דרוש כור היתוך, הפעם גרעיני

כדי להבין את דינמיקת החיים החברתיים שלנו אנו משתמשים לא אחת במטפורות ממדעי הטבע. במשפט הקודם לדוגמא השתמשתי במילה "דינמיקה" בהשאלה ממדעי הטבע כדי לתאר את החיים החברתיים. ברוח זו, אחת המטפורות המדעיות הרווחות בשיח הישראלי היא "כור היתוך". מטפורה זו רווחת כל כך בהקשרה החברתי, עד שכמעט נשכח מובנה המקורי.

הפוליטיקה הישראלית מורכבת מברית רופפת בין אינדיבידואלים הרוצים שיניחו להם לנפשם ומבריתות רופפות של קבוצות אינטרס שונות. הרעיון של "עם יהודי אחד" החותר לחזון משותף ותפיסת טוב אחת פס לגמרי מהשיח הישראלי

כור היתוך הוא מתקן שבו עושים שתי פעולות חשובות ושונות מאד. פעולה אחת היא הכנת סגסוגת. מכניסים שתי מתכות שונות לכור ההיתוך ומביאים אותן לטמפרטורה שבה הן הופכות ממוצק לנוזל. במצבן הנוזלי, המתכות מתחברות יחד בקשרים תוך-מולקולריים חדשים. כאשר המתכת הנוזלית מתקררת, מתקבלת "סגסוגת": מתכת המורכבת מיסודות שונים, שהיא חומר אחיד חדש לכל דבר ועניין. המתכות המקוריות מאבדות את התכונות הישנות שלהן והופכות לחומר בעל תכונות חדשות.

ברם, דומה שלא רבים היום זוכרים כי הפעולה העיקרית של כור ההיתוך אינה הכנת סגסוגת אלא הפקת מתכת מעפרה.

המתכת במצבה הגולמי, הטבעי, מצויה בצורה של סלע. הברזל מעורב בחומרים שונים, המכונים "סיגים", ההופכים אותו לאבן, לחומר שאינו גמיש. כדי להפוך את אבני הברזל למתכת יש צורך לטחון את האבן ולעשות אותה לעפר, ולאחר מכן להתיך את עפרת המתכת בחום גבוה עם חומרים נוספים, כמו פחם. ההתכה בחום גבוה הופכת את העפרה לנוזל ומפרקת את המתכת מהסיגים. הסיגים נקשרים בתהליך כימי אל החומרים הנוספים ומתקבלת מתכת טהורה.

הפרדת המתכת מן הסיגים בכור ההיתוך נקראת "צירוף", וכבר בתנ"ך היא משמשת לא אחת מטפורה חברתית: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ (ישעיהו א, כה); לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי (ירמיהו ט, ו); וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה (מלאכי ג, ג). לכך ניתן להוסיף את "כור הברזל" המשמש פעמיים בתנ"ך מטפורה לשעבוד מצרים (בדברים ד, כ, ובירמיהו יא, יד).

מטפורת "כור ההיתוך" צרובה בשיח הישראלי במשמעות הראשונה: יצירת חומר הומוגני משני חומרים שונים. לפי פירוש זה, "מדיניות כור היתוך" היא מדיניות חברתית המבקשת להפוך חברה הטרוגנית להומוגנית. היא לוקחת קבוצות שונות ומתיכה אותן בטמפרטורה גבוהה – התכה המפרקת את הקשרים החברתיים הפנימיים המלכדים את הקבוצות, מבטלת את התכונות הייחודיות להן ויוצרת חומר חדש, אחיד, בעל תכונות שונות מהמקור. הפולנים והמרוקאים, הרוסים והטוניסאים, הגרמנים והעירקים – כולם מותכים לכדי עיסה חדשה אחת: הצבר הישראלי.

אנו סבורים שמה שמאחד אותנו הוא המגזריות. נדמה לנו שהמגזר הוא המעניק לנו שייכות, מקום, מוצקות. ואכן, במצב העניינים הנוכחי אין זה דמיון שוא. הגרעין המלכד נמצא במגזר ולא בקולו של הקב"ה הקורא לנו לשוב אליו, לשמוע בקולו

כך, בספר הלימוד למקצוע האזרחות, "להיות אזרחים בישראל", מוצג הרעיון של כור היתוך כניגודה של המדיניות הרב-תרבותית המכירה בהטרוגניות של החברה. המחברות קובעות כי "החברה במדינת ישראל היא חברה הטרוגנית […] רב-עדתית ורב-תרבותית". אולם, הן מציינות, בשנים הראשונות לקום המדינה התעלמה ההנהגה מעובדה זו וניסתה לייצר "אומה ישראלית חדשה" על ידי היתוך של הקבוצות ההטרוגניות לכדי תרכובת אחידה.[1] כיוצא בו, מחיפוש הערך "כור היתוך" במנוע החיפוש "גוגל", עולה כי הגדרה זו קנתה לה שביתה. בעיתונות, בוויקיפדיה, במילונים אינטרנטיים, במאמרים אקדמיים ובדפי עבודה לבית הספר חוזרת שוב ושוב הגדרה זו: כור היתוך הוא מדיניות המנסה להפוך חברה הטרוגנית המורכבת מקבוצות שונות לחברה הומוגנית אחידה. במקומות שונים אף מצוין כי זהו תרגום של המונח "melting pot" שטבע הסופר הציוני ישראל זנגוויל דוקא ביחס לחברה בארה"ב. אפילו תלמיד חכם כמו הסופר אסף ענברי מאמץ לכאורה פרשנות זו במסתו: נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי.

אולם, אף שיש מידה של אמת בהגדרה זו, דומני כי המשמעות המקורית של מטפורת "כור ההיתוך" הישראלי היא הפיכת עפר למתכת ולא הכנת סגסוגת ממתכות שונות.

 

כור ההיתוך הבן גוריוני: להפוך "אבק אדם" לאדם

האדריכל הבלתי מעורער של מדיניות כור ההיתוך הישראלית הוא ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. ההיגיון העומד בבסיס מדיניות זו והקווים המנחים שלה משורטטים בבהירות בנאום מפורסם שנשא הלה בפני הפיקוד הגבוה של צה"ל בשנותיו הראשונות. בנאומו ניסח בן-גוריון את התפקיד החינוכי של צה"ל: "קליטה רוחנית" של העליה לישראל, "מיזוגה ועיצובה".[2]

בדבריו מצוינות שתי משימות חינוכיות שעליהן מופקד הצבא: מיזוג הגלויות אך גם עיצובן. למעשה הוא מקדיש בדבריו מקום גדול הרבה יותר לתפקיד המעצב: "התפוצה היהודית בארצות מזרח אירופה ובארצות האסלאם רוצה ומוכרחה לעלות. […] רובם הגדול של יהודים אלה חסרי כל, גם חסרי רכוש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם."[3] ובהמשך: "הגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים וללא יניקה במסורת ובחזון של האומה."[4]

בן-גוריון מכריז אפוא שהגיעה השעה שמלאך הברית ישב לחדש את הברית שהפכה את ישראל לעם. הוא יצרף, יטהר ויזקק אותם, ובכך יחדש את ימיהם כימי עולם וכשנים קדמוניות. למצרף הזה קוראים דוד בן-גוריון, וכור ההיתוך שלו הוא הצבא

מתוך שמדובר ב"ערב רב" וב"אבק אדם" (ביטוי אהוב מאד על בן-גוריון באותו נאום), כלומר בעפר חסר תועלת, יש צורך להתיכו, לצרפו ולחשלו בכור ההיתוך של מדינת ישראל. "הקליטה הרוחנית של עליה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון – היא מלאכה לא קלה. […] נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלווה אהבה עמוקה וטהורה לאיחוד נידחים אלה."[5] מדינת ישראל אמורה להפוך את אבק האדם לאדם, כמו שכור היתוך הופך עפרת מתכת למתכת. תפקיד אדיר זה, הפיכת העפר האנושי למתכת צברית ראויה, מטיל בן גוריון על הצבא.

במילים החותמות נאום זה משתמש בן-גוריון מפורשות במונח "כור היתוך" ואומר כך:

בכור ההיתוך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות הנכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים והנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, יונקת מעבר עתיק יומין, גדול עלילה ורב מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת-חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות וצמודה לחזון אחרית הימים שהגיעה תקופת ביצועו.[6]

בן-גוריון מבטא בצורה מפורשת וחד משמעית כי תפקיד כור ההיתוך הוא צירוף הסיגים. הוא מבקש לייצר מתכת מעפר ולא סגסוגת ממתכות שונות.

כור ההיתוך של בן-גוריון לא היה אלא גרסה מקומית של הרעיון הנאור שביקש להמיר את הדבק הפוליטי המסורתי בדבק אזרחי, דמוקרטי. במובן זה, ההיתוך הבן-גוריוני לא היה שונה מתהליכי הפירוק של העם היהודי במאה וחמישים השנה שקדמו לו

לא זו בלבד אלא שמילות הסיום של בן-גוריון הן פרפראזה לכאורה על הפסוקים ממלאכי:

הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת. וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה. וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת. (מלאכי ג)

בדומה לנבואת מלאכי, גם בדבריו של בן-גוריון אמורים הצירוף, הזיקוק והטיהור לייצר ברית חדשה, שתחדש את ימי האומה כקדם.

בן-גוריון מכריז אפוא שהגיעה השעה שמלאך הברית ישב לחדש את הברית שהפכה את ישראל לעם. הוא יצרף, יטהר ויזקק אותם, ובכך יחדש את ימיהם כימי עולם וכשנים קדמוניות. למצרף הזה קוראים דוד בן-גוריון, וכור ההיתוך שלו הוא הצבא. בן-גוריון מכתיר עצמו לכאורה ל"האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

 

הכישלון המר של כור ההיתוך

כור ההיתוך של בן-גוריון נכשל כישלון חרוץ. ממשיכי דרכו, האליטות הישראליות המנהלות את המדינה עד היום, המירו את החזון הציוני בזנותם אחרי הרעיון הפוסט-ציוני של "רב תרבותיות". החינוך הציוני – שביקש לתת צורה ליהודים שבן-גוריון כינה "ערב רב", "אבק אדם", "עשוקי חינוך ותרבות", "בליל" – הוא כישלון טוטאלי, מהדהד, מזעזע. כבר ברל כנצלסון כינה את תוצרי החינוך הציוני, שהוא עצמו עיצב את תכניו, "עמי ארצות". ואם תוצרי החינוך הציוני בשנות החמישים והשישים, שעליהם מביטים היום בהערצה, כונו "עמי ארצות", מה היה אומר ברל על החינוך הציוני המפואר כיום?[7]

כור ההיתוך של בן-גוריון יצר אשליה מלאכותית של אחדות, שכיסתה למשך זמן קצר על העובדה שאין גרעין חזק המלכד את העם

איני גס רוח כמו בן-גוריון. אין בי עזות המצח לכנות אנשים שיש להם אבות ואמהות וסבים וסבתות וחיים קהילתיים תוססים ועשירים בכינוי "ערב רב ואבק אדם". אולם החינוך הציוני מייצר במסות גדולות אנשים אבודים, מבולבלים, ללא מסורת, ללא הקשר היסטורי ברור, חסרי גאוה עצמית ובוודאי חסרי גאוה לאומית. באליטות שלנו מנשבת רוח רעה של יאוש, מרירות, אכזבה ושנאה עצמית. כדי להיווכח בכך, די לפתוח עיתון "הארץ" ביום אקראי. בניה ובנותיה של האליטה הציונית, שיש להם יכולת להגר בקלות למערב, אינם מהססים לעשות זאת. ומדוע לא? מערכת החינוך של האליטה הציונית אולי אינה נותנת להם השכלה יהודית, אך היא דואגת לפחות להשכלה מערבית ראויה. מדוע אפוא להשאר בלבנט החם ולא ללכת אל המקור?

לצד זאת, מי שבן-גוריון כינה "אבק אדם", שלא זכו להימנות עם האליטה הציונית, יוצאים קרחים מכאן ומכאן. יהודים בכל מדינות העולם מתבלטים בהשכלה שלהם, אולם החינוך הציוני מפגר בהרבה אחרי הממוצע היהודי העולמי.[8] החינוך הציוני הצליח לדכא את המסורת האוריינית המפוארת של היהודים.[9] ומה הפלא? הרי בן-גוריון בז למסורת זו וכינה את היהודים שנשאו אותה "עשוקי חינוך ותרבות". יהודים חינכו את הילדים שלהם במשך דורות על גבי דורות ללימוד תורה וטיפחו מסורת מפוארת של מוסדות קהילה, אבל בעיני בן-גוריון הם נחשבו ל"אבק" – הם הרי לא ידעו איך לחלוב פרות במשק.

האם הצליח בן-גוריון לייצר כאן לפחות חברה הומוגנית, או אם להשתמש במונח טוב יותר: לייצר ברית אמיצה בין חלקי העם, בין הגלויות השונות שהתקבצו לכאן? אני מקווה שאחרי חמש מערכות בחירות רצופות שבהן מתקשה הכנסת להרכיב קואליציה הצלחנו כבר להפנים שיש בעיה חמורה בנוגע לסולידריות במדינת ישראל. שבעים שנה של חינוך ציוני, ונראה שהציבור מתפרק לחלקיו האלמנטריים.

אנשים בחברה הישראלית מתעניינים בטובתם האישית, הקהילתית, המגזרית – כל אחד לפי רוחב האינטרס שלו. הפוליטיקה הישראלית מורכבת מברית רופפת בין אינדיבידואלים הרוצים שיניחו להם לנפשם ומבריתות אקראיות של קבוצות אינטרס שונות. הרעיון של "עם יהודי אחד", החותר לחזון משותף ותפיסת טוב אחת, פס לגמרי מהשיח הישראלי. מנהיגי המדינה מדברים גלויות על "שבטים" שונים, ונראה שכולם משוכנעים שלא ניתן לייצר כאן יותר משיתוף פעולה חלקי סביב אינטרסים חומריים.

כפי שכותב אסף ענברי במסה הנ"ל, כור ההיתוך של בן גוריון לא הציע מעולם משהו שיחבר בין חלקי העם: "כור ההיתוך ה'עברי' של בן-גוריון לא היה כור היתוך. הוא היה סטטוס קוו. במקום לגשר בין חילונים לדתיים באמצעות מצע זהות לאומי משותף, הוא הציע דו-קיום מנוכר במדינה שכל אזור בה הוא קנטון תרבותי." כור ההיתוך של בן-גוריון יצר אשליה מלאכותית של אחדות, שכיסתה למשך זמן קצר על העובדה שאין גרעין חזק המלכד את העם.[10]

 

חטאו של בן-גוריון: הניסיון לייצר "אדם חדש"

מדוע כשל כל כך כור ההיתוך של בן-גוריון? לבן-גוריון שמורות זכויות לא מבוטלות בביסוסה המוסדי של מדינת ישראל וכן בעידוד העלייה וקליטתה. הקמת מוסדות המדינה היתה אתגר לא פשוט בכלל, וקליטת מאות אלפי עולים בטווח זמן כה קצר היתה עניין לא מובן מאליו כלל וכלל. בן-גוריון עמד במשימות אלו באומץ רב, בתושיה ובתבונה פוליטית יוצאת דופן. אפשר תמיד להצביע על הפגמים בניהול מוסדות המדינה – והיו לא מעט – אך אנשים רבים כבר עשו זאת במקומי. בפועל, בן-גוריון הצליח להקים את מוסדות המדינה ולקלוט אליה מאות אלפי עולים בזמן קצר, וגם אם מבחינה חינוכית ותרבותית נדמה שמדינת ישראל היא כישלון, מבחינה מוסדית, איש אינו מטיל כיום ספק ביציבותה. באתגר המוסדי והניהולי עמד אפוא בן-גוריון לא רע בכלל.

האם כשלונו של בן גוריון טמון בהיבריס שלו? בכך שהוא ייחס לעצמו את תפקיד "מלאך הברית"? אף שהיה שם ללא ספק היבריס עצום, היבריס כשלעצמו אינו חטא. ההיבריס מגונה רק כשאין לו כיסוי, כשהוא גורם לאדם לנהוג בטרוף, במחשבה שלא ייבצר ממנו דבר. כל עוד מצליח האדם להגשים את המטרות שהוא שואף אליהן, אין להאשים אותו בהיבריס. מטרות שאפתניות אינן חטא והן עשויות אפילו להיות מעלה. במילים אחרות, אם מדיניות כור ההיתוך של בן-גוריון היתה מצליחה, לא היה לנו אלא לשבח אותו על תעוזתו, כשם שמשבחים אותו על הצלחתו בהקמת מוסדות המדינה, משימה יומרנית ו'משיחית' לא פחות.

בסופו של דבר, בן-גוריון וחבורת מפא"י לא היו שונים לא מן הליברלים ולא מן המרקסיסטים, ולא הוסיפו עליהם שום דבר מקורי. כולם ביקשו ליצור אדם חדש. יהיה זה אדם תבוני יותר מן הקודמים לו או אדם אותנטי וסוציאלי יותר

חטאו של בן גוריון טמון בכפירה הגאה שלו, בעזות שלו למחוק שם שמים מהמפעל של תחיית ישראל בארצו. הכינוי המזעזע "אבק אדם" שבן-גוריון מצמיד ליהודים הטובים שעלו לכאן משקף את חטאו של בן-גוריון ואת חטא החלוצים בכלל. בעיניהם, המסורת היהודית בת אלפי השנים, מסורת של שמירת מצוות ונאמנות לה' ולתורתו, לא היתה נחשבת אלא לאבק. הם ידעו לדבר גבוהה גבוהה על ייחודם של ישראל ועל מעלתם הרוחנית והמוסרית (כמו שבן-גוריון עצמו עשה באופן די מרשים באותו נאום שציטטתי ממנו למעלה, "יחוד ויעוד"). אולם יחוד ומעלה אלו לא היו אלא מליצה יפה לעליונותם המוחלטת של החלוצים: היכולת שלהם לחזור למה שהם פירשו קיום אותנטי.

האנשים שבן-גוריון מכנה "אבק אדם עשוקי חינוך ותרבות" היו יהודים שהמסורת האינטלקטואלית, הרוחנית, החינוכית, הפוליטית והחברתית שלהם החזיקה אותם בתנאים בלתי אפשריים במשך אלפיים שנה. הנס של קיבוץ גלויות, של שיבת ישראל לארצו, לא היה תוצר התעוררות ספונטנית של האתנוס העברי, שהצליח לברוא את עצמו מחדש כמו עוף החול, כמו שהציגו זאת אחד העם וחסידיו. היה זה הנס של אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. אלוקי ישראל הוא שקיבץ לכאן מאות אלפי יהודים טובים, סחופי הגלות, ולא החזון הנאור של "לא כלום מתמול – מחר הכל".

בסופו של דבר, בן-גוריון וחבורת מפא"י לא היו שונים לא מן הליברלים ולא מן המרקסיסטים, ולא הוסיפו עליהם שום דבר מקורי. כולם ביקשו ליצור אדם חדש. יהיה זה אדם תבוני יותר מן הקודמים לו או אדם אותנטי וסוציאלי יותר. היחס אל האדם המסורתי כאל "אבק" עולה בבירור מתנועת הפועלים, שממנה ינקה החברה החלוצית בארץ. רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם / רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם / הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ / וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְּלוּם, אומר המנון הפועלים. היחס המזלזל אל היהודים המסורתיים לא היה שמור לחלוצים בלבד. אדרבה, נראה שהיחידים שהתעלו עליהם בכך היו היהודים הגרמנים, היקה'ס הליברלים. (רק ניזכר איך התייחסה ארנדט, עוד הוגה שהאמינה שהאדם יכול להמציא את עצמו מחדש ללא הקשר לעבר, אל היהודים שחיו כאן בארץ; וכפי שהיא כינתה אותם, "אספסוף אוריינטלי".)

חזון יצירת "אדם חדש" פירק מהיהודים את הברית הנושנה שחיברה ביניהם, וכרת להם ברית חדשה. הם הפכו מיהודים ל"אזרחים"

היחס אל הישן כאל אבק אינו קשור לגורל של העם היהודי ולאתוס של "מהתנ"ך לפלמ"ח". הוא מקורי הרבה פחות מכך. מדובר באמונה רווחת שהאדם הקדם-מודרני אינו ראוי לתואר אדם, ורק אם נזנח לחלוטין את העבר הפרימטיבי, נוכל לזכות לכך ש"ישגב אדם". הצד השווה שבין החלוצים הציונים, הסוציאליסטים הבולשביקים והליברלים המערביים היה אמונתם ביכולתם לבנות מאפס אדם חדש. כל מה שקדם להם נחשב ל"אבק".

כללו של דבר, כור ההיתוך של בן-גוריון לא היה אלא גרסה מקומית של הרעיון הנאור שביקש להמיר את הדבק הפוליטי המסורתי בדבק אזרחי, דמוקרטי. במובן זה, ההיתוך הבן-גוריוני לא היה שונה מתהליכי הפירוק של העם היהודי במאה וחמישים השנה שקדמו לו. היתוך דומה התרחש בכל המדינות הנאורות: בכור ההיתוך של ברית המועצות, בכור ההיתוך של ארה"ב הליברלית, בכור ההיתוך של הלאומיות האירופאית. בכל המקרים הללו, חזון יצירת "אדם חדש" פירק את הברית הנושנה שחיברה בין היהודים וכרת להם ברית חדשה. הם הפכו מיהודים ל"אזרחים".

 

כור ההיתוך הבן גוריוני: קורנס נוסף בפירוק הברית של עם ישראל

באופן אירוני היה כור ההיתוך, שהגשים כאמור את החזון הנאור של יצירת אדם חדש, דוקא זרז לפירוק הסולידריות היהודית.

כור ההיתוך הנאור התיך מרוב מניין ובניין של העם היהודי את הנאמנות לברית, והיהדות הפסיקה לשמש ברית עם. פירוק זה התחיל הרבה לפני בן-גוריון. הוא התחיל מאה וחמישים שנה לפניו, עם תהליכי האמנציפציה באירופה שביקשו להסיר את הדבק המסורתי מן האנשים ולהמיר אותו בדבק אזרחי. תהליכי פירוק אלו הפכו את הדת לעניין פרטי ואת הקהילה היהודית לחיבור וולונטרי מקומי. בן-גוריון לא היה אלא 'מכה בפטיש' מקומי של תהליך זה. במידה מסוימת, הוא היה תוצר שלו. יתכן שניסה דוקא לאחות את העם, אלא שבלי להיות מודע לכך, הוא השתמש בשיטות שפירקו אותו מלכתחילה.

המגזר החרדי והמגזר הציוני-דתי הם קבוצות בעלי גרעין שונה. יש להם מערכת חינוך סגורה, מוקדי סמכות עצמאיים ושפה ייחודית. אין מרכז אחד שסביבו מתאגדים. אין מטרה אחת חשובה דיה המלכדת את כולם והנוטעת בהם תחושה של עם אחד

בעקבות האמנציפציה נעשתה היהדות לעניין מגזרי, פרטי. היהדות היתה לגורם מפלג, הבוצע את העם למגזרים. הפרדת הקהילות של הרש"ר הירש היא ביטוי לתהליך פירוק זה. היהדות האורתודוקסית היתה למגזר אחד מבין רבים, המתנהלים כל אחד לעצמו, עם מערכת חינוך משל עצמו, מוקדי סמכות עצמאיים, טקסים ושפה פנימית משלו. לכל מגזר כוח פנימי המלכד אותו – מוקד אחד שסביבו הכל מתרכז. גם אם המוקדים מנהלים ביניהם קשרים, חזקים יותר או פחות, אלו הם קשרים בין-גרעיניים שלהם מוקד שונה, ולא חלקיקים החגים סביב מרכז אחד. בימינו הדבר בולט במיוחד ביחסים שבין החרדים לציונות הדתית. המגזר החרדי והמגזר הציוני-דתי הם קבוצות בעלי גרעין שונה. יש להם מערכת חינוך סגורה, מוקדי סמכות עצמאיים ושפה ייחודית. אין מרכז אחד שסביבו מתאגדים. אין מטרה אחת חשובה דיה המלכדת את כולם והנוטעת בהם תחושה של עם אחד.

בין בתרי המגזרים שרוי העם היהודי, כלומר אוסף של אינדבידואלים וקבוצות ללא מוקד משותף שנהוג לפעמים לכנותו "הציבור החילוני", משל היה מדובר בקבוצה אחת. אבל זו טעות. לחילוניות אין מרכז. הדבר היחיד המגדיר את "הציבור החילוני" הוא שלילה, כלומר זיקה רופפת ליהדות. ואדרבה, אם יש דבר המחבר את "הציבור החילוני" בישראל זה לזה, הרי הוא הזיקה שעוד נותרה בהם ליהדות, כלומר הזיקה שלהם אל המסורת היהודית. מלבד זאת אין לקבוצה זו גרעין מלכד. האזרחות הישראלית אינה מלכדת את תושבי תל-אביב ואת תושבי שדרות, בדיוק כמו שהיא אינה מלכדת את תושבי בקה אל-גרביה ואת תושבי בני-ברק.

לאורך הגלות, מה שאיחד את תפוצות ישראל היה היהדות. בתפוצות ישראל לא התקיימו הגורמים הרגילים המאחדים עמים: שפה, טריטוריה, היסטוריה ממשית משותפת וקשרי דם. ישראל חיו אלפי שנים, שהן דורות רבים מאד, ללא היסטוריה המשותפת לקהילות השונות, ללא טריטוריה משותפת, ללא שפה אחת, וללא קשרי חיתון משמעותיים. למרות זאת, כפי שמראה יחזקאל קויפמן בספרו "גולה ונכר", הצליח העם היהודי לשמר באופן מלאכותי זיקה לטריטוריה – ארץ ישראל, זיקה לשפה – עברית, זיקה להיסטוריה – ההיסטוריה של התנ"ך, ותחושת משפחה אחת.

אם יש דבר המחבר את "הציבור החילוני" בישראל זה לזה, הרי הוא הזיקה שעוד נותרה בהם ליהדות, כלומר הזיקה שלהם אל המסורת היהודית […] האזרחות הישראלית אינה מלכדת את תושבי תל-אביב ואת תושבי שדרות, בדיוק כמו שהיא אינה מלכדת את תושבי בקה אל-גרביה ואת תושבי בני-ברק

כפי שטוען קויפמן, הסולידריות היהודית לא נשמרה מכוח עמידות מופלאה של האתנוס העברי, כמו שדימה בן-גוריון ברוח אחד-העם. היא נשמרה בזכות עמידות מופלאה של הברית בין ישראל לקב"ה. רק בזכות ברית זו יכלו יהודים להתאבל על חורבן המקדש אלפי שנים אחרי שהתרחש ולהרגיש שהדבר אירע להם, לכל מי ששותף לברית עם הקב"ה, לכל העם היהודי בכל תפוצותיו.

אולם ההיתוך הבן-גוריוני, שלא היה אלא יבוא מקומי של המוטיבציה הנאורה ליצירת אדם חדש, המשיך את הקו של הפירוק החילוני: הוא סיפר ליהודים שבאו לכאן שכעת הם עם חדש המלוכד בזכות הריבונות שלו ובאמצעות האזרחות – עם "עצמאי", "בריא", "טבעי", "היסטורי" (מילים חביבות מאד על האינטלקטואלים בני העלייה השניה). היהדות אינה אלא קשר אתני-היסטורי, והאמונה היהודית היא בסך הכל תוצר לאומי מסוים, תוצר היסטורי של העם היהודי ההיסטורי.

למרות כל המילים היפות שידע לומר בן-גוריון על המסורת היהודית (וכל המילים הרעות שידע לומר על "המשכילים", "המתבוללים", "היהדות הליברלית", "הסוציאליסטים", ובכלל, על כל מי שלא היה חלוץ בדיוק בגרסה שלו), הערך שהוא ייחס למסורת היה היסטורי בלבד. זאת בדיוק כמו שאר החבורה האחד-העמיסטית שבה הסתובב. כולם הרגישו חכמים מחוכמים בלעגם ליהודים המתבוללים ובחלקם שבחים סנטימנטליים למסורת היהודית. אלא ששבחים אלו הדגישו תמיד את הערך ההיסטורי של המסורת ואת הצורך לייצר אדם חדש, נאור, המבין שאין למסורת אלא ערך זה בלבד.

למרבה הצער, בתפקיד הפירוק נחל כור ההיתוך החילוני הצלחה לא מעטה. הברית שאיחדה את העם היהודי אכן התפרקה, והפירוק התבטא בראש ובראשונה בשינוי בתפיסה העצמית של היהדות הדתית.

 

מיהדות ל"יהדויות": אבדן המרכז היהודי

הפירוק החילוני לא התבטא רק בנטישה פרטית של קהל ישראל. חזון יצירת האדם החדש עשה את הדתיות עצמה לעניין פרטי ופירק בכך את היהדות לחלקיה האלמנטריים. היא התפצלה למגזרים: המגזר החרדי והמגזר הציוני-דתי, ובתוכם לעוד תת-מגזרים ועדות: ספרדים, ליטאים, חסידים מסוג זה, חסידים מסוג אחר, חרד"לים, דתיים-ליברלים, דתיים-מסורתיים וכוליה. היהדות הפסיקה להחשב ברית עם הקב"ה ולשמש דבק המחזיק יחד את העם היהודי. הדבקות בשמירת תורה ומצוות היתה לעניין 'מגזרי', ואפילו אותם יהודים שנשארו נאמנים לקב"ה כבר אינם מרגישים סולידריות ממשית ביניהם.

כיום נוצר רושם שאכן אין עוד "יהדות" אלא "יהדויות". יש יהדות של החרדים ויהדות של הציונות הדתית, וכל אחת מהן מתחלקת לתת-גוונים. היהדות היא אורח חיים ואמונות המלכדים מגזר מסוים והמבחינים אותו משאר הציבור. היא עניין מפריד ולא עניין מאחד

הפיצול של היהדות לזרמים שונים אינה דבר חדש כמובן. מקדמת דנא התקיימו מחלוקות בבית המדרש ויצרו זרמים שונים. אם בית שמאי ובית הלל ואם יהדות ספרד ויהדות אשכנז, חסידים ומתנגדים ועוד. כיוצא בו, גם מחלוקות פוליטיות בין קהילות הן מסורת עתיקה ומפוארת. אולם בכל הפיצולים והמאבקים האלו נשמר תמיד המרכז האחד. אחדות המרכז התבטאה בסמכות האחת שאיחדה את ישראל. היתה זו התורה: סמכות חוקית, חינוכית ופוליטית, ששימשה מוקד שסביבו חגו הוויכוחים והפיצולים. היהדות היתה אחת במובן שכל הקולות בבית המדרש רבו עליה. היהדות היתה ספר התורה במרכז המעגל, שהכל רוצים לרקוד אתו.

אולם כיום נוצר רושם שאכן אין עוד "יהדות" אלא "יהדויות". יש יהדות של החרדים ויהדות של הציונות הדתית, וכל אחת מהן מתחלקת לתת-גוונים. היהדות היא אורח חיים ואמונות המלכדים מגזר מסוים והמבחינים אותו משאר הציבור. היא עניין מפריד ולא עניין מאחד. לחרדים לא אכפת מה קורה לדתיים הלאומיים, ולדתיים הלאומיים לא אכפת מה קורה לחרדים. המאבק ביניהם הוא מאבק על משאבים ולא על סמכות המרכז. אין מתקיים כיום ויכוח ממשי בין הקבוצות. לכל אחד ספר תורה משלו ומעגל משלו.

העדר המקדש, במובן זה, הוא מטפורה להעדר המרכז. הרי לא ניתן לדמיין היום מקדש, מהסיבה הפשוטה שלא תתכן הסכמה בין חלקי העם מי ינהל אותו. בזמן בית שמאי ובית הלל היה עדיין מקדש אחד. היה מרכז. מרכז זה נשמר באופן רוחני גם לאחר חורבן הבית, באמצעות התלכדות העם סביב התורה. אולם היום אין מקדש אחד אלא מספר מקדשים: יש מקדש לליטאים, מקדש לחסידים, מקדש לציונות הדתית, מקדש לאליטה הציונית, מקדש ליהדות הספרדית. לכל אחד מוקד סמכות משלו שאינו מתחשב באחר.

הציבור הדתי מתחלק היום למגזרים. מה שמלכד היום את המגזרים או מפריד אותם זה מזה אינו אלא אנרגיה מגנטית של אהבה עצמית. אנו מתכנסים סביב גרעינים מקומיים ונאחזים בהם באופן נואש, כדי לא לתבוע בים ההיולי הצף סביבנו

הפירוק החילוני עשה את היהדות לעניין פרטי. היהדות היום היא בחירה פרטית של אנשים מסוימים באוכלוסיה המתלכדים יחד סביב האמונות ואורח החיים שלהם. היא אינה עוד "ברית עם" כפי שהיתה לאורך הגלות. היא עניין 'מגזרי'. להיות דתי משמעו להיות חלק ממגזר מסוים ולא חלק מעם.

 

דרוש היתוך גרעיני

בדיעבד, בן-גוריון אכן צדק. במצבו המפורק העכשווי של עם ישראל הוא אכן זקוק להיתוך. ההיתוך החילוני פירק את העם היהודי למגזרים, וכעת אין גרעין אחד המלכד אותו. אולם הוא טעה בסוג ההיתוך הדרוש.

כדי להתגבר על פירוק העם היהודי למגזרים אין די בהיתוך פשוט. נדרש היתוך גרעיני. כור היתוך גרעיני הוא החזון האוטופי של הפיזיקאים. זהו כור שבו יהיה ניתן להתיך שני גרעינים קלים ולהפוך אותם לאטום אחד באופן מבוקר. דא עקא, אטומים אינם אוהבים שמחברים אותם. הם טעונים במטענים חשמליים חיוביים הדוחים זה את זה כמו קטבים חיוביים של שני מגנטים. המניפולציה היחידה שפיזיקאים מצליחים לעשות כדי להתיך אטומים יחד היא לגרום להם להתנגש זה בזה במהירות עצומה כל כך, שתהיה חזקה יותר מכוח הדחיה שהם מפעילים זה על זה. אלא שכך נולדת בעיה חדשה: כאשר גופים נעים במהירות עצומה, כלומר מגיעים לטמפרטורה כה לוהטת, קשה מאד לשלוט בהם. אין אף מכל שבכוחו להכיל אותם. הם פשוט יוצאים משליטה. הפיזיקאים מנסים לבנות כבר עשורים מכל שיצליח להחזיק יחד את האטומים המופרעים, אך ללא הצלחה יתרה.

אולם יש בטבע מקרה נפוץ מאד של היתוך גרעיני. למעשה, היתוך גרעיני הוא המקור העיקרי של אנרגיה בעולמנו, והחיים כולם תלויים בו. כיצד זה יתכן? איך מצליח הטבע במקום שהפיזיקאים נכשלים?

המקור של ההיתוך הגרעיני הנפוץ כל כך אינו אלא השמש. האור והחום של השמש הם אנרגיה הנפלטת מהיתוך גרעיני על פני הכוכב הרחוק, הזורמת אלינו בדמות אור וחום. השמש היא כוכב בעל מסה אדירה כל כך, שכוח המשיכה שלו לבדו מביא להיתוך הגרעיני הנדרש. וכך, באמצעות היתוך זה, זורם אלינו האור הטוב של השמש המביא חיים לעולם.

העם היהודי היה מפוזר ומפורד בין העמים במשך שנים רבות […] מה שאיחד את ישראל במשך כל הדורות דמה הרבה יותר לשמש המפעילה כוח משיכה אדיר והמצליחה ללכד כוחות שונים בעלי מטען חיובי סותר

דומני שבנקודה זו, אנו, העם היהודי, יכולים דוקא להעזר בשמש, או לכל הפחות במטפורה של השמש. כפי שאמרתי למעלה, העם היהודי היה מפוזר ומפורד בין העמים במשך הרבה מאד שנים. הכוח המופלא שליכד אותו לא היה "הכוח הגרעיני החזק". ישראל לא היו מכונסים בטריטוריה אחת ולא היתה ביניהם זיקה טבעית המלכדת עמים יחד. מה שאיחד את ישראל במשך כל הדורות דמה הרבה יותר לשמש המפעילה כוח משיכה אדיר והמצליחה ללכד כוחות שונים בעלי מטען חיובי סותר.

הקב"ה הוציא את ישראל "מכור הברזל" של מצרים שבו הם התפרקו לחלקיקים אלמנטריים – עבדים מדוכאים נטולי שורש – ועשה אותם לעם. כיצד? באמצעות עצם הזיקה אליו, באמצעות הברית עמו. כך התגבשו חלקיקים מפורקים לעם אחד. הם יצאו מהעבדות הבודדה שלהם ועברו "היתוך גרעיני" באמצעות כוח המשיכה העצום שמשה אותם ממצרים. הקב"ה בכבודו ובעצמו היה הכוח שצירף את ישראל ועשה אותם לעם, כמו שחוזרים הנביאים ואומרים שוב ושוב. כוחו האדיר הוא שעשה את הבלתי ייאמן ולקח "גוי מקרב גוי". הקב"ה חילץ את החלקיקים הבודדים, הפזורים, וכינס אותם יחד.

העובדה שנס זה התרחש נותנת לנו כיום פתח תקוה. התורה מתארת את תהליך התשובה כהתעוררות מחודשת של הכוח החזק המלכד את ישראל:

וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

ונס זה אכן קרה, שוב. ישראל התפרדו לפרודות בעקבות כור ההיתוך של האמנציפציה החילונית, אך הקב"ה משך אותם, בעל כרחם כמעט, אל ארץ אבותיהם.

אולם, ממשיכה התורה ואומרת, בכך אין די. גם כאשר הקב"ה מפעיל את כוח המשיכה החזק שלו, מנער את מפת ההיסטוריה כבסופת אלקטרונים ומושך אליו חזרה את נדחי ישראל מכל הגלויות כבאיחוי מגנטי, עדיין לא נוצר מוקד חדש, גרעין חדש, שיהיה בסיס להתפתחות המשכית. יש שלב נוסף בתהליך:

וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

ההתנגדות של ישראל צריכה להתמוסס. ערלת הלב שלהם צריכה לסור. הם צריכים לשוב, להתקרב, לשמוע בקול ה', הקול הקורא להם והמבקש לשוב ולשוש עליהם כאשר שש על אבותיהם.

 

ביטול המגזריות: לא בשמים היא

במה דברים אמורים? מיד לאחר פרשת התשובה אומרת התורה: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. עד עתה דיברתי במשלים נפלאים ובמטפורות משמשות רחוקות. אבל למעשה מדובר בדברים פשוטים מאד, מעשיים מאד, קרובים מאד. בפיך ובלבבך לעשותו.

הציבור הדתי מתחלק היום למגזרים. מה שמלכד היום את המגזרים או מפריד אותם זה מזה אינו אלא אנרגיה מגנטית של אהבה עצמית. אנו מתכנסים סביב גרעינים מקומיים ונאחזים בהם באופן נואש, כדי לא לתבוע בים ההיולי הצף סביבנו. אולם חיבוק מגזרי זה מרחיק אותנו מהמשיכה היסודית שליכדה את ישראל בכל הדורות: הנאמנות לברית עם הקב"ה, המחויבות לשמירת תורה ומצוות, שמצדה אין כל הצדקה לחלוקה המגזרית.

המטען החיובי של ההיצמדות לגרעין – הוא הדוחה את האחר, ולא איזו אידאולוגיה או תאולוגיה או כל סיבה רעיונית אחרת […] זהו הנרקיסיזם, האהבה העצמית, המפריד בינינו, וההבדלים הקטנים הם תירוצים

אנו מגוננים על המגזריות בקנאות, באינסטינקט קמאי, ללא מחשבה יתרה. בכל מפגש עם בן המגזר האחר משתחרר מטען של דחיה, של בוז. דחיה ובוז אלו אינם מתייחסים למשהו מסוים אלא לעצם האחרות של האחר, לעצם זה שהוא "חרדי", לעצם זה שהוא "מזרוחניק", לעצם זה שהוא "עממי", לעצם זה שהוא "חוסיד" או "ליטוואק". ובקיצור, לכך שהוא לא משלנו, שהוא לא שייך, לא מהמגזר. המטען החיובי של ההיצמדות לגרעין – הוא הדוחה את האחר, ולא איזו אידאולוגיה או תאולוגיה או כל סיבה רעיונית אחרת. הנימוקים הרעיוניים לפיצול בין המגזרים אינם סיבות אלא תירוצים. זהו הנרקיסיזם, האהבה העצמית, המפריד בינינו, וההבדלים הקטנים הם תירוצים.

אהבה עצמית זו אינה אלא ערלת הלב. היא המונעת ממנו לשוב אל הקב"ה. שהרי שיבה אל הקב"ה, אל המקור האחד, מחייבת להבין שאין טעם במגזריות. שהיא ריקה, מיותרת, מזיקה. אנו חושבים שמה שמאחד אותנו הוא המגזריות. נדמה לנו שהמגזר הוא המעניק לנו שייכות, מקום, מוצקות. ואכן, במצב העניינים הנוכחי אין זה דמיון שוא. הגרעין המלכד נמצא במגזר ולא בקולו של הקב"ה הקורא לנו לשוב אליו, לשמוע בקולו.

אבל התשובה נמצאת ממש מעבר לפינה: בפיך ובלבבך לעשותו. המגזריות מיותרת, מזיקה, פגומה, פסולה. אנו מסוגלים להכיר בכך. מסוגלים לומר זאת. איננו צריכים ארבע או חמש מפלגות דתיות בכנסת. זהו אבסורד. ההבדלים בינינו קטנים כל כך לעומת הכוח העצום המחבר אותנו יחד. הרי מה מאחד אותנו אם לא הברית עם הקב"ה, הברית העתיקה של סיני? מה מלכד אותנו אם לא המשיכה העצומה שהוא משך אותנו אליו מארבע כנפות הארץ? והנה, הקב"ה כבר מל את לבבנו, והראיה: אנו מצליחים לשמוע את קולו. כעת נותר רק לעשות את הצעד האחרון, בפינו ובלבבנו, ולהודות כי המגזריות מיותרת. עלינו לשבור את חומות המגזריות ולהכיר מחדש בברית סיני, הברית המחברת בין כל הנשמעים לה' ולתורתו והעושה אותם לעם אחד בעל גרעין אחד.

 

---

[1] חנה אדן, ורדה אשכנזי ובלהה אלפרסון, להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית דמוקרטית, משרד החינוך, 2001, עמ' 276.

[2] דוד בן-גוריון, "יחוד ויעוד", בתוך נצח ישראל, עיינות, 1964, עמ' 33-32.

[3] שם, עמ' 33.

[4] שם.

[5] שם, עמ' 34.

[6] שם, עמ' 41. ההדגשה שלי, א"ל.

[7] הממוצע הישראלי, גם בניכוי חרדים וערבים, נמצא  בתחתית רשימת מדינות הOECD.

[8] ר' מאמרו של בנימין לאשקר ב"השילוח", העורך השוואה מאירת עיניים בין היהודים שהיגרו מצפון אפריקה לצרפת לעולים לישראל. הוא מפריך שם את הטענה הפוגענית שהאנשים שעלו לישראל היו נחותים מאלו שהיגרו לארצות המערב.

[9] באשר לטענה כי ישראל היתה צריכה להתמודד עם עלייה מסיבית ללא תשתית כלכלית מפותחת בניגוד לארצות המערב, ראה ספרו של אורי כץ, כסף כחול לבן, כנרת זמורה דביר, 2022. כץ מראה שם כי ישראל הצליחה למרות המדיניות של בן-גוריון ולא בזכותה. המסורת היהודית היא שהביאה להצלחה היהודית הפנומנלית בכל מדינות המערב, פרט למדינת ישראל – שבה הגניוס היהודי הצליח להרוס את עצמו.

[10] לפי ההיסטוריון צבי צמרת, את הפגמים שאני מייחס לבן-גוריון יש לתלות דוקא בפנחס לבון. לדבריו, בן-גוריון תמך בעלייה בלתי מסויגת, ומדיניות כור ההיתוך שלו לא היתה חילונית אלא מוסדית ותעסוקתית. לבון הוא שדחף לכיוון של החינוך החלוצי מתוך בוז למסורת, ובו בזמן החליש את כוחם של המוסדות בתהליך ההיתוך. ר' צבי צמרת, בן-גוריון ולבון: שתי עמדות כלפי הקליטה הראויה של העולים בעלייה הגדולה, בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה, 1953-1948, דליה עופר (עורכת), יד יצחק בן-צבי, 1996, עמ' 97-73. אולם, גם אם יש ממש בהבחנות אלו, איני חושב שמדובר בהבדלים דרמטיים. כפי שדבריו של בן-גוריון מוכיחים, הוא היה חלק מהתנועה החלוצית. זכויותיו בנוגע להקמת היישוב ולעידוד העלייה שמורות לו, אולם נראה שהיחס המזלזל אל העולים היה משותף לשניהם.

תמונה: Bigstock