צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > דרוש כור היתוך, הפעם גרעיני

דרוש כור היתוך, הפעם גרעיני

החלוקה של היהדות הדתית למגזרים שאין להם מרכז משותף היא אסון ליהדות וסכנה ליהודים. עלינו לשאוף להיתוך מחודש של המגזרים, והפעם, לעשות את זה נכון.

ה' אלול תשפ"ב

כדי להבין את דינמיקת החיים החברתיים שלנו, אנו משתמשים לא אחת במטפורות ממדעי הטבע. במשפט הקודם לדוגמא השתמשתי במילה "דינמיקה" בהשאלה ממדעי הטבע כדי לתאר את החיים החברתיים. ברוח זו, אחת המטפורות המדעיות הרווחות בשיח הישראלי היא "כור היתוך". מטפורה זו רווחת כל כך בהקשרה החברתי, עד שכמעט נשכח מובנה המקורי.

הפוליטיקה הישראלית מורכבת מברית רופפת בין אינדיבידואלים הרוצים שיניחו להם לנפשם ומבריתות רופפות של קבוצות אינטרס שונות. הרעיון של "עם יהודי אחד", החותר לחזון משותף ותפיסת טוב אחת פס לגמרי מהשיח הישראלי

כור היתוך הוא מתקן שבו עושים שתי פעולות חשובות ושונות מאד. פעולה אחת היא הכנת סגסוגת. מכניסים שתי מתכות שונות לכור ההיתוך ומביאים אותן לטמפרטורה שבה הן הופכות ממוצק לנוזל. במצבן הנוזלי, המתכות מתחברות יחד בקשרים תוך-מולקולריים חדשים. כאשר המתכת הנוזלית מתקררת, מתקבלת "סגסוגת": מתכת המורכבת מיסודות שונים, שהיא חומר אחיד חדש לכל דבר ועניין. המתכות המקוריות מאבדות את התכונות הישנות שלהן והופכות לחומר בעל תכונות חדשות.

ברם, דומה שלא רבים היום זוכרים כי הפעולה העיקרית של כור ההיתוך אינה הכנת סגסוגת אלא הפקת מתכת מעפרה.

המתכת במצבה הגולמי, הטבעי, מצויה בצורה של סלע. הברזל מעורב בחומרים שונים, המכונים "סיגים", ההופכים אותו לאבן, חומר שאינו גמיש. כדי להפוך את אבני הברזל למתכת, יש צורך לטחון את האבן ולעשות אותה לעפר, ולאחר מכן להתיך את עפרת המתכת בחום גבוה עם חומרים נוספים (כמו פחם). ההתכה בחום גבוה הופכת את העפרה לנוזל ומפרקת את המתכת מהסיגים. הסיגים נקשרים בתהליך כימי אל החומרים הנוספים ומתקבלת מתכת טהורה.

הפרדת המתכת מן הסיגים בכור ההיתוך נקראת "צירוף", וכבר בתנ"ך היא משמשת לא אחת מטפורה חברתית: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ (ישעיהו א, כה); לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָ‑אוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי (ירמיהו ט, ו); וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה (מלאכי ג, ג). לכך ניתן להוסיף את "כור הברזל" המשמש פעמיים בתנ"ך מטפורה לשעבוד מצרים, בדברים (ד, כ) ובירמיהו (יא, יד).

מטפורת "כור ההיתוך" צרובה בשיח הישראלי במשמעות הראשונה: יצירת חומר הומוגני משני חומרים שונים. לפי פירוש זה, "מדיניות כור היתוך" היא מדיניות חברתית המבקשת להפוך חברה הטרוגנית להומוגנית. היא לוקחת קבוצות שונות ומתיכה אותן בטמפרטורה גבוהה – התכה המפרקת את הקשרים החברתיים הפנימיים המלכדים את הקבוצות, מבטלת את התכונות הייחודיות להן ויוצרת חומר חדש, אחיד, בעל תכונות שונות מהמקור. הפולנים והמרוקאים, הרוסים והטוניסאים, הגרמנים והעירקים – כולם מותכים לכדי עיסה חדשה אחת: הצבר הישראלי.

אנו חושבים שמה שמאחד אותנו הוא המגזריות. נדמה לנו שהמגזר הוא המעניק לנו שייכות, מקום, מוצקות. ואכן, במצב העניינים הנוכחי אין זה דמיון שווא. הגרעין המלכד נמצא במגזר ולא בקולו של הקב"ה הקורא לנו לשוב אליו, לשמוע בקולו

כך, בספר הלימוד למקצוע האזרחות, "להיות אזרחים בישראל", מוצג הרעיון של כור היתוך כניגודה של המדיניות הרב-תרבותית המכירה בהטרוגניות של החברה. המחברות קובעות כי "החברה במדינת ישראל היא חברה הטרוגנית […] רב-עדתית ורב-תרבותית". אולם, הן מציינות, בשנים הראשונות לקום המדינה התעלמה ההנהגה מעובדה זו וניסתה לייצר "אומה ישראלית חדשה" על ידי היתוך של הקבוצות ההטרוגניות לכדי תרכובת אחידה.[1] כיוצא בו, מחיפוש הערך "כור היתוך" במנוע החיפוש "גוגל", עולה כי הגדרה זו קנתה לה שביתה. בעיתונות, בוויקיפדיה, במילונים אינטרנטיים, במאמרים אקדמיים ובדפי עבודה לבית הספר חוזרת שוב ושוב הגדרה זו: כור היתוך הוא מדיניות המנסה להפוך חברה הטרוגנית המורכבת מקבוצות שונות לחברה הומוגנית אחידה. במקומות שונים אף מצוין כי זהו תרגום של המונח "melting pot" שטבע הסופר הציוני ישראל זנגוויל דוקא ביחס לחברה בארה"ב. אפילו תלמיד חכם כמו הסופר אסף ענברי מאמץ לכאורה פרשנות זו במסתו: נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי.

אולם, אף שיש מידה של אמת בהגדרה זו, דומני כי המשמעות המקורית של מטפורת "כור ההיתוך" הישראלי היא הפיכת עפר למתכת ולא הכנת סגסוגת ממתכות שונות.

 

כור ההיתוך הבן גוריוני: להפוך "אבק אדם" לאדם

האדריכל הבלתי מעורער של מדיניות כור ההיתוך הישראלית הוא ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. ההיגיון העומד בבסיס מדיניות זו והקווים המנחים שלה משורטטים בבהירות בנאום מפורסם שנשא הלה בפני הפיקוד הגבוה של צה"ל בשנותיו הראשונות. בנאומו ניסח בן-גוריון את התפקיד החינוכי של צה"ל: "קליטה רוחנית" של העליה לישראל, "מיזוגה ועיצובה".[2]

בדבריו מצוינות שתי משימות חינוכיות שעליהן מופקד הצבא: מיזוג הגלויות אך גם עיצובן. למעשה, הוא מקדיש בדבריו מקום גדול הרבה יותר לתפקיד המעצב: "התפוצה היהודית בארצות מזרח אירופה ובארצות האסלאם רוצה ומוכרחה לעלות. […] רובם הגדול של יהודים אלה חסרי כל, גם חסרי רכוש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם."[3] ובהמשך: "הגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים וללא יניקה במסורת ובחזון של האומה."[4]

בן-גוריון מכריז אפוא שהגיעה השעה שמלאך הברית ישב לחדש את הברית שהפכה את ישראל לעם. הוא יצרף, יטהר ויזקק אותם, ובכך יחדש את ימיהם כימי עולם וכשנים קדמוניות. למצרף הזה קוראים דוד בן-גוריון, וכור ההיתוך שלו הוא הצבא

מתוך שמדובר ב"ערב רב" וב"אבק אדם" (ביטוי אהוב מאד על בן-גוריון באותו נאום), כלומר בעפר חסר תועלת, יש צורך להתיכו, לצרפו ולחשלו בכור ההיתוך של מדינת ישראל. "הקליטה הרוחנית של עליה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון – היא מלאכה לא קלה. […] נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלווה אהבה עמוקה וטהורה לאיחוד נידחים אלה."[5] מדינת ישראל אמורה להפוך את אבק האדם לאדם, כמו שכור היתוך הופך עפרת מתכת למתכת. תפקיד אדיר זה, הפיכת העפר האנושי למתכת צברית ראויה, מטיל בן גוריון על הצבא.

במילים החותמות נאום זה משתמש בן-גוריון מפורשות במונח "כור היתוך" ואומר כך:

בכור ההיתוך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות הנכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים והנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, יונקת מעבר עתיק יומין, גדול עלילה ורב מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת-חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות וצמודה לחזון אחרית הימים שהגיעה תקופת ביצועו.[6]

בן-גוריון מבטא בצורה מפורשת וחד משמעית כי תפקיד כור ההיתוך הוא צירוף הסיגים. הוא מבקש לייצר מתכת מעפר ולא סגסוגת ממתכות שונות.

כור ההיתוך של בן-גוריון לא היה אלא גרסה מקומית של הרעיון הנאור שביקש להמיר את הדבק הפוליטי המסורתי בדבק אזרחי, דמוקרטי. במובן זה, ההיתוך הבן-גוריוני לא היה שונה מתהליכי הפירוק של העם היהודי ב-150 השנה שקדמו לו

לא זו בלבד אלא שמילות הסיום של בן-גוריון הן פרפראזה לכאורה על הפסוקים ממלאכי:

הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צב‑אות. ומי מכלכל את יום בואו ומי העמד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים. וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה. וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמניות. (מלאכי ג)

בדומה לנבואת מלאכי, גם בדבריו של בן-גוריון אמורים הצירוף, הזיקוק והטיהור לייצר ברית חדשה, שתחדש את ימי האומה כקדם.

בן-גוריון מכריז אפוא שהגיעה השעה שמלאך הברית ישב לחדש את הברית שהפכה את ישראל לעם. הוא יצרף, יטהר ויזקק אותם, ובכך יחדש את ימיהם כימי עולם וכשנים קדמוניות. למצרף הזה קוראים דוד בן-גוריון, וכור ההיתוך שלו הוא הצבא. בן-גוריון מכתיר עצמו לכאורה ל"האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

 

הכישלון המר של כור ההיתוך

כור ההיתוך של בן-גוריון נכשל כישלון חרוץ. ממשיכי דרכו, האליטות הישראליות המנהלות את המדינה עד היום, המירו את החזון הציוני בזנותם אחרי הרעיון הפוסט-ציוני של "רב-תרבותיות". החינוך הציוני – שביקש לתת צורה ליהודים שבן-גוריון כינה "ערב רב", "אבק אדם", "עשוקי חינוך ותרבות", "בליל" – הוא כישלון טוטאלי, מהדהד, מזעזע. כבר ברל כנצלסון כינה את תוצרי החינוך הציוני, שהוא עצמו עיצב את תכניו, "עמי ארצות". ואם תוצרי החינוך הציוני בשנות החמישים והשישים, שעליהם מביטים היום בהערצה, כונו "עמי ארצות", מה היה אומר ברל על החינוך הציוני המפואר כיום?[7]

כור ההיתוך של בן-גוריון יצר אשליה מלאכותית של אחדות, שכיסתה למשך זמן קצר על העובדה שאין גרעין חזק המלכד את העם

איני גס רוח כמו בן-גוריון. אין בי עזות המצח לכנות אנשים שיש להם אבות ואמהות וסבים וסבתות וחיים קהילתיים תוססים ועשירים, בכינוי "ערב רב ואבק אדם". אולם החינוך הציוני מייצר במסות גדולות אנשים אבודים, מבולבלים, ללא מסורת, ללא הקשר היסטורי ברור, חסרי גאווה עצמית ובוודאי חסרי גאווה לאומית. באליטות שלנו מנשבת רוח רעה של יאוש, מרירות, אכזבה ושנאה עצמית. כדי להיווכח בכך, די לפתוח עיתון "הארץ" ביום אקראי. בניה ובנותיה של האליטה הציונית, שיש להם יכולת להגר בקלות למערב, אינם מהססים לעשות זאת. ומדוע לא? מערכת החינוך של האליטה הציונית אולי אינה נותנת להם השכלה יהודית, אך היא דואגת לפחות להשכלה מערבית ראויה. מדוע אפוא להישאר בלבנט החם ולא ללכת אל המקור?

לצד זאת, אלו שבן-גוריון כינה "אבק אדם", אלו שלא זכו להימנות עם האליטה הציונית, יוצאים קרחים מכאן ומכאן. יהודים בכל מדינות העולם מתבלטים בהשכלה שלהם, אולם החינוך הציוני מפגר בהרבה אחרי הממוצע היהודי העולמי.[8] החינוך הציוני הצליח לדכא את המסורת האוריינית המפוארת של היהודים.[9] ומה הפלא, הרי בן-גוריון בז למסורת זו וכינה את היהודים שנשאו אותה "עשוקי חינוך ותרבות". יהודים חינכו את הילדים שלהם במשך דורות על גבי דורות ללימוד תורה וטיפחו מסורת מפוארת של מוסדות קהילה, אבל בעיני בן-גוריון הם נחשבו ל"אבק" – הם הרי לא ידעו איך לחלוב פרות במשק.

האם הצליח בן-גוריון לייצר כאן לפחות חברה הומוגנית, או אם להשתמש במונח טוב יותר: לייצר ברית אמיצה בין חלקי העם, בין הגלויות השונות שהתקבצו לכאן? אני מקווה שאחרי חמש מערכות בחירות רצופות שבהן מתקשה הכנסת להרכיב קואליציה הצלחנו כבר להפנים שיש בעיה חמורה עם הסולידריות במדינת ישראל. 70 שנה של חינוך ציוני, ונראה שהציבור מתפרק לחלקיו האלמנטריים.

אנשים בחברה הישראלית מתעניינים בטובתם האישית, הקהילתית, המגזרית – כל אחד לפי רוחב האינטרס שלו. הפוליטיקה הישראלית מורכבת מברית רופפת בין אינדיבידואלים הרוצים שיניחו להם לנפשם ומבריתות רופפות של קבוצות אינטרס שונות. הרעיון של "עם יהודי אחד", החותר לחזון משותף ותפיסת טוב אחת פס לגמרי מהשיח הישראלי. מנהיגי המדינה מדברים גלויות על "שבטים" שונים, ונראה שכולם משוכנעים שלא ניתן לייצר כאן יותר משיתוף פעולה חלקי סביב אינטרסים חומריים.

כפי שכותב אסף ענברי במסה הנ"ל, כור ההיתוך של בן גוריון לא הציע מעולם משהו שיחבר בין חלקי העם: "כור ההיתוך ה'עברי' של בן-גוריון לא היה כור היתוך. הוא היה סטטוס קוו. במקום לגשר בין חילונים לדתיים באמצעות מצע זהות לאומי משותף, הוא הציע דו-קיום מנוכר במדינה שכל אזור בה הוא קנטון תרבותי." כור ההיתוך של בן-גוריון יצר אשליה מלאכותית של אחדות, שכיסתה למשך זמן קצר על העובדה שאין גרעין חזק המלכד את העם.[10]

 

חטאו של בן-גוריון: הניסיון לייצר "אדם חדש"

מדוע כשל כל כך כור ההיתוך של בן-גוריון? לבן-גוריון שמורות זכויות לא מבוטלות בביסוסה המוסדי של מדינת ישראל וכן בעידוד העלייה וקליטתה. הקמת מוסדות המדינה היתה אתגר לא פשוט בכלל, וקליטת מאות אלפי עולים בטווח זמן כה קצר היתה דבר לא מובן מאליו כלל וכלל. בן-גוריון עמד במשימות אלו באומץ רב, בתושיה ובתבונה פוליטית יוצאת דופן. אפשר תמיד להצביע על הפגמים בניהול מוסדות המדינה – והיו לא מעט כאלה – אך יש מספיק אנשים שכבר עשו זאת במקומי. בפועל, בן גוריון הצליח להקים את מוסדות המדינה ולקלוט אליה מאות אלפי עולים בזמן קצר, ועד כמה שמבחינה חינוכית ותרבותית נדמה שמדינת ישראל היא כישלון, מבחינה מוסדית, איש אינו מטיל כיום ספק ביציבותה. באתגר המוסדי והניהולי עמד אפוא בן-גוריון לא רע בכלל.

האם כשלונו של בן גוריון טמון בהיבריס שלו? בכך שהוא ייחס לעצמו את תפקיד "מלאך הברית"? אף שהיה שם ללא ספק היבריס עצום, היבריס כשלעצמו אינו חטא. ההיבריס מגונה רק כשאין לו כיסוי, כשהוא גורם לאדם לנהוג בטירוף מתוך מחשבה שלא ייבצר ממנו דבר. אולם כל עוד מצליח האדם להגשים את המטרות שהוא שואף אליהן, אין להאשים אותו בהיבריס. מטרות שאפתניות אינן חטא והן עשויות אפילו להיות מעלה. במילים אחרות, אם מדיניות כור ההיתוך של בן-גוריון היתה מצליחה, לא היה לנו אלא לשבח אותו על תעוזתו, כשם שמשבחים אותו על הצלחתו בהקמת מוסדות המדינה, משימה לא פחות יומרנית ו'משיחית'.

בסופו של דבר, בן-גוריון וחבורת מפא"י לא היו שונים לא מן הליברלים ולא מן המרקסיסטים, ולא הוסיפו עליהם שום דבר מקורי. כולם ביקשו ליצור אדם חדש. יהיה זה אדם תבוני יותר מאלו שקדמו לו או אדם אותנטי וסוציאלי יותר

חטאו של בן גוריון טמון בכפירה הגאה שלו, בעזות שלו למחוק שם שמים מהמפעל של תחיית ישראל בארצו. הכינוי המזעזע "אבק אדם" שבן-גוריון מצמיד ליהודים הטובים שעלו לכאן משקף את חטאו של בן-גוריון ואת חטא החלוצים בכלל. בעיניהם, המסורת היהודית בת אלפי השנים, מסורת של שמירת מצוות ונאמנות לה' ולתורתו, לא היתה נחשבת אלא לאבק. הם ידעו לדבר גבוהה גבוהה על ייחודם של ישראל ועל מעלתם הרוחנית והמוסרית (כמו שבן-גוריון עצמו עשה באופן די מרשים באותו נאום שציטטתי ממנו למעלה, "יחוד ויעוד"). אולם, יחוד ומעלה אלו לא היו אלא מליצה יפה לעליונותם המוחלטת של החלוצים: היכולת שלהם לחזור למה שהם פירשו קיום אותנטי.

האנשים שבן-גוריון מכנה "אבק אדם עשוקי חינוך ותרבות" היו יהודים שהמסורת האינטלקטואלית, הרוחנית, החינוכית, הפוליטית והחברתית שלהם החזיקה אותם בתנאים בלתי אפשריים במשך אלפיים שנה. הנס של קיבוץ גלויות, של שיבת ישראל לארצו, לא היה תוצר התעוררות ספונטנית של האתנוס העברי, שהצליח לברוא את עצמו מחדש כמו עוף החול, כמו שהציגו זאת אחד העם וחסידיו. היה זה הנס של "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א‑להיך ומשם יקחך". א‑להי ישראל הוא שקיבץ לכאן מאות אלפי יהודים טובים, סחופי הגלות, ולא החזון הנאור של "לא כלום מתמול – מחר הכל".

בסופו של דבר, בן-גוריון וחבורת מפא"י לא היו שונים לא מן הליברלים ולא מן המרקסיסטים, ולא הוסיפו עליהם שום דבר מקורי. כולם ביקשו ליצור אדם חדש. יהיה זה אדם תבוני יותר מאלו שקדמו לו או אדם אותנטי וסוציאלי יותר. היחס אל האדם המסורתי כ"אבק" עולה בבירור מתנועת הפועלים, שממנה ינקה החברה החלוצית בארץ. רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם / רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם / הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ / וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְּלוּם, אומר המנון הפועלים. היחס המזלזל אל היהודים המסורתיים לא היה שמור לחלוצים בלבד. אדרבה, נראה שהיחידים שהתעלו עליהם בכך היו היהודים הגרמנים, היקה'ס הליברלים. (רק ניזכר איך התייחסה ארנדט, עוד הוגה שהאמינה שהאדם יכול להמציא את עצמו מחדש ללא הקשר לעבר, אל היהודים שחיו כאן בארץ; וכפי שהיא כינתה אותם, "אספסוף אוריינטלי".)

חזון יצירת "אדם חדש" פירק מהיהודים את הברית הנושנה שחיברה ביניהם, וכרת להם ברית חדשה. הם הפכו מיהודים ל"אזרחים"

היחס אל הישן כאל אבק אינו קשור לגורל של העם היהודי ולאתוס של "מהתנ"ך לפלמ"ח". הוא מקורי הרבה פחות מכך. מדובר באמונה רווחת שהאדם הקדם-מודרני אינו ראוי לתואר אדם, ורק אם נזנח לחלוטין את העבר הפרימטיבי, נוכל לזכות לכך ש"ישגב אדם". הצד השווה שבין החלוצים הציונים, הסוציאליסטים הבולשביקים והליברלים המערביים היה אמונתם ביכולתם לבנות מאפס אדם חדש. כל מה שקדם להם נחשב ל"אבק".

כללו של דבר, כור ההיתוך של בן-גוריון לא היה אלא גרסה מקומית של הרעיון הנאור שביקש להמיר את הדבק הפוליטי המסורתי בדבק אזרחי, דמוקרטי. במובן זה, ההיתוך הבן-גוריוני לא היה שונה מתהליכי הפירוק של העם היהודי ב-150 השנה שקדמו לו. היתוך דומה התרחש בכל המדינות הנאורות: בכור ההיתוך של ברית המועצות, בכור ההיתוך של ארה"ב הליברלית, בכור ההיתוך של הלאומיות האירופאית. בכל המקרים הללו, חזון יצירת "אדם חדש" פירק מהיהודים את הברית הנושנה שחיברה ביניהם, וכרת להם ברית חדשה. הם הפכו מיהודים ל"אזרחים".

 

כור ההיתוך הבן גוריוני: קורנס נוסף בפירוק הברית של עם ישראל

באופן אירוני, היה כור ההיתוך, שהגשים כאמור את החזון הנאור של יצירת אדם חדש, דוקא זרז לפירוק הסולידריות היהודית.

כור ההיתוך הנאור התיך מרוב מנין ובנין של העם היהודי את הנאמנות לברית, והיהדות הפסיקה לשמש ברית-עם. פירוק זה התחיל הרבה לפני בן-גוריון. הוא התחיל 150 שנה לפניו, עם תהליכי האמנציפציה באירופה שביקשו לפרק את הדבק המסורתי בין אנשים ולהמיר אותו בדבק אזרחי. תהליכי פירוק אלו הפכו את הדת לעניין פרטי ואת הקהילה היהודית לחיבור וולונטרי מקומי. בן-גוריון לא היה אלא "מכה בפטיש" מקומי של תהליך זה. במידה מסוימת, הוא היה תוצר שלו. יתכן שניסה דווקא לאחות את פירוק העם, אלא שבלי להיות מודע לכך, הוא נקט לשם כך את השיטות שפירקו אותו מלכתחילה.

המגזר החרדי והמגזר הציוני-דתי הם קבוצות בעלי גרעין שונה. יש להם מערכת חינוך סגורה, מוקדי סמכות עצמאיים ושפה ייחודית. אין מרכז אחד שסביבו מתאגדים. אין מטרה אחת חשובה דיה המלכדת את כולם והנוטעת בהם תחושה של עם אחד

בעקבות האמנציפציה, היהדות נעשתה לענין מגזרי, פרטי. היהדות היתה לגורם מפלג, הבוצע את העם למגזרים. הפרדת הקהילות של הרש"ר הירש היא ביטוי לתהליך פירוק זה. היהדות האורתודוקסית הפכה למגזר אחד מבין רבים, כאשר כל מגזר מתנהל לעצמו, עם מערכת חינוך משל עצמו, מוקדי סמכות עצמאיים, טקסים ושפה פנימית משלו. לכל מגזר כוח פנימי המלכד אותו – מוקד אחד שסביבו הכל מתרכז. גם אם המוקדים מנהלים ביניהם קשרים, חזקים יותר או חזקים פחות, אלו קשרים בין-גרעיניים שלהם מוקד שונה, ולא חלקיקים החגים סביב מרכז אחד. בימינו, הדבר בולט במיוחד ביחס שבין החרדים לציונות הדתית. המגזר החרדי והמגזר הציוני-דתי הם קבוצות בעלי גרעין שונה. יש להם מערכת חינוך סגורה, מוקדי סמכות עצמאיים ושפה ייחודית. אין מרכז אחד שסביבו מתאגדים. אין מטרה אחת חשובה דיה המלכדת את כולם והנוטעת בהם תחושה של עם אחד.

בין בתרי המגזרים שרוי העם היהודי, כלומר אוסף של אינדבדואלים וקבוצות ללא מוקד משותף שנהוג לפעמים לכנותו "הציבור החילוני", משל היה מדובר בקבוצה אחת. אבל זו טעות. לחילוניות אין מרכז. הדבר היחיד המגדיר את "הציבור החילוני" הוא שלילה, כלומר זיקה רופפת ליהדות. ואדרבא, אם יש דבר שמחבר את "הציבור החילוני" בישראל זה לזה הוא הזיקה שעוד נותרה בהם ליהדות, כלומר הזיקה שלהם אל המסורת היהודית. מלבד זאת אין לקבוצה זו גרעין מלכד. האזרחות הישראלית אינה מלכדת את תושבי תל-אביב ואת תושבי שדרות, בדיוק כמו שהיא אינה מלכדת את תושבי בקה אל-גרביה ואת תושבי בני-ברק.

לאורך הגלות, מה שאיחד את תפוצות ישראל היה היהדות. בתפוצות ישראל לא התקיימו הגורמים הרגילים המאחדים עמים: שפה, טריטוריה, היסטוריה ממשית משותפת וקשרי דם. ישראל חיו אלפי שנים, שהן דורות רבים מאד, ללא היסטוריה המשותפת לקהילות השונות, ללא טריטוריה משותפת, ללא שפה אחת, וללא קשרי חיתון משמעותיים. למרות זאת, כפי שמראה יחזקאל קויפמן בספרו "גולה ונכר", העם היהודי הצליח לשמר באופן מלאכותי זיקה לטריטוריה – ארץ ישראל, זיקה לשפה – עברית, זיקה להיסטוריה – ההיסטוריה של התנ"ך, ותחושת משפחה אחת.

אם יש דבר שמחבר את "הציבור החילוני" בישראל זה לזה הוא הזיקה שעוד נותרה בהם ליהדות, כלומר הזיקה שלהם אל המסורת היהודית […] האזרחות הישראלית אינה מלכדת את תושבי תל-אביב ואת תושבי שדרות, בדיוק כמו שהיא אינה מלכדת את תושבי בקה אל-גרביה ואת תושבי בני-ברק

כפי שטוען קויפמן, הסולידריות היהודית לא נשמרה מכוח עמידות מופלאה של האתנוס העברי, כמו שדימה בן-גוריון ברוח אחד-העם. היא נשמרה בזכות עמידות מופלאה של הברית בין ישראל לקב"ה. רק בזכות ברית זו יכלו יהודים להתאבל על חורבן המקדש אלפי שנים אחרי שהתרחש ולהרגיש שהדבר אירע להם, לכל מי ששותף לברית עם הקב"ה, לכל העם היהודי בכל תפוצותיו.

אולם ההיתוך הבן-גוריוני, שלא היה אלא יבוא מקומי של המוטיבציה הנאורה ליצירת אדם חדש, המשיך את הקו של הפירוק החילוני: הוא סיפר ליהודים שבאו לכאן שכעת הם עם חדש המלוכד בזכות הריבונות שלו ובאמצעות האזרחות – עם "עצמאי", "בריא", "טבעי", "היסטורי" (מילים חביבות מאד על האינטלקטואלים בני העלייה השניה). היהדות אינה אלא קשר אתני-היסטורי, והאמונה היהודית היא בסך הכל תוצר לאומי מסוים, תוצר היסטורי של העם היהודי ההיסטורי.

למרות כל המילים היפות שידע לומר בן-גוריון על המסורת היהודית (וכל המילים הרעות שידע לומר על "המשכילים", "המתבוללים", "היהדות הליברלית", "הסוציאליסטים", ובכלל, על כל מי שלא היה חלוץ בדיוק בגרסה שלו), הערך שהוא ייחס למסורת היה היסטורי בלבד. זאת בדיוק כמו שאר החבורה האחד-העמיסטית שבה הסתובב. כולם הרגישו חכמים מחוכמים בלעגם ליהודים המתבוללים ובחלקם שבחים סנטימנטליים למסורת היהודית. אלא ששבחים אלו הדגישו תמיד את הערך ההיסטורי של המסורת ואת הצורך לייצר אדם חדש, נאור, המבין שאין למסורת אלא ערך זה בלבד.

למרבה הצער, בתפקיד הפירוק נחל כור ההיתוך החילוני הצלחה לא מעטה. הברית שאיחדה את העם היהודי אכן התפרקה, פירוק המתבטא בראש ובראשונה בתפיסה העצמית של היהדות הדתית.

 

מיהדות ל"יהדויות": אבדן המרכז היהודי

הפירוק החילוני לא התבטא רק בנטישה פרטית של קהל ישראל. חזון יצירת האדם החדש עשה את הדתיות עצמה לעניין פרטי ופירק בכך את היהדות לחלקיה האלמנטריים. היא התפצלה למגזרים: המגזר החרדי, המגזר הציוני-דתי, ובתוכם לעוד תת מגזרים ועדות: ספרדים, ליטאים, חסידים מסוג זה, חסידים מסוג אחר, חרד"לים, דתיים-ליברלים, דתיים-מסורתיים וכולי. היהדות הפסיקה להיחשב ברית עם הקב"ה ולשמש דבק המחזיק יחד את העם היהודי. הדבקות בשמירת תורה ומצוות היתה לעניין 'מגזרי', ואפילו אותם יהודים שנשארו נאמנים לקב"ה כבר לא מרגישים סולידריות ממשית ביניהם.

כיום נוצר רושם שאכן אין עוד "יהדות" אלא "יהדויות". יש יהדות של החרדים ויהדות של הציונות הדתית, וכל אחת מהן מתחלקת לתת-גוונים. היהדות היא אורח חיים ואמונות המלכדים מגזר מסוים והמבחינים אותו משאר הציבור. היא עניין מפריד ולא עניין מאחד

הפיצול של היהדות לזרמים שונים אינה דבר חדש כמובן. מקדמת דנא התקיימו מחלוקות בבית המדרש ויצרו זרמים שונים. אם בית שמאי ובית הלל ואם יהדות ספרד ויהדות אשכנז, חסידים ומתנגדים ועוד. כיוצא בו, גם מחלוקות פוליטיות בין קהילות הן מסורת עתיקה ומפוארת. אולם בכל הפיצולים והמאבקים האלו נשמר תמיד המרכז האחד. אחדות המרכז התבטאה בסמכות האחת שאיחדה את ישראל. היתה זו התורה: סמכות חוקית, חינוכית ופוליטית, ששימשה מוקד שסביבו חגו הוויכוחים והפיצולים. היהדות היתה אחת במובן שכל הקולות בבית המדרש רבו עליה. היהדות היתה ספר התורה במרכז המעגל, שהכל רוצים לרקוד אתו.

אולם כיום נוצר רושם שאכן אין עוד "יהדות" אלא "יהדויות". יש יהדות של החרדים ויהדות של הציונות הדתית, וכל אחת מהן מתחלקת לתת-גוונים. היהדות היא אורח חיים ואמונות המלכדים מגזר מסוים והמבחינים אותו משאר הציבור. היא עניין מפריד ולא עניין מאחד. לחרדים לא אכפת מה קורה לדתיים הלאומיים, ולדתיים הלאומיים לא אכפת מה קורה לחרדים. המאבק ביניהם הוא מאבק על משאבים ולא על סמכות המרכז. אין מתקיים כיום ויכוח ממשי בין הקבוצות. לכל אחד ספר תורה משלו ומעגל משלו.

העדר המקדש, במובן זה, הוא מטפורה להעדר המרכז. הרי לא ניתן לדמיין היום מקדש, מהסיבה הפשוטה שלא תתכן הסכמה בין חלקי העם מי ינהל אותו. בזמן בית שמאי ובית הלל היה עדיין מקדש אחד. היה מרכז. מרכז זה נשמר באופן רוחני גם לאחר חורבן הבית, באמצעות התלכדות העם סביב התורה. אולם היום אין מקדש אחד אלא מספר מקדשים: יש מקדש לליטאים, מקדש לחסידים, מקדש לציונות הדתית, מקדש לאליטה הציונית, מקדש ליהדות הספרדית. לכל אחד מוקד סמכות משלו שאינו מתחשב באחר.

הציבור הדתי מתחלק היום למגזרים. מה שמלכד היום את המגזרים או מפריד אותם זה מזה אינו אלא אנרגיה מגנטית של אהבה עצמית. אנו מתכנסים סביב גרעינים מקומיים, ונאחזים בהם באופן נואש כדי לא לתבוע בים ההיולי הצף סביבנו

הפירוק החילוני עשה את היהדות לעניין פרטי. היהדות היום היא בחירה פרטית של אנשים מסוימים באוכלוסיה המתלכדים יחד סביב האמונות ואורח החיים שלהם. היא אינה עוד "ברית עם" כפי שהיתה לאורך הגלות. היא עניין "מגזרי". להיות דתי משמעו להיות חלק ממגזר מסוים ולא חלק מעם.

 

דרוש היתוך גרעיני

בדיעבד, בן-גוריון אכן צדק. במצבו המפורק העכשווי של עם ישראל הוא אכן זקוק להיתוך. ההיתוך החילוני פירק את העם היהודי למגזרים, וכעת אין גרעין אחד המלכד אותו. אולם הוא טעה בסוג ההיתוך הדרוש.

כדי להתגבר על פירוק העם היהודי למגזרים אין די בהיתוך פשוט. נדרש היתוך גרעיני. כור היתוך גרעיני הוא החזון האוטופי של הפיזיקאים. זהו כור שבו יהיה ניתן להתיך שני גרעינים קלים ולהפוך אותם לאטום אחד באופן מבוקר. דא עקא, אטומים אינם אוהבים שמחברים אותם. הם טעונים במטענים חשמליים חיוביים הדוחים זה את זה כמו קטבים חיוביים של שני מגנטים. המניפולציה היחידה שפיזיקאים מצליחים לעשות כדי להתיך אטומים יחד היא לגרום להם להתנגש זה בזה במהירות עצומה כל כך, שתהיה חזקה יותר מכוח הדחייה שהם מפעילים זה על זה. אלא שכך נולדת בעיה חדשה: כאשר גופים נעים במהירות עצומה, כלומר מגיעים לטמפרטורה כה לוהטת, קשה מאד לשלוט בהם. אין אף מיכל שבכוחו להכיל אותם. הם פשוט יוצאים משליטה. הפיזיקאים מנסים לבנות כבר עשורים מיכל שיצליח להחזיק יחד את האטומים המופרעים, אך ללא הצלחה יתרה.

אולם יש בטבע מקרה נפוץ מאד של היתוך גרעיני. למעשה, היתוך גרעיני הוא המקור העיקרי של אנרגיה בעולמנו, והחיים כולם תלויים בו. כיצד זה יתכן? איך מצליח הטבע במקום שהפיזיקאים נכשלים?

המקור של ההיתוך הגרעיני הנפוץ כל כך אינו אלא השמש. האור והחום של השמש הם אנרגיה הנפלטת מהיתוך גרעיני על פני הכוכב הרחוק, הזורמת אלינו בדמות אור וחום. שמש הוא כוכב בעל מסה אדירה כל כך, שכוח המשיכה שלו לבדו מביא להיתוך הגרעיני הנדרש. וכך, באמצעות היתוך זה, זורם אלינו האור הטוב של השמש המביא חיים לעולם.

העם היהודי היה מפוזר ומפורד בין העמים במשך הרבה מאד שנים […] מה שאיחד את ישראל במשך כל הדורות דמה הרבה יותר לשמש המפעילה כוח משיכה אדיר והמצליחה ללכד כוחות שונים בעלי מטען חיובי סותר

דומני שבנקודה זו, אנו, העם היהודי, יכולים דוקא להיעזר בשמש, או לכל הפחות, במטפורה של השמש. כפי שאמרתי למעלה, העם היהודי היה מפוזר ומפורד בין העמים במשך הרבה מאד שנים. הכוח המופלא שליכד אותו לא היה "הכוח הגרעיני החזק". ישראל לא היו מכונסים בטריטוריה אחת ולא היתה ביניהם זיקה טבעית המלכדת עמים יחד. מה שאיחד את ישראל במשך כל הדורות דמה הרבה יותר לשמש המפעילה כוח משיכה אדיר והמצליחה ללכד כוחות שונים בעלי מטען חיובי סותר.

הקב"ה הוציא את ישראל "מכור הברזל" של מצרים שבו הם התפרקו לחלקיקים אלמנטריים – עבדים מדוכאים נטולי שורש – ועשה אותם לעם. כיצד? באמצעות עצם הזיקה אליו, באמצעות הברית עמו. כך התגבשו חלקיקים מפורקים לעם אחד. הם יצאו מהעבדות הבודדה שלהם ועברו "היתוך גרעיני" באמצעות כוח המשיכה העצום שמשה אותם ממצרים. הקב"ה בכבודו ובעצמו היה הכוח שצירף את ישראל ועשה אותם לעם, כמו שחוזרים הנביאים ואומרים שוב ושוב. כוחו האדיר הוא שעשה את הבלתי ייאמן ולקח "גוי מקרב גוי". הקב"ה חילץ את החלקיקים הבודדים, הפזורים, וכינס אותם יחד.

העובדה שנס זה התרחש נותנת לנו כיום פתח תקווה. התורה מתארת את תהליך התשובה כהתעוררות מחודשת של הכוח החזק המלכד את ישראל:

ושב ה' א‑להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א‑להיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א‑להיך ומשם יקחך. והביאך ה' א‑להיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך.

ונס זה אכן קרה, שוב. ישראל התפרדו לפרודות בעקבות כור ההיתוך של האמנציפציה החילונית, אך הקב"ה משך אותם, בעל כורחם כמעט, אל ארץ אבותיהם.

אולם, ממשיכה התורה ואומרת, בכך אין די. גם כאשר הקב"ה מפעיל את כוח המשיכה החזק שלו, מנער את מפת ההיסטוריה כבסופת אלקטרונים ומושך אליו חזרה את נדחי ישראל מכל הגלויות כבאיחוי מגנטי, עדיין לא נוצר מוקד חדש, גרעין חדש, שיהיה בסיס להתפתחות המשכית. יש שלב נוסף בתהליך:

ומל ה' א‑להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א‑להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' א‑להיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. והותירך ה' א‑להיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך. כי תשמע בקול ה' א‑להיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' א‑להיך בכל לבבך ובכל נפשך.

ההתנגדות של ישראל צריכה להתמוסס. ערלת הלב שלהם צריכה לסור. הם צריכים לשוב, להתקרב, לשמוע בקול ה', הקול הקורא להם והמבקש לשוב ולשוש עליהם כאשר שש על אבותיהם.

 

ביטול המגזריות: לא בשמים ההיא

במה דברים אמורים? מיד לאחר פרשת התשובה אומרת התורה: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. עד עתה דיברתי במשלים נפלאים ובמטפורות משמשות רחוקות. אבל למעשה מדובר בדברים פשוטים מאד, מעשיים מאד, קרובים מאד. בפיך ובלבבך לעשותו.

הציבור הדתי מתחלק היום למגזרים. מה שמלכד היום את המגזרים או מפריד אותם זה מזה אינו אלא אנרגיה מגנטית של אהבה עצמית. אנו מתכנסים סביב גרעינים מקומיים, ונאחזים בהם באופן נואש כדי לא לתבוע בים ההיולי הצף סביבנו. אולם חיבוק מגזרי זה מרחיק אותנו מהמשיכה היסודית שליכדה את ישראל בכל הדורות: הנאמנות לברית עם הקב"ה, המחויבות לשמירת תורה ומצוות, שמצדה אין כל הצדקה לחלוקה המגזרית.

המטען החיובי של ההיצמדות לגרעין – הוא הדוחה את האחר, ולא איזו אידאולוגיה או תיאולוגיה או כל סיבה רעיונית אחרת […] זהו הנרקיסיזם, האהבה העצמית, המפריד בינינו, וההבדלים הקטנים הם תירוצים

אנו מגוננים על המגזריות בקנאות, באינסטינקט קמאי, ללא מחשבה יתרה. בכל מפגש עם בן המגזר האחר משתחרר מטען של דחייה, של בוז. דחייה ובוז אלו אינם מתייחסים למשהו מסוים אלא לעצם האחרות של האחר, לעצם זה שהוא "חרדי", לעצם זה שהוא "מזרוחניק", לעצם זה שהוא "עממי", לעצם זה שהוא "חוסיד" או "ליטוואק". ובקיצור, לכך שהוא לא משלנו, שהוא לא שייך, לא מהמגזר. המטען החיובי של ההיצמדות לגרעין – הוא הדוחה את האחר, ולא איזו אידאולוגיה או תיאולוגיה או כל סיבה רעיונית אחרת. הנימוקים הרעיוניים לפיצול בין המגזרים אינם סיבות אלא תירוצים. זהו הנרקיסיזם, האהבה העצמית, המפריד בינינו, וההבדלים הקטנים הם תירוצים.

אהבה עצמית זו אינה אלא ערלת הלב. היא המונעת ממנו לשוב אל הקב"ה. שהרי שיבה אל הקב"ה, אל המקור האחד, מחייבת להבין שאין טעם במגזריות. שהיא ריקה, מיותרת, מזיקה. אנו חושבים שמה שמאחד אותנו הוא המגזריות. נדמה לנו שהמגזר הוא המעניק לנו שייכות, מקום, מוצקות. ואכן, במצב העניינים הנוכחי אין זה דמיון שווא. הגרעין המלכד נמצא במגזר ולא בקולו של הקב"ה הקורא לנו לשוב אליו, לשמוע בקולו.

אבל התשובה נמצאת ממש מעבר לפינה: בפיך ובלבבך לעשותו. המגזריות מיותרת, מזיקה, פגומה, פסולה. אנו מסוגלים להכיר בכך. מסוגלים לומר זאת. איננו צריכים ארבע או חמש מפלגות דתיות בכנסת. זהו אבסורד. ההבדלים בינינו כל כך קטנים לעומת הכוח העצום המחבר אותנו יחד. הרי מה מאחד אותנו אם לא הברית עם הקב"ה, הברית העתיקה של סיני? מה מלכד אותנו אם לא המשיכה העצומה שהוא משך אותנו אליו מארבע כנפות הארץ? והנה, הקב"ה כבר מל את לבבנו, והראיה: אנו מצליחים לשמוע את קולו. כעת נותר רק לעשות את הצעד האחרון, בפינו ובלבבנו, ולהודות כי המגזריות מיותרת. עלינו לשבור את חומות המגזריות ולהכיר מחדש בברית סיני, הברית המחברת בין כל הנשמעים לה' ולתורתו ועושה אותם לעם אחד בעל גרעין אחד.

 


[1] חנה אדן, ורדה אשכנזי ובלהה אלפרסון, להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית דמוקרטית, משרד החינוך 2001, עמ' 276.

[2] דוד בן-גוריון, "יחוד וייעוד", נצח ישראל, עיינות 1964, עמ' 34.

[3] שם, עמ' 33.

[4] שם.

[5] שם, עמ' 34.

[6] שם, עמ' 41. ההדגשה שלי, א"ל.

[7] הממוצע הישראלי, גם בניכוי חרדים וערבים, נמצא בתחתית רשימת מדינות הOECD.

[8] ר' מאמרו של בנימין לאשקר ב"השילוח", העורך השוואה מאירת עיניים בין היהודים שהיגרו מצפון אפריקה לצרפת לעולים לישראל. הוא מפריך שם את הטענה הפוגענית שהאנשים שעלו לישראל היו נחותים מאלו שהיגרו לארצות המערב.

[9] באשר לטענה כי ישראל היתה צריכה להתמודד עם עלייה מסיבית ללא תשתית כלכלית מפותחת בניגוד לארצות המערב, ראה ספרו של אורי כץ, כסף כחול לבן, כנרת זמורה דביר 2022. כץ מראה שם כי ישראל הצליחה למרות המדיניות של בן-גוריון ולא בזכותה. המסורת היהודית היא שהביאה להצלחה היהודית הפנומנלית בכל מדינות המערב, פרט למדינת ישראל –  בה הגניוס היהודי הצליח להרוס את עצמו.

[10] לפי ההיסטוריון צבי צמרת, את הפגמים שאני מייחס לבן גוריון יש לתלות דוקא בפנחס לבון. לדבריו, בן-גוריון תמך בעלייה בלתי מסויגת, ומדיניות כור ההיתוך שלו לא היתה חילונית כמו שהיתה מוסדית ותעסוקתית. לבון הוא שדחף לכיוון של החינוך החלוצי מתוך בוז למסורת, ובו בזמן החליש את כוחם של המוסדות בתהליך ההיתוך. ר' צבי צמרת, בן גוריון ולבון: שתי עמדות כלפי הקליטה הראויה של העולים בעלייה הגדולה, בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה, 1953-1948, דליה עופר (עורכת), יד יצחק בן-צבי 1996, עמ' 97-73. אולם, גם אם יש ממש בהבחנות אלו, איני חושב שמדובר בהבדלים דרמטיים. כפי שדבריו של בן-גוריון מוכיחים, הוא היה חלק מהתנועה החלוצית. זכויותיו בנוגע להקמת היישוב ולעידוד העלייה שמורות לו, אולם נראה שהיחס המזלזל אל העולים היה משותף לשניהם.

תמונה: Bigstock

19 תגובות על “דרוש כור היתוך, הפעם גרעיני

  • ניתוח מבריק!
    אני תוהה מה יקרה לפרוטונים ולנייטרונים אחרי שיותכו יחד לאטום אחד . חוששני שזה לא יהיה כה מרנין…
    מה גם, כמו שאומרים תמיד, השלם אינו שווה לסך חלקיו.

  • פלא של מאמר

  • כשם שהחומרים מה שמפריד ביניהם הוא מספר האטומים וכך נוצר עולם שלם רב ומגוון . כך השאיפה היא לכונן רב תרבותיות שתשלים ותפרה זה את זה

    וזוהי דרכו של עולם "אילולי הקנאה … אין העולם מתקיים וכו

    ואיפכא מסתברא ! לכונן מה שיותר מפלגות ופלגים שונים ומשונים ולא 2 בלבד … שאז המחלוקת היא מחודדת וקשה ואחריתא מי ישורנו … (עיין המחלוקת שגרמה לחורבן הבית וכו(

    כי זהו המפריד המאחד ולא חלילה להפך

    • ניתוח מעולה. לא רק שהמגזריות קורעת את העם ובעיקר את הציבור האמוני שבהחלט יכול להתאגד תחת ערכי ליבה תורניים, זאת ועוד בשם המגזריות ובעיקר זאת החרדית מושפלים מידי שנה עשרות צעירים בשמות וכינויי גנאי שבסך הכל חפצים כן להושיט יד לעם ישראל ולהתעלות מעל השלולית המגזרית.

  • יש הרבה מאוד פונקציות למגזריות. כמו כן, יש הרבה מאוד סיבות להליך התפתחותה. עצם גודלו של העם היושב בציון מאפשר היווצרות והתחזקות של תת-קבוצות על בסיס מוצא, אמונה, רמה כלכלית וכו'. קהילות קטנות בחו"ל לא סובלות מבעיות דומות.

    יותר חשוב בעיני, הרנייסנס והמהפכה הפרוטסנטית השפיעו עלינו בגדול. העולם החרדי כפי שהוא נראה היום הוא תוצאה של התפתחויות בעולם. הרי התבדלות מבחירה לא הייתה קיימת באירופה לפני האמנציפציה. הופעת הבחירה יצרה קונטקסט חברתי חדש ששינה במהות אותנו ואת הצורה שבה אנחנו רואים את עצמנו.

    אני רואה בהעצמת ובהקדשת הזהות החרדית תופעה בעייתית מאוד. לדעתי התופעה מפלגת בין שומרי תורה ומצוות ובכך חוצה את הגבול. למרות זאת, אני לא רואה סיבה להתמקד בבן גוריון. התבדלות מרצון, שהיא מחזקת מאוד את החברה החרדית ואף שומרת עליה, היא היא המפלגת אותה משאר העם.

    אל לנו לוותר על התבדלות לגמרי, אבל אפשר לקבוע את הכללים מחדש. עלינו להגדיר את בסיס ההשתייכות לעולם התורני על בסיס התורה גרידא ולא על בסיס צורת לבוש כזו או אחרת. עלינו לנצח את האליטיזם בוועדות הקבלה של בתי הספר. עלינו לחזור להתגורר בשכונות מעורבות (כלומר רב-מזגריות).

  • הרב קוק גאה בך!

  • אני מודה שעוד לא קראתי את המאמר,אבל די היה לי בכותרת של המאמר ואין לי אלא לומר דברי הבל ,וכי לא מה ששמר את עם ישראל לאורך כל הדורות זה לא המחיצות והחומות הגבוהות שהציבו גדולי ישראל כדי שלא יתבוללו ולא יושפעו מתרבות העמים אשר סביבותם ולא ההתכנסות הפנימית של קהילות ישראל היא ששמרה על זהותו ויחודו של עם ישראל,וכך גם במדינת ישראל החילונית הקהילה החרדית ומוסדות החינוך היחודיים שמרו על צביונו היהודי החרדי ,ראה מה קרה לאותם שמכנים את עצמם תלמידי הרב קוק זצ"ל לבני הציונות הדתית ששיתפו פעולה כבר בראשית דרכם עם הציונות החילונית, כיום אין להם שום מסגרת דתית ולא מפלגה דתית כולם מפוזרים בין המפלגות החילוניות ומושפעים מאורחותיהם(כמובן יש לא מעטים שאינם נופלים בשמירת המצוות ויראת שמים ) כנראה שכותב המאמר הזה יושב באיזה קתדרה באוניברסיטה ומשם הוא שואב את השקפותיו.

    • בן אור ?
      אתמהה

  • בן זכאי
    הייתי מבקש להעניק לדברים החשובים האלה פרספקטיבה היסטורית, כפי שהיא נראית לי "ממרום גילי":
    • דוד בן-גוריון, אשר מדינת ישראל חבה לו את תקומתה, היה כנעני בתפישת עולמו. ככזה, הוא טיפח את לימוד התנ"ך אבל דילג במפגיע על היצירה הרוחנית של תקופת חז"ל וימי הביניים וזלזל בהם. הוא סבר שיהדות התפוצות אבודה, העם העיברי בארץ ישגשג, והדתיים יהפכו להיות "שמורת טבע", מסיבה זו נאות לשחרר בחורי ישיבה מגיוס לצבא. אך היו ליישוב בארץ בשנים ההן אנשי רוח בעלי זיקה חזקה למסורת היהודית שהשפעתם הרעיונית היתה רבה מזו של בן גוריון , כמו ברל כצנלנסון וח.נ. ביאליק, והאידיאולגיה הכנענית דעכה וכבתה.
    • רבים מהחלוצים "החילוניים" אשר בנו את הארץ, באו מבתים דתיים, הם היו ספוגים במסורת ישראל סבא והכירו היטב את המקורות. "יש בקיבוץ ניר-דוד של השומר הצעיר יותר בעלי סמיכה לרבנות מאשר בכל קיבוצי הקיבוץ הדתי" העיד בפני חבר קיבוץ דתי מעמק בית שאן, לפני חמישים שנה. על כן, האנטי-דתיות הקנאית של השמאל הישן, יש בה הרבה מן המרד האישי בבית אבא וסבא וכיום היא עברה מן העולם והותירה שוקת שבורה. כל החברה הישראלית נעה ימינה ומצביעי העבודה ומרץ יחד הם פחות מ-10%. "הארץ" הוא עיתון מעולה ולא צריך להתרשם מדי מהבמה שהוא נותן לקצוות סהרוריים. זוהי גחמה אישית של בעל העתון ולא פרי שיקול דעת מקצועי.
    • ככלל, החברה הישראלית כולה שרויה בתהליך מרתק של חיפוש אחר ההגדרה "מיהו יהודי". זהו תהליך היסטורי פרי חבלי לידה המצויינים בחלקם במאמרו החשוב של אליהו לוי. בשיחות שהיו לי עם הסופר עמוס עוז לפני כ-25 שנה, על דמותה התרבותית-לאומית של החברה הישראלית, הוא התנבא בזו הלשון: "כנראה עתידה של החברה הישראלית טמון במה שתפיק מתוכה החברה החרדית. כיום זהו סיר לחץ אטום שאיננו יודעים מה מתבשל בתוכו. אך כאשר הלחץ בפנים יגבר והמכסה יעוף, יתגלו לנו דברים מופלאים. זה לא יהיה שיכפול של דור ההשכלה, זה יהיה משהו חדש שלא אנו נחליט מהו אבל הוא יהיה מרענן ומרתק", כה אמר במפתיע "הנביא עמוס", מתוך הערכה רבה לנכסי הרוח שהחברה הדתית משמרת.
    • הפילוג בחברה הדתית היום הוא אכן אנכרוניסטי. ראשיתו במחלוקת האם לשתף פעולה עם כלל ישראל במפעל הציוני, למרות שרובו איננו דתי, או להמנע מכך. 'המזרחי' הצטרף לתנועה הציונית ואילו אגודת ישראל החרימה אותה. זה היה לפני למעלה ממאה שנה אך בינתיים, שני מאורעות אדירי עוצמה טילטלונו ועיצבו מחדש את עולמנו: שואת אירופה מחד ותקומת מדינת ישראל מאידך. אכן, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.

  • מאמר יפה

  • ניתוח מבריק ומאלף. אבל הכותב הנכבד "שכח" את מאמר חז"ל על כך שב"עיקבתא דמשיחא – האמת תהיה נעדרת", כלומר תיעשה עדרים-עדרים. ואת זה אנחנו רואים. אני לא כרגע שום אדם שסביבו יכולים כל הדתיים להתאגד. הרי מה לנו יותר מאשר ה"שונאים" וה"מחבלים" בישיבת פונוביז, "דגל התורה" מול ה"פלס" וכו' וכו'. שלא לאמר שגם בציבור הדת"ל אין אחדות. יש הרי את האנשים שנמצאים כאן באינטרנט ומנגד יש את כל אלו כמו קובי לוי שהרב אידלשטיין שמבחינתם נחרץ גורלנו להיות בגהינום.
    כנראה שכור ההיתוך יהיה רק כאשר המשיח יגיע..

  • הזיה. מאמר תוקפני. אין קשר בין חלקיו. מלל ללא סוף בגנות בן גוריון. בסופו קריאה מטופשת לביטול המגזריות הנכונה כשלעצמה אולם אינה מנוסחת כהוגן. אין בה הצעה להבנה מהיכן הגיעה המגזריות ואיך לעשות את התהליך הזה.
    הרבה זמן לא קראתי מאמר משגיחי מסוג זה. תלי תניא בדלא תניא.

  • אז למעשה
    בפסח הקרוב כולנו נאכל קטניות או לא נאכל?

    • פיצוחים קלויים ישר מהכור

  • מאמר מלא טוב לב יהודי ואופטימיות של קולומבוס שיצא למסע הנועז. ובלי לקלקל את האווירה אנחנו נמצאים כבר עמוק עמוק בתוך כור ההיתוך האוטופי הזה בתהליך הסופרפוזיציה. שום החלטה לא צפויה מראש, אין דין אין דיין ואין דרך עד שהאינטרס האישי צץ והסופרפוזיציה קורסת לתוך עצמה באופן מבוזה.

  • האם חז"ל היו בעד כור היתוך או שהם היו בעד הפרדה לכיתות על בסיס הלכות טומאה וטהרה?

  • מה באמת יכול לאחד לכדי עיסה הומוגנית אחת חלקים רחבים במיינסטרים הדתי\מסורתי הישראלי בימנו ? רמז: לא הקב”ה. זו בעיקר אחדות האמונה בימין הלא-ליברלי כדת חדשה ובמשיחו (הנרקסיסט הפתולוגי הנודע… אפרופו נרקסיזם). וצודק הכותב שהימין הישראלי הוא כור היתוך, רק שכור היתוך מוציא תוצר הומוגני ברמה האטומית, וכל השאר מוקעים כבוגדים – לדוגמא בנט. אם זכור לי נכון, במאמרו האחרון של לוי, עלתה בין השורות התחושה שבנט אינו לגיטימי בעיניו, ובאופן משעשע כרגע קורא לאיחוד השורות בין דתיים (למעט בנט אני מניח, כי יש דתיים ויש דתיים).
    ד”א, ההיסטוריה של היהודים מרתקת וחשובה, אבל אחדות בין יהודים מעולם לא התקיימה, זו פיקציה. היסטורית היהדות התחילה כדת סינקרטיסטית (ע”ע סינקרטיזם בוויקיפדיה), משם התגלגלה בימי החשומונאים למלחמת אזרחים אכזרית לא פחות מהמלחמה היום בסוריה, ומשם הדבר רק הלך והדרדר כשהיהודים התחננו שהרומאים יצילו אותם מעצמם. ואת הפער בין יהדות המזרח והמערב אפשר אפילו לראות היום, ובצורה הקיצונית ביותר דווקא אצל החרדים…

    • לגבי המעבר החד מפסאודו-פיזיקה למטא-פיזיקה, שעליו מושתת המאמר. כלומר, הנסיון לייצר הקבלה בין היתוך גרעיני פיזיקלי לאחדות אמונית, או משהו כזה. דבר ראשון: בחירת הכותב במטאפורת האנרגיה הגרעינית איננה מקרית – מדובר בדבר הקרוב ביותר לPerpetuum Mobile שהאדם יכול ליצור – מכונת יש מאין שכוחה אינסופי לכאורה אבל טמונה בה גם שטניות מחרידה. דרך תחושת הפחד והמורא מכוח אדיר זה, הכותב מכניס את הקורא לעולמו האפל והמטריד. ובעולמו של הכותב מתקיימת האמונה ששר ההיסטוריה הוא הקב"ה ובני האדם הם פיונים במשחק הגדול שלו הקרוי "התוכנית האלוקית". וכאן אנחנו מגיעים למדינה קטנה, ישראל, חצי בננה על מפת העולם, שם ייקבע גורל האנושות כולה לשבט או לחסד, שם הקב"ה משחק בתת-מודע של היהודי המקדם רצונו אף אם הוא חילוני, כחצי אוטומט חסר בינה ובחירה עצמית מלאה – חמורו של משיח. זה הרעיון בגדול ולא הרבה יותר, ממש כמו סיפור קומיקס עם סופרמן וספיידרמן, רק עטוף בכל כך הרבה פאטוס …

  • תקראו את דמוקרטור

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל