סוגיית גיוס החרדים לצבא מוצגת ברוב הדיונים כוויכוח ערכי על היחס בין תורה לצבא. אולם, עם הזמן מתברר שהטיעונים הנשמעים מפי הציבור החרדי המתנגד לשירות אינם עקביים. כאשר טיעון אחד מאבד מהרלוונטיות שלו, מופיע במהירות טיעון חדש במקומו.
הדינמיקה הזו מובילה למחשבה שהסירוב לשירות צבאי הפך בעצמו למרכיב זהותי בהגדרת ה"חרדיות". כלומר, היעדר הגיוס לצה"ל איננו רק עמדה עקרונית, אלא רכיב זהות שמגדיר את ההשתייכות לקבוצה החרדית.
למרות שלל הטיעונים שנשמעים מצד הדוברים החרדיים, קשה להתעלם מהתחושה הכללית של בלבול וחוסר קו ברו
למרות שלל הטיעונים שנשמעים מצד הדוברים החרדיים, קשה להתעלם מהתחושה הכללית של בלבול וחוסר קו ברור. אין עמדה סדורה שמגיעה מההנהגה החרדית הרשמית, והדיון הציבורי מתנהל בעיקר דרך עיתונאים, רבנים-מרצים או דוברים עצמאיים, כאשר כל אחד מהם מציג טיעון שונה, לעיתים אף סותר.
במאמר הנוכחי אשתדל לעשות סדר בבלגן, לדחות את ההשוואה הלא-הוגנת בין שירות צבאי ללימוד תורה, ולתהות: האם ראוי שמדינת ישראל תפטור מגזר שלם משירות?
התפתחות השיח: משאלה הלכתית לשאלת זהות חברתית
ניתן לחלק את כלל הטיעונים נגד גיוס חרדים לשלושה מישורים, שנראים כהולכים ומתפתחים עם הזמן:
1. פטור מהותי – טענה שהתלמיד חכם אינו זקוק להגנה גשמית
גישה זו, המצדדת בפטור ללומדי תורה משירות בצה"ל, נשענת על שני עקרונות בסיסיים:
- א. התלמיד החכם עצמו איננו זקוק להגנה, על דרך שנאמר בתלמוד: "רבנן לא בעי נטירותא – חכמים אינם צריכים שמירה" (בבא בתרא ז, ב). לפי הבנה זו, עצם עיסוקו של החכם בתורה מעניק לו הגנה שמימית ישירה, ומייתר את הצורך בשמירה פיזית.
- ב. גם אם יש צורך בהגנה גשמית, עדיין לומדי תורה לא צריכים לשרת בצבא כי הם מייצגים את העתיד הרוחני של עם ישראל, ושמירה על זהות היהדות אינה פחות חשובה מאשר שירות צבאי.
באופן טבעי, גישה זו עוררה ויכוח אין-סופי בשאלות כגון: האם יש לכך מקור אמיתי, האם אכן יש לחלק בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, ומהי ההגדרה המדויקת של מלחמת מצווה בזמננו.
בכוונה לא התייחסתי כאן לטענה קיצונית יותר, הנשמעת לעיתים בחוגים מסוימים, השוללת מעיקרה את החובה והצורך להילחם למען המדינה או להשתלב במערכותיה. לפי גישה זו, עצם השהות בארץ ישראל אינה מחייבת להיאחז בה בכל מחיר. לפי טענה זו, יש לשקול מעבר למקום אחר, תוך שלילה מוחלטת של חובת הציבור החרדי להשתתף במלחמות המדינה. הסיבה שלא מניתי גישה זו בין הטענות המרכזיות היא מפני שהיא יכולה להיאמר בכנות רק כאשר מי שמחזיק בה אינו נשען בפועל על מוסדות המדינה והגנתה. להחזיק בדעה כזו ובו בזמן להמשיך להתגורר בארץ, ליהנות משירותיה של המדינה ולזכות לביטחונה – זוהי סתירה מוסרית עמוקה.
2. חלוקת תפקידים – ראיית לימוד התורה כתפקיד מקביל לשירות הצבאי
עם הזמן, התרחב הדיון – לא עוד שאלה של פטור, אלא של תפקיד: האם התורה מגינה על העם? כאן מופיעה טענה אחרת: גם אם אין פטור המנתק את הלומדי התורה מהצבא, לימוד התורה הוא עצמו כוח מגן והוא חלק מהצבא, על דרך שנאמר "תורה מגנה ומצלה" (סוטה כא, א). יש הכרח שחלק מעם ישראל יישא בעול הרוחני וילמד תורה, כי בלעדיו אין תוקף לעשייה הצבאית.
טענה זו נשמעת מפי דוברים שונים אף בלשון רטורית ודמגוגית יותר: כשם שבצבא לא כולם עומדים בחזית – יש טייסים, יש טבחים, יש מודיעין ולוגיסטיקה – כך ישנם לומדי תורה. טענה זו מבוססת על אמרות חז"ל כמו: "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה" (סנהדרין מט, ב), וכן – "אלף למטה": אלף הלכו לצבא ואלף נשארו להתפלל עליהם (במדבר רבה כב, ג). מקור נוסף הוא דברי חז"ל, "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה" (מכות י, א). במילים אחרות, התורה איננה רק הצדקה להיעדרות מהקרב – היא עצמה שותפה בניצחון.
בחור חרדי שיוצא מישיבה אינו יכול להישאר באותה רמה דתית ובאותה מידה של יראת שמים. ולכן, מתוך אחריות לרוחניותו, אין להציב את האדם החרדי במקום המסכן את נשמתו
יש להעיר על כך שהשוואה אינה מדויקת: יש הבדל מהותי בין לימוד תורה לשירות צבאי. התורה אמנם מגינה על הכלל, אך היא גם עיסוק פנימי, תהליך של זיכוך האדם והתקדשותו. לכן, אדם שאינו לומד לא בהכרח מעביר את העול למישהו אחר. לעומת זאת, השירות הצבאי הוא שליחות ציבורית מובהקת: כשאדם בוחר שלא להתגייס, הוא מטיל בפועל את האחריות להגן על חייו על כתפיו של אדם אחר.
3. סכנה רוחנית – חשש מהשפעה שלילית של השירות על הרמה הרוחנית
ומכאן לשלב נוסף – לא די לשאול האם צריך לשרת, אלא יש לבחון את אופי הצבא עצמו. גם אם ישנה חובה עקרונית להשתתף בהגנת העם, אין זה ראוי לעשות זאת במסגרת צבאית חילונית, הפועלת מתוך אידיאולוגיה של כור היתוך וזהות ישראלית כללית. לפי טענה זו, בחור חרדי שיוצא מישיבה אינו יכול להישאר באותה רמה דתית ובאותה מידה של יראת שמים. ולכן, מתוך אחריות לרוחניותו, אין להציב את האדם החרדי במקום המסכן את נשמתו.
אם טענות אלו התחדדו כמענה להתרסות והכפשות כלפי הציבור החרדי – הרי שכיום התחושה היא שהן נאמרות יותר ויותר מתוך צורך פנימי: לברר לעצמנו היכן אנו עומדים בתוך הסיפור. עבור חלקנו מדובר בעיון ענייני ואובייקטיבי, ועבור אחרים בצורך להתמודד עם רגשות אשמה או תחושת ריחוק מהמציאות הישראלית הסוערת ועם שאלת המעורבות בה.
מהפכת הזהות: מ'לומדי תורה' ל'מגזר חרדי"
דומני כי הטיעונים הנפוצים מפספסים את הנקודה העיקרית. הוויכוחים הסוערים על הנושאים העקרוניים וההלכתיים סביב היחס לצה"ל מעלימים את הנושא האמיתי שבדיון. הנושא בעיני כבר אינו צריך להיות "לומדי התורה", אלא "המגזר החרדי". אין ספק כי לפי ההיסטוריה, הפטור מהשירות הצבאי הוענק עבור לומדי התורה. כיום, מנגד, ציבור זה של לומדי התורה השתנה והפך למגזר, חברה בפני עצמה, ומה שרלוונטי לכלל מצומצם של לומדי תורה אינו בהכרח רלוונטי לציבור שלם. הקלישאה שמציגה את "הציבור החרדי" כמילה נרדפת ל"לומדי תורה", איננה יכולה להיות צודקת ללא גבול.
ואם כך, כאשר מתייחסים לסוגית הגיוס כסוגיית יחס בין תורה לצבא, אנחנו מחטיאים לגמרי את המטרה. הנושא היחיד שצריך להעסיק אותנו הוא: האם זה צודק לפטור מגזר שלם משירות צבאי?
שאלה זו איננה שאלה צדדית אלא היא משנה את כל הדיון מהיסוד. היא מזיזה את המוקד מהתעסקות בטיעונים אל עיסוק בשורש הזהות החרדית עצמה, ובכך היא מערערת את תוקפם של הטיעונים הנזכרים, מכמה סיבות.
ציבור שלם אינו גוף אחיד. הוא אוסף של יחידים וקבוצות עם ניואנסים והבדלים. לא ניתן לתת פטור מהצבא בצורה גורפת אלא על בסיס כל מקרה לגופו
ראשית, ציבור שלם אינו גוף אחיד. הוא אוסף של יחידים וקבוצות עם ניואנסים והבדלים. לא ניתן לתת פטור מהצבא בצורה גורפת אלא על בסיס כל מקרה לגופו. גם אם נודה שלומד תורה צריך לקבל פטור משירות צבאי, מה שנכון ליחיד אינו נכון לציבור. אין שום הגיון לחלק כרטיסי פטור מלכתחילה לאוכלוסייה שלמה. מסיבה זו, גם אם נכון כשלעצמו שתלמידי חכמים פטורים מצבא – טענה זו אינה יכולה לשמש בסיס לפטור ציבורי כולל.
השימוש שעושים בכך בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל – לפיו תלמידי חכמים אינם מעורבים במלחמות – הוא טעות גמורה, שמעידה על שימוש שטחי בדברי חכמינו, מבלי לקרוא אותם בהבנה בסיסית. אפילו אם הרמב"ם אכן מתייחס לפטור כזה – וזה עדיין שנוי במחלוקת בנוגע למלחמת מצווה – אין ספק שכוונת הרמב"ם איננה להעניק פטור גורף לציבור שלם. כל דברי הרמב"ם מצביעים על כך שמדובר ב"יחידי סגולה", כפי לשונו: "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם הרי זה נתקדש קדש קדשים". כל בר דעת מבין כי מדובר על רמה רוחנית גבוהה מאוד, שנמצאת אצל בודדים בלבד, ולא כל אדם או ציבור יכול להיחשב לכך.
לא עוד, אלא דבר כזה צריך לבוא מכוח הכלל, כפי שהיה בזמן שבט לוי, שהובדל על ידי כל עם ישראל לאחר שהפנימו חטאם בעגל. השבטים הסכימו פה אחד לשבט לוי להיות הנציג הרוחני שלהם, לעסוק בעבודת ה' וללמד תורה, מתוך הבנה שהשבט הזה מקדיש את חייו לרוח – אבל כל זאת מתוך כוונה ששבט לוי ישרת את העם, ולא יתנכר אליו. לא כהתבדלות, אלא כתפקיד של אחריות ושליחות כלפי כלל ישראל.
אם כבר הזכרנו את דברי הרמב"ם, אי אפשר להתעלם מפרשנות הרב יצחק זאב סולוביצ'יק – הרב מבריסק – שכתב "דמה שכתב הרמב"ם דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הר"מ הוא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל כיון שהם חיל ה' והובדלו לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכי ה' ומשפטיו, אך בודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים" (חידושי הגרי"ז, סוטה מג, א).
יש בהחלט מקום לכך שיחידים יקדישו את עצמם לכך באופן מלא, אך כאשר מדובר בהסדר גורף למגזר שלם, אין מדובר עוד בבחירה אישית אלא במנגנון חברתי מתוקנן, שמעניק פטור קולקטיבי – וזהו עיוות שאי אפשר להצדיקו
שנית, כאשר בוחנים את סוגיית גיוס החרדים כעניין חברתי המשפיע על כלל החברה החרדית, ולא רק כשאלה פרטנית של יחידים לומדי תורה, מתערערת גם כן הטענה שלפיה "התורה משרתת את הצבא". ההשוואה הנפוצה בין לומדי התורה לבין בעלי תפקידים עורפיים בצה"ל – כמו טייסים, מהנדסים או אנשי לוגיסטיקה – נשמעת אמנם הגיונית במבט ראשון, אך למעשה היא מטעה.
מדוע? משום שבצה"ל, השיבוץ לתפקידים עורפיים אינו נקבע על בסיס שיוך מגזרי אלא מתוך התאמה אישית, כישורים ספציפיים או בחירה פרטנית. אין בישראל קבוצה חברתית שזוכה לפטור גורף מתפקידי לחימה בטענה שכל חבריה מיועדים אך ורק לתפקידים טכנולוגיים או לוגיסטיים.
לשם המחשה – אילו היה מישהו מציע שכל תושבי תל אביב ישרתו אוטומטית רק בעורף וייפטרו מתפקידי לחימה, הדבר היה נתפס כעיוות מוסרי חמור ופגיעה בוטה בשוויון. הפטור הגורף הניתן למגזר שלם מייצר מערכת של אי-שוויון מובנה בחלוקת הנטל והסיכון בחברה הישראלית.
כך גם בנוגע ללימוד תורה – יש בהחלט מקום לכך שיחידים יקדישו את עצמם לכך באופן מלא, אך כאשר מדובר בהסדר גורף למגזר שלם, אין מדובר עוד בבחירה אישית אלא במנגנון חברתי מתוקנן, שמעניק פטור קולקטיבי – וזהו עיוות שאי אפשר להצדיקו.
משתמטים בשם הרוחניות
לא נותרה אם כך אלא הטענה שלפיה עצם השירות בצה"ל עלול לפגוע ברמה הרוחנית של הצעיר החרדי, ולכן יש לפטור גם את מי שאינו עוסק בפועל בתורה. אלא שזו כבר טענה אחרת לגמרי — שונה מהותית מהרעיון של פטור ללומדי תורה. בעוד שהתלמיד החכם נתפס כשותף אמיתי במאמץ הלאומי בזכות תורתו המגינה ומצילה, הרי שכאן מדובר בהתנערות מהשותפות בשם החשש — לא משום תרומה חלופית, אלא מתוך רצון להימנע מסיכון.
ועדיין, מבחינה ערכית זוהי טענה בעייתית. האם בשם הפחד יש לפטור ציבור שלם מכל אחריות? ושמא נכון יותר לשאול כיצד ניתן כן להשתתף — גם אם בדרכים מותאמות — מבלי להתקלקל?
חברה כזו שפוטרת מצבא גם מי שאינו לומד מסיבה של חשש רוחני תגרום בהכרח לניצול. הרי הפטור כבר איננו מוחלף בכלום, לא בעמל תורה ולא באחריות חלופית. הפחד עצמו הוא פטור. חברה כזו מועדת באופן מובהק לנצלנים, כאלה שלא יעשו לא זה ולא זה אלא ככל העולה על רוחם, שלא לדבר על כך שמשתמשים בכתר תורה לריק. בסופו של דבר, פטור גורף לציבור שלם — ללא הבחנה וללא אחריות חלופית — מוביל בהכרח להיווצרות של משתמטים ונצלנים שמנצלים את המסגרת מבלי לשאת בשום עול, לא של תורה ולא של הגנה.
טבע האדם לא לזכור את הסיבה אלא את המציאות שנוצרה. מה שנשאר בתודעה הוא שבחור חרדי אינו יכול בשום אופן להשתתף בצבא. ואט אט תודעה זו נשארת רלוונטית אף לאלה שאינם לומדים תורה כל עוד הם נקראים מגזר חרדי
טבע האדם לא לזכור את הסיבה אלא את המציאות שנוצרה. מה שנשאר בתודעה הוא שבחור חרדי אינו יכול בשום אופן להשתתף בצבא. ואט אט תודעה זו נשארת רלוונטית אף לאלה שאינם לומדים תורה כל עוד הם נקראים מגזר חרדי. במילים אחרות, כאשר פוטרים ציבור שלם, המשתמטים מופיעים בעל כורחנו.
מעבר לכך, מאחר שהדיון נסוב סביב ציבור שלם ולא רק סביב יחידים, עולה מאליה שאלה מהותית: מה בעצם מגדיר את הציבור הזה? הרי המונח "חרדי" מזמן חרג מעבר למשמעות של שוקדי תורה בלבד. הוא הפך לזהות חברתית מובחנת, שמתבטאת לעיתים יותר בסממנים חיצוניים כמו סוג הכיפה, אופן הלבוש או מוסדות הלימוד – מאשר בלימוד תורה מעמיק בפועל.
ואם כך, נשאלת השאלה: מדוע מי שמזדהה כחרדי, גם אם אינו לומד תורה כלל, פטור משירות צבאי? על סמך מה? האם על סמך פסיקות רבנים – גם אם בתחומים אחרים אינו מציית לרבנים אלה? האם מוסרי להישען על מעמד הרבנים אך ורק כאשר הדבר משיג לנו פטור משירות צבאי, בזמן שבשאר תחומי החיים אנחנו לאו דווקא מקבלים את סמכותם?
בנוסף לכך, האם הפטור מצה"ל הפך למעין רכיב זהות, סמל שמגדיר אותנו כ"חרדים", גם כאשר חסרים שאר המרכיבים המהותיים שהיו אמורים לעמוד במרכז הזהות הזו – כמו עמל התורה, עבודת ה', ומידות טובות?
התורה אמורה לחבר, לא להרחיק
טענת הנגד החשובה ביותר, עם זאת, היא שהפטור הגורף מצבא לציבור שלם יוצר תחושת ריחוק, שעלולה להוביל עם הזמן לניכור עמוק ולתחושת פיצול — כאילו מדובר בשני עמים.
המציאות היא שישנו פער לא פשוט בין האמירות הנאמרות לעיתים בהרצאות ובמאמרים שמסבירים כיצד "תורה מגינה ומצילה" לבין התחושה שנחווית בתוך חיי היומיום בציבור החרדי. לא כל החרדים באמת מצליחים לחוות את הלימוד כתפקיד לאומי, ולא תמיד יש תחושת שותפות עם כלל הציבור.
למעשה, רבים חיים בתחושה שהצבא הוא עניין ששייך ל"עולם אחר". פגשתי אפילו כאלה שמתקשים, אפילו היום, להתפלל על שלום החיילים. זה נשמע מזעזע, ואמנם בזמן האחרון ניכר שינוי משמעותי (בין היתר בגין התחושת סכנה הולכת ומתפשטת גם בקרב הציבור החרדי), אך נשארת עדיין תחושת מרחק — כאילו העוסק בתורה אינו חלק מהמערך הכללי, לא כפוף לאיומים, אינו שייך לסכנה.
אולם, האמת היא כי "תורה מגינה ומצילה" איננה רק סיסמה — היא דרך חיים. ודרך חיים כזו דורשת גם חיבור ותחושת שליחות, לא רק כלפי שמיא, אלא גם כלפי עם ישראל כולו.
מעניין שביתר העניינים הגשמיים איננו מתקשים להכיר במציאות: כולנו יודעים הרי שצריך כסף לקניית דירה ואין לסמוך על רוחניות לבדה כשמדובר בפרנסה או ברפואה. אבל כשמדובר בביטחון פתאום התמונה משתנה. דווקא בתחום הזה אפשר להסתפק בתודעה רוחנית בלבד. הסיבה פשוטה: כי ההתמודדות שייכת לאחרים.
אם התורה מגינה אז היא אמורה לחבר, לא להרחיק. ואם הציבור הלומד שייך באמת לעם ישראל כולו, הוא גם צריך לחוש כך
עלינו לזכור: אם התורה מגינה אז היא אמורה לחבר, לא להרחיק. ואם הציבור הלומד שייך באמת לעם ישראל כולו, הוא גם צריך לחוש כך.
האם תלמידי חכמים הם 'ציבור נפרד'?
בהקשר לנושא עמוק זה של ניתוק תלמידי חכמים מהעם, אתייחס לנאמר בתלמוד "רבנן לא בעי נטירותא" (בבא בתרא ז, ב). כלומר, תלמידי חכמים אינם צריכים להשתתף בהוצאות חומות העיר משום שתורתם היא שמירתם. כך פסק הרמב"ם (שכנים פ"ו ה"ו) והשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ג). לכאורה, הלכה זו עשויה לתת לגיטימציה לתפיסה שקיים ניתוק מהותי בין לומדי התורה לשאר העם, כאילו יש להם מעמד נבדל שאינו כפוף לאותם צרכים ציבוריים.
אך מלבד העובדה שניתן לערער על רלוונטיות סוגיה זו, העוסקת בהשתתפות בעלויות השמירה על העיר בימי קדם ולא בהגנה מול איום קיומי ממשי מצד אויבינו בזמננו – הרי שה'חזון איש' כבר הבהיר שאין כוונת הגמרא שהחכם אינו זקוק כלל לשמירה פיזית. אדרבה, אם כל העיר היתה מורכבת מתלמידי חכמים בלבד, ברור שהם היו זקוקים למערך הגנה ושמירה. הפטור הכספי אינו נובע מכך שהם "עם אחר" או שהם מנותקים מהמציאות הפיזית של הסכנות. תלמידי חכמים חיים באותה מציאות פיזית כמו שאר העם, וגופם זקוק לאותה הגנה, ואילו הפטור שניתן להם נועד לאפשר להם להקדיש את זמנם ללימוד תורה. אין בכך כדי ליצור הפרדה מהותית או לטעון שהם חסינים באופן מיסטי מפני סכנות העולם.
האמת היא שפרשנותו של ה'חזון איש' לסוגיה זו היא מחודשת, ואילו מתשובת הרדב"ז עולה הבנה פשוטה וישירה יותר של דברי התלמוד: העוסק בתורה זוכה להגנה מיוחדת מן השמיים ומשוחרר לחלוטין מן הצורך באמצעי שמירה גשמיים. אולם, המעיין ברדב"ז (שו"ת ח"ב סימן תשנב) יראה שהוא מוסיף הבחנה משמעותית: הגנה שמיימית זו מותנית בביטחון בה' מוחלט ואמיתי. כאשר לדוגמא תלמיד חכם מבקש מעם הארץ לדאוג לשמירתו, הרי שבכך הוא מגלה כי אין ביטחונו שלם במידה המספקת, ומשכך – שוב מוטלת עליו החובה להשתתף במערך ההגנה הכללי. ניתן לסכם בלשון ציורית: לשיטת הרדב"ז, תלמיד חכם הממהר למרחב המוגן בעת אזעקה כבר אינו יכול לטעון "רבנן לא בעי נטירותא".
כיצד ייתכן שמי שאינו לומד תורה, ובו בזמן גם איננו מתגייס בשל חשש מפני פגיעה רוחנית, יכול להשלים בלבו עם כך שהאחרים נושאים במעמסה במקומו? האם אפשר מבחינה מוסרית לחיות מתוך תחושת שלווה, כשאת האחריות הקיומית הבסיסית ביותר – הגנה על העם והארץ – מטילים על אחרים?
לסיכום, קיימות שתי הבנות מרכזיות בסוגית פטור חכמים משמירה. א. שיטת החזון איש: תלמידי חכמים אכן צריכים שמירה, אך היא מתקיימת על-ידי אחרים כחלק מחלוקת תפקידים; ב. שיטת הרדב"ז: תלמיד חכם אמיתי אינו צריך שמירה גשמית, אך זאת רק בתנאי שהגיע למדרגה נדירה של ביטחון מוחלט בהשגחה הא-לוהת, מדרגה השייכת ליחידי סגולה בלבד. שתי הגישות מובילות למסקנה שאצל ציבור לומדי התורה במובן הרחב אין כאן שום ניתוק ממערכת ההגנה הכללית: לשיטת החזון איש מפני שבאמת החכמים הם חלק אינטגרלי מהמערכת ההדדית של החברה, ולשיטת הרדב"ז מפני שפטור זה קיים אצל יחידי סגולה בלבד, ולא אצל ציבור שלם.
אם אנו מודים שהצבא אכן מגן עלינו, גם כאשר איננו משתתפים בו, מתעוררת שאלה קשה: כיצד ייתכן שמי שאינו לומד תורה, ובו בזמן גם איננו מתגייס בשל חשש מפני פגיעה רוחנית, יכול להשלים בלבו עם כך שהאחרים נושאים במעמסה במקומו? האם אפשר מבחינה מוסרית לחיות מתוך תחושת שלווה, כשאת האחריות הקיומית הבסיסית ביותר – הגנה על העם והארץ – מטילים על אחרים?
גם אם נקבל את הטענה שהשירות בצה"ל טומן בחובו סכנה רוחנית ממשית – ואף נניח לרגע שטענה זו מוצדקת – עדיין נדרש לשאול שאלה נוקבת יותר: מדוע איננו עושים דבר כדי למצוא מענה לסכנה הזו? הרי אם אכן כל הסוגיה נעוצה בקושי רוחני, היה עלינו כציבור להשקיע מאמצים עצומים בחיפוש אחר פתרונות – לא כדי לרצות את החברה הכללית, אלא כדי לרצות את מצפוננו. כדי לדעת שעשינו כל שביכולתנו לא להתחמק מנטל השותפות הלאומית. הרי מי שחי בתחושת אחריות אמיתית אינו מסוגל לישון בשקט כל עוד יש אחרים שמוסרים את נפשם – עבורו!
התחושה הקיימת בציבור החרדי של חוסר מעורבות מוחלט, של ניתוק עמוק מהשיח, מהצבא ומהמציאות הישראלית, עלולה להצביע על כך שהטיעונים הנשמעים אינם נובעים מחשבון נפש, אלא משמשים כתירוצים. פעמים רבות נדמה שהם מכסים על אמת אחרת, לא מודעת לעיתים: תחושת זרות כלפי העם והארץ. זרות שמולידה חוסר עניין בגורלם של האחרים. כאילו זו אינה המלחמה שלנו, וזה אינו הדם שלנו.
ואם זו באמת הסיבה – לא הסכנה הרוחנית, אלא הניכור העמוק – הרי שיש כאן משבר מוסרי מהותי. לא רק כלפי המדינה, אלא כלפי עצמנו.
בין תירוצים לחשבון נפש
גם אם נקבל שיש ליחידים פטור מגיוס בשל עיסוקם בתורה, וגם אם נבין את חשש הסכנה הרוחנית, דבר אחד ברור: אי אפשר לישון בשקט. לא תירוצים אנחנו צריכים, אלא חשבון נפש מתמיד ועמוק. כזה ששואל: האם עשינו כל מה שביכולתנו להיות חלק, לתרום, לשאת בעול? האם הזהות הרוחנית שלנו באמת עומדת על כף המאזניים – או שמא זו רק עטיפה נוחה להמשך היבדלות?
כלל ידוע: כאשר יש הרבה סיבות, כנראה שאף אחת מהן נכונה. עלינו לבחון את עצמנו – האם אנו עסוקים בתירוצים ובאחריות חיצונית, או שבאמת אכפת לנו מעם ישראל? האם אנו באמת דואגים לעמנו, או רק לעצמנו?
כלל ידוע: כאשר יש הרבה סיבות, כנראה שאף אחת מהן נכונה. עלינו לבחון את עצמנו – האם אנו עסוקים בתירוצים ובאחריות חיצונית, או שבאמת אכפת לנו מעם ישראל? האם אנו באמת דואגים לעמנו, או רק לעצמנו?
גם אם בסופו של דבר נשתכנע שיש מקום לפטור מגיוס – מאיזה סיבה שהיא – פטור זה אינו יכול להפוך לשגרת חיים שאינה דורשת מאיתנו חשבון נפש. כל אדם שאינו נוטל חלק בשמירה הרוחנית או הפיזית על עם ישראל, חייב להבין שמישהו אחר נושא בעול הזה במקומו, ולעיתים אף מסכן את חייו ממש. אילו לא בחרנו בתורה כאורח חיים – היינו מחויבים להיות שם בעצמנו. וגם אם יש בידינו הסבר או הצדקה למצב הקיים, אין זו סיבה להיות שקטים ונינוחים. להפך, עלינו לשאול את עצמנו בכנות: מה אנחנו עושים כדי לשאת באחריות הזו, גם אם בדרך אחרת.
אם אכן, כפי שנטען במאמר זה, הבעיה המרכזית סביב הסוגיה הזו היא תחושת ניכור וניתוק מהעם, אז נראה שתחילת הפתרון טמונה דווקא בגילוי עמוק של אכפתיות ואמפתיה לעם ישראל כולו — לא רק במילים, אלא באורח חיים יומיומי של אחריות, מעורבות רוחנית ונפשית, וחיבור אמיתי. וכפי שהיה תפקידו של שבט לוי ללמוד תורה כדי להורות משפטים לישראל.
מי שמבקש שתורתו "תגֵן ותציל" אינו יכול להסתפק בהצהרות. עליו לוודא שלימוד התורה שלו הוא למען הכלל, וחיי התורה שלו צריכים להיות מלאים באכפתיות, בעשיית חסד, בתפילה למען הכלל ובשאיפה פנימית להיות חלק מהמאמץ המשותף של העם. השותפות הזו אינה נמדדת בשאלה מי לובש מדים. היא נבחנת בעמידה פנימית: האם אנו רואים את עצמנו באמת כאחים? האם אנו מתפללים על החיילים לא מתוך חובה מופשטת אלא מתוך לב דואג באמת? האם אנו שואפים לעשות ככל יכולתנו כדי לתמוך במערכה — אם בלימוד תורה מתוך אחריות, אם בעשייה קהילתית, אם בעזרה למשפחות, ואם ביצירת שיח שמכיל ומחבר? וכן, האם אנחנו עושים את הכל כדי נוכל להשתתף בשירות הצבאי?
העובדה שאיננו משרתים בצה"ל לא צריכה להיות סימן לניתוק אלא קריאה לחיפוש הדרך שבה נוכל להוכיח שאנו שותפים. לא רק בתיאוריה, אלא במציאות.
צילום: bigstock
בכוונה לא התייחסתי כאן לטענה קיצונית יותר, הנשמעת לעיתים בחוגים מסוימים, השוללת מעיקרה את החובה והצורך להילחם למען המדינה או להשתלב במערכותיה. לפי גישה זו, עצם השהות בארץ ישראל אינה מחייבת להיאחז בה בכל מחיר. לפי טענה זו, יש לשקול מעבר למקום אחר, תוך שלילה מוחלטת של חובת הציבור החרדי להשתתף במלחמות המדינה. הסיבה שלא מניתי גישה זו בין הטענות המרכזיות היא מפני שהיא יכולה להיאמר בכנות רק כאשר מי שמחזיק בה אינו נשען בפועל על מוסדות המדינה והגנתה. להחזיק בדעה כזו ובו בזמן להמשיך להתגורר בארץ, ליהנות משירותיה של המדינה ולזכות לביטחונה – זוהי סתירה מוסרית עמוקה.
אז בעצם המאמר לא מתייחס כלל לטענה האמיתית והעקבית שבאמת יכולה להתמודד עם הלחץ הציבור שמנגן על המצפון של הרבה חרדים שמשום מה רואים עצמם חלק מהתרבות שקוראת לעצמה "ישראלית".
תודה רבה לכותב המאמר שציין זאת בתחילתו וחסך לי להתייגע בסיבובים מעגליים עד סופו כדי למצוא אולי משהו שמעיד על הנאמנות הבסיסית לדרך האבות שהתבדלו לחלוטין מחברה מקולקלת רק מעצם היותה כך.
מעניין שה"קיצונים" הם לא אלו שאחראים על מניין ההרוגים והחטופים בעמינו אלא דווקא אלו שמחשיבים א"ע "מתונים" תומכים בכוחניות לוחמנית של פושעי ישראל.
ובקשר לטענת ה"מוסר הכפול" – זה שהציונים כבשו בכוח הזרוע את ארה"ק ומאז רק מתחזקים מלחמות וגורמים צער לכל האוכלוסייה וליהודים בכל העולם זו סיבה בשבילי להרגיש נקיפות מצפון כלשהן ע"כ שאיני משתתף אתם במחול הטירוף הזה?
היהדות החרדית התיישבה בארה"ק הרבה לפני שהם בכלל היו קיימים בצורתם הנוכחית.
ואם אנחנו נאלצים לחיות תחת מדינה שגורמת חילול ש"ש זו הנאה שלנו?
האם זה שאנחנו נושמים זו זכות שהמדינה מאפשרת לנו?
הם באמת מגנים עלינו מכל הצרות שהם גורמים?
אם נגיד את הדברים בחו"ל אז הם יהיו אמיתיים, ואם נגיד אותם בארה"ק אז לא?
האמת לא משתנה כלפי המקום שממנו אומרים אתה, מספיק עם הדמגוגיה!
הגיע הזמן לחשבון נפש נוקב לגבי המקום שלנו במפת האמונה והנאמנות לתפקיד העיקרי שלנו ולהפסיק להתפתות ל"שיחות מוסר" של מי שכופר בעיקר ולא בכלל ישראל!
תודה על כותב המאמר שמציג גישה כנה ומעמיקה, ולא עוסק בניסיון לייפות את המציאות או להצדיק את עצמנו. אמנם אין כאן פתרונות ישירים, אך ההתבוננות הכנה והכנה עצמית יכולה לשמש כשלב ראשון לשינוי אמיתי.
לגבי הטיעון שהצבא פוגע בדת ומחלן את הצעירים, הרבה מהבעיה נובעת דוקא מהגישה המנוגדת לצבא בציבור החרדי. אבל אם בחינוך שלנו לא נתייחס לצבא כאל אויב, אלא נלמד על כך בצורה מאוזנת ומבוססת על עקרונות התורה, כמו שעושים לדוגמה בציבור הדתי לאומי, סביר להניח שזה לא יביא לתוצאה כזו.
הבעיה בטיעון הזה הוא שכמעט כל הציבור החרדי לא היה גר בארץ ישראל תחת שלטון הערבים, ואם כן נמצא שהם כן מעוניינים בשירות של המדינה הציונית, וממילא צריכים לשלם עליו.
הטיעון הזה יכול להאמר רק על ידי אנשי היישוב הישן שבאמת חיו בארץ בלי קשר למדינת ישראל.
*לענת*
ספרי וסייפא ירדו מכורכין מן השמים.( מ"ר ויקרא לה,ו)
הדוגמא שנתת על ערך לימוד התורה כמגנא ומצלא כפי שהיה בימי חזקיהו המלך, היא דוגמא מצוינת כדי ללמוד ממנה וכיצד להתייחס לסוגית הגיוס/ פטור של בחורי הישיבות בזמנינו, אבל גם איך להתייחס למשתמטים ומשתמשים בפטור של "תורתו אומנותו" כדי להינצל מגזירת הגיוס וליבם בל עימהם וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ד)דאישתמש בתגא ,בתגא חלף, כל שכן הדברים אמורים כלפי אותם שאינם לומדים ולא עוסקים בלימוד תורה אך מנצלים את הפטור כדי להתחמק מ"גזירת הגיוס" אבל לטובת הקוראים אביא את המקור לכך כפי שהוא מובא בגמ' (סנהדרין צד,ע"ב) כך: הגמ' שם מביאה את הפסוק "והיה ביום ההוא יסור סובלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך וחובל על מפני שמן"(ישעיהו י,כז) פסוק זה נאמר על מפלת אשור ומסביר הגמ' אמר רב יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקרו בחרב זו,בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ.מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת ,איש או אשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה וכו' ע"כ.ותמהו המפרשים על כך,וכי מי שאינו עוסק בתורה חייב מיתה? אלא שחזקיהו לא באמת התכוון להמית כל מי שאינו עוסק בתורה,אלא כוונתו היתה רק לזרז את ישראל לעסוק בתורה מפני שעם ישראל היה נתון אז בסכנה ובזכות התורה יזכו להינצל מידי צבאו של סנחריב. מכאן נשליך לסוגית הפטור שניתן באופן גורף לבחורי ישיבה כפי שתיאר הרב מלכה כותב המאמר.ורבים רבים הם שמנצלים את הפטור ללא שהם באמת מקדישים את רב זמנם ומשקיעים עצמם בלימוד תורה ולא זזים מד' אמות של הלכה,וגם אם (במקרה הטוב) בגופם הם נוכחים פיזית בין כותלי הישיבה, ולא חלילה כי הם מי שנקראים בעגה הרחובית "שבבניקים" אלא בחורים טובים אבל הם לא יכולים לשבת וללמוד גמרא עם מפרשים רש"י ותוספות ורשב"א וריטב"א ושיטות ראשונים ואחרונים בהבנת הסוגיא במשך שעות ארוכות וממושכות מכל מיני קשיים שיש להם קשיים אישיים וחברתיים ולא כולם בעלי כשרונות, אבל הם מפחדים לצאת מהישיבה ונתקעים בישיבה ורשומים בישיבה כל שהיא רק לצורך קבלת פטור מחובת הגיוס,וכאן הדוגמא של לימוד התורה בימי חזקיהו המלך היא דוגמא כיצד להתייחס לאותם משתמטים כמו שעשה חזקיהו המלך נעץ חרב בבית המדרש וכו' , לכן הזדקקות ואפשרות להטיל סנקציות בבחינת "נעץ חרב בבית המדרש" על אותם בחורים הוא דבר מתבקש ומחויב המציאות ואדרבה זו צריכה להיות יוזמה שצריכה לבא מתוכינו ,רק כך גם נייקר את ערך לימוד התורה ונוקיר את לומדי התורה האמיתיים ולא כל מי שחובש מגבעת לראשו ולבוש חליפה כצורבא מרבנן. בצד זה לא אסתיר את החשש אם ואיך ילמדו באוירה כזאת בישיבה וחלילה אם הדבר יגרום לנשירה מהישיבות לא רק במובן הפיזי אלא בעיקר מהבחינה הרוחנית. כך אולי אפשר להסביר את הפער הגדול וההבדל התהומי מבחינה רוחנית בימי חזקיהו המלך להתדרדרות הרוחנית בימי מנשה בנו של המלך חזקיהו שמלך מיד אחריו בהיותו עדיין נער והוא דרדר את עם ישראל מבחינת רוחנית עד כדי עבודה זרה,חטא והחטיא את עם ישראל בחטאים חמורים.איך אפשר להבין את הפער הזה וההנהגה בימי אביו לבין בנו ,איך מסבירים את הנפילה הזאת של עם ישראל מאגירא רמה בימי אביו לבירא עמיקתא בימי בנו? ואולי,אולי ניתן להסביר זאת באוירה שהיתה בבית המדרש בזמנו של חזקיהו למדו ועסקו בתורה,אבל באוירה של מתח של כפיה(?) מתוך פחד של חרב בבית המדרש, וכאשר מלך מנשה בנו שיחרר אותם מהפחד הזה אבל מהפחד אל הפחת..,אבל נראה שאין הכרח לכך,ואפשר ללמוד באוירה חיובית ותועלתית אם ישכילו ראשי הישיבות ובשום שכל יוכלו להצליח גם לטפח אוירה טובה וחיובית בישיבה ולהמריץ את אלה שאכן לומדים ושואפים להיות ת"ח,ומאידך להפנות את אותם בחורים שלא לומדים בפועל למסגרות הכשרה אחרות כדי שיוכלו להתגייס לשירות צבאי במסלולים יעודיים המותאמות להם כדי שיוכלו לשמור על אורח חיים חרדי.
הטיעון הזה מתאים לכל מיש:
1. אכפת לו מכבוד שמיים
2. אכפת לו מחיי אדם יותר מאשר כבוד לאומי ואדמה
3. בודק טוב במקורות מה התפקיד שלנו בעולם.
וזה לא משנה איפה הוא או אבא שלו או סבתא שלו נולדו.
האמת היא אותה אמת לכולם חוץ ממי שבוחר להתעלם ממנה.
איך אתה מחליט במה אני מעוניין?
מישהו בכלל שואל אותי?
מה זה נקרא לשלם?
בזכויות וחובות כלכליות אין כמעט התעסקות אידיאולוגית משא"כ בגיוס, אין חייל שיכול להחזיק מעמד בשרות צבאי אם אין לו מניע אידיאולוגי או אמונה, ולכן זה נכשל שוב ושוב כי א"א לכפור בעיקר ולצפות לשת"פ ממאמינים שמנסים לשמור על האמונה המקורית.
לבנימין
איש מהישוב הישן לא יהין לחיות בארץ במקום שאינו תחת ריבונות המדינה.
בסופו של דבר, מהבחינה הפרקטית, הסיבה שחרדים לא מתגייסים לצה"ל היא אחת: כי הם יכולים.
כמו הסיבה שפוטין פלש לאוקראינה. למה? כי הוא יכול.
כמו הסיבה שישראל מנהלת מלחמה כבר למעלה משנה וחצי בעזה. למה? כי היא יכולה.
כמו הסיבה שישראל לא גומרת את הבעיה הפלסטינית באמצעות טרנספר/נכבה#2. למה? כי היא לא יכולה.
ולכן, כל הפלפולים והטעמים וכו' לא רלוונטיים כל עוד היכולת לא נפגעת/נגרעת.
למותר לציין שלפי כלי המשחק הפוליטי דהיום אין לגריעת היכולת הרבה סיכוי, וחלון ההזדמנויות הולך ונסגר דמוגרפית.
הגדולים ב"ה הצליחו לשכנע את הצבור, שאין שום בעיה ליהנות ממשני הארץ מבלי לשאת בשום עולץ
אשרינו שזכינו.
קראתי את דבריך ואני מסכים עם הטענה החשובה שהועלתה שהציבור החרדי אינו מרגיש כחלק מהעם ואינו מרגיש את קושי המלחמה על כתפיו אבל איני מסכים עם חלק מהטענות
מה שכתבת שהמושג שתורה מגנא ומצלא אינו בהכרח מגן גם על מי שאינו לומד, מבואר בהרבה מקומות לא ככה וכמו שאתה בעצמך הבאת מהפסוק ’עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים’ וכן ממה שמבואר בגמ’ בעולם חצי חייב שאם אחד עושה מצוה אחת מציל את העולם כולו
וביחס לטענה שלא הגיוני לתת פטור גורף משירות לחימה למגזר שלם שהחליט לבד לייעד את שירותו בצורת לימוד התורה, למעשה אם יש צורך באלף למטה אלף למטה אז גם אם לא נכון לתת פטור קולקטיבי כזה, למעשה כל עוד אין אפשרות לתת לחילוני ללמוד תורה אז אין פתרון אחר
וזה בלי לדבר על מה שקורה במציאות שמשום מה נראה שיש ציבור מסויים בצבא שמשרת הרבה יותר בקרבי מציבור אחר
ובקשר למצב הנוצר שבגלל הפחד להתקלקל אז גם צעירים חרדים שאינם לומדי תורה אינם יכולים לתרום את חלקם לצבא ומנצלים את המדינה, יודע כל מי שמברר קצת על זה שגם הרבנים היותר פתוחים של המגזר שניסו לעבוד עם הצבא כדי לפתוח חטיבות מיועדים לציבור החרדי, לא קבלו הבטחות על כך שהכל יפעל על פי דרכי התורה, וגם ההבטחות שקיבלו בסוף לא קוימו, אז נכון זה עלול לגרום לעיוות מוסרי אבל האפשרות השניה להתקלקל בצבא הוא כשלעצמו עיוות מוסרי גרוע בהרבה
וביחס למה שכתבת שאם הלימוד מגן אז הוא אמור לחבר, איני יודע מה המקור לדבריך, הרי בכל התורה רואים שעם ישראל המקיים את תורתו מתבדל משאר האומות או מהעם שאינו מקיים את התורה וכמו שאומרים כל יום ’ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים’
ובכלל ההרגשה הכללית שמרגישים צורך להתנצל נובע בעיקר באי הבנה שיש לנו מההשפעות של הלימוד תורה בעולם , אם היינו יודעים מה הם הדברים הנפלאים וההשפעה האדירה שלימוד תורה נותן לעולם לא היינו מתנצלים לרגע על זה שאנחנו לומדים
מה שאתה מעלה כאילו כתבתי שתורה מגנה ומצלה רק למי שלומד, אם תשים לב כתבתי בדיוק ההיפך, הדגשתי שהתורה מגנה על כלל ישראל. טענתי היא שא"א להסתפק בהכרזות אלא עלינו לחיות לאור עיקרון זה ולהפנים שתורתנו היא למען כלל ישראל, ולא להרגיש מנותקים מהכלל.
בנוסף מה שאתה רוצה להוכיח מ"אלף למטה" שאפשר לפטור ציבור שלם, לדעתי קיים הבדל מהותי בין פטור למספר של לומדים גדול ככל שיהיה, לבין פטור לציבור שלם שהפך לחברה נפרדת. יתרה מכך, במקרה התנ"כי של "אלף למטה" הדבר נעשה בהסכמה כללית, מה שאינו המצב כיום.
ומה שאתה אומר שבצבא יש ציבור שמשרת בקרבי יותר מאחרים, זה לא קשור לנושא מאחר והוא בחירה אישית.
מה שאתה כותב לגבי הפחד להתקלקל שכל הרבנים אפילו הפתוחים הבינו שזה הגרוע מכל. אני מסכים לגמרי ולעולם לא טענתי שחרדים צריכים בפועל לשרת בצבא. טענתי שאסור לנו להסתפק בתירוץ החשש מקלקול ולישון בשקט כאילו יש לנו פטור אוטומטי. זה לא פטור אלא פחד, וצריך להתמודד עם זה ביושר.
ומה שאתה מתפלא במה שכתבתי שהתורה אמורה לחבר, אני בעצמי מתפלא עליך, ולדעתי כאן העיוות העיקרי של הרבה מהציבור החרדי. נכון שהלומדי תורה צריכים להיבדל, אבל ההתבדלות אינה מטרה כשלעצמה. גם הלויים הובדלו, אך מטרת ההבדלה הייתה לאפשר להם למלא את ייעודם – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". התבדלות נדרשת במידה מסוימת כדי ללמוד תורה, אך מטרתה היא להשפיע על הכלל ולא ליצור ניתוק הרמטי.
אציין שוב, שמאמרי לא נועד לעודד גיוס לצה"ל כלל וכלל, אלא דווקא להעצים את הצורך בלימוד תורה אמיתי. לימוד אמיתי הוא כזה שנעשה מתוך תחושת אחריות וחיבור לכלל ישראל.
עלינו להישאר בבתי המדרש, אך לעשות זאת מתוך חשבון נפש אמיתי ולא מתוך הונאה עצמית. הדרך אינה הסתגרות וניתוק, אלא פתיחות כלפי הכלל. רק כך אפשר להצדיק את הישארותנו בבתי המדרשות ולמלא את ייעודנו האמיתי.
המסר העיקרי הוא שעלינו להבין שתפקידנו כלומדי תורה אינו רק עבור עצמנו אלא למען כלל ישראל, וזאת מתוך תחושת חיבור ואחריות אמיתית, ולא מתוך ניתוק והסתגרות.
הנסיונות ליצור בצבא מסגרות הולמות לחרדים היו יוזמות פרטיות ללא גיבוי פוליטי.מסגרות שיעוגנו בחקיקה ויוצמדו להן מנגנוי בקרה נאותים עם סמכויות ברורות להתערבות בכל מצב בו קיימת סטייה מן העקרונות שנקבעו-עשויות להוכיח את עצמן.
כחיזוק לדברי הרב מלכה,הציבור החרדי נוטל סיכונים רוחניים כשיש בכך תועלת.מסלולי התכנות וראיית החשבון בסמינרים מביאים את הבנות למקומות עבודה שאינם חממה רוחנית בלשון המעטה ובכל זאת סמינר שלא יפתח מסלולים שכאלו יוותר ללא תלמידות.גם לימודי האקדמיה חודרים מאד למיין סטרים החרדי ללא התנגדות של ממש.
כולנו מאמינים בני מאמינים שתורה מגנא ומצלא.כל מי שעיניו לא אטומות רואה את יד ההשגחה המגינה עלינו שוב ושוב.אך עם זאת עלינו להיות כנים עם עצמנו. כאשר יש במשפחה חולה רח"ל הזקוק לשהייה תמידית ליד מיטתו, כמה משפחות אתה מכיר שיפטרו מהעול את כל הגברים לומדי התורה במשפחה ויחלקו את הנטל רק בין הנשים ובין הגברים העובדים?
לענ"ד הדרך עלינו להציע היא פטור מוחלט משירות לבחורים ואברכים המסוגלים באמת ללמד סדרים מלאים כל ימות השבוע. אל לנו להתנגד למנגונני פיקוח ואכיפה שידרשו הסבר או אישור מכל מי שנתפס מחוץ לבית המדרש בזמני הלימוד. כל היקרים שאינם בנויים לכך ימצאו את מקומם במסגרת הצבאיות השמורות אודותן כתבתי בראשית הדברים.
אחת המסקנות המעשיות מהמאמר היא שעלינו "לעשות ככל יכולתנו כדי לתמוך במערכה – בלימוד תורה מתוך אחריות".
אם אנו טוענים שלימוד התורה הוא נשק רוחני, 'מגנא ומצלא', טבעי לצפות שנביע נכונות להגביר את המאמץ ולהוסיף לימוד דווקא בזמנים חריגים וקשים.
חז"ל מספרים שבימי חזקיהו המלך, עם ישראל ניצל מהאיום של סנחריב בזכות שבתי המדרש היו מלאים בלומדים גם בלילה – עד כדי כך שאפילו ילדים וילדות, גברים ונשים, היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה.
בהתאם לכך, כיום – כשנפתח מבצע קרקעי רחב ברצועה והמצב הביטחוני מתוח – מתבקש שגם עולם התורה יביע שותפות בדרך שלו, למשל בהוספת לימוד מעבר לשגרה הרגילה.
נכון לעכשיו, במבט מבחוץ, קשה להרגיש שנעשה מאמץ מיוחד בכיוון הזה. ייתכן שיש חיזוקים בתוך הישיבות, אבל זה לא מגיע לידיעת הציבור הרחב, ולא יוצר תחושת שותפות.
במצב כזה, הציבור הכללי לא תמיד מרגיש שעולם התורה באמת חלק מהמאמץ הכללי, גם אם בדרכו הייחודית.
דווקא עכשיו חשוב ליזום משהו שיבטא את המחויבות והשותפות הזו בצורה ברורה – לא כהצגה חיצונית, אלא כצעד כן ואחראי של חיזוק תורני שיבטא גם אכפתיות ודאגה כנה לביטחון עם ישראל.
אפשר לעשות זאת למשל דרך יוזמה ארצית לתקופה הקרובה – כמו ישיבת "מרדכי הצדיק" שמיועדת לימי פורים – שבה כל אחד יכול להתנדב ללימוד, אפילו לזמן קצר.
המטרה היא לא רק תיקון תדמיתי, אלא להראות שגם הציבור החרדי לוקח חלק במאמץ הכללי של עם כלל העם – כל קבוצה בדרכה.
"החרדיות" כתנועה וכהשרפה היא התבדלות כפולה. הראשונה היא מן הגויים "כי לעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". "אשר הבדלתי אתכם מן העמים".
ההתבדלות השנייה התפתחה במאה ה19 ועוד לפני והיאהתבגלות מקהל וציבור גדול של יהודים שאינם שומרי מצוות היינו: מתבוללים חילונים אתאיסטים, משכילים, רפורמים, ניאולוגים, סוציאליסטים, וכיום גם "ישראלים" .
על עוד אלו שמנו לעיל היו מיעוט היה אפשר לקרבם או להחרימם משנהיו ציבור גדול ורוב בעם ישראל השקפת החרדיות (שעדיין מתפתחת אחרי קום מדינת ישראל) בחרה להתבדל כדי לשמור את עצמה.
שימור וזהות החרדיות היא יותר כתנועת נגד מאשר תנועת בעד לימוד תורה.
יותר מאשר עידוד לימוד נתורה נחרדיות מעודדת את ההתבדלות החברתית הרוחנית והתרבותית מן הישראליות ומן המודרניות והפוסט מודרניות.
עקרון לימוד על טהרת הקודש. עקרון נגד השכלה כללית או מקצועית ונגד לימוד לימודי ליבה, המלחמה נגד פגעי הטכנולוגיה, המאבק נגד גזרות הגיוס ובעד עצמאות חינוכית. כל אלו הם ליבת הזהות החרדית המתבדלת.
המאבק בישראליות הוא המעצב כעת את הזהות החרדית. ולכן גיוס לצבא ככור היתוך ישראלי הוא סדין אדום עבור מעצבי ההשקפה החרדית והוא דווקא נבחר כנושא הדגל ההתבדלות החרדית
כל הכבוד על המאמר האמיץ, שמעלה את השאלות הנכונות.
שתי הערות:
1. בהלכות שמיטה ויובל, הרמב"ם מדבר תחילה על הלויים. עיקר דיבורו אינו הפטור מן הצבא, אלא העובדה שללויים אין נחלה בארץ ישראל. רק בהלכה הבאה הוא משווה יחידי סגולה ללוויים. לא ברור אם ההשוואה כוללת את הפטור מן הצבא. בעצם הוא אומר שיחידי סגולה לא צריכים לעבוד את האדמה.
כך או כך, מי שסומך על דברי הרמב"ם כדי לפטור את החרדים מן הצבא, צריך קודם כל לדרוש פטור מן הצבא עבור כל הלויים (כולל החילונים ועמי הארץ). כמו כן, לוי חרדי שסומך על הרמב"ם הזה צריך לבקש פטור מן הצבא בתור לוי ולא בתור חרדי. עובדה שמעולם לא שמענו בקשה לפטור את הלויים מן הצבא. הדבר מטיל ספק באמינות כוונותיהם של אלו שדורשים לפטור את החרדים מן הצבא בשם הרמב"ם.
2. על מנת להציע פתרונים חיוביים, צריך אבחון עניני של המצב.
החברה הישראלית מחולקת למגזרים. בתוך כל מגזר, כל אחד שואף להיות מוערך בעיני בני המגזר שלו.
בקום המדינה,חילקו פטור מן הצבא לכמה מאות חרדים. הבעיה אינה המספר אלא האיכות: דווקא בחורי ישיבה המבריקים ביותר קיבלו פטור. מי שקיבל פטור היה ראוי לשבח, בעוד שמי ששירת בצבא היה סוג ב'. ההפך ממה שקורה במגזרים האחרים (דתי-לאומי וחילוני), שבהם מי ששירת בצבא ראוי לשבח, בעוד שמי שלא שירת בצבא הוא סוג בי.
התוצאה הייתה עלייה מופלגת בפטורים, אשר נוגעים כעת לרוב המכריע של החרדים.
היום אנחנו חוזרים על אותן טעויות: השיח הנוכחי הוא: אנחנו מוכנים לוותר על גיוס העילויים, בתנאי שהבטלנים יתגייסו. פתרון מופלא כדי לעודד את כל החרדים להשתמט.
כדי לשכנע את החרדים להתגייס, הצבא חייב לפנות אליהם ולומר: אנחנו רוצים לגייס את הטובים שביניכם.
על כן, אני מציע להקים יחידה צבאית, שבה החיילים לומדים תורה באופן אינטנסיבי. החיילים יתקבלו ביחידה זו אחרי מבחן תחרותי סלקטיבית. היחידה הזאת תעסיק את הרבנים הטובים ביותר, ובוגריה יהיו ברמה גבוהה יותר מתלמידי הישיבות הכי היוקרתיות.
לפיכך, בוגרי היחידה הזאת יהיו גאים להצהיר שהם שירתו בצבא וייחשבו לאליטה בתחומם. יתר מזו, זו הקריאה המילולית של הטיעון: לימוד התורה הוא עצמו כוח מגן והוא חלק מהצבא.
ראשית כל, יישר כוח לכותב, הדברים נוקבים ויורדים עד התהום.
ואני בא רק לחדד ולהנכיח את הזעקה הגדולה שעמ"י זועק ושצריך לשמוע ולהיות קשובים אליה –
יהודים! רחמנים בני רחמנים!
עמ"י זועק,
משווע,
רצוץ,
מושיט יד לקבלת עזרה וסיוע מאחיו,
בבקשה, ציפייה ודרישה לשותפות מליאה בחיים שאנחנו בעז"ה מכוננים כאן יחד בארץ הקודש,
סכנות רוחניות יש בכל דבר – גם בהליכה ברחוב, אבל מה אם החשש מסכנה גורם לפרישה מהציבור, לפילוג איום נורא,
איך ייתכן שלא לוקחים חלק בעשיה החסרת תחליף הזו?
ליכא דרכא אחרינא,
מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים,
"נושא בעול עם חבירו",
מסירות נפש על כלל ישראל,
"לא תעמוד על דם רעך",
מלחמת מצוה הכל יוצאים,
מי לנו גדול בתורה, אמונה, עבודת ה' , ויראת שמים כאברהם אבינו שטרח ועמל ונלחם כדי להציל את לוט (בן אחיו שהיה גוי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בנו – שאנו – עם אחד – שעליו נאמר ממלכת כוהנים וגוי קדוש צריכים להיות ערבים זה לזה),
משה רבינו – כשראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – "ויך את המצרי וייטמנהו בחול", ועל ים סוף אמר לו הקב"ה – "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו"!
יהושע שעליו נאמר "וילן בלילה ההוא בתוך העמק" הוביל את עמ"י במלחמת עמלק ומלחמות כיבוש הארץ,
שופטי ישראל שהנהיגו את ישראל ברוחניות ובקרב,
דוד המלך – היה איש מלחמה עוצמתי – מלחמתה של תורה ומלחמה ממש, עדינו העצני,
"כי מלחמות ה' אדוני נלחם",
"וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה"(רמב"ם)
בפרשיות הברכה כתוב "ורדפתם את אויביכם" – דהיינו שבמצב המתוקן – עדיין צריך לרדוף!
כבר נמנו וגמרו – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ:).
שלא להיות בעלי בגד קרוע…
שלא לחטוא בחטא מכירת יוסף…
שלא להיות אגודות אגודות…
להיות ערבים!
להיות שותפים!
להיות אחים!
להיות חלק.
"והיו לאחדים בידיך".
למה אתה לא קורא לחבריך מע"י קריאה נרגשת לחזור בתשובה ולהתפלל?
הרי המקור לכל הצרות הוא הכפירה הנוראה שכבר כמה מאות שנים גורמת גם פירוד ומחלוקות כפי שרואים היום גם ב"גוש האמוני" שבסוף גם לא מחזיק מעמד כי לא נמצאת שם אמונה אמיתית אלא סתם שיתוף אינטרסים שלבסוף מתנגשים.
אז אנחנו צריכים לעזור ולתחזק את העיוות הזה?
ליכא דרכא אחרינא?
איזו דרך? הכפירה הימנית או השמאלית?
"העתק הדבק" מתקופת התנ"ך זה לא קשור בכלל למציאות של היום והגיע הזמן שהד"ל יבינו את זה ויקחו חלק בדרך האמיתית שכוללת את כל שרשרת הדורות.
מה עוד צריך לקרות כדי שע"י היקר יחזור למסלול?
מה שכתבתה שמטרת התורה היא לחבר ברור שאתה צודק!
השאלה היא אם החיבור בהכרח יגרום לירידה רוחנית אצלנו כמו שיש בציבור הדתי לאומי ואז אנחנו לא מחברים את העם לתורה אלא את החרדים לחילוניות!
בנוסף אנלוגיה שיצרתה בין שאר העם(קרי החילוניים) לשאר השבטים מהווה טעות יסודית אם שאר העם היו אנשים שומרי תורה ומצוות ייתכן שאתה צודק, אבל מה לעשות שזה לא המצב וממילא לא ניתן להתחשב בהם!
אני יודע זה נשמע לא מוסרי , אבל אנחנו אמונים
על כך (כן אני יודע שזה נשמע נורא!) שרק יהודי שומר תורה ומצוות המקיים את ייעודו בעולם ראוי להתחשב בדעתו, ובמוגע לשאר העם ניתן לדונם לכף זכות שהם תינוקות שנשבו או אנוסים
אבל מכאן ועד להתחשב בדעתם אם ללכת לצבא או לשבת וללמוד הדרך רחוקה…
ישראל, אם אתה מאמין שאין להתחשב ב"שאר העם", מדוע אתה מסכים (כציבור. איני יודע דבר עליך אישית כמובן) ליטול מכספו וליהנות מפירות עמלו? הרי לא רק בגיוס עסקינן, אלא בדרך חיים של התבדלות מרצון והסתמכות על אחרים בכל דבר ועניין
זה שהשתלטו כאן בכח על כל האדמה והמשאבים ומסכימים לתת לנו לחיות זה אומר שאנחנו "נהנים מפרי עמלם"?.
אנחנו סה"כ מנסים לעשות את תפקידנו בעולם על אף כל ההפרעות שהם גרמו וגורמים.
בצורת מלחמות בלתי פוסקות ותת תרבות של כפירה והסתה נגד האמונה.
אז אנחנו ממש רחוקים מלהנות.
למכובדי "לא פשוט" – איני מבין על מה אתה טוען שהשתלטו. לקחו לציבור החרדי אדמות ומשאבים? יתכבדו אנשים ויצאו לעבודה ויקימו בתים, ויבנו מפעלים, ויהיו שותפים בבניין הארץ ובכלכלתה. מה עושה הציבור החרדי במקום זה? דורש ומקבל תקציבים, חומק מתשלום מיסים, ומשתמש בכוחו הפוליטי ליצירת אלפים רבים של משרות חסרות טעם שכולן ע"ח משלם המיסים. והמלחמות הבלתי פוסקות? הרי המפלגות החרדיות שותפות מלאות לצרה הצרורה הזו, בישיבתן ובתמיכתן בהחלטות הממשלה שגורמות לכך. ללא המפלגות האלו ותמיכתן, כבר מזמן המצב הנורא הזה היה משתנה.
אני אסביר,
הנציגים האמתיים של האמונה ויהדות הם רק אלו שנאמנים לה, לא יכול להיות אחרת.
כאשר אלו ישבו בארה"ק שהיא פלטין של מלך והתנהגו בהתאם לקדושת המקום ובנוסף, מאד נזהרו לא להתגרות באוכלוסיה המקומית ובשליטים כדי לא לעורר סערות מיותרות שרק יגרמו נזק ללא שום תועלת כפי שאנחנו מצווים מתוקף קדושת חיי האדם ומושבעים מתוקף ג' השבועות.
באו קבוצות של יהודים ממדינת רוסיה שבתחילה קראו לעצמם ביל"ו – ר"ת "בית יעקב לכו ונלכה" רק שהשמיטו בכוונה תחילה את סוף הפסוק "באור ה'".
קבוצות אלו התחילו לבסס בכוונה תחילה ומוצהרת את התוכנית להשתלט על ארה"ק ולהפוך אותה לממלכת כפירה ופריצות.
בתחילה, היו חלוקים בצורת העבודה, המשכילים האירופאים- הרצל וחבריו האמינו בדיפלומטיה תחילה עם או"ה ואח"כ מעשים והקבוצות הרוסיות בקביעת עובדות בשטח ו"אחרי המבול".
כאשר היהדות החרדית עומדת במבוכה רבתי הן מפני חילול ארה"ק וש"ש שבדבר והן מפחד הבאות מצד או"ה.
לצערנו, התגשמו שני החששות הכבדים בצורה שצריך להודות יום יום ע"כ שהקב"ה ריחם עלינו ולא היה אסון גדול יותר, ועוד שאפשר עדיין לקיים מצוות בתוך סביבה שמשדרת את ההיפך הגמור.
כעת אין שום אפשרות בדרך הטבע לשנות את המצב אלא רק להביע את ההסתייגות של היהדות החרדית ממנו ולקוות שה' ברחמיו ירחם עלינו ויחזיר אותנו בתשובה שלמה ע"י רוח טהרה וללא פורענות ח"ו.
זו ההשתלטות על ארה"ק וחמור מכך, על כל הייצוג של היהדות כלפי או"ה שבינתיים גורם נזק בלתי משוער רוחני וגשמי.
ובנוסף, מיליוני ילדי ישראל מתחנכים לכפירה בעיקר ע"ב יומי.
המפלגות החרדיות לטענתן, מנסות להציל וישנה מחלוקת גדולה בנושא בין העדה החרדית שמתנגדת לכל צורה של השתתפות בשלטון ןלקיחת תקציבים למוסדות, לבין אלו שתומכים.
אלו היו 60 שניות על איך שהגענו למצב ביש זה.
אפשר עוד לתקן בע"ה ע"י תשובה, תפילה, צדקה וכו', ובעיקר ע"י נאמנות בלעדית לאמונה.
אני מודה ל"פשוט" על ההסבר. אני מסכים לחלוטין עם דבריך בנוגע לציונות והקמת המדינה, אך ברור כי אין דרך לשנות את המציאות הנוכחית. אנחנו חלוקים בנוגע להשתלבות. אני מודה לך על ההסבר המפורט ועל הזמן שטרחת בו
אלפיים שנות גלות ללא כוח מגן שבהן הלכנו כצאן לטבח הוכיחו שאין תחליף לכוח צבאי. ומאחר שכל התירוצים ששמענו עד כה לא תופשים מים .ומתעלמים מהגדרת הרמב"ם למלחמת מצווה ומתעלמים גם מ4 הפטורים המיוחדים שנתנה התורה (לפי חז"ל מדובר במלחמת רשות) שלימוד תורה לא נכלל ביניהם. הגיע הזמן שהצעירים החרדים יתגייסו בהמוניהם להצלת ישראל.הצבא הקים ומקים מסגרות מתאימות לחיילים החרדים ויהיה זה ממש קידוש ה' במקום המצב הנוכחי שיש בו הרבה חילול ה' .לא תעמוד על דם רעך .אין סומכים על הנס ועוד מחייבים אותנו לעשות מעשה ולהתגייס.
הגלות ממש לא נגמרה, על אף ההכרזות וההצהרות שהנה מצאנו את מקומנו על אדמתנו ונוכל להיות חופשיים בארצנו, אז בדיוק זה מה שלא מחזיק מים, האשליה שללא תשובה נוכל אפילו להתחיל לצאת מהגלות.
אז לצערנו אנחנו לומדים בדרך הקשה שאלו שמבטיחים ללא הרף את הנ"ל הם אלו שממשיכים לסבך אותנו במלחמות שאת כולם היה אפשר למנוע או לפחות להפסיק כמו זאת הנוכחית.
רק מה, יש כאלו שחולמים על וילה בעזה מול הים או חלון לנוף הרי השומרון ומוכנים לסבול הרוגים וחטופים, טילים ואלימות בכל העולם כולל גם סנקציות והסתה.
על כל פשעים תכסה אהבת הארץ.
אז די עם הדמגוגיה, לא חכמה לגרום מלחמות ואז לצעוק על מלחמת מצווה.
לא הוכחתם את עצמכם, רק הגברתם את הצרות!
לא פשוט ? האם יצא לך לקרוא את האמנת חמאס ? היא אינה שונה כלל ממין קמף של היטלר . אפילו הערבים הנוצרים החיים ברשות הפלסטינית -"המתונים" נרדפים ומוכים ומהגרים לחו"ל.אלה שחולמים על ההתישבות בעזה הינם קומץ מבוטל בחברה היהודית -החרד,ל. אך תושבי ישראל חיפשו את השקט וחשבו שיוכלו להשיג זאת בשיפור תנאי תושבי עזה.באיסלאם דין מוחמד בחרב או שמתאסלמים או שחיים כבני חסות כאזרחים סוג ג שמהוים מידי פעם את השעיר לעזאזל.דע לך שיהודי ארץ ישראל נחשבים בעיני הפלסטינים לא כצאצאי בני ישראל שבקוראן אלא כעם שזייף את התורה והקוראן בעיניהם הוא הספר האמיתי.לפחות בארץ קטנה לעומת המצב הקטסטרופלי בחו"ל שבה הקהילות היהודיות מצטמקות וההתבוללות אוכלת בהן בכל פה.(לא מדובר על הקהילות האורטודוקסיות המהוות מיעוט בין היהודים ) כך שחלילה לנו לתת דופי במדינה שהודות לה עולם התורה פורח . אילולי צה"ל היה קשה להתקיים בארץ ולבטח לא היה קיים בארץ עולם התורה .קצת הרת הטוב לא תזיק.
אז הפתרון זה להיות כמוהם?
אנחנו שמים בה' מבטחינו ומתנהגים באחריות לחיי אדם, החמאס להבדיל, גם מזלזל בחיי התושבים שהוא טוען שהוא מציל.
אז אנחנו לא, ובכלל זה הוא לעשות מה שאפשר כדי להמנע משפ"ד ולא להפקיר שבויים וה' ברחמיו יעזור.
ואם אסור לשת"פ עם כופרים, אז גם אם הם יחזיקו עשרות אלפי ישיבות האיסור יהיה בתוקף, שוחד לא יעבוד.
חילול ה' בכך שיהודים בכוונה תחילה לא מקיימים מצוות ועדיין קוראים לעצמם יהודים ועוד טוענים שהם נציגי היהדות, הוא יותר גרוע מהתבוללות.
אז הכרת הטוב הוא בראש ובראשונה למי שאנחנו מאמינים בו ומכח זה הוא שומר ומגן עלינו.
ואם ח"ו יש הסתרת פנים אז יש דרך להתמודד כפי שקיבלנו מאבותינו.
אני משתדל לא להגיב מהסיבה הפשוטה זה לשון הגמרא יבמות ס"ה ע"ב, אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, אני נגד גיוס בכלל, אני מבין את חוגי נטורי קרתא שמתנגדים בכלל לקיום המדינה ומתנגדים לגמרי לגיוס, באו נספר סיפור שהרבה שמעו אותו, הרב מבריסק סיפר שאחד מדודיו התארס וקיבל נדוניה גדולה, הוא לא היה המתמיד הגדול כמו אחיו ר' חיים, אמר לו אביו הבית הלוי, אתה מקבל נדוניה כי אתה בני, שאל אותו בנו אם אני מקבל בשבילך, הייתי מקבל נדוניה הרבה יותר גדולה, ענה לו הבית הלוי, אבל מה אפשר לעשות שקילקלת וקיבלת פחות, אמר על זה הרב מבריסק לאחר הנצחונות במלחמות שהיו בזמנו, שזה בזכות עמלי התורה, אמרו לו אם בזכות עמלי התורה היו חייבים להיות נסים גדולים וללא הרוגים וכו' וכו', ענה הרב מבריסק אבל מה אעשה שהציונים קלקלו, ולגופו של עניין אני יודע שהותקף אבל לפחות יקראו דברים שמאוד לא נעימים לא לחרדים ולא לאלו שאינם כאלו, זה לשון הגמרא סנהדרין צ"ט ע"ב, אפיקורוס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן [ופירש רש"י, והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם] לדידהו קרו לדידהו תנו אמר ליה אביי האי מגלה פנים בתורה נמי הוא [שכופר במה שכתוב בתורה] דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי [שמהנין לעולם ומקיימין [אותו], והוא אומר דלא מהני מידי] אמר רב נחמן בר יצחק מהכא נמי שמע מינה [שהצדיקים מהנין לאחרים ] שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם. והמדינה והצבא רק מזיקים גם במישור הרוחני כמו שראינו עד עתה וגם במישור הגשמי, אני כבר בעשור השביעי לחיי אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים היו בטוחים זהו עכשיו כבר יהיה שלום ושלווה, וכן לאחר מלחמת המפרץ, אבל מה שקרה שהמצב נהיה יותר ויותר גרוע, בנתיים מאז שההנהגה הציונית לקחה את ההנהגה נהרגו למעלה מ10 מליון יהודים, ועכשיו הטענה שלי לציבור החרדי [אל תגידו לי את המלה גדוילים, כי זה לשון ש"ך חושן משפט סימן מ"ו ס"ק פ"ד, וחלילה לדחות דברי גאון בלי שום ראיה, דכבר ידוע שאין לחלוק על הגאון אם לא בראיה ברורה מן הש"ס, קל וחומר בן בן בן בנו של קל וחומר שאפשר לדחות דבריהם של גדולי זמננו] אם אתם מאמינים שהתורה שומרת, מדוע אתם בעד שמישהו אחר יתגייס, הלא התורה צריכה לשמור לפחות עליכם, ואם זה כדי לשמור על אחרים, מדוע שלא תעבירו חוק חיוב לימוד תורה על מי שאינו חרדי [התירוץ אי אפשר לא מתקבל עלי כי לא נסיתם ואינכם יודעים לעולם איך יפול דבר כשהציבור הלא חרדי יראה שאתם באמת מאמינים בכח של התורה] ואם אתם אוחזים שצריך צבא והתורה לא מספיק שומרת אתם אפיקורסים רבי ישראל סלנטר אמר בזמנו שיש מלא רבנים אפיקורסים ואמר מי שאמר שיש גיהינום מיוחד לפראקים,
ועכשיו לדובדבן שבקצפת [גם מלשון לקצוף] האם חזקיהו המלך היה צדיק יותר מדוד, זה לשון איכה רבה (וילנא) פתיחתות סימן ל
זבדי בן לוי פתח לא האמינו מלכי ארץ וגו', ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה"ד (ש"א ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם, ר"י בן לוי אמר, לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים הה"ד (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו', עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר דברי הימים ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (דברי הימים ב' כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו' עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא' (מ"ב =מלכים ב'= י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור
שמעתי בשם רבי ירוחם ממיר שדוד היה חזק כל כך באמונה שיכל להסתיר את הנס ולא יגידו כוחי ועוצם ידי, לעומת זאת חזקיהו שהיה לאחר שאביו אחז עבד עבודה זרה הוא חשש מכוחי ועוצם ידי לכן ביטל את זה לגמרי, וכל שכן בדורנו שהצבא מזיק וכולם חייבים ללמוד תורה, וזה לשון נפש החיים שער ד פרק טז, וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כחו. כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות עניני זה העולם. והשמירה עליונה חופפת עליו. והוא כבן המתחטא על אביו. ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו. זה נאמר גם על מי שאינו חרדי, תעזבו כולכם את הצבא ושבו כולכם לעמול בתורה, כמו שהבטיח לנו הקדוש ברוך הוא ויקרא כ"ו, ג', אם בחקתי תלכו, ופירש רש"י, שתהיו עמלים בתורה, ופירש השפתי חכמים, מדכתיב תלכו ולא כתיב תלמדו אלא ללמדך שתלכו אחר מדרש חכמים, אז רק יהיה ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, ללא זה, זה לעולם לא יהיה, לא יעזור שום דבר לא צבא ולא התערבות אומות העולם, אז קדימה כולכם לבית המדרש לעמול בתורה כולל גם אלו שאינם חרדים