לגברים ונשים.

לפי פרדיגמה זו, האיש מייצג נפרדוּת ויחידנות – הוא יוצא מעצמו, פועל, משיג וחוזר למצב היחידוּת שלו. לעומת זאת, האשה הביולוגית מגלמת את הרצון לקשר – היא מְפַנָה מקום לאחֵר בתוכה, מזינה ומטפחת אחֵר בגופה. הוא פועל ומשיג, היא מקבלת ומכילה.

בעולם של עשייה והשגה – עולם המזוהה עם הגבריות – כל המרבה הוא משובח. המטרה היא להשפיע, לצבור ולכבוש טריטוריות חדשות. מנקודת מבט זו, כל משפחה נוספת הנושאת את חותמו של האיש נחשבת הישג, הרחבה של השפעתו.

חשוב לציין שהספרות הקבלית רואה בגבריות ונשיות כוחות ארכיטיפיים הפועלים בכל רמות הקיום, בהתבסס על העובדה שהאדם הראשון שנברא בצלם אלוקים היה גם זכר וגם נקבה.

אנו, גברים ונשים כאחד, מוצאים את עצמנו לעתים קרובות במצב "גברי" של עשייה, צבירה וכיבוש. זהו אכן המצב הנדרש כדי לפעול בעולם הזה. אך לצערנו, לעתים אנחנו נושאים גישה זו גם לעולמנו הרוחני ולעבודת ה'. המצוות נעשות "שלא לשמה", במעין ניסיון ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי לזכות בשפע מלמעלה – במקום להיות דרך להתקשרות עם הקב"ה, להכירו על ידי קיום רצונו.

הפעולות המיומנות שלנו – הליכה לעבודה, ספורט ובילוי, ואפילו עשיית חסד, אמירת תהלים ולימוד תורה – עשויות להיות כלים נפלאים להתקרבות לה'. אך אם האמצעים הללו הופכים למטרה, הם עלולים דוקא להרחיק אותו מאתנו. במרוץ הבלתי פוסק לכבוש ולהשיג – בכל תחום שהוא – קל מאד לשכוח את המטרה הסופית. אנחנו צוברים, אבל לשם מה? רצים, אבל לאן? משפיעים, אבל לאיזו תכלית?

 

הנשיות מושכת לקשר

כאשר אדם וחוה גורשו מגן עדן, הם קיבלו משימה לתקן את העולם. משימה זו דורשת כמובן עשייה והתקדמות – מישהו נדרש לזכור שמטרה אינה רק פעולה או הישג, אלא אהבה ואחדות: ה' אחד ושמו אחד. אותו "מישהו" הוא האשה – אם כל חי, שומרת הלבבות, מבקשת הַקְּשָׁרִים, הכוח הנגדי – "כְּנֶגְדּוֹ". היא נושאת את משימת העל של האנושות.

רש"י מלמד שחוה נתנה לאדם מן הפרי האסור מחשש שהיא תמות והוא יחיה ויישא אשה אחרת. נשמע רע, אך רק משום שאיננו מבינים שהקנאה – בגרעינה הטהור – היא ההכרה בכך שקרבה אמיתית דורשת בלעדיות. הבנה זו חקוקה עמוק בדנ"א הרוחני של האשה. כמיהתה לבלעדיות, תשוקתה להיות "אחת היא יונתי", מלמדת את האנושות, ברובד המעשי והסמלי גם יחד, על בלעדיות: בליבת המהות שלה עוסקת בלעדיות זו בשחרור האנושות מאחיזתה באלוהים אחרים ובהתדבקות בה' לבדו.

כמה מייסרת היתה הגלות – עולם של ריבוי וריחוק – לעם ישראל, לאשה ולתכונה הנשית החיה בעולם כזה, כמהה לאהבה אמיתית, בלבדית.

אכן, חז"ל מנו מציאות זו – היות האיש רשאי לשאת יותר מאשה אחת – ברשימת עשר ההשלכות הכואבות של פניית חוה מעם הקב"ה אל עבר הנחש בגן עדן (עירובין ק, ב).

אולם מתברר שסבלה של חוה הוא ברכה לאנושות. היא מושכת בכיוון הבלעדיות, האינטימיות האמיתית והאהבה, וכך אין האנושות שוכחת את יעדה: אחדות וחיבור אמיתיים עם הבורא. אכן, לא טוב היות האיש לבדו. לא טוב לחיות בעולם שממוקד בצבירה ובניצחון, בהתקדמות וברכישה. האיש זקוק לאשה כנגדו, והאנושות זקוקה לנשיות כנגדה, שתזמין לעולם שבו הקשר עצמו הוא היעד הסופי.

הדיאלוג הזה שבין הקול הגברי לקול הנשי בא לידי ביטוי מופלא במדרש המבאר את הפסוק משיר השירים (א, ד) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ כמתאר את האהבה הנעלה ביותר – אהבה שאינה תלויה ברווחים או בתועלות אישיות.

 

קשר בדרגה אחרת

מעשה באשה אחת בצַיְדָן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בן יוחאי והיו רוצים להתפרש זה מזה. אמר להם, "חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה."

הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו סעודה גדולה וְשִׁכְּרַתּוּ יותר מדי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה, "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך." מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם, "שָׂאוּהוּ במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא."

בחצי הלילה ננער משנתו. כיון שפג יינו אמר לה, "בתי, היכן אני נתון?" אמרה לו, "בבית אבא." אמר לה, "מה לי לבית אביך?" אמרה לו, "ולא כך אמרת לי בערב, 'כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך'? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך." הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.

המדרש מרגש, אבל אי אפשר שלא לתהות: אם רבי שמעון בר יוחאי יכול היה לעזור להם בתפילתו, מדוע לא התפלל עבורם בפעם הראשונה שהגיעו אליו, במקום להעביר אותם את המסע המפרך הזה? ומדוע, למען השם, שיהודי יחגוג גירושין במסיבה?

דרך אחת להבין את המדרש היא לראות בבעל ובאשה שתי גישות שונות לנישואין. הבעל ממוקד מטרה: אם הנישואין אינם מניבים תוצאות, גם אם יש אהבה, אין בהם טעם. האשה רואה את הדברים אחרת: האהבה מספיקה. עצם הקשר הוא המטרה.

מתברר אפוא שהמסיבה לא נועדה לחגוג את הגירושין, אלא את המעבר של בני הזוג למערכת יחסים ברמה גבוהה יותר – מעבר לאהבה מהותית שאינה מחפשת רווח או תועלת: "נגילה ונשמחה בך". נראה שעד שהבעל לא הגיע לתובנה הזו, לא יכול היה רבי שמעון בר יוחאי להתפלל עליהם. באופן פרדוקסלי, רק בהתחילם להבין את טוהר האהבה שאינה תלויה בדבר – רק אז הקשר שלהם נושא פרי.

במשך אלפי שנים עסק עם ישראל בשליחותו: להביא את העולם להכרת ה', לפתוח את לב האנושות לעיקרון המונותאיסטי – שיש א־ל אחד בלבד ובו עלינו לדבוק. אולי כעת, כשאנו קרבים לימות המשיח, ההתלכדות בין המטפורה למציאות כבר אפשרית. הקב"ה מנהיג את העולם. גם שינויים חברתיים, בשורה התחתונה, הם חלק מתכניתו, והם מקרבים אותנו למצב הרצוי אף בלי שנשים לב לכך. בהקשבה לקריאה הנשית לבלעדיות ברבדים השונים של קיומנו אנו מקרבים את עצמנו ואת העולם אל האחדות האולטימטיבית.