מהתנ"ך עד הפלמ"ח: המקרא ככלי חינוכי בצבא

הדיכוטומיה שבין התורה שבכתב (התנ"ך) לבין התורה שבעל פה (המשנה והתלמוד) היתה אבן יסוד בזרם מרכזי של התנועה הציונית. התנועה ראתה בתנ"ך ביטוי לגישה ארצית ולאומית, המנוגדת באופן מהותי ליהדות ה'גלותית' שהתגבשה בתקופת חז"ל, וגישה זו השפיעה עמוקות על דוד בן־גוריון ואחרים.^[1]

הציונות לא הסתפקה בגישור על פני אלפיים שנות גלות; היא שאפה ליצור קשר ישיר ומידי בין עולם התנ"ך לבין דור תש"ח והפלמ"ח.

עַל רֶסֶק כַּפַּיִךְ דַּם שֵׁבֶט חָדָשׁ מְפַכֶּה, אֲשֶׁר הַגּוֹלָה לָךְ יָלָדָה וְגִדֵּלָה לִגְבוּרָה: הוּא בָּא לְהַחֲיוֹת מָה שֶׁמֵּת בַּיִּשִּׁימוֹן הֲלָזֶה, וּלְחַלֵּץ אֶת הַהוֹד הַקַּדְמוֹן מְקֻפָּה סְגוּרָה, וְהוּא כַּחַיָּל עַל כָּל כֵּף. קָרְבָּנֵךְ אֵינוֹ שֶׂה – כך שורר אצ"ג, והוא מבקש, כדבריו במקום אחר, לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפְּרָאִי. התנ"ך נתפס כאפוס הגיבורים היהודי והפלמ"ח היה מגשים מודרני המחלץ הוד קדום מתוך קופה סגורה ומקים לתחייה את ערכי הגבורה המקראיים.^[2] הכינוס הארצי השני של הפלמ"ח נערך ביולי 1945 על יד נחל חרוד שלרגלי הגלבוע, המקום שבו הכין גדעון, השופט והמצביא, את לוחמיו לקראת נצחונו המכריע על המדיינים. "גדעון בן יואש ולוחמי הפלמ"ח – מה רב המרחק והקרבה שביניהם", נכתב בעלון הפלמ"ח. כך גם צוינו מלחמות שאול ויהונתן בגלבוע.[3]

הסופר עמוס עוז תיאר בחדות חזון זה: "שיגדל לנו דור של נמרודים וגדעונים ויפתחים, שיגדלו אצלנו זאבי ערבות במקום אברכי ישיבות, לא עוד מרכס פרויד ואיינשטיין… מכאן והלאה הבו לנו יואב ואבישי בני צרויה… שזופים, בורים ונבערים מלומדי מלחמה."^[4]

שפת המקרא, על הפאתוס ועושר המשמעות שלה, היתה מקור השראה אידאלי לצרכי הלוחמה המודרנית. ביטוייה המליציים והנמרצים סיפקו את המטען הרגשי הנחוץ לעידוד הלוחמים ולהנעתם למסירות נפש

הפנייה למקרא, תור הזהב של הגבורה היהודית, היתה גם מהלך מחושב ופרגמטי. שפת המקרא, על הפאתוס ועושר המשמעות שלה, היתה מקור השראה אידאלי לצרכי הלוחמה המודרנית. ביטוייה המליציים והנמרצים סיפקו את המטען הרגשי הנחוץ לעידוד הלוחמים ולהנעתם למסירות נפש. לא במקרה, פקודות היום של מפקדי צה"ל לאורך השנים, ובאופן בולט אף יותר, חומרי ההסברה והמוטיבציה של הרבנות הצבאית, רוויים ציטוטים ואזכורים מקראיים. אלה משמשים גשר סמלי ורגשי בין העבר ההרואי לבין ההווה הלוחם, ומעניקים השראה היסטורית ורוחנית למאבק הציוני המודרני.

השימוש התועלתני בתנ"ך בהקשר הצבאי המודרני מעורר בעייתיות מיוחדת, בעיקר כאשר הוא מותאם לצרכי המשתמש הרחוק מלהיות מחויב לצווי התורה. אמנם דרשה והסתמכות על הכתובים מעולם לא היו פשוטות, ותמיד קיים חשש ממי שאומר לכתוב "שתוק עד שאדרוש".^[5] אולם בעגה הצבאית רוויית הסיסמאות הקצרות הנוטות להתפשט בעתות מלחמה ולהציף את המרחב הציבורי בקלישאות, קל עוד יותר להוציא מהקשרם פסוקים מקראיים או אירועים תנ"כיים רבי רושם.

ניתן להדגים את השימוש בפסוקי התנ"ך במסגרת הצבא במגוון נושאים ועניינים. במאמר זה אבקש להתמקד בסוגיית שלל מלחמה, שנראה כי המסורת הצה"לית עושה בה שימוש במנוגד להלכה המקראית המקורית.^[6]

 

כשחיילים שומעים על עכן

לקיחת שלל מלחמה היא נורמה מקובלת במקרא, למעט מקרים חריגים. התורה מצווה: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ… וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָךְ (דברים כ, י־יד).^[7] על כך שנו חכמים: "יכול תהא ביזתם אסורה לך? תלמוד לומר 'תבוז לך ואכלת את שלל אויביך'".^[8] וכן למדו: "'ואכלת את כל העמים אשר ה' א־להיך נותן לך' – בזמן שהן מסורים בידך" (בבא קמא קיג, ב).

אף שנושא השלל רלוונטי לכל מלחמה, במלחמות ישראל היו שתי מלחמות בעלות משמעות מיוחדת לעניין זה, שכן בהן נכבשו שטחים נרחבים ורכוש רב: מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים.

במלחמת העצמאות הממושכת, המדינה הצעירה והצבא דל המשאבים התקשו להבחין בין שלל וביזה לצרכים אישיים לבין שימוש מותר לצרכי המלחמה, ועוד יותר התקשו לאכוף זאת.^[9] משכך, היו מפקדים שנהגו לספר על פרשת עכן לחייליהם טרם היציאה לקרב, במעין אזהרה מוסרית.^[10] שנה לאחר מכן, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, בהרצאותיו "יחוד ויעוד" בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל, כי בצבא היהודי "החטא החמור ביותר היה לקחת 'מן החרם' ולשים שלל האויב בכליהם של אנשי צבא".

במלחמת ששת הימים, על רקע הכיבושים המרשימים ותחושות הניצחון העזות, נושא השלל היה רלוונטי במיוחד. דמותו של עכן התנ"כי גויסה שוב ושוב כדי לשמור על החיילים מפני ביזה ושלל. להלן מספר דוגמאות לכך. שי חולדאי מקיבוץ חולדה סיפר שכאשר הגיעו לעזה, הבינו שהם מנצחים והולכים להיות צבא כובש. "הושבתי את כל המחלקה, אמרתי לאחד הבחורים שלנו – מנהל בי"ס עממי באופקים – שיקרא בספר יהושע על עכן. אם משהו השפיע על המחלקה מהבחינות האלה של ההתייחסות כצבא כובש, היה זה פרק זה."^[11]

במלחמת ששת הימים, על רקע הכיבושים המרשימים ותחושות הניצחון העזות, נושא השלל היה רלוונטי במיוחד. דמותו של עכן התנ"כי גויסה שוב ושוב כדי לשמור על החיילים מפני ביזה ושלל

אירוע דרמטי במיוחד, בעל ממדים כמעט פולחניים, ממחיש היטב את כוחו של המקרא, ולכן נביא את תאורו הארוך. הנה הארוע כפי שסיפר נחום ברנע,^[12] אז לוחם בצנחנים ולימים עיתונאי בכיר:

בשלב האחרון של קרבות מלחמת ששת הימים, הפלוגה היתה בדרום רמת הגולן. האזור היה עשיר בבסיסים צבאיים וכפרים עניים, שהתרוקנו ברובם במהלך הקרבות. כשהסתיימו היריות, החלה הביזה. הבולמוס היה כה גדול, שאפילו איומים בנשק לא הועילו. החיילים לקחו מגוון חפצים: מחצלות קש, אופניים ישנים, מכונות תפירה מתוצרת 'זינגר', מקלטי רדיו ענקיים מעץ, ועוד. כל אלה הוחבאו מתחת לציוד בכלי הרכב של הפלוגה, שהיתה עשירה בכלי רכב, חלקם צה"ליים וחלקם שלל. […]

[ציפורי המפקד] הורה לסדר את כל כלי הרכב במעגל. את החיילים העמיד לפניהם, כמו במסדר. ציפורי מיקם את עצמו במרכז כשהשתתקנו, שלף מכיסו ספר תנ"ך קטן בכריכה שחורה. ספר יהושע פרק ו', אמר, והתחיל לקרוא, לאט לאט ובהטעמה. 'והיתה העיר [יריחו] חרם, היא וכל אשר בה לה'… ורק אתם שִמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם. וירעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר.'

כשסיים ציפורי את פרק ו' עבר לפרק ז', לפרשת עכן. 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם', קרא, 'וייחר אף ה' בבני ישראל'. גם קשי התפיסה שבינינו התחילו להבין שלא על כיבוש יריחו מדבר ציפורי אלא עליהם. הוא חזר במפורש על תהליך הסלקציה הנורא שעבר על בני ישראל עד שנלכד עכן בן כרמי בן זרח. 'ויען עכן את יהושע ויאמר אנכי חטאתי לה'. ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם.' לאחר שנמצא השלל טמון באוהלו של עכן בא העונש הנורא: 'וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים. ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה.'

כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו שם וישים במרכז המעגל. אחר כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעיפו אנשים למשפט צבאי.

אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת השלל לכם פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר כיבוש להיות חלק מהטכס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערמה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים.

ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות: האחת, של ציוד צבאי, נשק ותחמושת, הוחזרה לאחת המשאיות. על השניה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקרבנות בבית המקדש. אני חושב שהייתי מאד צעיר בתקופה ההיא.

ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין כנראה שאין צורך, הרי בלהט הטכס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את השיעור החינוכי הגדול שנתן במעשים קטנים.

בארוע נוסף התפתח כבר מעין דיון זוטא על הפרשנות, כך סיפר חגי מירום: "אני יכול לספר קוריוז בקשר לביזה. בפלוגה שלי היה מפקד דתי, בן טירת צבי… כשהגענו לנקודת הריכוז של הפלוגה, מצאנו את האפסנאים והטבחים – כל הציבור הזה – מתגוללים בשלל שהם בזזו בכפר… ואני זוכר שהמפקד אסף את כל הפלוגה. העמיד אותם בחי"ת יפה ותקע את האפסנאים והטבחים האלה במרכז הפלוגה עם כל השלל, והתחיל לצטט פסוקים מהתנ"ך: לא תבוז! […] היה ממש מרשים. ואז קם חייל מאותם אפסנאים, ואמר למפקד: תראה, אבל בתנ"ך כתוב "ושללם לבוז". מה יש לך להגיד על העניין הזה? אז המפקד התחיל להגיד לו: רש"י מפרש ש"שללם לבוז" זאת אומרת שצבא כובש לוקח רק מה שהוא זקוק לו בזמן הקרב. זאת אומרת, שאם אין לו מזון והוא חייב להתקיים, אז הוא צריך לקחת מהדברים שהוא צריך להם. אבל לא שום דבר שאין לו צורך בו – לא רכוש."^[13]

הארוע האחרון שאזכיר בהקשר הזה סופר על ידי הרב איסר קולנסקי,^[14] לוחם בן תורה שבדבריו כבר ניכרת המודעות והאירוניה לשימוש בתנ"ך כמקור לאסור את לקיחת השלל: "אצלנו בגדוד בדרך כלל לא שללו, מלבד מקרה יוצא דופן מרכזי. אחרי המלחמה הגענו לבית לחם, היה מסדר לגדוד אחרי הכיבוש. המפקד פתח את התנ"ך. […] הוא קרא 'בביזה לא שלחו את ידם' […] ודילג על כמה פסוקים […] והמשיך לקרוא על ענין הביזה, והוא הדגיש את זה וראית שהחיילים התרשמו."

 

בימים ההם בזמן הזה?

מאז מלחמת ששת הימים חלה ירידה משמעותית בשימוש בתנ"ך בחברה הישראלית הרחבה. במקביל, תלמידיו של הרב איסר קולנסקי וחוגים דומים תפסו מקום רב יותר בשורות הצבא. בשל כך, השימוש בתנ"ך כאמצעי חינוכי בהקשר הצבאי נעשה מורכב יותר.

למרות זאת, הארועים שתוארו קודם ממחישים את האתגרים הכרוכים בשימוש בטקסט המקראי לא רק כמקור השראה, אלא גם ככלי חינוכי ומוסרי. יש סיכון ממשי של פרשנות סלקטיבית המתאימה את הטקסט המקראי לצרכים ולערכים של הצבא המודרני.

סוגיית השלל במלחמה היא דוגמא נייטרלית יחסית, אך העיקרון חל גם על נושאים רגישים יותר, החל מגיוס לצבא ויציאה למלחמה ועד נסיונות להחיל באופן מבודד דיני הלכה מקראיים על מציאות ימינו.

אמנם קל יחסית ללמוד על עקרון הגיוס מתוך התנ"ך, אך גם אם נתעלם מתמורות חברתיות ושינויים טכנולוגיים משמעותיים (דבר שאינו אפשרי באמת), חייבות לעלות מספר נקודות מרכזיות ויסודיות, ביניהן אפשרות ההשוואה בין "זמן שהשגחתו יתברך גלויה", ימים ש"ה' מעוזי וחילי, המלמד ידי לקרב", שגם בהם ייאמר "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", לבין "זמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם".

איני טוען שהמצב היום שונה לחלוטין. ברור שניתן לנטוע קו חיבור בין ימינו לימי המקרא, למרות התמורות והשינויים. עם זאת, חשוב לגשת לנושא בזהירות רבה

אין בכוונתי לטעון שאין לחפש במקרא השראה והדרכה גם למציאות המלחמתית המודרנית. כמו כן, איני טוען שהמצב כיום שונה לחלוטין. ברור שניתן לנטוע קו חיבור בין ימינו לימי המקרא, למרות התמורות והשינויים. עם זאת, חשוב לגשת לנושא בזהירות רבה ולא להסתפק באמירה פשטנית ש"גם דוד המלך ויהושע בן נון היו לוחמים".

הסוגיה מחייבת התייחסות מעמיקה ורגישה, המביאה בחשבון את ההקשר ההיסטורי, החברתי והדתי של ימינו, תוך שמירה על כבוד המסורת והערכים המקראיים, לצד הבנה של המורכבות והאתגרים הייחודיים של התקופה המודרנית.

 

---

^[1] ראו גם במאמרי שעסק בהבדל ספציפי אך מייצג בין תפיסת התנ"ך לשל התלמוד: https://iyun.org.il/sedersheni/the-reed-and-the-cedar/ .

^[2] "צקלון קטן היה למורינו ובו כל מיני דברים מלוקטים מפה ומשם, לעבר ולעתיד, לשמאל ולימין […] תמיד היינו תולדת פשרה מחוכמת […] אחד ביקש בנו את נמרוד גיבור ציד ואת ישמעאל ואת עשו, את יואב ואת אבנר ואחד ביקש בנו את סבו, את הגאון רבי אליהו ואת מאור פניו של רבי נחמן מברסלב […] כלום פלא הוא שקוסמים לנו בבת אחת כל ההפכים?" (ס' יזהר, "ימי צקלג", עמ' 557).

חשוב לציין כי מול החיפוש אחר הכוח במקרא בהגות הציונית, התקיימה גם מגמה מנוגדת שראתה בתנ"ך דוקא מקור השראה לערכי מוסר ושלום. התגוששות ערכים זו ראשיתה בימי ברדיצ'בסקי ואחד העם, והיא ממשיכה עד ימינו אנו. דוגמא מאלפת לעימות זה ניתן למצוא בוויכוח שבין דוד בן־גוריון למשה שרת על פעולות התגמול. שרת כתב ביומנו: "איזו משתי הנשמות המתרוצצות מדפי התנ"ך… תנצח את יריבתה בקרב העם הזה. זו של עדינות נפש, אהבת הבריות, שאיפה כנה לנאה ולנאצל, או זו הקוראת לנקמה?"

מתח זה שבין שתי הגישות מהדהד את הטענה המרכזית של המאמר, המצביעה על הצורך בזהירות ובקריאה מעמיקה של הטקסט המקראי, תוך הבנת ההקשר ההיסטורי והתרבותי שלו, תחת שימוש סלקטיבי בפסוקים לצרכי השעה.

[3] מוטי שלם, "צבא מחפש משמעות", משרד הביטחון – הוצאה לאור תשס"ד, עמ' 25-24.

^[4] בספרו "מנוחה נכונה", מובא אצל אהוד לוז, "מאבק בנחל יבוק, עוצמה, מוסר וזהות יהודית", הוצאת מאגנס 1988, עמ' 198.

^[5] א"ל רבי ישמעאל: הרי את אומר לכתוב, שתוק עד שאדרוש. אמר לו רבי אליעזר: ישמעאל דקל הרים אתה (ספרא תזריע, פרשת נגעים, פרשה ה פרק יג).

^[6] אין כאן טענה על עצם הפסיקה, שכן יתכן שמבחינה תורנית והלכתית יש מקום לאסור לקיחת שלל במלחמה כיום. הטענה מתמקדת בייחוס העמדה לתנ"ך. וראו עוד: ידידיה צוקרמן, "רכוש אזרחי במלחמה", לימודים 7. ושם סיכם: "בשאלת הביזה סקרנו שלוש שיטות. שיטה אחת גורסת כי אין בביזה משום כתם מוסרי, וכי מכיוון שהתורה התירה לחיילים ליטול שלל לעצמם הרי זה קניינם, ובאופן עקרוני אי אפשר ליטול מהם את זכותם הממונית, אף כי יתכן שמבחינה טכנית ניתן לאסור זאת עליהם. אולם רוב העוסקים והכותבים על ביזה סבורים כי יש בה בעייתיות מוסרית לא פשוטה כלל, עד שיתכן שהיתר התורה היה רק כדי לא ליתן פתחון פה ליצר הרע. אלו מתפצלים לשתי הקבוצות הנוספות, בתפיסתם את נטילת הביזה בימינו. השיטה השניה גורסת כי הביזה איננה רכושם הפרטי של החיילים, אלא רכוש האומה והצבא והם שהעמידו אותו בימי קדם לרשות החיילים. מכיוון שהמדינה אוסרת ליטול שלל – אם מסיבות מוסריות ואם מטעמי חילול ה' – הרי זה איסור גמור, והנוטל שלל עובר בגזל הציבור. השיטה השלישית סוברת שמכיוון שביזה נאסרה בעולם באמנות בינלאומיות, על כן מעשה הביזה אסור מכל וכל, וכל היתרה של התורה בטל ומבוטל גם כלפי הרשויות הממלכתיות. שיטה זו נשענת על ההנחה שישנה קורלציה בין המצב המוסרי בחברה האנושית בעולם, לבין ההלכה היהודית 'כאופקים המתחלפים להולך בדרך רחוקה'."

^[7] אמנם יתכן שהכוונה בעיקר לחלוקה לציבור ולא לחיילים פרטיים – ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך "מלחמה", חלוקת שלל מלחמה, ציונים 448-442. וראו גם הלכות מדינה לרא"י וולדנברג חלק ב' עמ' רמ־רמא.

^[8] ספרי דברים, פרשת שופטים, פסקא ר. יתכן שכוונת הספרי היא להתיר מאכלות אסורות, או אולי לחזק את היתר הביזה.

^[9] ראו על כך בהרחבה: ענת שטרן, "לוחמים במשפט: השיפוט הצבאי בישראל במלחמת העצמאות", יד יצחק בן־צבי 2021, עמ' 300-238.

^[10] כך מביאה שטרן (שם עמ' 250) שסיפר מרדכי (מור'לה) בר־און.

^[11] "שיח לוחמים", מהדורה מחודשת, ירושלים תשע"ח עמ' 52-51.

^[12] מתוך הספר "חיים ציפורי – להיות שייך", בעריכת צבי לביא, 1985.

^[13] "שיח לוחמים", שם, עמ' 152. אביא גם את המשך דבריו: "עמדתי בפינה וחשבתי לעצמי: איזה מין צבא דתי כזה, עומד ושומע דברים… אבל היה בזה משהו. אני לא יכול להגיד שהתייחסתי לזה כמו שעלול הייתי להתייחס לעניין קריאת העמוד של ברל על תשעה באב לפני הערב הזה. ראיתי שיש פה משהו רציני… אחרי המסדר הזה, בפלוגה שלנו, לא היתה ביזה. אף אחד לא נגע בביזה. כי העניין הזה, הדוגמא של המ"פ והקצינים עמדה לפני כולם."

^[14] "שיח לוחמים", שם, עמ' 331.