כשהחרדיות נכנסת למגננה

 

אנחנו נמצאים בתקופה סוערת. תקופה של מאבק וכעסים, קיטוב ושיסוי. תקופה של בירור וספק. ברור לכולנו שהמצב במדינה לא אידאלי: עשרה מיליון אנשים חיים כאן ביחד, והדבר היחיד שעליו הם מסכימים הוא שהמצב כאן לא נורמלי ואי אפשר להמשיך ככה.

למה אנחנו היהודים חייבים להיראות ככה? אין לי מושג. אבל סביר להניח שכך היא מסורת הדורות, והדבר לא מותיר לנו ברירה. זה הגנטיקה, החינוך או משהו שאנחנו אוכלים. אנחנו משוגעים על מריבות; תמיד נחלקנו, הסתכסכנו, רבנו, כילינו את עצמנו מבפנים. אלפיים ושלוש מאות שנות סכסוך לא הולכות ברגל. וכמו המסורת, רבים ורבים עד שמצליחים להחריב את הבית. הגויים מרביצים לנו לתקופה, ואז אנחנו החברים הכי טובים. ואנחנו מקימים יחד מערכת ושוב רבים. גלגל חוזר בעולם.

אז על מה אנחנו רבים עכשו? בעוד אלף שנה, כשניני הנינים שלנו ישובו מהגלות באיי הודו המערבית וירצו להבין מה קרה הפעם, יהיה להם די קשה להבין. קריאת חומרים היסטוריים תספר להם על שמד אדיר שהתחולל בארץ הקודש, עת קרעו מבחורי ישיבות את בגדיהם, יצקו אותם לתוך בטון הרכבת הקלה ואז חיללו את עצמותיהם. מנגד, הם ישמעו על מכונת רעל מתוחכמת שנהגה להרעיל את כל יריביה ולא לשאת באחריות. הם יגלו גם שבמדינה הזעירה דאז חיו פשיסטים, אנרכיסטים, נאצים, קומוניסטים, מלוכנים, דיקטטורים וצפונבונים. בקיצור – אין סיכוי לפענח את העידן המוזר הזה.

מתוך התחשבות באותו דור עתידי, חשבתי להתנדב לתפקיד יוספוס פלביוס כדי לתעד את ההרס. אבל בשונה מתקופת יוסיפון המקורית, הדיווח על דורנו משעמם. נתמצת במשפט: איש אחד חוקק, איש אחר כעס, איש שלישי ביטל, איש אחד כעס. איש אחר צעק, איש אחר צעק חזק יותר. שוב איש חוקק ושוב איש ביטל – עד שהכל התפרק.

אז במקום לתעד היסטוריה, עצרתי רגע לחשוב: מה באמת קרה הפעם? למה, בשונה מכל ויכוח אחר פנים־ישראלי, נושא גיוס החרדים הגיע לפסים לא סבירים? איך הידרדרנו למצב נואש כזה? וכמו שהיה ברור – החרדים אשמים.

 

החרדים אשמים

למי שלא היה כאן בארץ בשנים האחרונות או סתם לא יצא מהבית, הנה סיכום קצר למצב של היום: מאז קום המדינה בחורי ישיבות לא התגייסו לצבא (בשונה מחרדים אחרים שאכן התגייסו בתקופות ובמינונים מסוימים). אחרי עשורים של דיונים בבתי המשפט, בכנסת ובממשלה על נושא זה, המצב הוא כדלהלן:

תשעים אלף בני תורה, בחורי ישיבות מגיל שמונה עשרה ועד שלושים, נצורים בארץ בלי יכולת לצאת. נאסר עליהם ללמוד בישיבות, ומוסדות המחזיקים אותם אינם זכאים לתקצוב מהמדינה או לעידוד תרומות על ידי פטור ממס. נשללו מהם זכויות סוציאליות המוקנות לאזרחים אחרים במדינה, כגון הנחה במעונות יום, צהרונים, דמי ביטוח לאומי, סבסוד תחבורה ציבורית, הנחות ברכישת דירת מגורים, ויש גם דיונים על שלילת רשיונות נהיגה. והדובדבן שבקצפת: בכל מגע עם נציגי החוק, אם בדו"ח תנועה ואם בעדות במשטרה, הם נעצרים מידית ומושלכים לכלא.

בפרספקטיבה היסטורית זה לא נשמע סביר. אין מיעוט במדינה דמוקרטית שזכויותיו לחיים תקינים נשללות באורח כה בוטה. למעשה, בימים אלו גם מדינות שאינן דמוקרטיות לא משתמשות בצעדים דרסטיים כאלה. מה קרה הפעם? איך יתכן שזה עובר בשתיקה, בעידוד ובתמיכה של אנשים טובים בסך הכל – מתנדבים, אוהבי אדם, דמוקרטים? מה קרה לבלמים שלהם? מנין הקצף על שפתותיהם? כמו שאמרתי: החרדים אשמים.

 

דם החללים

ניסיתי לדבר עם דתיים לאומיים וחילונים על המצב. הייתי בטוח שכאשר אחשוף בפניהם את האור ואבהיר להם את המצב הבלתי סביר שהם מעמידים בו את החרדים, תכף הם יודו לי ואף ילקו את עצמם על התנהלות העוועים שלהם. להפתעתי, שאלה אחת היתה להם, והיא חזות הכל: "אתה מודע לכך שילדינו מתים עכשו בלבנון?"

זו השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו. איך יתכן שאנחנו, בני תורה, אוהבי ה', מתעלמים לחלוטין מהמציאות שאנשים אחרים מתים למעננו. בזמן שאני יושב במזגן ומקליד הגיגים, בלבנון אנשים בגילי נלחמים ברחפני נפץ. זה לא הגיוני בכל קנה מידה.

אי אפשר להתלונן על כך שעוצרים אותנו ולהתעלם מהעובדה שמדינה שלמה העבירה את חייה שלש שנים למצב המתנה, בזמן שאצל החרדים עולם כמנהגו נוהג. השיח לא יכול להיות בשום אופן "איך יכול להיות שמציקים לנו?", הוא חייב להיות "איך יכול להיות שאנחנו יושבים בשלווה כשאחרים מתים בשבילנו?".

אצל שאר אזרחי המדינה, עצם הטענה מדוע מקצצים לנו ופוגעים בנו היא מקוממת. התעלמת מהמדינה, אמרת שאתה לא חלק, זו לא המלחמה שלך, לא העסק שלך. אבל אם אותה מדינה מתחילה לשלול ממך הטבות אז אתה אזרח שווה זכויות? מהיכן החוצפה?

ישאל מי שישאל, "איה הדמוקרטיה? זכויות האזרח?" מדוע הקול הליברלי, המכיל, נאלם? איך כללי המנהל התקין ניתנים לפתע לשינוי והכפפה כרצון פקיד ופקיד, העיקר לפגוע בציבור החרדי. אנחנו אולי לא בסדר, אבל ההתנהגות של המדינה פגומה ביסודה.

לשואלים אלו אני ממליץ על המאמר פוקח העיניים של הרב שניאור רוכברגר שפורסם בבמה זו. במאמרו מסביר רוכברגר כי דמוקרטיה תתנהג כדמוקרטיה כל עוד אין איום על עצם קיומה. בשעה שהחרדים מתעלמים מצרכיה של המדינה באופן מכוון, מהצורך הבסיסי של ארץ להגן על עצמה מן הרוצים לכלותה, התוצאה הטבעית והמחויבת היא מאבק רב־זירתי של אותה מדינה, בלי כללים ובלי מעצורים.

 

משוויון לנטל: השבר של שמחת תורה

מה אם כן פשר ההתעלמות של החרדים מצרכיה של המדינה? חרדים לא מתגייסים, זה עובדה. יש כמובן מי שמתגייס, וגם יריעת "מיהו חרדי" היא רחבה. כלומר, האי־גיוס של החרדים הוא עובדה נכונה בהכללה, אבל לא אקסיומה (בשונה מגיוס בנות, אגב). ההבדל בין עובדה לאקסיומה הוא שעל עובדה אפשר לבקש הסבר או הצדקה, ואילו אקסיומה היא הנחת יסוד שממנה מתחילים. אולם בציבור החרדי התרגלו להתייחס גם לאי־גיוס של הגברים החרדים כאקסיומה: אין צורך להסביר, רואים את המצב כמובן מאליו. אם תשאל בחור חרדי למה הוא לא מתגייס, תשמע מאה תשובות שונות ולא תבין אפילו אחת. כך לא מנהלים דיון.

עד לפני כמה שנים זה הכעיס ועצבן, אבל לא שינה יותר מדי. רוב הציבור הישראלי קיבל, מי בהסכמה מי בחריקת שן, את המציאות שתלמידי ישיבות מהציבור החרדי לא מתגייסים. הדיון התקיים בעיקר על אחוזי הלומדים בחברה החרדית – האם נכון ששבעים אחוזים מהם מחממים את הספסל, או שמדובר במספר זניח ולא מייצג. זהו דיון של אז; היום הוא לא קיים, לא זה השיח. כעת הדיון הוא על המהות: האם ניתן לפטור תלמידי ישיבה – למעט אולי קומץ עילויים – מגיוס? לדעת רוב העם, התשובה היא שלילית.

יש סיבה לשינוי הזה. בשיח "השוויון בנטל" יש לחלק חלוקה מובהקת בין טרום מלחמת שמחת תורה לבין התקופה שלאחריה. החלוקה הזו אולי אינה משפטית, אבל היא ערכית וקריטית: קודם שמחת תורה דיברנו על שוויון; כעת מדברים על נטל.

השיח על גיוס חרדים התמקד תמיד בחוסר השוויון, שיש מי שתורם ויש מי שלא. לדעת פלוני, חייל בצבא הוא הנושא בנטל, ולדעת אלמוני, בחור ישיבה ששוקד על תלמודו תורם כפליים. אנשים מחוץ לציבור החרדי השלימו עם העובדה שהחרדים חושבים אחרת. לעומת זאת, טענת חוסר השוויון כיום כבר לא סתם כואבת – היא מדממת. בזמן שנדרש להגן על כולנו תוך סיכון חיים, השאלה לא מתמקדת ב"מי תורם יותר" אלא ביכולת הקיום שלנו כחברה אחת.

מדינה במצור, שכושלת תחת העול, שבניה ממלאים מאה ימי מילואים בשנה ויותר; שבכל רחוב מרחובותיה יש פצוע גפיים ובכל בית ספר קיר זיכרון לבוגרים שנהרגו בשנים האחרונות – לא מדברת משפטית ולא מחפשת שוויון: היא מחפשת הקלה. ואנחנו, החרדים, לא מסכימים לספק אותה. יתרה מכך, אנחנו מסרבים להסביר למה לא ניתן אותה, ומצפים מהם לסבול בשקט את הסירוב שלנו. זה לא יקרה עוד.

מדינה במצור, שכושלת תחת העול, שבניה ממלאים מאה ימי מילואים בשנה ויותר; שבכל רחוב מרחובותיה יש פצוע גפיים ובכל בית ספר קיר זיכרון לבוגרים שנהרגו בשנים האחרונות – לא מדברת משפטית ולא מחפשת שוויון: היא מחפשת הקלה. ואנחנו, החרדים, לא מסכימים לספק אותה. יתרה מכך, אנחנו מסרבים להסביר למה לא ניתן אותה, ומצפים מהם לסבול בשקט את הסירוב שלנו. זה לא יקרה עוד.

לו החרדים היו מצליחים להציג עמדה מגובשת וברורה, גם אם נתונה לוויכוח, על הסירוב לשרת, יתכן שהיתה נחסכת תחושת המלחמה על קיומה של הדמוקרטיה וממילא המאבק לא היה שובר את כל הכללים. כל עוד העמדה שלנו היא התעלמות ותירוצים קלושים, היא מתפרשת כמתקפה על הדמוקרטיה, והתוצאה לפנינו.

 

גיוס אינו איסור תורה

יש חרדים שיתקוממו נגד הטענה הזו: "אנחנו אומרים בדיוק, מבהירים, מסבירים, הכל. גיוס הוא איסור על פי תורה. כבר רב פלוני מעיד ששמע מגדול אלמוני שגיוס הוא 'יהרג ואל יעבור'. התורה אוסרת עלינו להתגייס, ואנחנו לא דורשים טעמא דקרא – לא שאלנו למה אסור לחלל שבת, ולא שואלים למה אסור להתגייס."

באופן מפתיע, זו תשובה מעולה. המעלה הגדולה בדת היא שאי אפשר להתמודד אתה בכלים חוקיים מודרניים. אם גיוס הוא כמו חילול שבת, המדינה יכולה לבחור בין ויתור על הדרישה להמרת דת. מאחר שההיסטוריה היהודית רוויה לעייפה בהמרות דת כפויות, הגנום היהודי לא מסוגל לקבל גישה כזו כאפשרות. הדבר מאפשר את ההבנה שוויתור מטעם המדינה הוא הדרך היחידה. ניתן לדרוש מאתנו מס גולגולת, לאלץ אותנו לשלם על הימנעות משרות. כסף הוא זול. אבל את דמנו לא ניתן לקחת – לא אם הדת לצדנו.

הבעיה היחידה בטיעון הזה היא שכל החילונים וכמעט כל החרדים לא באמת חושבים כך. הם לא חושבים שהדת אוסרת גיוס באופן קטגורי; שגם אם יהיה צבא שבו אף חרדי לא יאבד את אמונתו, וגם אם לא יהיו לא־חרדים שיסכימו לשאת בנטל גם בשביל החרדים, עדיין התורה אוסרת גיוס.

רוצים הוכחה? רבני הציבור החרדי לא טוענים כך. הם לא כותבים תשובה ברורה שלא רק אוסרת על שרות אלא גם מסבירה למה עצם קיומו של צבא – בלי כל קשר להתאמות ותיקונים – הוא איסור מהתורה כמו חילול שבת.

למעשה, עצם הדיון במהלך עשר השנים האחרונות עם נציגים חרדיים ובהסכמת גדולי ישראל על גיוס במינון מסוים של חרדים שאינם לומדים, מוכיח את העובדה שעצם הגיוס אינו שמד ולא "יהרג ואל יעבור". לא ניתן לשתף פעולה, ולו למראית עין, עם שמד. אני לא רואה את הרבנים החרדיים מנהלים דיון עם האינקוויזיציה הספרדית על התנצרותם של שלושים אחוזים בלבד מהיהודים. עצם המשא ומתן מוכיח שהגיוס הוא לא איסור תורה. ואם הוא לא איסור, תסבירו בבקשה למה אינכם מתגייסים. לשלוח את החילונים למות ולא לספר להם למה – זה לא עובד כבר.

 

מיהו חרדי? תפיסת עולם ולא לבוש

כדי להסביר את הסיבה לאי־גיוס אפליג מעט לאחור, לשאלה בסיסית שגם עליה קשה לנו לענות: "מיהו חרדי?" מה מצרף יהודי למעגל המגזרי הנקרא חרדי?

זו שאלה לא פשוטה בכלל. כל גוף ממשלתי או אבחוני שניסה לקבוע מדד מסוים למיהו חרדי, השאיר רבים מהם בחוץ. מקובל כיום שחרדי הוא מי שמוסד הלימודים האחרון שלו הוא חרדי. לגבי שרות בצה"ל, המאפיין הקובע הוא שנתיים במוסד לימודים חרדי אחרי גיל חמש עשרה. רבים מהחרדים יגידו שהמאפיין הקובע הוא הציות לגדולי ישראל. אחרים יאמרו שההתבדלות והשמרנות הן הקובעות.

בעיני, ההגדרה לחרדי היא מי שכל רכיב מחייו מתנהל לפי התורה; שהוא אינו מחזיק במערכת תורנית ובמערכת של חיים – יש לו רק מערכת אחת: מה התורה אומרת. אדם רגיל קם בבוקר כי הגיע הזמן לקום, ומצחצח שיניים כדי להיות נקי. חרדי קם בבוקר כי צריך להתפלל, ומצחצח שיניים כי זה בין אדם לחברו. אין לנו מערכת נוספת של כללים וחוקים – רק תורה. זה לא קדושת החומר, זה ביטול מוחלט שלו: אין חומר, כולנו אלוקות.

הגדרה זו נראית במבט ראשון תמימה עד פתטית. כולנו חיים בציבור החרדי, וקשה להגדיר אותנו כאנשים שכל רכיב מחייהם מתנהל לפי התורה, ובוודאי שלא כאנשים שאינם מכירים בחומר. (אם זה היה המצב, שוק הפאות או העגלות בישראל היה קורס מזמן.)

הנקודה היא שהמציאות קשה לכולנו; העולם משפיע, גם ליצר הרע יש תפקיד, ואיש אינו מושלם. אבל האידיאל שמאחורי השיטה, המצפן שאליו אנו מוכוונים עודנו שם. חרדי יכול לדבר לשון הרע, אבל הוא לעולם לא יקבל את המציאות הזו כלכתחילה. גם הקיצוני הגדול ביותר שחוסם כבישים להנאתו עשוי לעבור על איסור גזל – אבל שואף לנהוג על פי דעת תורה. הוא טועה, לא כופר. האידיאל החרדי הוא התעלמות מהחומר; המציאות לעומת זאת תמיד מורכבת.

משום כך במבט חיצוני החרדים אינם רציונליים: הנסים אצלם נלקחים בחשבון בדרך הטבע, כל אחד ברמתו. המודל הכלכלי הליטאי מתבסס על נס – אין צורה אחרת לקיומו. מאות אלפי אנשים מנהלים את החיים הכלכליים שלהם בהנחה שיקרה להם נס: לפרנס משפחה של עשר נפשות ויותר במשכורת אחת לא מאד גבוהה עד נמוכה, ואז לחתן אותם במיליונים. אבל לא רק הליטאים בסיפור: חסידים מכריעים בניתוחי חירום על סמך המלצה של צדיק הגוברת על דעתו של רופא; גם ההתנהלות החרדית המזרחית לא רציונלית. כל זה הוא תוצאה של חיים בצל ה'. כל צעד בהתנהלות הוא קדוש, ואלוקים מובא בחשבון.

למה זה חשוב? מה זה משנה מהי ליבת החרדיות? מפני שכל צורת חיים יכולה להתפשר ולנהל משא ומתן על עקרונות כלשהם, מלבד על עיקרון אחד: עצם קיומה. מי שמאמין במלוכנות יכול לתמוך במתן זכויות לאזרחים, אבל לעולם לא לנהל דיון על ביטול המלוכה. על עקרונות הליבה אי אפשר לדון – עצם הדיון הוא מופרך.

 

הכרת הטוב מול סלע הקיום

המצב כיום במדינה נורא ואיום. עצימת העיניים שלנו כחרדים, ההתעלמות מהמוות, מהשכול ומסבלם של אחרים היא בלתי נסלחת. בלי קשר לשאלת התייצבותנו בלשכת הגיוס, העובדה שאנשים מתים בהגנה על חבל הארץ הזה שבו אנו חיים מחייבת אותנו בהכרת הטוב, בהכרת ההקרבה, בהכרה. משה רבנו לא הכה את האדמה, כי הוא טמן בה את המצרי שהכה איש עברי מאחיו – ואנחנו נכה איש עברי מאחינו שנטמן באדמה בעודו מגן עלינו?

אני מבין מדוע זה קורה. הניתוק והקרע, לצד הצורך להדגיש את תפיסת עולמנו, מנתקים אותנו רגשית וערכית מהמציאות הזו. פעמים רבות אנחנו גולשים לדרך הקלה של אטימות והתעלמות. זה פגום, חד־משמעית. עלינו להפריד בין המדינה ככלל על התנהלותה, לבין הפרט מוסר הנפש.

אבל – וזה אבל גדול – הליבה שלנו כחרדים מונעת מאתנו שרות בצה"ל. אין לנו דרך לשרת ואין לנו דרך לדבר על זה. השרות במצבו הנוכחי הוא סתירה חזיתית לקיומנו כחרדים. דרך לא מתמקחת על עצם קיומה – זהו סלע קיומנו. אם נתפשר כאן נהיה אנשים נחמדים, ערכיים, אולי אפילו שומרי מצוות, אבל לא חרדים. וזה לא עומד לדיון.

ובשעה שעצם קיומנו נתון לסיכון, באותה מידה שהמדינה לא יכולה להתפשר על עצם קיומה, אנו מוצאים את עצמנו באותו מצב בדיוק. אף מהות לא יכולה לבחור לבטל את עצם קיומה.

 

הטיפוס החרדי ומנגנוני החינוך

נחלק את הטיפוס הגברי החרדי לשלוש קבוצות:

• החלשים: שלא ממש לומדים, ואפילו ממש לא. הם עדיין חרדים, אבל הולכים על חבל דק – נופלים וקמים. היצר אורב להם והם מנסים.
• בעלי הבתים: חזקים רוחנית, אבל פשוט לא לומדים. קובעי עתים לתורה, תורמים צדקה, גומלים חסדים – רק לא תורה; הם לא שם. בעבר הם היו הקבוצה הגדולה ביותר בשומרי המצוות, בני שבט לוי היו ספורים.
• עמלי התורה (חברת הלומדים): אנשים שמקדישים את ימיהם לתורה, נעשית היא להם סם חיים ובה הם הוגים יומם ולילה (או לפחות בעיקר יומם).

בימינו, קבוצת בעלי הבתים נוצרת בגילים מבוגרים יותר. בגילים הצעירים – גיל עיצוב האישיות – היא קבוצה זעירה יחסית. הבחירה הקלאסית היא בין לימוד לנשירה. הסיבות לכך מגוונות, אבל המרכזית שבהן היא הקושי הגדול לתחזק מערכת כזו בדור שלנו: קשה עד בלתי אפשרי להתחכך בכל דבר, להתנתק מהספר ועדיין להישאר מחויב לקב"ה. זה מחייב אחזקת מערכת אחרת של תפיסות עולם, ואדם צעיר לא מצליח להחזיק בה.

אין בציבור החרדי אוכלוסיה של בחורים טובים ונפלאים, חזקים רוחנית, בנויים לתלפיות, יראים ושלמים, שלא מסוגלים לשבת וללמוד. קיימים כאלה בוודאי, במספרים אפסיים – לא כמות הראויה להתכבד. בהמשך החיים רבים יוצאים לעבוד ובאופן אוטומטי לא לומדים אותו מספר שעות, אך לא בגיל עיצוב האישיות.

ניתן לטעון כי עדיין לא סביר ולא הגיוני שבציבור החרדי שמונים אחוזים ויותר מתאימים לישיבה על ספסל נוקשה במשך עשר שעות ביום ויותר, ואילו בחברה החילונית והדתית־לאומית רק שלושים אחוזים מסוגלים לכך. להערכתי, השאלה אינה אופי אלא חינוך: חינוך מוכוון ידע, בלי מתן חשיבות לאף דבר נוסף. ילד חרדי מחונך מגיל קטן להשקעה בלימוד בלבד, ויודע שהצלחה בספורט, באמנות או בכל דבר אחר תזכה אותו בהתעלמות עד לעג; חברה שמעריכה רק את בני התורה בלי יוצא מן הכלל – תגרום גם לילד שיכול היה להיות כדורגלן מצטיין ולמדן בינוני להשקיע את חייו בתורה ולוותר על פיתוח כשרונותיו הפיזיים. זה אמנם לא עושה אותו למתמיד מופלג – הוא נולד עם רגליים חזקות ולא עם ראש טוב והוא מחליף הצטיינות ספורטיבית בבינוניות לימודית – אבל אם תשאלו אותו או את כל אדם חרדי אחר, ברור שזה כדאי. איני נכנס לשאלה אם זהו חינוך נכון; אני מדבר על התוצאות: החברה החרדית הצעירה של אנשים מתחת לגיל שלושים מתחלקת בעיקר בין לומדים חזקים רוחנית לבין "לא לומדים" שנעים על הרצף הרוחני, מחלשים ועד נושרים. קיימת קורלציה בין בטלה לחולשה רוחנית.

 

שבט לוי ואליטת התורה

כעת, את מי נשלח לצבא? את מי שכבר לא ממש שומרי תורה ומצוות? הם כבר הולכים – כ־3,000 חרדים התגייסו בשנה האחרונה (שנתון חרדי עומד על כ־13,000 תלמידים). הנושרים ברובם בצבא; רוב החלשים לעומת זאת נשארים במסגרת ישיבתית. השאלה היא עליהם ועל הלומדים – האם יתכן מצב שהם ילכו לצבא בקונסטלציה כלשהי, או שמא זה סותר את מהות החרדיות?

מה לגבי הטובים שבנו – חוד החנית, הלומדים ללא לאות, החזקים רוחנית? האם אותם נוכל לשלוח? גם אם נניח שלא תהיה להם ירידה רוחנית בצבא כלל, הוויכוח הוא לא על צבא אלא על מהותה של החברה החרדית. חברת הלומדים הזו שמנותקת מכל העולם, שיושבת ללמוד מתוך הדחק, שמקריבה את חייה לתורה – האליטה התורנית – לא תתקיים בצבא. מהותו של עמל תורה היא מסירות מוחלטת, כך זה עוד טרם מתן תורה, מגלות מצרים ואילך. את זה אפילו חילונים מבינים: את הצורך לפטור כמות מצומצמת של עילויים – שבט לוי שלא יצא לצבא, אפילו לא למלחמת מצוה. הגרעין שמחזיק את החברה החרדית הוא אותו שבט לוי:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם.

לעולם לא נוכל לוותר עליהם. אחדד את הדברים: שליחת הלומדים לצבא פירושה השמדת החברה החרדית. נוכל להקים חברה שומרת מצוות אחרת, מן הסתם אפילו נגיד שהיא ממשיכה את המסורת, אבל החברה החרדית כמתכונתה לא תתקיים יותר – מהותה תתפורר.

החברה הדתית חזקה באחריות חברתית, בבין אדם לחברו; החברה החרדית חזקה בבין אדם למקום. יש לא פחות דתיים־לאומיים מחרדים, אבל יש אצלם פחות תורה – בכמות ובאיכות. הסיבה לכך פשוטה: דרך החיים. בעולם חרדי, אלברט איינשטיין לא היה בוחר להיות פיזיקאי. אדם בסדר גודל כזה יבחר בלי ספק להיות תלמיד חכם. אין היגיון שהוא יוותר על המקום הראשון ויבחר לחיות כל חייו בהתנצלות: 'טרחת הפרנסה', 'לא הצלחתי ללמוד', 'לא נותרה לי ברירה אלא לגלות שהאור הוא חלקיקים'. הלכתחילה הוא לימוד התורה; מי שלא יכול ללמוד או שזקוק לפרנסה, יעשה דברים אחרים. בעולם כזה, הטובים נמצאים בתורה ויש לזה תוצאות.

בישיבות שלנו בחורים לא מפנים את השולחן בחדר האוכל ולא מתנדבים בקהילה (ממסדית; התנדבויות פרטיות בהעלמת עין קיימות) – לא משום שמנסים להשחית את מידותיהם, אלא בשל ההבנה שפניות לתורה צריכה להיות מוחלטת. ניקח עלינו כל עול כדי לאפשר לבחורים את השקיעות השלמה – זו תפיסת העולם.

ככה זה עובד: קהילה מוכוונת לתורה, היררכיה ברורה שנותנת מקום רק לעובדי ה', וכל אחד בדרגתו שואף לשם. זה אולי מתחיל בתורה, אבל לעולם זה יש מחירים בכל תחומי עבודת ה' – בכשרות ובצניעות, בשמירת שבת ובחינוך. זה לא שאנחנו מחמירים, זה שאכפת לנו: מה אנחנו אוכלים, איזה עירוב יש אצלנו בשכונה. אכפת לאליטה שלנו, וזה מחלחל עד הנחשלים שבעם.

הדתיים הלאומיים יזעמו על נקודה זו; לטעמם זוהי תורה פגומה, שלא מתכתבת עם מציאות החיים, תורה גלותית שלא יכולה לקיים מדינה. זוהי דרכנו. זוהי אמונתנו.

 

הסיכון הרוחני והוכחת המציאות

אז נשלח את החלשים, המתנדנדים, שעדיין אתנו אבל ספר לא פותחים? הסיבות להתגייס לצה"ל ברורות: הצורך להגן – לא על המדינה (זה לא חשוב לנו), אלא על אנשיה; יהודים שלולי ההגנה שהצבא נותן, בדרך הטבע דמם היה נשפך. ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. אבל אסור לנו לשכוח: יש דברים גרועים ממוות. לחילוני לא יהיה נוח לשמוע את זה, אבל בשאלה אם בני הקטן לא ישמור תורה ומצוות או ימות – הבחירה של יהודי מאמין היא מחויבת: כפירה גרועה ממוות.

יש כוכביות: מוות הוא סופי, מכפירה יש דרך חזרה, אפשר לדון בפרטים – אבל העיקרון הוא אחד: אמונה קודמת לחיים. מסירות נפש היא ערך עליון, ועליו אנחנו מגדלים את ילדינו – לא למען מדינה, לא למען טובת הנאה, אלא למענו יתברך.

השרות הצבאי מחלן. המציאות מוכיחה זאת. הדתיים הלאומיים ניסו ומנסים: יש להם כח אדיר בצבא, קשרים, שליטה, מכינות קדם־צבאיות, רבנים שבקיאים בהתמודדויות ובחיכוכים שיש שם, חינוך מגיל אפס שמקדש את השרות, שיעורי אמונה בלי סוף – ועדיין אחוזים גבוהים מבניהם מפסיקים לשמור תורה ומצוות בעת שרותם הצבאי, ואחוזים גבוהים בהרבה נחלשים בקיום תורה ומצוות. אין לנו אפשרות להתפשר על זה, פשוט אין. אנחנו יכולים להתפשר על המון: על כסף, על נוחות, לפעמים אפילו על חיים – לעולם לא על אלוקים.

אז את החלשים שלנו נשלח? את אלו שבקושי מחזיקים בעץ החיים, מתנדנדים, מתלבטים, נקרעים – אותם נשלח לקרב? עליהם נסמוך? זה לא יעבוד. הם לא יישארו אתנו; אולי הם יחבשו כיפה, אבל האמונה שלהם תאבד.

ההבטחות שהפעם זה אחרת לא יועילו – אין לנו מה לעשות בהבטחות. אם שליש מהחיילים בצבא היו נופלים בשל רשלנות פושעת, לא היה מי ששולח לשם את ילדיו; נפילה רוחנית גרועה בהרבה, ואנחנו לא משחקים בנפשות של הילדים שלנו.

למעשה, אין ויכוח בינינו לבין הדתיים הלאומיים בפרט הזה: עשרות ראשי ישיבות ההסדר הפסיקו לשלוח חיילים לשריון. הם יודעים שכושר חטיבות השריון ייפגע, אבל שרות משותף הוא לא אופציה. אם החיילים לא יחזרו דתיים – אין דרך לשלוח אותם. יש מחירים שאסור לשלם. שרות בנות נאסר על ידי כמעט כל רב אורתודוקסי, למרות הצורך הדוחק בחיילות, כי גם במחיר של דם אי אפשר למכור את הבנות שלנו. הוויכוח הוא אם מחיר הירידה הרוחנית אצל גברים מצדיק שרות: החרדיות שוללת ירידה רוחנית מובחנת כדרך.

יש סיבה לחילון בצבא; אני לא מניח תאוריית קונספירציה שכל מטרתו של הצבא היא לחלן שומרי תורה ומצוות – די בעצם קיומו, ההפוך באופן מהותי מההוויה החרדית. הדבקות בקב״ה מתוך כוונה טהורה מבוססת על ההבנה שהתכלית העיקרית היא עצם קיום המצוות, ולא רק מימוש הבחירה החופשית הכרוכה בו. אמנם מי שניצב מול ניסיון קשה ובכל זאת בוחר בטוב מגיע למעלה גדולה, אך המצב הרצוי ביותר הוא שהבחירה בטוב תהיה פשוטה, טבעית ויציבה.

אנחנו לא מעודדים בחירה חופשית רציפה במקום שאפשר לדלג על זה: נסנן את האינטרנט שלנו, נחזיק סלולרי כשר, נסתובב במקומות פרוצים כמה שפחות, נגן על עצמנו ככל האפשר – וכך גם אם נתחשל פחות, נחטא פחות.

הגיל הקריטי לעיצוב האישיות, גיל הבחרות, הוא הגיל שעליו נגן ככל האפשר – גורלו של אדם נקבע אז. הצבא הוא היפוך מוחלט למתודה החרדית: גם אם הוא מאפשר לבחור שלא להיחשף, הוא מאפשר להיחשף לעולם אחר. אנחנו מסרבים, אין לנו פריווילגיה לאבד עשרה או עשרים אחוזים מבנינו, גם אם האחרים יעברו את זה בשלום.

הגיל הקריטי לעיצוב האישיות, גיל הבחרות, הוא הגיל שעליו נגן ככל האפשר – גורלו של אדם נקבע אז. הצבא הוא היפוך מוחלט למתודה החרדית: גם אם הוא מאפשר לבחור שלא להיחשף, הוא מאפשר להיחשף לעולם אחר. אנחנו מסרבים, אין לנו פריווילגיה לאבד עשרה או עשרים אחוזים מבנינו, גם אם האחרים יעברו את זה בשלום.

 

המאבק על הלב: צבא ככור התכה זהותי

כל זה לא סותר את עצם השרות הצבאי. באופן תיאורטי, לו היו מצליחים ליצור מסגרת מושלמת, הרי שהיה מקום לשלוח אותם להגן על כולנו; ובעיקר יש מקום לנהל דיון על אותה קבוצה שלישית זעירה, החזקים רוחנית אבל לא לומדים. אבל זה לעולם לא יוכל לקרות – כי לא את זה הם רוצים.

כואב להם, לשאר אזרחי המדינה: השכול, המוות, הפציעה. אבל אפילו עכשו, עם העול הכבד, הם מסרבים לקבל רק את זה שנמות לצדם – הם רוצים שותפות גורל. מעולם הם לא הציעו שנגן על הפרט, על כל אחד ואחד מעם ישראל; הם דרשו ודורשים מאתנו לוותר על זהות שהם אפילו לא מבינים. מבחינתם הצבא מעולם לא נועד להסתכם בגוף שמונע מהרעים להרוג אותנו – הוא תמיד היה ויהיה הרבה יותר מזה.

מה לדעתכם הם יגיבו על הצעה לאוגדה חרדית שתגן על אחד הגבולות לבדה? לא תהיה לצבא כל זכות להניע אותה, להתערב בסדר עבודתה; לא ישירו שם "התקוה" ודגל ישראל לא יונף שם. למעשה, יגדפו שם את המדינה ואת הציונות בכל הזדמנות. זה יהיה בסדר מבחינתם? הם יסכימו לניתוק מוחלט מהמדינה כל עוד התרומה הפיזית של ההגנה על גבולות כולנו מתקיימת, או שעד כאן? מובן שעצם ההצעה מעורר התנגדות: אוגדה שתזלזל במדינה? אנרכיה! תפיסת העולם שמקשרת בין נאמנות למדינה לבין הגנה עליה אינה הבעיה שלנו. אין לנו עניין לקדש את המדינה או לשיר את המנונה.

אין מוסד חרדי קלאסי שבו שרים "התקוה". למה שרים "התקוה" עם "אני מאמין" בחטיבת חשמונאים? מפני שמבחינתם הישראליות תמיד שיחקה פה תפקיד: הם לא רוצים רק את בשרנו – הם חפצים בלבנו. ואותו לא נמסור באף מצב.

לו ידענו להסביר זאת, המדינה היתה מבינה: הקרב לא ניטש על קיומה של הדמוקרטיה, הוא לא מוטל בספק. הוא ניטש על קיומו של הציבור החרדי. לכן התוצאה המשמעותית יותר לא תהיה דמוקרטיה מתגוננת, אלא חרדיות מתגוננת. להיות או לחדול.

---