פוליטיקה חרדית: חוסן או משבר?

מערכת הבחירות המוניציפלית האחרונה היתה סוערת יחסית ברחוב החרדי. היא התאפיינה בפיצולים ובבריתות, בהפסדים ובנצחונות, שנתפסו בעיני רבים בתור זעזוע של הסדר הפוליטי. בתקשורת החרדית הלא-ממסדית, בתקשורת הכללית וכן בשיח ברשתות החברתיות הצביעו פרשנים פוליטיים וחוקרי החברה החרדית על מספר אירועים, תקדימיים לכאורה, שהתרחשו בבחירות אלו.

ראשית ציינו הפרשנים את הריצה הנפרדת של "דגל התורה" ו"אגודת ישראל" בכמה מקומות מרכזיים, בהם ירושלים, צפת, אלעד, חיפה, אשדוד ועוד. היתה זו הפעם הראשונה שמפלגות אלו התמודדו בנפרד, מאז איחודן בשנת 1992. ייחודיות נוספת של מערכת הבחירות האחרונה היתה בעובדה שהפיצול היה מקומי ולא ארצי. לצד הריצה הנפרדת במקומות האמורים, היו גם לא מעט מקומות שבהם הרשימות רצו יחד, כולל בבני ברק, בית שמש, מודיעין עילית ועוד.

המסקנה הכללית שעלתה מדברי אותם פרשנים היתה "התפרקות". הפיצולים הרבים, הבריתות המקומיות וההצבעה העצמאית היו בעיניהם סימנים למשבר בתרבות הפוליטית של העולם החרדי

על פיצולים אלו אפשר להוסיף לרשימה את ההתמודדות של רשימת "עץ" במספר ערים. אמנם לא מדובר בתקדים שנוצר בבחירות האחרונות, אך עדיין מדובר בתנועה חדשה (יחסית) שרצה בבחירות אלו כמעט בכל מקום שבו היה לה פוטנציאל להכניס נציג למועצת העיר.

אולם לא רק פיצולים מפתיעים אירעו בבחירות האחרונות, אלא גם חיבורים חדשים. במספר מקומות כרתו "דגל התורה" ו"ש"ס" ברית, ובראשם ירושלים ואלעד. במקומות אחרים התמודדה ש"ס דווקא יחד עם אגודת ישראל (ובמקרים מסוימים יצאה לדרך עצמאית, כמו בתמיכה ברמי גרינברג לראשות עיריית פתח תקוה).

תופעה נוספת שדוברה רבות בתקופה האחרונה, היא תמיכת קבוצות חרדיות שונות במועמדים שהתמודדו מול מועמדים חרדיים, כמו התמיכה של גורמים מסוימים, בהם גם מתוך המיינסטרים החרדי, ביו"ר תנועת התעוררות עופר ברקוביץ לראשות עיריית ירושלים. מקרה אחר שבו היתה תמיכה לא-רשמית נרחבת (יחסית) במועמד המתחרה במועמד הרשמי של הציבור החרדי, הוא ההצבעה עבור עליזה בלוך לראשות עיריית בית שמש. באופן כללי, פרשנים רבים הדגישו את השימוש הנרחב ב"ועשית… ככל אשר יורוך" מחד גיסא, ומאידך גיסא את ההצבעה האנטי-ממסדית בהיקפים שקשה לאמוד.

המסקנה הכללית שעלתה מדברי אותם פרשנים היתה "התפרקות". הפיצולים הרבים, הבריתות המקומיות וההצבעה העצמאית היו בעיניהם סימנים למשבר בתרבות הפוליטית של העולם החרדי. מתוך דבריהם עלתה תמונה נוסטלגית של הפוליטיקה החרדית בעבר: ימים שבהם היתה הוראה ברורה ואחידה של כל גדולי התורה, המחנות הפוליטיים היו ברורים ואחידים, והציבור כולו, כאיש אחד בלב אחד, הצביע לאותה מפלגה.

אז מה באמת קורה בחברה החרדית? האם אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר פוליטי, משבר הנהגה, לכל הפחות ברמה המפלגתית? או שמא אנחנו דווקא בעידן של יציבות פוליטית, אחדות ורוגע?

כעת, בעונת הבחירות הנוכחית, עומדים אותם פרשנים ותוהים: מה אירע להתפרקות הפוליטיקה החרדית? נראה כי באווירה הפוליטית הנוכחית בארצנו, הפוליטיקה החרדית הארצית היא מופת של יציבות. אין מפלגה שבה המערכה התנהלה על מי מנוחות כמו באלו החרדיות. לא זו בלבד שהיא לא התאפיינה בפיצולים, אלא שהיו בה דיבורים על חזית חרדית מאוחדת. לא מהפכה, לא התפרקות ולא משבר.

אז מה באמת קורה בחברה החרדית? האם אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר פוליטי, משבר הנהגה, לכל הפחות ברמה המפלגתית? או שמא אנחנו דווקא בעידן של יציבות פוליטית, אחדות ורוגע?

 

תיאורית ההתפרקות

ידידי ד"ר אבישי בן חיים, המוקיר, מכיר ומבין היטב את החברה החרדית, טוען זה מכבר כי החברה החרדית נמצאת בתהליך התפרקות. הסמן הראשי לכך, לדבריו, הוא אבדן מעמד ה"מרן"; בציבור הספרדי עם הסתלקותו של הגר"ע יוסף, ובציבור האשכנזי בתהליך הדרגתי ומורכב יותר, שהחל עם הסתלקותו של הרב שך. כיום, הוא אומר, סובלת החברה החרדית ממשבר הנהגה, המתבטא בהתפרקות לקהילות משנה רבות, ובמצב, במידה זו או אחרת, של "איש הישר בעיניו יעשה". זו כמובן הצגה מקוצרת ושטחית מאד של תזה נרחבת ועמוקה, שהוא הביע פעמים רבות, במאמרים מנומקים ובאמצעים אחרים.

אינני סבור שהחברה החרדית עומדת בפני "התפרקות", ואינני סבור שבשנים האחרונות חל שינוי משמעותי באופי ההנהגה החרדית. על ההתרגשות הרבה מן ה"תקדימים", לכאורה, המתרחשים בעת האחרונה, ניתן להמליץ את דברי החכם מכל אדם בקהלת: "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה"

ד"ר אבישי בן חיים אינו הקול היחיד המדבר על קריסתה של החברה החרדית. יהיה אולי נכון יותר לומר כי זוהי העמדה הרווחת והבלעדית כמעט בקרב חוקרי החברה החרדית, שיש לה תומכים לא מעטים בחברה החרדית עצמה (בעיקר, אך לא רק, בקרב "החרדים החדשים" לגווניהם השונים, שחלקם עוסקים בעצמם בחקר החברה החרדית). קולות אלו חוזרים ואומרים בכל הזדמנות כי אנו עדים ל"תחילת הקץ" של החברה החרדית כפי שהכרנו אותה עד היום.

אולם, למרות הערכתי הרבה את ד"ר אבישי בן חיים ואת תובנותיו המעמיקות (בנושא זה ובנושאים רבים אחרים) אינני שותף למסקנתו, בוודאי לא בצורתה הרדיקלית. אינני סבור שהחברה החרדית עומדת בפני "התפרקות", ואינני סבור שבשנים האחרונות חל שינוי משמעותי באופי ההנהגה החרדית. על ההתרגשות הרבה מן "התקדימים", לכאורה, המתרחשים בעת האחרונה, ניתן להמליץ את דברי החכם מכל אדם בקהלת: "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז, י).

 

הפוליטיקה החרדית בישראל: היסטוריה של פיצולים ובריתות

מנהיגות חרדית מרכזית, אחידה והומוגנית, "שלטון המרנים" כהגדרתו של בן חיים, אינה אלא תעתוע נוסטלגי, המבוסס על תקופה קצרה מאד בהיסטוריה של הפוליטיקה החרדית. בפועל, רוב שנות הפוליטיקה החרדית בארץ ישראל, הן בזירה הארצית והן בזירה המקומית, התאפיינו בדינמיקה המזכירה יותר את הבחירות המוניציפליות האחרונות. הפיצולים, תתי-הפיצולים והבריתות המקומיות אינם יוצאים מן הכלל בפוליטיקה החרדית, הם הכלל עצמו.

רוב שנות הפוליטיקה החרדית בארץ ישראל, הן בזירה הארצית והן בזירה המקומית, התאפיינו בדינמיקה המזכירה יותר את הבחירות המוניציפליות האחרונות. הפיצולים, תתי-הפיצולים והבריתות המקומיות אינם יוצאים מן הכלל בפוליטיקה החרדית, הם הכלל עצמו

מאז ומעולם היתה הפוליטיקה החרדית סיפור מורכב. מאד. מעבר לכך שאגף שלם של היהדות החרדית החרים, ומחרים עד היום, את ההשתתפות בבחירות, גם בתוך המחנה תמיד היו גישות שונות ומחלוקות פנימיות. מופע האחדות המרשים ביותר של היהדות הדתית בארץ היה בכנסת הראשונה, או כפי שהיא נקראה אז "האספה המכוננת". באותה שעת כושר מיוחדת התאגדו התנועות הדתיות והחרדיות לרשימה אחת, ששמה "החזית הדתית המאוחדת". גם אז, היה מדובר באיחוד ולא באחדות. תנועת "פועלי אגודת ישראל" (פאג"י האנטי-ציונית, בראשות הרב אליהו כי-טוב) הבחינה את עצמה בתור חטיבה נפרדת מ"אגודת ישראל" בתוך הרשימה.

פיצול אחר בשורות "אגודת ישראל" היה המחלוקת בינה לבין תנועת "פא"י" ("פועלי אגודת ישראל") של הרב קלמן כהנא ובנימין מינץ, בעלת הנטיה החלוצית והפרו-ציונית. במשך השנים היו עליות ומורדות (בעיקר מורדות) ביחסים שבינה לבין "אגודת ישראל". העימותים הפנימיים בתוך "אגודת ישראל" באשר להתייחסות לפא"י הגיעו לא אחת לטונים צורמים, כולל פרישתו של הרב שך ממועצת גדולי התורה בשנת 1973 (בהמשך חזר אליה, ופרש עוד פעמיים נוספות), על רקע התנגדותו הנחרצת לריצה משותפת של אגו"י עם פא"י.

לעימות זה היו השלכות גם במישור המוניציפלי. בשנת 1978, הרב שך והסטייפלער, שני המנהיגים הבולטים של היהדות החרדית-ליטאית, התנגדו נחרצות למועמדותו של נציג פא"י, ר' שמואל וינברג, לראשות עיריית בני ברק. הרב וינברג זכה לתמיכתו של הרב חיים גריינימן ורבנים נוספים, ונבחר לבסוף לראשות העיריה.

האם בתוך אגף המיינסטרים של "אגודת ישראל" שררה אחדות דעים? גם לא. בשנת 1976 התקיימו באגודת ישראל בחירות פנימיות שבהן התמודדו סיעות שונות, כל אחת מהן זכתה לגיבוי מגדולי תורה אחרים. הציבור החסידי התחלק למספר סיעות, וכך גם הציבור הליטאי. הפלגים העיקריים בציבור הליטאי היו "ציות והגשמה" (צא"י), שנחשבה לתנועה בני ברקית וזכתה לגיבוי של הרב שך והסטייפלער, ו"שלומי אמונים" הירושלמית שזכתה לגיבוי מגדולי ראשי הישיבות בירושלים, ראשי ישיבת חברון ומיר ועוד.

בשנת 1977, כאשר החליטה "אגודת ישראל" על הצטרפות לקואליציה, לאחר שנים רבות שבהן היתה סיעה אופוזיציונית, עוררה ההחלטה התנגדות עזה. זו הגיעה בעיקר מכיוונו של ר' יושע בער סולובייצ'יק, בנו הבכור של הרב מבריסק. הדברים הגיעו עד כדי קרע בין בית בריסק לרב שך, שהיה מתלמידיו הקרובים של הרב מבריסק ושמר במשך שנים על קשרי ידידות חמים עם בית הרב.

גם בנוגע ליחסי ליטאים וחסידים אין כל חדש תחת השמש. לאחר פטירת ה"בית ישראל" ועלייתו של אחיו ה"לב שמחה" לכהן באדמו"רות גור, התגלעו חילוקי דעות לא מעטים בין החסידים לליטאים. במשך השנים הגיעו אלו לטונים צורמים ולאיומי פרישה. לאחר שני משברים שכמעט הסתיימו בפילוג, הגיע המשבר הגדול של 1983, שבו פרש הרב שך ממועצת גדולי התורה. בעקבות כך, בשנת 1984 תמך הרב שך בתנועת ש"ס שזה עתה קמה. תמיכה זו דרדרה את אגו"י לשני מנדטים בלבד, והיא שבישרה את סתיו תשמ"ט, מועד ייסודה של תנועת "דגל התורה".

פרישתו הסופית של הרב שך ועמו מרבית גדולי התורה הליטאים מ"אגודת ישראל" והקמתה של "דגל התורה" היתה רעידת אדמה פוליטית, ולא פחות מכך חברתית ותרבותית. לעומתה, הפילוגים האחרונים בפוליטיקה החרדית נראים כאדוות קלות באגם רגוע. הקמת "דגל התורה" היתה הכרזה רשמית על פילוג עמוק בתוך המחנה החרדי

פרישתו הסופית של הרב שך ועמו מרבית גדולי התורה הליטאים מ"אגודת ישראל" והקמתה של "דגל התורה" היתה רעידת אדמה פוליטית, ולא פחות מכך חברתית ותרבותית. לעומתה, הפילוגים האחרונים בפוליטיקה החרדית נראים כאדוות קלות באגם רגוע. הקמת "דגל התורה" היתה הכרזה רשמית על פילוג עמוק בתוך המחנה החרדי. היא לוותה במתח פוליטי עצום, בתסיסה אידאולוגית מבעבעת וביריבות חברתית קשה. אחד משיאיה היה מאבקו התקיף של הרב שך בחסידות חב"ד; זו הוחרמה על ידו בקנאות רבה.

הפילוג בציבור החרדי בימים ההם היה חריף בהרבה מהמאבקים האחרונים, הן בצורתו והן בתכנו. הוא בא לידי ביטוי לא רק בהצבעה בקלפי, אלא כמעט בכל מישור בחיים הציבוריים ואף המשפחתיים. עד לפילוג, ההפרדה בין חסידים לליטאים בציבור החרדי לא היתה כה דיכוטומית, כפי שאנו מורגלים היום. החומות בין חסידים לליטאים היו רופפות בהרבה, והמעבר בין הקהילות היה פתוח יותר.

בשעת מעשה, הפילוג נראה מבשר את סופו של העולם הישן ותחילתו של עידן חדש, בתהליך בלתי-הפיך. הוא יצר סכסוכים מרים בתוך משפחות, בין אב לבניו, לבנותיו ולחתניו, בין אחים לגיסים, בין שכנים ובין חברים, בין חברותות בכולל, בין מורות בחדר המורות – ואיפה לא. המתחים האחרונים בחברה החרדית, סביב הפלג הירושלמי, הם בבואה של השסע העמוק בימים ההם (אם כי, כיום הפילוג הוא פנים ליטאי, ולכן הביטוים המקומים שלו לעיתים כואבים יותר). באותם ימים נראה כי הנתק הולך להעמיק עוד ועוד, והסדק בלב החברה החרדית עומד להפוך לשבר שלא יתאחה לעולם.

רק לאחרונה היינו עדים לחילוף משמרות חלק ברבנות העיר בני ברק, עם הסתלקותו של הרב לנדא זצ"ל. בימי הרב שך, עורר אירוע דומה את אחת המחלוקות הקשות שפילגו את הציבור החרדי, ואילו היום הוא עבר בקול דממה דקה ומתוך הסכמה

בפועל, תוך שלש שנים בלבד, בבחירות שהתקיימו בשנת 1992, רצו "אגודת ישראל" ו"דגל התורה" ברשימה משותפת על בסיס נוסחת ה-60/40 הידועה (שרק כעת הגיעה אל קצה, לאור תוצאות הבחירות המוניציפליות האחרונות). כך, רק לאחרונה היינו עדים לחילוף משמרות חלק ברבנות העיר בני ברק, עם הסתלקותו של הרב לנדא זצ"ל. בימי הרב שך, עורר אירוע דומה את אחת המחלוקות הקשות שפילגו את הציבור החרדי, ואילו היום הוא עבר בקול דממה דקה ומתוך הסכמה.

האם זה אומר שלאחר האיחוד המחודש שקטה הארץ? לא בדיוק. בשנת 1996 הריץ הרב יוסף עזרן שפרש מש"ס מפלגה בשם "תלם אמונה", ואליה הצטרף הרב יחזקאל אסחייק – נהגו ואיש אמונו של הרב שך. מפלגה זו קיבלה את הגיבוי של הרב שמואל אויערבך, וזכתה ביותר מ-12,000 קולות.

ניתן להמשיך בתיעוד ההיסטורי, ולציין עוד ועוד אנקדוטות ופרשיות, אולם דומה כי די בסקירה קצרה זו כדי ללמדנו שככל שנייחס משמעות לאירועי הבחירות האחרונות, אין מדובר בתופעה חריגה ויוצאת דופן. הפילוגים, הבריתות וההתבטאויות החריפות הנשמעות פה ושם אינם "תקדימים היסטוריים", והם אינם סימנים מקדימים לאיזו רעידת אדמה הממשמשת ובאה.

 

ב"מזרח" אין כל חדש

הנטיה הנוסטלגית גורמת לרבים מאתנו לצבוע את העבר בצבעים נעימים יותר ואף עזים יותר ממה שהיו בפועל. למעשה, גם בשיא תפארתם, הרב שך והרב עובדיה יוסף נאלצו להתמודד כל עת עם גורמים ואישים שקראו תיגר על מנהיגותם בהצהרה ובמעשה.

למרות השינויים וחרף העובדה שבחלק מהקהילות אנו עדים לסוג של הנהגה דו- או רב-ראשית, עדיין קיימת התכנסות כמעט מוחלטת בנושאים החשובים ביותר – גם אם עוצמתה פחותה מכפי שהיתה בימי השיא, הקצרים מאד יש לומר, של הרב שך והרב עובדיה

ניתן לטעון כי ההבדל בין אותם הימים לבין תקופתנו אנו הוא השורה התחתונה. באותה תקופה, קולו של "גדול הדור" היה קובע בסופו של יום, ומי שהתנגד לו הוגדר "פורש מן הציבור". לעומת זאת, כיום חדרה לחלקים מתוך המחנה התפיסה שתם עידן המנהיגות המדברת בקול אחד, ואין הנהגה המסוגלת לקחת את המושכות לידיה ולהתוות קו ברור שכל הציבור יישמע לו. אולם דומני כי גם קביעה זו אינה מדויקת. גם בימיו של הרב שך היו מחלוקות גדולות וקטנות שלא הסתיימו בנידוי ובהוצאה מחוץ לגדר. ככל שהמחלוקת היתה מהותית יותר, בין אם מבחינה פוליטית ובין אם מבחינה אידאולוגית, הציבור אכן נטה להתכנס יותר פנימה, ולדחות את בעלי הפלוגתא. אולם בעניינים רבים, בעלי פלוגתא של הרב שך נשארו בתוך הקונצנזוס החרדי, גם אם בשוליו (לדוגמה, ישיבת "מערבא"). באותה מידה, למרות השינויים וחרף העובדה שבחלק מהקהילות אנו עדים לסוג של הנהגה דו- או רב-ראשית, עדיין קיימת התכנסות כמעט מוחלטת בנושאים החשובים ביותר – גם אם עוצמתה פחותה מכפי שהיתה בימי השיא, הקצרים מאד יש לומר, של הרב שך והרב עובדיה.

מדוע אם כן נדמה לעתים שאנו נמצאים על סף של מהפכה? מדוע כאשר אנו מאזינים לרדיו או קוראים עיתון, מהדהדת באוזנינו קול תרועת קצו של העולם החרדי הקרב ובא? הרגשה זו ראויה לבחינה מעמיקה.

דומני כי התופעה נובעת בחלקה מאופיה של התקשורת היום. הזמינות והמידיות של המידע גורמים לכך שכל אירוע קטן מקבל פנים סנסציוניות. המילים "חשיפה", "התבטאות דרמטית" ודומותיהן, נזרקות לחלל האוויר ללא מחשבה שניה. הכל מוסרט, הכל מוקלט, וכל עיתונאי רוצה להיות האיש שימשוך את תשומת הלב המעטה שהציבור מוכן עוד להקדיש לחדשות בעידן שטף המידע. לא שבעבר לא היה מידע. כותלי המקוואות יעידו. אולם המדיות המידיות יוצרות בועה המנותקת מהעולם החיצוני, האטי, "האמתי". כך, כל מאורע קטן יוצא מפרופורציה והופך ל"תקדים היסטורי".

הזמינות והמידיות של המידע גורמים לכך שכל אירוע קטן מקבל פנים סנסציוניות. המילים "חשיפה", "התבטאות דרמטית" ודומותיהן, נזרקות לחלל האוויר ללא מחשבה שניה. הכל מוסרט, הכל מוקלט, וכל עיתונאי רוצה להיות האיש שימשוך את תשומת הלב המעטה שהציבור מוכן עוד להקדיש לחדשות בעידן שטף המידע

בנוסף, הצטרפותם של צעירים רבים לעולם התקשורת תורמת גם היא את חלקה לתחושת הבראשיתיות. צעירים, שזו להם מערכת הבחירות הראשונה, הופכים בן-לילה פרשנים מדופלמים, וכל עכבר נדמה בעיניהם להר (אם כי גם לא מעט עיתונאים ותיקים ומנוסים נופלים לקונספציית החידוש, כאמור לעיל). לצד זה, מסתבר כי גם הטיות נפשית שונות, המוכרות בתחומי חיים שונים, כמו הנטיה להסיק מסקנות מכל אפיזודה אנקדוטית גורמים לתחושה שהאירוע הנוכחי חריג ויוצא דופן, הרבה מעבר למה שהוא בפועל. הזיכרון שלנו, בהקשר הזה, הוא קצר למדי.

האמת היא שמחלוקות קיימות מאז שאנשים קיימים, ואין כל חדש תחת השמש. הרב שך נהג תדיר לצטט בשיחותיו בישיבה את המדרש העוסק בקין והבל:

אמרו [קין והבל]: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר ארעא, דאת קאים עליה דידי! ודין אמר מה דאת לביש, דידי! [אחד אמר, האדמה שאתה עומד עליה שייכת לי, והאחר אמר: הבגדים שאתה לובש שייכים לי] דין אמר: חלוץ! ודין אמר: פרח! [אחד אמר: פשוט בגדיך, והאחר אמר: פרח באוויר] מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו (בראשית רבה כב).

המחלוקת היא אפוא טבע שני לאדם. כך, לאורך כל ההיסטוריה היהודית, רבו מחלוקות, אם לשם שמים ואם שלא לשם שמים.

הכרעה של מחלוקות ציבוריות באמצעות פיצול פוליטי, לא רק שאינה מסמנת ריבוי מחלוקות, אלא שהיא ההיפך הגמור. בעבר (הלא רחוק) הסתיימו חילוקי דעות במהלומות גרזן ושאר צורות "הכרעה" מסוג זה. רעיון הבחירות נועד להחליף את ההכרעה האלימה והכוחנית בהכרעה באמצעות רוב. מטרה זו אכן מושגת בדרך כלל, בכל מקום שבו מתקיימות בחירות חופשיות. רמת האלימות הפוליטית שואפת היום לאפס, והדבר בהחלט אינו מובן מאליו. פיצולים מפלגתיים הם דווקא אות לכך שהציבור לומד לפתור את מחלקותיו בדרך אלגנטית של הצבעה. הגדרת ריבוי הרשימות בבחירות בתור מחלוקת, וקינה על "מה קרה לאחדות", מגיעה בדרך כלל מצד אלה שיש להם מה להפסיד מקיום בחירות הוגנות.

 

מערכת עדינה של איזונים

ניתן לומר באופן כללי שהפוליטיקה החרדית מאופיינת באיזון עדין בין הקהילות השונות. בכל פעם שמתערער האיזון, אם ברמה המקומית ואם ברמה הארצית, מתרחש פיצול. אולם פיצול זה אינו אלא קריאה לארגון מחדש של יחסי הכוחות, והוא מסתיים בדרך כלל בברית חדשה בעלת איזון שונה, כפי שראינו לאחרונה: תוצאות הריצה הנפרדת לעיריית ירושלים הביאו, באיחור ניכר יש לומר, לחלוקה שוויונית וצודקת יותר של הנציגות בכנסת.

הפוליטיקה החרדית מאופיינת באיזון עדין בין הקהילות השונות. בכל פעם שמתערער האיזון, אם ברמה המקומית ואם ברמה הארצית, מתרחש פיצול. אולם פיצול זה אינו אלא קריאה לארגון מחדש של יחסי הכוחות, והוא מסתיים בדרך כלל בברית חדשה בעלת איזון שונה

מתוך כך, ניתן להבין מדוע לא היו לפיצולים במערכת המוניציפלית האחרונה השלכות שליליות על הבחירות הארציות. לא זו בלבד, אלא שלפי טענתי, היו להם דווקא השלכות חיוביות. הזעזועים המקומיים המוקדמים הבטיחו כי מערכת הבחירות הארצית תעבור על מי מנוחות, כל קהילה יודעת את גבולות כוחה ואת מקומה. (כאן אולי המקום לציין, כי הטיוטה הראשונה של מאמר זה נכתבה מיד לאחר הבחירות לרשויות המקומיות. במאמר המקורי כתבתי את הדברים בתור הערכה, על רקע נבואות זעם על התפרקותה של המערכת הפוליטית החרדית. כיום איני צריך להיות זהיר כל-כך. המציאות בשטח מראה כי המפלגות החרדיות יציבות כתמיד.)

על רקע זה, ניתן להבין כי גם הפיצול של סיעת "עץ" מ"דגל התורה" אינו תופעה חריגה כל כך. נכון אמנם שמתקופת השיא של ימי הרב שך לא היה פילוג ברמה זו בעולם הליטאי, אך כפי שראינו, פילוגים ומחלוקות בעולם הליטאי, על רקע פוליטי או אידאולוגי, אינם "תקדים היסטורי". הם היו לפני תקופת הרב שך, במהלכה, ומיד לאחריה.

הפילוג הנוכחי אכן היה אבן דרך בהיסטוריה הליטאית. הוא העלה לסדר היום כוחות שרחשו מתחת לפני השטח הרבה מאד זמן, ויצר שסע ניכר בחברה הליטאית. קשה להעריך לאן הדברים יתגלגלו בטווח הקצר, בפרט לנוכח פטירתו הפתאומית של מנהיגה הרוחני של התנועה, הגר"ש אויערבך זצוק"ל. אך אם נסתמך על ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של המחלוקות בחברה החרדית, סביר שסופה של מחלוקת זו לשקוע, ומה שיישאר ממנה הוא קהילה נפרדת, לגיטימית, המשתפת פעולה עם שאר הקהילות, כולל קהילת "דגל התורה". איני יודע להעריך תוך כמה זה זמן זה יקרה, אך אני משוכנע למדי שאכן כך יקרה בסופו של דבר.

כן, איני שותף להערכות הנשמעות מכיוונים שונים, שיותר חרדים מצביעים היום למפלגות חילוניות. גם זו אינה תופעה חדשה, ואף אם היא מתחזקת קמעה, היא עדיין חונה ממש בשוליים. בניכוי הצבעתם המסורתית של חסידי חב"ד למפלגות ימין, ההצבעה למפלגות שאינן חרדיות באזורים החרדיים המובהקים נעה סביב אחוז עד שני אחוזים בלבד. אני מרשה לעצמי להמר כי התוצאות הפעם לא יהיו שונות באופן משמעותי.

איני שותף להערכות הנשמעות מכיוונים שונים, שיותר חרדים מצביעים היום למפלגות חילוניות. גם זו אינה תופעה חדשה, ואף אם היא מתחזקת קמעה, היא עדיין חונה ממש בשוליים. בניכוי הצבעתם המסורתית של חסידי חב"ד למפלגות ימין, ההצבעה למפלגות שאינן חרדיות באזורים החרדיים המובהקים נעה סביב אחוז עד שני אחוזים בלבד

למיטב הבנתי, החרדים המצביעים למפלגות לא-חרדיות עושים זאת בעיקר בגין תחושת ניכור כללית מהחברה החרדית, ולא בגלל סיבות נקודתיות אלו ואחרות, השגורות בפיהם כאשר הם מנמקים בפרהסיה את עמדתם. שאלתי חברי קבוצה מסוימת שהעבירו ביקורת על ההתנהלות של הפוליטיקה ושל ההנהגה החרדית, האם יש משהו שהיה גורם להם כן להצביע עבור מפלגה חרדית. רובם ענו ביושר כי הניכור מהותי ועמוק יותר מסך התלונות והטענות הספציפיות.

כמובן, גם לחרדים מתוך ה"מיינסטרים" יש ביקורת ראויה, ולעתים נוקבת, על היבטים שונים של הפוליטיקה החרדית. אולם באופן כללי ניתן לומר כי ביום פקודה ("ברגע האמת") אלו המרגישים שייכים לחברה החרדית בוחרים בסופו של דבר בנציגים החרדיים. היטיב לנסח זאת הפרשן הפוליטי החרדי יעקב ריבלין במדורו הקבוע ב"בקהילה": "במדור זה נמתחת בשגרה ביקורת חריפה על התנהגות המפלגות החרדיות. אנו לא חוזרים בנו במילה. אבל למען השם, מה האלטרנטיבה? המפלגות החרדיות, אחרי הכל ולפני הכל, הן הבית שלנו. צאו והילחמו עליו ביום שלישי הקרוב עד טיפת הדם האחרונה".

אלו המצביעים למפלגות לא-חרדיות אינם מרגישים כנראה שזה הבית שלהם, והצבעתם לא היתה משתנה בכל מקרה.

 

האם אין כל שינוי בחברה החרדית?

יטען הטוען: כיצד אפשר להתעלם מהשינויים המתרחשים בחברה החרדית? האם ניתן להשוות בין העולם החרדי של תשע"ט לעולם החרדי של תשמ"ט? הלא רק עיוור יכחיש שהחברה החרדית נמצאת במקום שונה מאד. תשובתי לכך היא שאיני מתכחש לכך שמתרחשים שינויים, אך אני חולק על הפרשנות הרדיקלית הניתנת להם, ובייחוד על הטענה שיש משבר הנהגה בחברה החרדית או סדקים חברתיים המסמנים קריסה קרבה.

שינויים הם נחלתה של כל חברה, שמרנית ואדוקה ככל שתהיה. לעתים הם מינוריים, ולעתים משמעותיים. כאשר אנו מנסים לעקוב אחר שינויים ולהסיק מהם מגמה כלשהי, עלינו לנקוט זהירות רבה ולהבדיל בין שינוי התפתחותי טבעי, גם אם הוא יחסית עמוק, לבין תזוזות עומק טקטוניות, בעלות פוטנציאל לקריסה כוללת או חלקית

שינויים הם נחלתה של כל חברה, שמרנית ואדוקה ככל שתהיה. לעתים הם מינוריים, ולעתים משמעותיים. כאשר אנו מנסים לעקוב אחר שינויים ולהסיק מהם מגמה כלשהי, עלינו לנקוט זהירות רבה ולהבדיל בין שינוי התפתחותי טבעי, גם אם הוא יחסית עמוק, לבין תזוזות עומק טקטוניות, בעלות פוטנציאל לקריסה כוללת או חלקית. לא אחת קשה להבדיל בין סימפטומים של התפתחות טבעית, שיכולה להיות מחזקת ומבצרת, לבין סימנים המבשרים התפרקות. המציאות היא לעולם דינמית ואין בכוחה לשקוט על שמריה, בפרט כאשר מבחוץ יהום הסער. ההבדל בין שינויים מדודים והדרגתיים לבין מהפכות, אינו תמיד חד דיו.

יש דוגמאות רבות לשינויים מהסוג המקובל והשכיח. ניתן להצביע על אחד, הנראה מינורי ושולי, אך הוא מבטא תהליך משמעותי למדי: ספרי הגמרא שבהם הוגים הלומדים. בנערותי היה הש"ס של הוצאת "טלמן" המילה האחרונה. הצעירים מבין הקוראים אולי אינם יודעים אפילו על מה אני מדבר. אלו שזוכרים עומדים בוודאי על הפער העצום שבין אותה מהדורה לבין מגוון הגמרות המצויות כיום. ואל יהא הדבר קל בעינינו. ראשי ישיבות בעלי אוריינטציה שמרנית, דוגמת הרב שך, לא חבבו את המהדורות מאירות העיניים, וראו בהן מעקף לא מבורך של המאמץ העיוני הנדרש כדי להגיע לקניין התורה. וזאת בלי לציין את התלמוד המבואר, הנמצא היום כמעט בכל בית מדרש. בחיי הרב שך לא בא בחשבון תרגום לעברית של הביאור על הש"ס של הוצאת ארטסקול (ש"ס שוטנשטיין). גם כאשר הותר הדבר, נשמעה בהסכמת הגדולים נימה מתנצלת, המצדיקה את התרגום בבחינת "עת לעשות לה', הפרו תורתך", כדי שלא ישתמשו הלומדים במהדורות שאין רוח חכמים נוחה מהן. השוואה בין ספרי העיון הנמצאים היום במרכז הלימוד הישיבתי, לבין הספרים שבהם הגו בישיבות לפני מספר עשורים, מראה גם היא על שינויים משמעותיים למדי.

כאשר מדובר בשינויים מהותיים יותר, צריך להבדיל בזהירות בין תהליך טבעי של התפתחות, חיזוק ושכלול המבנה הקיים, לבין מה שמטרתו (או סיבתו) ערעור עם פוטנציאל להתפרקות. האבחנה אינה מהקלות, והיא מסתמכת לא רק על נתונים אובייקטיביים אלא גם על אינטואיציה. התרשמותי האישית, המבוססת על התעניינות, היכרות והתבוננות, ומושפעת מטבע הדברים מנטיות נפש אישיות, מביאה אותי לניתוח שמרני יותר של התהליכים בחברה. עם זאת, אני משתדל לנתח את המציאות כפי שהיא, ללא שום קשר לשיפוט הנורמטיבי עליה ולעמדה הקובעת כיצד היא אמורה להיראות מבחינה אידאלית.

אני רואה, למשל, באימוץ תפיסות חינוכיות "מבחוץ" על ידי החינוך החרדי מהלכים שמטרתם, הן על פי תכליתם והן מבחינת המוטיבציה של מחוללי השינוי, צעדים מחזקים ומשכללים. דוגמא נוספת היא אימוץ התנהגויות חסידיות שונות, כמו התוועדות ושירה בציבור, על ידי רוב הישיבות הליטאיות. צעדים אלו באו להתמודד עם קשיים שונים ואתגרי הזמן, ותכליתם היא חיזוק האתוס הישיבתי הליטאי הגרעיני ולא החלשתו או טשטושו. אך טבעי הוא שהחיים המשותפים של כלל הקהילות יוצרים השפעה הדדית בתחומים שונים. אפילו נסיעות ההשתטחות על קברי צדיקים כבר אינן מאפיין בלעדי של הקהילות החסידיות. אפשר לבקר שינויים אלה ולהתנגד אליהם, אך גם אם איננו מקבלים אותם, הם אינם מבשרי "התפרקות".

כאשר אנו מסתכלים לאחור, שינויים מדודים רבים מצטרפים למסה קריטית, ובסופו של תהליך נראה כאילו פנים חדשות באו לכאן והמצב הנוכחי אינו דומה כלל למה שהיה לפני כמה עשורים. אולם ככל שהשינויים נעשו בתהליך אבולוציוני מדוד ומפוקח, אזי למרות כל ההבדלים, עדיין השלשלת אחוזה היטב בעבר. מהפכה מתרחשת כאשר מתחולל שינוי ערכי מהותי הקורא לתפנית, לרבולוציה. בחברה החרדית לא התרחש תהליך כזה, וקשה לזהות סימנים מקדימים לכך שהוא הולך להתרחש בעתיד הקרוב.

איני טוען כמובן שאין מקום לדאגה (או לתקוה, תלוי בעיני המתבונן), וכי איתנותה של החברה החרדית תעמוד לה לעד. תהליכים חברתיים הם מורכבים מכדי שיהיה אפשר לצפות אותם מראש. הגידול העצום בחברה החרדית בישראל, שעיקרו ריבוי טבעי וחלקו הצטרפות יחידים מרקע שונה, כמו בעלי תשובה ועולים מארצות שונות, משפיע אף הוא מדרך הטבע על גיוונה של החברה. הגידול המספרי העצום יוצר, בין השאר, שוליים פיזיים ותרבותיים רחבים יותר. כמו כן, בהצטרפות של אנשים מרקע שונה יש פוטנציאל של התמתנות מחד גיסא ושל הקצנה מתגוננת מאידך גיסא, בפרט בחברה שבה אתוס ההתגוננות מפני רוחות חיצוניות כה מרכזי.

אין לשכוח כי מדובר בחברה שפעלה מראשיתה מול אתגרים מורכבים. רק נחשוב על כך שבעבר הלא רחוק, נערות לא היו מוכנות לשמוע על שידוך עם בן תורה, גם אם כוונתו היתה לצאת לחיי דרך ארץ מיד לאחר הנישואין. כאשר חושבים על כברת הדרך הארוכה והמשמעותית שהחברה החרדית עשתה מאז, האתגרים הנוכחיים נראים קלים בהרבה

ניתן לראות כיום כי המצטרפים לחברה החרדית, ובעיקר הדור השני שלהם, הם עיקר מניין ובניין של הקבוצות המאתגרות את החשיבה החרדית ה"מיינסטרימית". חלקם אף פועל במוצהר לשינויים או לבניית קהילות אלטרנטיביות לצד הקהילה החרדית המרכזית. אין ספק כי תופעה זו, לצד מה שנראה נשירה מתגברת, שחלק קטן שלה יוצא גם מליבת החברה החרדית, מאתגרת אותה משמעותית. אולם אין לשכוח כי מדובר בחברה שפעלה מראשיתה מול אתגרים מורכבים. רק נחשוב על כך שבעבר הלא רחוק, נערות לא היו מוכנות לשמוע על שידוך עם בן תורה, גם אם כוונתו היתה לצאת לחיי דרך ארץ מיד לאחר הנישואין. כאשר חושבים על כברת הדרך הארוכה והמשמעותית שהחברה החרדית עשתה מאז, האתגרים הנוכחיים נראים קלים בהרבה.

שינויים אלו ואחרים יהיו גם יהיו. בעצם, הם מתחוללים לנגד עינינו בימים אלו ממש. אך בכל הקשור לליבת החרדיות ולתפיסות היסוד שלה, אני מרשה לעצמי להמר שאיתנותה ויכולת הסתגלותה למצבים מורכבים תעמוד לה, זאת בזכות מוטיבציה אידאולוגית עזה ואמונה בדרך התורה ובחשיבותה, העומדות מאחורי כל מה שמכונה חרדיות. רחוקים אנו מאד, כך נראה לי, מתחזיות הקריסה הקודרות.