הקרבה הפוליטית אל הקב"ה

הימים הנוראים הם זמן של קרבה בין הקב"ה לבין עם ישראל. כך לדוגמא כותב הרמב"ם: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהמצאו'" (הלכות תשובה ב, ח). מדברי הרמב"ם עולה לכאורה שהקרבה בימים הנוראים באה לידי ביטוי בכך שבקשותינו בימים אלו מתקבלות יותר, ותהליך התשובה שלנו צולח יותר. לכן,  טוב יותר להתפלל ולבקש ולחזור בתשובה דווקא בעשרת ימי תשובה.

תיאור הימים הנוראים בתור ימי קרבה אינו ברור מאליו, שכן אלו הם ימים של המלכת ה' ושל עמידה לדין לפני ה'. כאשר רואים בימים הנוראים ימים של דין, נראה מוזר לחשוב עליהם בתור ימים של קרבה

אך תיאור הימים הנוראים בתור ימי קרבה אינו ברור מאליו, שכן אלו הם ימים של המלכת ה' ושל עמידה לדין לפני ה'. כאשר רואים בימים הנוראים ימים של דין, נראה מוזר לחשוב עליהם בתור ימים של קרבה. כפי שאנו אומרים בתפילת ראש השנה, "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחו לפניך כל הברואים." בעת ההמלכה אנו מצפים שיעלו בנו רגשות של יראה ופחד כלפי הקב"ה, ולא נראה שיש מקום לבקש ממנו את בקשותינו ולפרט את חרטתנו כפי שהיינו עושים לפני מישהו שאנו קרובים אליו. ביום הדין, הריחוק [דיסטנס] בין המלך השופט ובין העם העומדים לפניו לדין נוכח יותר מן הקרבה ביניהם. ביום המלכת ה', נראה שלא מתאים לדבר על קרבה בינו לבין בין בני האדם.

עניין הקרבה  למלך בימים אלה, אם כן, טעון בירור. איך אנו יכולים להתקרב לקב"ה ביום המלכתו למלך וביום עומדנו לדין?

 

קרבת העבד למלך

כדי להבין את הקרבה של הימים הנוראים, נפנה לבחון את הקרבה בין משה לה', שאנו מתוודעים אליה בקריאת התורה של יום כיפור. באחד הרגעים הדרמטיים ומעוררי היראה ביותר בחומש, בעת שמשה מתחנן שה' יסלח לעמו, הוא מבקש מהקב"ה לדעת את דרכיו. משה פונה לקב"ה בגלל הקרבה ביניהם: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך" (שמות לג, יג). משה מבקש מה' שיראה לו את דרכיו, משום שהוא מצא חן בעיני ה'. תגובתו של הקב"ה למשה, העומד במתח ובחוסר ודאות, היא אישור הקרבה הזו: "ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, יז). משה מעז לבקש לדעת את דרכיו של ה' בגלל הקרבה המיוחדת בינו לבין הקב"ה, וקרבה זו היא גם הסיבה להיענותו של ה'.

אין ספק שהתורה מלמדת כי בני אדם העשויים בשר ודם יכולים להתקרב לקב"ה, דבר שלולא היינו למדים אותו מהתורה אולי לא היינו יכולים להעלות על דעתנו שהוא אפשרי. אך מה טיבה של הקרבה בין משה לבין ה'?

אנו רגילים לחשוב על קרבה במסגרת יחסי אהבה – קרבה בין בני משפחה או חברים. הקרבה בין משה לה' מלמדת שיש קשר קרבה משמעותי נוסף: בין עבד לאדון או למלך

נסתכל במקור נוסף, שבו מודגשת הקרבה בין משה לקב"ה. כאשר מערערים אהרן ומרים על ייחודיותו של משה, מתערב הקב"ה בכבודו ובעצמו כדי להגן על משה ולהעיד על הקרבה המיוחדת ביניהם: "פה אל פה אדבר בו ותמונת ה' יביט" (במדבר יב, ח). הקב"ה מתאר שהוא מדבר עם משה פה אל פה, זאת אומרת באופן קרוב וישיר. באותו הקשר מלמדת התורה גם על הייחודיות של משה עצמו, המאפשרת קרבה זו: הקב"ה מתאר את משה "עבדי משה" ומדגיש "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ו). כך אנו אומרים גם בתפילת שבת: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו." נראה שבסיס הקרבה הוא היותו של משה "עבד נאמן". בזכות זאת הוא מוצא חן בעיני ה' ומדבר עמו באופן ישיר. ואכן, משה הוא אחד מהיחידים בתנ"ך שזוכה לתואר "עבד ה'" (דברים לד, ה).

אנו רגילים לחשוב על קרבה במסגרת יחסי אהבה – קרבה בין בני משפחה או חברים. הקרבה בין משה לה' מלמדת שיש קשר קרבה משמעותי נוסף: בין עבד לאדון או למלך. אנו מדברים על הקב"ה בתור אבינו, ונוטים לחשוב כי הקרבה שלנו אל הקב"ה היא קרבה של בן לאביו. אולם, הקרבה בין משה לקב"ה מלמדת שיש גם קרבה לקב"ה בתור מלך, ולא רק בתור אב. אם ברצוננו להבין את הקרבה לקב"ה בראש השנה, זו הקרבה ששעלינו להתרכז בה. כפי שאציע בהמשך, קרבה זו אינה סותרת את המלכתו של ה' אלא תלויה בה.

 

קרבה של שיתוף פעולה

הקשר בין עבד למלך רחוק מעולמנו, שבו עבדות נתפסת רק באור שלילי. אך אם נביט בקשרים שבין עבדים לאדונים בתנ"ך, נראה שלא כך נתפס קשר זה על ידי אבותינו. הקשר בין עבד למלך או לאדון הוא קשר פוליטי. לאדון יש מטרות מסוימות שהוא רוצה להשיג, והעבד הוא העוזר לו להשיג מטרות אלו. כך עבדו של אברהם הוא המנהל את משק ביתו, ומביא הצלחה ושגשוג לבית ולמשפחה (בראשית כד); עבדי דוד הם לוחמיו המגנים עליו ואחר כך גם על ממלכתו.

הקרבה שבין עבד לאדון נוצרת מתוך ההישענות של האדון על העבד בהשגת מטרותיו ומתוך היענותו של העבד לפעול למען מטרות אלו ביוזמתיות ובדבקות

הקרבה שנוצרת בין עבד לאדון היא קרבה של שיתוף פעולה, משום שהעבד הוא שמבין את מטרותיו של האדון ופועל להשגתן. הקרבה בין עבד לאדון נוצרת מתוך ההישענות של האדון על העבד להשגת מטרותיו ומתוך היענותו של העבד לפעול למען מטרות אלו ביוזמתיות ובדבקות. הקרבה שבין אברהם לעבדו היא תוצר הן של הישענות אברהם על עבדו – כאשר הוא שולח את העבד לבחור אישה לבנו, לדוגמא –  והן של היוזמה והנאמנות של העבד: הוא מחפש אישה ראויה ליצחק, ואף מוצא את הדרך להביא אותה עמו לבית אברהם. באופן דומה, הקרבה בין דוד לעבדיו נוצרת מכך שדוד זקוק לכוח ולנאמנות של לוחמיו, שיגנו עליו ועל ממלכתו, ומההשקעה החוזרת של לוחמי דוד בהגנה על מלכותו.

דוגמאות אלו של עבדים ואדוניהם מציגות לנו מודל להבנת הקרבה שבין משה לבין הקב"ה. הקרבה של משה לה' נובעת מכך שמשה, יותר מכל אדם אחר, פועל לממש את רצונו של הקב"ה. כאשר הקב"ה שומע את זעקת ישראל ורוצה להושיעם, הוא פונה למשה לפעול למימוש ישועה זו. "ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי […] וארד להצילו ולהעלותו מהארץ ההיא […] ואתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג, ז-י). בפסוקים אלו אנו רואים את השותפות העמוקה בין ה' למשה. ה' רואה את סבלותיהם של עם ישראל, ומחליט לרדת בעצמו למצרים. אך ירידת ה' אינה מתוארת. במקום זאת, הפסוק הבא מתאר איך הקב"ה מטיל על משה לממש את מטרתו, לרדת למצרים בשבילו ולהעלות משם את ישראל. משה משתכנע לוותר על חייו החדשים במדין ולחזור למצרים, משום שהוא רוצה להיות שותף למטרתו של ה', להציל עם נדכא וחסר אונים מידי פרעה. הקרבה בין משה לבין ה', שתוארה לעיל במציאת החן של משה בעיני ה', מתבטאת ביכולתו של משה לאמץ את מטרתו של הקב"ה ולפעול למימושה, למרות כל הקשיים הנערמים בדרכו. משה עומד נגד פרעה כדי להגשים את מטרתו של ה', ומשדל את עם ישראל לקבלה גם הם. הוא מורה לעם את תורת ה', כלומר את מטרותיו בעולם, ושופט את העם לאור מטרות אלו. בכל מעשיו הוא מביא למימוש רצונו של ה', לבחור בישראל ולהושיעם.

 

אין מלך בלא עבד

כדי להבין את הקרבה בין עבד ה' לקב"ה צריך להפנים את משל המלך והעבד שבו משתמשת התורה שוב ושוב. למרות כחו הרב של המלך – הוא שופט את העבד על מעשיו ויכול להחליט מה יעלה בגורלו – הוא אינו יכול למלוך בלא עזרתם של עבדיו. מלכותו של המלך תלויה בכך שיצליח לפעול בממלכתו. הנצחונות במלחמותיו, השלום והשקט בקרב נתיניו, ההצלחה הדתית והכלכלית של ארצו, כל אלו תלויים בפעולות של אנשים רבים. המלך אינו יכול להשיג מטרות אלו לבדו, ולכן מלכותו תלויה בעבדיו. אנו מבינים שדוד אינו מולך בלא עבדים המגנים על ממלכתו; כך, בדמותנו את הקב"ה למלך, אנו מצביעים על כך שהקב"ה אינו מולך בלא פועלם של עבדיו. ה' אינו מוציא את ישראל ממצרים בלא שמשה ילך בשליחותו ויפעל על פי הנחיותיו.

בדמותנו את הקב"ה למלך, אנו מצביעים על כך שהקב"ה אינו מולך בלא פועלם של עבדיו. ה' אינו מוציא את ישראל ממצרים בלא שמשה ילך בשליחותו ויפעל על פי הנחיותיו

הקרבה בין עבד למלך היא ייחודית, אם כן, משום שמלכותו של המלך תלויה במעשיו של העבד. איננו נוטים לחשוב כך על מלכותו של ה', מפני שכפי שמרדכי אומר לאסתר, כאשר הוא דורש ממנה לפעול בשליחותו של הקב"ה, "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד, יד). שום אדם אינו המושיע היחיד שהקב"ה יכול להעמיד לישראל. אך אף כי כוחו של הקב"ה אינו מוגבל על ידי בחירותיו של כל אדם או פעולותיו של כל אדם, מלכותו של ה' מתקיימת רק כאשר בני אדם פועלים על פי רצונו ומקיימים את ציוויו.

הקרבה המיוחדת שאנו מוצאים בין משה לקב"ה, אם כן, היא קרבה בין מלך לבין עבד המקיים את מלכותו. קרבה זו שונה מקרבה אישית של בני זוג או חברים טובים. זו קרבה המבוססת על שותפות עמוקה ולא רק על יחסי חיבה. לכן משה יכול לבקש מה' לראות את דרכיו, לראות את אופן הנהגת ה' בעולם. דווקא משה שהוא עבד ה', אשר לקח על עצמו את מטרותיו של ה' והוא שותף למימושן, יכול לבקש לראות, ואולי אף להבין, מקצת מהדרך שבה ה' פועל בעולם. אדם אחר, שאינו מקבל את רצון ה' כרצונו ואינו שותף בהשגת מטרותיו של ה', לא יוכל לראות את הנהגתו של ה' בעולם ולהבינה.

 

קרבה פוליטית וקרבה אישית

הפניה לקב"ה בתור מלך מלמדת אותנו לא רק שקרבה אליו מתאפשרת על ידי השתתפות במימוש מלכותו, אלא גם שהקרבה לה' מושגת באופן פוליטי ולא באופן אישי. המלכת ה' אינה מעשה אישי שאדם עושה לבדו. אדם אינו יכול לקבל על עצמו מלך אם הלה אינו אדון על ממלכה.

יתכן כי מכיוון שהתנ"ך מתמקד בסיפורים על יחידי סגולה שזכו לנבואה, אנו טועים לפעמים לחשוב שקרבה לקב"ה מושגת בתהליך אישי העומד במנותק מהקשרים שלנו עם בני אדם אחרים. טעות זו מתחזקת בימים הנוראים, משום שהם מצטיירים אצלנו לעתים כזמן של התכנסות פנימה, של עבודה אישית או של התבודדות וכוונה גדולה בתפילה, בעמדנו לבדנו מול הקב"ה. אכן, התפילה של ראש השנה מלמדת שכל אחד עומד לדין מול הקב"ה. אך הדגשת מלכות ה' בימים אלו צריכה לגרום לנו להבין שכאשר כל אחד מאתנו עומד לדין, הוא נידון על המקום שלו בממלכה כולה, כלומר על האחריות שלו בהגשמת המטרות הפוליטיות של המלך.

כאשר אנו פונים לה' בתור מלך, אנו מקבלים שה' הוא המכתיב את המטרות והיעדים של הפוליטיקה בחיינו, ולא בשר ודם

הקשר בין העבד למלך אינו קשר אישי, העומד בנפרד מכל קשר אחר. הקשר של העבד למלך תלוי בקשר של העבד לממלכה כולה, כלומר לנתיניו האחרים של המלך. אם נתין של המלך יהרוג נתין אחר, לא יוכל המלך לקבלו באהבה מבלי לפגוע עמוקות במלכותו. לא משנה כמה ירצה המלך בטובת הנתין הרוצח, הוא אינו יכול להשלים עם הפגיעה שלו בנתיניו ובשלום ממלכתו.

המשמעות של מלכות ה', לפיכך, אינה רק שאנו נאמנים לו ומחפשים את קרבתו, שכן נאמנות וקרבה קיימים גם במישור החברי. כאשר אנו פונים לה' בתור מלך, אנו מקבלים את העובדה שה' הוא המכתיב את המטרות והיעדים של הפוליטיקה בחיינו, ולא בשר ודם. המישור הפוליטי הוא המישור של היחסים בין שכבות באוכלוסיה, בין קבוצות בעם ובין מוסדות של החברה שבה אנו חיים. הפוליטיקה אינה רק זירת ההתרחשות של הכנסת (על אף שהיא כוללת אותה), אלא כל התאגדות של קבוצת אנשים לשימוש בכוח והשפעה להשגת מטרות כלשהן. המלכת ה' משמעה שאנו מתחייבים שה' הוא הקובע את המטרות שלנו במישור הפוליטי, ביחסי הכוחות השוררים בעם, בחוקים הנקבעים, בהחלטות המתקבלות בבית משפט, בדרך שבה מתנהלים הצבא ובתי הסוהר.

המטרות הפוליטיות של הקב"ה הן עשיית צדקה ומשפט – "כי באלה חפצתי" מלמד אותנו ירמיהו (ט, כג). לכן, רק אדם הפועל להשגת צדקה ומשפט יכול להיות עבד ה'. ממילא, הקרבה שלנו אל הקב"ה תלויה בכך שאנו מגשימים את מטרותיו הפוליטיות בקשרים שלנו עם בני אדם אחרים.

רק אדם הפועל להשגת צדקה ומשפט יכול להיות עבד ה'. ממילא, הקרבה שלנו אל הקב"ה תלויה בכך שאנו מגשימים את מטרותיו הפוליטיות בקשרים שלנו עם בני אדם אחרים

אנו רואים זאת בבירור אצל אבותינו, שכונו עבדי ה'. הקרבה בין ה' למשה אינה נובעת מכך שמשה עסוק בקשר האישי שלו עם הקב"ה, אלא דווקא מכך שמשה מתפלל על ישראל ומעדיף למות מלראות בכליונם. כך גם עבדי ה' האחרים, כל מרצם מושקע בהבאת צדק וצדקה לבני אדם אחרים, בכך הם מתקרבים לה'. אברהם הוא עבד ה' (בראשית כו, כד), אשר עליו ה' אומר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). דוד הוא עבד ה' אשר מציל את עם ישראל מיד פלשתים (שמואל ב ז, ה) ומנהיג את עם ישראל במשפט וצדקה (שמואל ב ח, טו).

דוגמאות אלה מלמדות אותנו כי הקשר בינינו לבין הקב"ה תלוי באופן מהותי בקשר שלנו עם בני אדם אחרים. כאשר אנו פונים לקב"ה בתור מלך, ורוצים להתקרב אליו ולממש את מלכותו, עלינו לבא בתור עבדים המביאים צדקה, משפט, שלום וטוב לנתיניו של הקב"ה. אנו מבקשים להתקרב לקב"ה בכך שאנו דואגים לעניים, משיגים שלום בביתנו, פועלים בצדק וביושר בעבודתנו, ומחפשים הזדמנויות לקחת אחריות על הכלל ולהתפלל על נתיניו של ה'. אנו מבינים שהקשר שלנו עם הקב"ה תלוי באופן מהותי בדרך שבה אנו פועלים בחיינו לטובת בני אדם אחרים – שאר נתיניו של המלך.

אך לא רק משל המלך מורה על הקשר המורכב של הקב"ה עם כל יהודי, קשר אשר תלוי בקשרים של יהודי זה עם יהודים אחרים. בחזרנו על התואר "אבינו מלכנו" בימים הנוראים, אנו מזכירים לעצמנו שה' הוא גם מלך וגם אב. שני התארים של הקב"ה מדגישים את התלות של הקשר שלנו עם הקב"ה בקשר שלנו עם בני אדם. על אף שהקשר בין אב לבנו אישי הרבה יותר, הוא מושפע גם מהקשרים שבין הבן לבנים האחרים. אפילו הדימוי של הקב"ה לחתן או בעל, שנראה משל לקשר אינטימי בין האדם לאל – קשר המנותק מכל מגע עם בני אדם אחרים, מתאר ברית נישואין עם כנסת ישראל. כל עם ישראל נמשל לרעיה של ה', אין זהו קשר נישואין של היחיד עם ה'. כדי שאדם יוכל לחזק את הקשר בינו לבין הקב"ה, הוא אינו צריך לחזק אותו במישור האישי, כפי שהיה עושה עם בן זוג בשר ודם. כדי להתקרב לקב"ה, על כל אדם לחזק את את ברית הנישואין בין ה' לכל עם ישראל. הוא צריך לדאוג לכך שכל עם ישראל יהיה מוכן לקשר של קרבה עם ה'.

התשובה שלנו איננה חזרה למטרות אישיות, או לקשר אינטימי שלנו עם ה' במנותק מקשרינו עם בני אדם. תשובה היא חזרה להיותנו עבדים של ה' הלוקחים אחריות על האנשים סביבנו ועל החברה שבה אנו חיים, כדי להמליך את ה' על כל עם ישראל

התשובה של הימים הנוראים אינה אפוא תהליך אישי בלבד, אלא תהליך אישי הנעשה במסגרת הקשר שלנו עם אנשים אחרים. התשובה שלנו איננה חזרה למטרות אישיות, או לקשר אינטימי שלנו עם ה' במנותק מקשרינו עם בני אדם. תשובה היא חזרה להיותנו עבדים של ה' הלוקחים אחריות על האנשים סביבנו ועל החברה שבה אנו חיים, כדי להמליך את ה' על כל עם ישראל.

 

המלכת ה' כפעולה אקטיבית

כך, אנו מוצאים שהקרבה שאנו מחפשים בימים הנוראים אינה עומדת בסתירה להמלכת ה', אלא אדרבה קשורה בה באופן הדוק. איננו מחפשים קרבה למלך שהוא כה נורא ואיום, שאין לנו אפשרות להתקרב אליו. אנו מחפשים קרבה למלך אשר מלכותו תלויה במעשי עבדיו. העובדה שהקב"ה מעמיד אותנו לדין ושופט את מעשינו, היא עצמה הקרבה. הוא עושה זאת בתור מלך הרואה בנו עבדיו, ועבדות זו היא הקרבה הגדולה ביותר. הקב"ה מעורב בחיינו, משום שכל מטרתו לכונן ממלכה של צדק ומשפט בארץ, וממלכה זו יכולה להתכונן אך ורק אם בני אדם יפעלו על פי מצוותיו של ה'. הקב"ה יושב לדין משום מעורבותו בעולמם של בני אדם ולא בגלל ריחוק מהם.

אך אם ישיבתו של ה' לדון את מעשיו אינה נובעת מריחוק אלא מקרבה, אנו צריכים לראות גם את פעולת המלכת ה' בתור מעשה של יצירת קרבה. ניתן היה לחשוב שהמלכת ה' היא רק הצהרה ותו לא; פעולה פסיבית והכרה בעובדה מוגמרת שאין לאדם כל השפעה עליה. זאת בניגוד להמלכת בשר ודם, המעניקה סמכויות לאדם פרטי. אך העיון בקשר שבין מלך לעבד, ובתפקידו של העבד במימוש ממלכתו של המלך, מלמד שהמלכת ה' אינה הצבעה על עובדה קיימת, שה' הוא המלך, אלא מעשה של קבלת מלכותו עלינו. כאשר אנו אומרים שוב ושוב בתפילות ראש השנה שה' הוא המלך, אנו מתכוונים לא רק שה' הוא מלך העולם, אלא שאנו פועלים במציאות מתוך כך שאנו רואים את עצמנו עבדים של ה', המבקשים להגשים את המטרות הפוליטיות שלו במציאות. המשמעות של ראיית ה' בתור מלך עלינו היא שאנו עבדיו, שאנו מחפשים את הקרבה לה' מתוך פעולה למימוש מטרותיו של ה'. רק מתוך כך שאנו פועלים למימוש מלכותו של ה' בעולם, אנו יכולים להיות בקשר עמו ולהשיג את הקרבה השוררת בין עבד לאדונו, קרבה של שותפות ושל נאמנות.

כאשר אנו ממליכים את ה', אנו מתחייבים לא רק לקיים מצוות בחיינו הפרטיים, במסגרת לימוד התורה שלנו או בנתינת צדקה, בשמירת שבת או בהקפדה על כשרות […] אנו מקבלים על עצמנו שהתנהלותנו ושהבחירות שלנו במישורים הפוליטיים יוכתבו על פי מצוות ה' ועל פי הדרישה של ה' מאתנו לעשות צדקה ומשפט

בפנותנו אל הקב"ה בתפילה "מלוך על כל העולם בכבודך", איננו מודיעים שה' הוא המלך, או מתפעלים מכחו של ה'. איננו מבקשים ממנו לפעול בלעדינו ומחכים באופן פסיבי להתגלות מלכותו. אין מלך בלא עם, ופעולת ההמלכה עלינו היא המביאה את מלכותו של ה' לעולם. מלך יכול לצוות על נתיניו, אך כינון ממלכתו תלוי בכך שהם מצייתים למצוותיו. הקב"ה הוא מלך העולם; הוא מצווה על חוקים – אך קיום מלכותו בעולם תלוי בכך שאנו נציית לו. בכך נכונן את ממלכתו.

לתשובה של הימים הנוראים, לפיכך, יש משמעות פוליטית מובהקת. מובן שיש מקום לחשבון נפש פנימי, להתבוננות בעצמנו ובחטאינו, להתבודדות ולכוונה בתפילה. אך אם אנו למדים שמהות הימים הנוראים היא המלכת ה' עלינו, אנו מבינים שמהות התשובה היא חזרה לאימוץ מטרותיו של ה' בתור מטרותינו שלנו. התשובה היא חזרה לברית שבין ה' לעם ישראל, אשר כל מהותה קבלת התורה של ה' כמצוות של מלך אשר מעצבות את חיינו ומכתיבות את מטרותינו.

כך, כאשר אנו ממליכים את ה', אנו מתחייבים לא רק לקיים מצוות בחיינו הפרטיים, במסגרת לימוד התורה שלנו או בנתינת צדקה, בשמירת שבת או בהקפדה על כשרות. בהמליכנו את ה' אנו מקבלים על עצמנו שהתנהלותנו ושהבחירות שלנו במישורים הפוליטיים יוכתבו על פי מצוות ה' ועל פי הדרישה של ה' מאתנו לעשות צדקה ומשפט. אנו מקבלים עלינו לפעול בכל הזירות האלו, כל אחד באופן שהוא מסוגל לו, כדי לממש את רצונו של ה'.

Photo by Ashton Mullins on Unsplash