בכתיבה וביצירת קולנוע מתוך החברה החרדית יש אתגר אמוני, מוסרי ואמנותי גם יחד. אין זו בחירה סגנונית או אסתטית בלבד, אלא מאבק על עצם הזכות לספר את הסיפור שלנו – סיפורו של עולם פנימי, סגור ומוגן, שפתאום נחשף לעין המצלמה.
הקולנוען החרדי מתמודד עם שאלה טעונה: עד כמה מותר לחשוף מן הנסתר? היכן עובר הגבול שבין אמירה אמנותית למציצנות ובין אמת לקידוש השם (או חלילה חילול השם)? האם הצגת הסדקים שבחיים החרדיים פוגעת בצניעות ובדימוי הציבורי של הקהילה, או שמא היא דוקא מגלה את יופיה העמוק של האמת האנושית־תורנית?
שאלות אלו נוגעות בלב הזהות החרדית עצמה. מצד אחד נאמר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד, ה), ורש"י מפרש: "שראה פתחיהם שלא היו מכוונים זה מול זה." כלומר, הצניעות והפרטיות הם הסגולה המיוחדת של עם ישראל, דרך חיים המושכת עליהם ברכה. ומנגד, במתן תורה נאמר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ, טו), ומפרשים חז"ל שדוקא המראה המוחשי היה חלק ממעמד ההתגלות. יש כוח לממד הוויזואלי, למה שתופס את העין. בלעדי המראה החוויה אינה שלמה. העין אינה רואה והלב אינו חומד.
הקהילה החרדית איננה רק אוסף יחידים אלא מבנה אורגני של משפחות, מוסדות, ישיבות ורבנים. היא מתנהלת בקודים פנימיים, המובנים אך לחבריה. פתיחתה בפני מצלמות עלולה לערער את האמון הפנימי, ליצור תחושה של בגידה, של 'הוצאת סודות החוצה'.
בין שני הפסוקים הללו מתנהל הקול הפנימי של הקולנוע החרדי.
מתוך המתח הזה אבקש לבחון את המערכת הרעיונית סביב הקולנוע החרדי: תחילה אדון בהסתייגויות מן הז'אנר: החששות, הביקורות והסכנות המוסריות והאסתטיות. לאחר מכן אציג טיעונים תומכים, המבקשים לתת מענה לשאלה הגדולה: כיצד ניתן ליצור קולנוע שנאמן לערכי הצניעות ובו־בזמן מאפשר אמנות של אמת?
כשהמסך מאיים על המרחב הפנימי
טענות המתנגדים עוסקות במספר עניינים עקרוניים: שמירה על גבולות, צניעות וזהות; זכות הקהילה לפרטיות; חשש מחילול השם; וחשש מאבדן שליטה על הנרטיב.
החברה החרדית נבנתה סביב מושג של פנימיות. היא קהילת חיים שאינה מבליטה את עצמה כלפי חוץ, והיא משגשגת בתוך חומותיה. משום כך היא מבקשת להגן על מרחב האמונה, הבית, בית המדרש. החשיפה התקשורתית נתפסת איום על הפשטות והטהרה, משום שהיא מכניסה מבטים מבחוץ שאינם בהכרח אוהדים או מבינים. אותם מבטים עלולים גם לזלוג פנימה ולהשפיע לרעה על המרקם העדין של החברה.
לטענת מבקרי הקולנוע החרדי מבית, עצם ההצגה הפומבית של החיים החרדיים, גם אם היא נועדה לקדש שם שמים, עלולה לשבור את חומת ההגנה שהקהילה עמלה לבנות במשך דורות.
מעבר להיבט המוסרי יש כאן שאלה חברתית. הקהילה החרדית איננה רק אוסף יחידים אלא מבנה אורגני של משפחות, מוסדות, ישיבות ורבנים. היא מתנהלת בקודים פנימיים, המובנים אך לחבריה. פתיחתה בפני מצלמות עלולה לערער את האמון הפנימי, ליצור תחושה של בגידה, של 'הוצאת סודות החוצה'. לכן יש החוששים מפני מציצנות אמנותית, מניסיון להביא רייטינג על חשבון כבוד הקהילה.
חשיפה זו עלולה גם לגרום חילול השם. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, יא) מדגיש שחילול השם הוא כל מעשה הגורם לאחרים לזלזל בעבודת ה'. כאשר מוצגים על המסך צדדים של חולשה, קונפליקטים או כשלונות במגזר החרדי, עולה חשש שהצופה הלא־חרדי לא יבין את ההקשר התרבותי והאמוני של הארועים ויפרש זאת כחולשה מוסרית. כך עלול להיווצר חילול השם במובן של פגיעה בכבוד התורה ובכבוד נושאיה. אם החברה החרדית מלאה פגימות, למה לשאת אליה עיניים, לכבד את אורחותיה ואף לאמץ את ערכיה? על יוצר חרדי לתת את הדעת לא רק מה הוא אומר, אלא גם כיצד הוא מובן ומתפרש.
יותר מכך, גם כאשר היוצר בא בכוונות טובות, מטבע הדברים לא הכל תלוי בו. העריכה, הפרסום והביקורת הציבורית נתונים בידי גורמים חוץ־חרדיים בעלי אינטרסים של רווח. יש מקום גדול לחשש שהמסר יתעוות. דוגמא לכך ניתן לראות בסדרות טלוויזיה ישראליות שהציגו את החברה החרדית כקריקטורה קפואה. לדוגמא, סדרת "שטיסל" הפופולרית נתפסה בעיני רבים מתונה ומכבדת, אך רבים מתוך הקהילה ראו בה הצגה שטחית שאינה משקפת את עומק החיים החרדיים.
ההזדמנויות: בין אמנות לאמת פנימית
גם אם טענות המתנגדים משמעותיות, יש להזכיר כי הקולנוע איננו רק בידור: הוא מראה. תפקיד האמנות הוא להפוך את הבלתי נראה לנראה ואת הבלתי מדובר לנאמר.
הצגת האמת, גם כשהיא כואבת, היא עצמה תיקון. התנ"ך מלא בנבואותיהם של נביאים שלא חששו לחשוף את פגמי החברה. ירמיהו, ישעיהו ועמוס דיברו על עוולות המנהיגים והעם, בסכנם את חייהם הם. הם לא עשו זאת לשם ביזוי אלא לשם תיקון וזיכוך. גם במישור ההיסטורי, התנ"ך אינו חוסך את שבט הביקורת מעם ישראל ומנהיגיו.
כאשר קולנוע חרדי נאבק בדעות קדומות, בעוולות חברתיות ובפגמים מוסריים, הוא מצטרף למסורת של נביאים ומוכיחים בשער. זו אינה מציצנות אלא קריאת כיוון מודרנית.
לגבי הטענה של זכות הקהילה לפרטיות, חשוב לזכור את זכותה של החברה החרדית לספר את סיפורה מבפנים. מאז שנות ה־2000 החלה להתפתח מגמה של קולנוע חרדי עצמאי. יוצרים ויוצרות רבים יצרו סרטים על חיי אנשים ונשים חרדיים, אשר שיקפו מאבקי אמונה, יחסים בין קהילה לפרט, התמודדות עם עוולות ציבוריות ובחינת מגמות ותהליכים.
אולם, כל עוד רוב הסיפורים על חרדים נכתבים על ידי יוצרים חילונים, הייצוג נותר חיצוני. כתיבה מבפנים היא לא רק תיקון של תדמית, אלא גם שמירה על האותנטיות. אם איננו כותבים את עצמנו, אחרים יכתבו אותנו במקומנו כפי שהם אכן עושים – והתיאור שלהם לרוב לא יעשה אתנו חסד. וודאי שהוא לא יצליח לדייק.
לפני כשנתיים, לדוגמא, קיבלתי ביקורת של גוף אמנותי ציבורי על תסריט שכתבתי על הקהילה החרדית. ביקורת הלקטורים (החילוניים) עסקה ללא יוצא מן הכלל בשפה המדוברת בסרט: "האם זו שפה של חרדים ליטאים?" הם טענו. "נשמעת כמו שפה יומיומית. בקריאה זה צורם…" הפטרונות הזו שיקפה חוסר היכרות עם השפה האותנטית של חרדים בתוך קהילותיהם. כל מה שהם יודעים על חרדים הוא מה שהם ראו על המסך.
האמת אם כן חייבת לבוא מבפנים, לא מהעיתון ולא מהפרשן לענייני חרדים. היא צריכה לצאת מבית המדרש עצמו. עלינו לספר על עצמנו בכלים שלנו, בשפה שלנו, דרך הדמויות שאנחנו בוחרים להציג.
כאשר אדם חילוני רואה על המסך דמות חרדית שמתלבטת, אוהבת, כואבת ונאבקת במצבים מורכבים, הוא חש הזדהות והבנה. רגשות הם אוניברסליים. הזדהות עם הגיבור הלא שלם לא תביא לזלזול ולהתרחקות, אלא לתחושת אחוה ושותפות גורל. כלומר, חשיפת המורכבויות יוצרת קירוב לבבות, לא ריחוק. כשהצופה החילוני מזהה שהפגמים של החרדים דומים לשלו, הוא חדל לראות בהם "אחרים", ומרגיש שהם אינם כה מנוכרים כמו שהם מוצגים השכם והערב בתקשורת הכללית. כך נוצר גשר רגשי. דוגמא לכך ניכרת בתגובות של קהל חילוני לסרטים כמו "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. לראשונה, למיטב זכרוני, בורשטיין העלתה על הבמה דמות חרדית רבת עומק ואהבה, לא כקריקטורה אלא כבן אדם.
הרבי מקוצק היה אומר "אין דבר שלם יותר מלב שבור". הוא לא טבע בכך רק פראזה אוקסימורונית יפה. יש כאן אמת יצוקה בסלע: פסאדה של מושלמות תביא לריחוק, ולא לקרבה ולאהדה.
ומה באשר לחילול השם? המחשבה שקידוש השם היא הצגת שלמות היא טעות. הרבי מקוצק היה אומר "אין דבר שלם יותר מלב שבור". הוא לא טבע בכך רק פראזה אוקסימורונית יפה. יש כאן אמת יצוקה בסלע: פסאדה של מושלמות תביא לריחוק, ולא לקרבה ולאהדה.
כאשר אדם חרדי נחשף על המסך במאבקו, באמונתו, בדמעותיו, הוא מקדש שם שמים בכך שהוא מראה את האנושיות שבתוך הקדושה – את החיים שיש בהם חתירה לאמת אבל גם נפילות. זו אינה פגיעה בכבוד התורה אלא גילוי של החיות שלה. האמת האלוקית מתבררת דרך התמודדות ולא דרך השתקה.
שביל הזהב או גלובוס הזהב – איך ניתן ליצור קולנוע חרדי שמשקף אמת?
המתח בין שני הקולות הנ"ל איננו סתירה אלא דו־שיח פנימי. דוקא ההקשבה לשני הצדדים מתוך כבוד וזהירות מאפשרת את הדרך השלישית: לחשוף מתוך אהבה, לא בתור סגירת חשבון; לומר אמת מתוך רגישות, לא מאהבת הסנסציה.
הרמב"ן על הפסוק "קדושים תהיו" כותב שעל האדם לקדש את עצמו במותר לו. כך גם בקולנוע: לא כל שיש לו ערך אמנותי מותר מבחינה מוסרית. יש אמת שצריך להשאיר בינינו, ויש אמת שחובה להוציא לאור, אם נזק ההסתרה יהיה שקר לעצמנו.
האמנות החרדית המתפתחת לומדת בהדרגה את הגבול הזה: מהו סיפור שמשרת את התיקון ומהו סיפור שמשרת את הצורך במציצנות? הגבול הדק נמדד ברצון האמן ובכוונה שמאחורי היצירה.
האמנות החרדית המתפתחת לומדת בהדרגה את הגבול הזה: מהו סיפור שמשרת את התיקון ומהו סיפור שמשרת את הצורך במציצנות? הגבול הדק נמדד ברצון האמן ובכוונה שמאחורי היצירה:
האם הסצנה נועדה לזעזע או ללמד?
האם החשיפה נובעת מאהבה או מהתרסה?
האם היוצר רואה את הדמות שלו כקרבן או כשליח לעורר ולתקן?
הבחינה הפנימית של היוצר – האם חשיפתו נובעת מאמת, מאהבה ומתיקון – היא תנאי יסוד. אולם כוונה לבדה אינה מספיקה: הצופה איננו יכול לראות את הלב, אלא רק את התוצאה על המסך. כדי לאפשר שיח יצירתי שקוף והוגן, נדרש גם מערך של כלים מבניים המסייעים לזהות אם יצירה נובעת ממבט מתקן או נכנעת למציצנות ולרייטינג.
אביא כאן חמישה מדדים שיוצרים וצופים כאחד יכולים להיעזר בהם בבואם לבחון את מעמדה המוסרי של היצירה:
- מורכבות של דמויות
יצירה המבקשת אמת אינה מציגה קריקטורות בתור דמויות של קדושה או של כישלון. האדם איננו חד־ממדי, ולכן גם הדמות החרדית על המסך אינה אמורה להתמצות במאפיין אחד. דמות שלמה היא דמות שמניעיה מובנים, לבטיה גלויים, והיא משקפת את המתח האנושי ולא את התבנית הסטריאוטיפית. כאשר היצירה מצמצמת את הדמות לכאב בלבד או לחלופין לטוהר מלאכותי, היא מאבדת את האמת האנושית שהיא מתיימרת לגלות.
ניתן לקחת את סדרת הנוער "בת השוטר" כדוגמא: החרדים מוצגים בה כמקשה אחת בעלת שלושה מאפיינים עיקריים: קנאות, אלימות וכפייה חברתית. אין ביניהם הבדלים פנימיים ומורכבויות עדתיות, וגרוע מכך: אין כמעט עומק פסיכולוגי או אמוני, והדמויות פועלות מתוך מניע אחד ברור – לשמור על קדושת המחנה. מעבר לכך, אין לבטים, מאבקים פנימיים, עולם רוחני ונגיעה באהבה. הדת כולה מוצגת כמנגנון כוח.
- הקשר נרטיבי – ולא קלוז־אפ על הכאב
הבחנה משמעותית נוספת היא: האם סצנות מורכבות מוצגות בהקשר רחב של מסע הדמות, או שהן מבודדות במטרה לזעזע? חשיפה שאינה נטועה במהלך דרמטי שלם מתקרבת למציצנות, שכן תפקידה העיקרי הוא למשוך את תשומת לב הצופה ולא לבנות את הדמות. הצגת הקושי כחלק ממערכת חיים מורכבת הופכת אותו מכלי לזעזוע לכלי להבנה ותיקון.
ניקח לדוגמא את שולי רנד המגלם את משה בלנגה בסרטו "אושפיזין". כשהאתרוג של משה נהרס על ידי ה'אושפיזין' חסרי העכבות הפוקדים את ביתו, משה מתפרק. אך זוהי התפרקות שאינה מנוצלת לריגוש זול. רנד בונה דמות שמסעה הפנימי נע בין אמונה, ענווה ושליטה עצמית, ורגעי השבר שלה הם חלק מהמורכבות. מתוך התהליך הדק והמחושב שהדמות עוברת נולדים רגעים ריאליסטיים באמת, שבתוכם יש גם שפל וגם קימה – ללא מניפולציה, ללא דרמטיזציית־יתר, אלא כמתרחש של אמת אנושית.
- פרופורציה ואיזון
מציצנות מחפשת את הקצה, ואילו אמת מבקשת פרופורציה. כאשר סיפור מדגיש באופן בולט את החולשות ומתעלם מהכוחות ולהפך, הוא מאבד את האיזון הדרמטי והאתי גם יחד. הבחירה מה להראות ומה להשאיר בצניעות מעצבת את אמירתה המוסרית של היצירה.
בניגוד לכך, בחלק מהסרטים המופקים עבור הקרנות נשים יש נטייה חריפה למקם את הגיבורה בקצוות: בדרך כלל היא קרבן אומלל שכל העולם רומס, או צדיקה על־אנושית שכל חייה מסירות ונשיאה בנטל. אם היא עוברת ניסיון קשה – הוא יהיה שווה ערך לבילוי במרתפי האינקוויזיציה. יעידו על כך צווחות ההתלהבות או הפחד של הצופות הצעירות במהלך ההקרנות. במקום לאפשר לה תהליך ארוך של בלבול, מאמץ, נפילות ותובנות, הסרט מציג רצף של סצנות קיצון: בכי דרמטי, אפיזודה של התמוטטות, נאום גדול, ואז, בריצה אל הקצה השני – פתרון דאוס־אקס־מכינה.
- הדמויות כנושאות ערך
אחד הסימנים המהותיים ביותר הוא האופן שהיצירה מתבוננת בדמויותיה. האם היחס כלפיהן הוא של חמלה, כבוד וחתירה להבנה, או של ניצול רגשי? יצירה מחנכת ומתקנת אינה מציגה את הדמות ככלי להפקת דרמה, אלא כנשאית של ערך. במילים אחרות: האם היצירה מבקשת לבנות או להבעיר? הדוגמאות כאן רבות מדי.
- הימנעות מ"קיטש" אמנותי
הוגים שונים עמדו על הסכנה שבהפיכת חוויית האמת לקיטש. קולקה,[1] חוקר ישראלי מרכזי בתחום, מבחין בין חשיפת עומק אמיתית לבין רגשנות המחליפה מורכבות בסנטימנט קל לעיכול. לדברי קולקה, הקיטש אינו רק סגנון אלא הבטחה כוזבת לנחמה. היצירה מציעה תחושת עומק בלי לשלם את המחיר של מורכבות, עימות או סבל.
מכאן שעל היוצר החרדי להיזהר לא רק מפני החצנת יתר, אלא גם מפני "יופיה של דרמטיות מזויפת", המלטפת במקום לזכך. (חלק נכבד מהקולנוע הפנים־חרדי, ובפרט הז'אנר של הקרנות הנשים הציבוריות שמבקשות "לרגש" או "להעביר מסר חינוכי", נופל בשל כך לקיטש מלודרמטי באופן מוצהר.) העלילה נעה בין משבר קיצוני להתעלות מהירה מדי; הדמויות 'נגאלות' במקום לעבור תהליך; הקהל אמנם מתרגש, אבל אינו מתפתח.
קולקה טוען כי הקיטש הוא חלק בלתי נמנע מן העשייה הקולנועית (ולמעשה אף האמנותית בכלל). כמעט כל יצירה מכילה רכיבים סנטימנטליים, משום שהקולנוע בנוי על ויזואליות, על תנועה, על גירוי רגשי חזק. כדי ללכוד את עיני הצופה ולבנות אמפתיה בסיסית, היוצר נזקק לרגעים אטרקטיביים ואמוציונליים. מחזות אטיים ומלאי אסתטיקה מעודנת, דוגמת תיאטרון הנו היפני, מן הסתם לא יהיו הצלחה כבירה אצל הצופה המערבי. הקיטש הוא בלתי נמנע. עם זאת, אם המלודרמה תשתלט על היצירה, היא תהיה לא יותר מפורקן רגשי זול.
זהו בדיוק האתגר של היוצר החרדי: לגעת בלב מבלי לוותר על האמת שלו, לרגש מבלי להפוך את ההתרגשות לתוכן עצמו.
קולקה מזהיר כי הקיטש "מספק את הדמעות בלי להותיר סימן". וזהו בדיוק האתגר של היוצר החרדי: לגעת בלב בלי לוותר על האמת שלו, לרגש בלי להפוך את ההתרגשות לתוכן עצמו. זהו אחד האתגרים הגדולים של הקולנוע החרדי, וכאמור, במיוחד של הפקות הנשים.
***
שילובם של כלים אלה אינו בא להחליף את הכוונה הפנימית, אלא לעמוד לצדה. הם מאפשרים ליצירה החרדית להישאר נאמנה לאמת, ולהעניק לצופה מכל קבוצה גישה כנה, מאוזנת ומכבדת את עולמה. בכך מתגבשת מפת דרכים יצירתית אתית שבה אמונה ואמנות אינן מתנגשות אלא מחזקות זו את זו.
הסדרה "עוד ניפגש" ממחישה היטב את המתח שבין כוונת אמת לבין דרמטיזציה טלוויזיונית (שנובעת מדרישות הז'אנר). מצד אחד היא מציגה דמויות חרדיות מורכבות, אנושיות ומעוגנות בקהילה ומעניקה להן עומק רגשי ורוחני שאינו נשען על סטריאוטיפים. מצד שני היא נוטה להבליט עימותים ורגעי משבר בצורה שמקרבת אותה לקיטש במובן של קולקה – רגש מנותק מהקשרו העמוק. בכך היא ממחישה את הצורך בכלי בקרה מבניים – לבחון לא רק את כוונת היוצר אלא גם את הדמויות, ההקשרים והמבנה הנרטיבי, כדי לשמור על אמת מוסרית לאורך כל היצירה.
כך תתאפשר אמנות שיש בה עומק אך אין בה חטטנות, שנוגעת בלב בלי לחצות את גבול הקדושה של החוויה הפנימית.
בתי תיאטראות כבתי מדרשות
חז"ל ניבאו כי "עתידין בתי קרקסאות ובתי תיאטראות ובתי קרקסאות להפוך לבתי כנסיות ובתי מדרשות". אין בכך בהכרח חזון של חורבן לבתי תיאטראות. יתכן שלנוכח עיני חז"ל עמדה גם האפשרות שמדיום שנולד כבידור יהפוך לכלי של מוסר ותורה: לא במובן של דרשה על המסך, אלא של חיפוש אמיתי אחר משמעות, צדק, תיקון, וראיית צלם אלוקים שבאדם.
הקולנוע החרדי, כשהוא נעשה מתוך ענווה ואחריות, יכול למלא תפקיד של שליחות רוחנית. הוא מזמין את הצופה לראות את היהדות מבפנים, לא דרך אידיאל פלסטי מושלם אלא דרך לב רגיש ואנושי.
אמת איננה מנוגדת לקדושה. להפך, האמת היא צורתה הגבוהה ביותר של הקדושה. חשיפה אחראית איננה איום על הצניעות, מכיוון שאין בה גילוי בלתי מידתי. אם היא עומדת לשרות הקודש, היא עשויה להיות שלב חדש של צמיחה רוחנית. זו אינה הוצאת כביסה מלוכלכת, אלא בדק בית והתבוננות בעצמנו ללא משוא פנים. היא מאפשרת לחברה החרדית להביט בעצמה באומץ, ולחברה הכללית לראות בחבריה אחיות ואחים.
כאשר יוצרת חרדית מתבוננת בעולמה ומצלמת אותו מתוך אהבה ויושר, היא אינה שוברת את החומות, אלא – כחלונות המקדש אשר הקרינו מאורו הפנימי של בית ה' על העומדים בחוץ – פותחת חלון אל האור הפנימי הקורן מתוכן.
[1] תומס קולקה (2001), על קיטש ואמנות, ירושלים: הוצאת ביאליק.
תמונה: Bigstock
וואו! מאמר חשוב, חכם, קולח ורלוונטי מאין כמוהו! תודה לכותבת על רהיטות, ניכר שנוצר מאהבה לז׳אנר ולמגזר ומתוך רצון להביא אמת ללבבות.
ואאווו, סוף סוף מישהי מרימה את הכפפה ונוגעת בנושא הכל כך מורכב ורגיש שכולנו חובות. התחושה המזוייפת של עולם מושלם שאנו רואות בהקרנות יוצרת תחושה כ"כ סינטתית וזרה. הסטריאוטיפ שמוצג מהסדרות החילוניות מרגיש אותו הדבר רק מהצד השני. ניסיתי להגדיר לעצמי מדוע זה כך אבל את עשית זאת באופן מושלם, תודה חני האלופה. נ.ב-שמעתי כבר מכמה שההוראת משחק שלך היא ברמה אחרת, עכשיו אני מבינה גם למה.