צריך עיון > סדר שני > קהילה וזהות חרדית > ותעש בחפץ כפיה: נשים חרדיות במקום העבודה

ותעש בחפץ כפיה: נשים חרדיות במקום העבודה

מקום העבודה נעשה הצומת שבו פוגש הציבור הישראלי מקרוב את החרדים, ובעיקר את הנשים החרדיות. מפגש זה עלול להטיל אימה משתקת על האשה החרדית. אולם בגישה נכונה הוא יכול להיות גם הזדמנות – הזדמנות לצמיחה אישית ולקידוש שם שמים.

כ"א תמוז תשפ"ב

אחד מכל ארבעה סטודנטים בישראל לומד מקצוע טכנולוגי (ע"פ נתוני למ"ס). בסמינרים מדובר ככל הנראה באחת מכל שתי תלמידות. אחוז גבוה מאד מאותן תלמידות ימצאו את עצמן במקום העבודה בסביבה שאינה חרדית. זירת העבודה נעשית אפוא צומת מפגש מרכזי של החברה הישראלית והחרדים, וליתר דיוק, החברה הישראלית והאשה החרדית.

איזו אשה חרדית יפגוש הציבור הישראלי? מאירת פנים, בטוחה בעצמה ובדרכה – או מכווצת, נבוכה וחרדה?

אינני מכוונת לדון כאן בשאלה אם נכון ומתאים שנשים חרדיות יצאו מגבולות הקהילה המגנים מפגעי הזמן. זהו דיון המצריך כתפיים רחבות ואיני מתיימרת לחוות על כך דעה. אולם זהו במידה רבה דיון של יום האתמול. נשים חרדיות משולבות כיום בכל ענפי המשק הישראלי, והן חלק לא מבוטל מהענף הטכנולוגי. זוהי עובדה קיימת. השאלה שאבקש לעסוק בה היא באיזו עמדה צריכה אשה חרדית יראת שמים לגשת למציאות הזו.

כבר היום מפגישים מקצועות רבים במשק את הציבור הישראלי עם הנשים החרדיות. חילונים שלא פגשו מעולם אדם חרדי מקרוב יפגשו לראשונה את הציבור החרדי דרך הצד הנשי שלו. האשה החרדית נעשית שרת החוץ של הציבור החרדי. לצורת ההתנהלות שלה בעולם העבודה יש אפוא משקל קריטי לתדמית שלנו ולחיבור ליהדות של אנשים הרחוקים ממנה. איזו אשה חרדית יפגוש הציבור הישראלי? מאירת פנים, בטוחה בעצמה ובדרכה – או מכווצת, נבוכה וחרדה?

 

חומה או מגדל?

בשנים האחרונות מתגבשות קבוצות תמיכה שונות שמטרתן לתת גב לאשה החרדית המאותגרת מהמפגש עם ההווי החילוני במקום העבודה. התארגנויות אלו מגיעות מהשטח, משום שלא מעט נשים מוצאות את המפגש הזה מסוכן לצביון החרדי התורני שלהן. קבוצות אלו מפיצות תכנים חשובים המסייעים לאשה החרדית בהתנהלות בסביבת עבודה חילונית. נקודת המוצא שלהן היא שקיימת סכנה עצומה בשהות במרחב משותף. האסטרטגיה לפיכך היא לייצר חומות וירטואליות שיחצצו בין העובדת החרדית לסביבתה.

החשש שאתו מתמודדות קבוצות אלו מובן בהחלט, ואני מתמודדת אתו בעצמי כאשה חרדית בעולם ההייטק. אולם ברצוני להציג את ההתמודדות הזו מזווית חדשה, שלהתרשמותי אינה מקבלת די נוכחות בשיח הציבורי על הסוגיה. סבורני כי במקום להציג את מקום העבודה כגיא צלמוות שהאשה צריכה להתהלך בו מפוחדת וחרדה ולייצר עוד ועוד מנגנונים כדי להרחיק את עצמה מנטלית ורגשית, ניתן לראות בהתמודדות הזדמנות לבנייה – להתייצב בביטחון בעולם הגדול ולגלות שהחיים שלה טובים ומאושרים, ערכיים ומלאי תוכן, ושאין לה מה לפחד. העולם החילוני אינו כה קורץ; הוא מציע כיום בעיקר תוהו ובוהו – אז למה לה להתנהל בחוסר ביטחון? גישה זו יכולה לעשות את המפגש למבורך עבור האשה החרדית עצמה, ויותר מכך עבור סביבתה. היא מביאה אתה לעבודה תורת חיים המלווה אותה בכל הצמתים. מדוע לחיות בתחושה שאנו מחזיקים בדרך חיים שברירית שכל רוח קלה עלולה לפרק אותה, אם ניתן להתאזר בתחושה מוצקה שיש בידינו אור גדול?

במקום להציג את מקום העבודה כגיא צלמוות שהאשה צריכה להתהלך בו מפוחדת וחרדה ולייצר עוד ועוד מנגנונים כדי להרחיק את עצמה מנטלית ורגשית, ניתן לראות בהתמודדות הזדמנות לבנייה – להתייצב בביטחון בעולם הגדול ולגלות שהחיים שלה טובים ומאושרים, ערכיים ומלאי תוכן, ושאין לה מה לפחד

יהיה מי שיאמר, ודאי שעדיף ללכת על בטוח: הצבת חומות מנטליות ורגשיות יבודדו את האשה החרדית וימנעו השפעות זרות, ואילו הגישה שאני מציעה עלולה לפגוע בנשים חלשות, שאין להן האומץ הפנימי המתואר, והן עלולות להגרר אחרי הסביבה. טיעון זה מחמיץ את התמונה הגדולה. הוא מסתכל על הסיטואציה מזווית מצומצמת ואישית ומאבד את הפרספקטיבה החברתית. הוא אינו מביא בחשבון את נקודת המבט הציבורית הכללית, ולמותר לציין, האמונית. ההשלכות הרחבות של ההתנהגות המתבדלת והחששנית חורגות הרבה מעבר למניעת שיחה לבבית של אשה פלונית עם קולגה בעבודה. הן משפיעות על התדמית של הציבור החרדי כולו ובונות לאשה החרדית העובדת דימוי עצמי רעוע. הדבר פוגע גם בדימוי הציבורי שלה וגם בחוסן הנפשי, ובעיקר, מחמיץ הזדמנות יוצאת דופן למפגש כן עם אנשים שלא עשו שבת כהלכה מימיהם, אינם מכירים כמעט את לוח השנה היהודי, אינם יודעים דבר על המשפחה היהודית ועל העושר הרגשי, הערכי והתורני שהחינוך היהודי מעניק. במקום זה, הם מקבלים תמונה שהחינוך היהודי מייצר אנשים חלשים, מוזרים וחסרי חוט שדרה.[1]

אשתף ברגע אישי שחוויתי בקשר כזה עם חברה לעבודה, הרחוקה עד מאוד מעושר החוויה היהודית. לפני ראש השנה שלחתי לה קטע קצר על מהות השופר. הוספתי בנימה אישית, שרק חברות קרובה יכולה להפיק, שכדאי לה מאוד לקפוץ לבית הכנסת הקרוב לביתה ולשמוע שופר. לא עשיתי זאת בנימה מטיפה או מתחסדת, אלא מתוך אכפתיות אמתית כלפיה ואמונה עמוקה שכדאי וטוב לה לעשות זאת. והיא אכן ענתה לי שהיא התרגשה עד דמעות והיא תלך לשמוע שופר. זוהי דוגמא קטנה אבל משמעותית להשפעה חיובית שקשר כזה עשוי להצמיח.

לעומת זאת, אישה מפוחדת וחרדה, מכווצת וזעופת פנים, תתקשה להקרין אור וחיבור לסביבתה. חוסר המוכנות למפגש, הנובע מרצון אמתי וכן להישמר מהשפעות חילוניות, עלול לגרום לעובדת החרדית להתנהג בצורה לא טבעית ומשתבללת, ואולי אף להצטייר כאנטיפטית. בסיטואציה שנכחתי בה, עובדת חרדית חדשה שהתקבלה למחלקה קודמה על ידי עובד חילוני בברכת "ברוכה הבאה ובהצלחה". הברכה זכתה להתעלמות גמורה. כמובן, זהו מקרה קיצוני ויוצא דופן, אבל הוא מטעים לאילו מקומות שגויים עלולה הכנה לא נכונה להביא את בנותינו.

יתרה מזו, אני חושדת כי אותה התכנסות אינה נובעת תמיד מיראת שמים בלבד. פעמים רבות יש בה גם משום בחירה להשאר באזור הנוחות. אנחנו מרגישות בבית ליד החברה שמבינה אותנו במילות הקוד שלנו. אנחנו בטוחות בעצמנו: הז'רגון שלנו זהה, המושגים, הביטויים, הפתגמים, הציטוטים, ראשי התיבות – הכל משדר תחושת ביתיות נעימה. כאשר יוצאים מאזור הנוחות הזה, אחת התגובות הטבעיות – התגובה הנוחה ביותר – היא פשוט להסתגר. כך האדם מרגיש שהוא נשאר מוגן. הוא מבטל את העולם החיצוני ואינו צריך להתמודד עם חוסר הנוחות הכרוך בהשתלבות במקום חדש. אולם תגובה טבעית זו אינה בהכרח התגובה הראויה, גם מנקודת מבט דתית. אם את פוגשת בעבודה אשה שאינה מהמגזר הצמאה לחברה ולידידות, אולי תחשבי פעם נוספת כשאת בוחרת להתרחק ולהתנכר. במסגרת עבודתי פגשתי לא אחת נשים שנעלבו מההתכנסות החברתית והאידאולוגית של הקולגה החרדית שלידן וראו בכך מידות גרועות וחוסר דרך ארץ.

איני טוענת חלילה שעל האשה לעגל פינות כדי למצוא חן. אדרבה, עמידה על עקרונות הנעשית בנעימות מעוררת בדרך כלל התפעלות והערכה, אלא שעבודת ה' אמתית עושה את האדם למאיר פנים וקורן

חלק מרכזי במצות אהבת ה' הוא שיהא שם שמים מתקדש על ידי האדם. תלמיד חכם צריך שיהיו הבריות אומרות עליו: "אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה" (יומא פו, א). הארת פנים היא חלק בסיסי בהתנהלות מקדשת ה'. איני טוענת חלילה שעל האשה לעגל פינות כדי למצוא חן. אדרבה, עמידה על עקרונות הנעשית בנעימות מעוררת בדרך כלל התפעלות והערכה. אלא שעבודת ה' אמתית עושה את האדם למאיר פנים וקורן. למפגש לבבי ובלתי אמצעי של נשים חרדיות עם ציבור כללי יש פוטנציאל לקרוב לבבות, ששליח חב"ד בקצות העולם יכול רק לחלום עליו. הנשים החרדיות במשק הישראלי עשויות להיות השגרירות שהעולם החרדי כה זקוק להן. האם בחינת הסיטואציה מנקודת ראות מקומית ואישית בלבד אינה החמצה עצומה?

אני מתבוננת בגאווה ובהתפעלות על נשים אלו היוצאות להביא טרף לביתן: כמה עוצמה ואמונה בצדקת הדרך יש בהן, המביאה אותן להתאגד כדי להשיג לעצמן סביבת עבודה מותאמת לאורח חייהן: אינטרנט כשר, סביבת עבודה נשית ועוד. נשים אלו הן בעלות חוט שדרה יציב ודרך סלולה, הן המחנכות והמעצבות את הדור הבא. האם לא נוכל לתת בהן מעט אמון, שתוכלנה לצאת מהפוזיציה החרדה ולייצר בחכמה נשית מציאות חדשה ובונה? שתוכלנה לקחת את הסיטואציה המורכבת צעד קדימה כשליחות נדירה שנקרתה לידן? בעצם ההופעה שלהן כמו שהן, עם היושר הפנימי, עם לוח השנה היהודי, עם סדרי העדיפות השונים, עם הביטחון בדרך, יש פוטנציאל ליצירת חיבור מחודש ומפרה.

אשה חילונית היושבת לצד אשה חרדית צמאה לאמונה, צמאה למשמעות, לתוכן עמוק, לדיבורי אמת – צמא אמתי לדבר ה' ולמשנת חיים סדורה בעולם המבולבל והתוהה שסביבה. למה שלא ננסה למלא אותו?

לנשים במיוחד יש היכולת לגשר על פערי תרבות גדולים. שיחות על ילדים, הריונות ולידות עושות אותן מהר מאוד לחברות. כשאשה חרדית באה לקשר החברי הזה בביטחון וברצון להעניק, מהר מאוד היא תקרין על סביבתה את עולם הערכים העשיר שלה.

 

צופיה הליכות ביתה

איני מזלזלת בפוטנציאל הנפיץ של המפגש עם העולם החילוני. התרבות החילונית המערבית מסוכנת ומבלבלת. לא זו בלבד, אלא שבוגרות סמינר יוצאות לשוק העבודה ובאמתחתן כלים מעטים מאוד למפגש עם הציבור הישראלי הכללי, והפחדות רבות מאוד מלוות בסיפורים מסמרי שיער. במציאות הן פוגשות לרוב אנשים קשובים, המעוניינים לשמוע על החברה שמהן הן באות וצמאים לשמוע על עולם הערכים היהודי שהן מביאות אתן. אלא שבמקום להגיע לעבודה בכלים מלאים וגדושים בערכים ותוכן והגות, נשים רבות מתייצבות שם בחשש ובחוסר ביטחון, משוכנעות שבכל רגע מישהו הולך להדיח אותן. כיוון שהן פוגשות אנשים הגונים וחביבים, הן מתקשות לעמוד מולם באומץ. הבלבול שלהן רק מתחזק, וחוסר הביטחון בדרכן רק מעמיק. הדבר יוצר תגובת שרשרת המחזקת את הצורך שלהן בבידול ובריחוק.

אתגר זה מחייב להישיר מבט לתהיות הרווחות בדורנו. שאלות מהשיח הפמיניסטי חודרות מבין פרצי החומה; שאלות על שוויון ועל טווח החרות הראוי משוועות למענה סדור ומנומק. יש לכך מענה בספרות התורנית הרחבה. צריך רק להנגיש אותו לבנות

הגישה שאני מציעה מחייבת אפוא הכנה מתאימה. היא צריכה לשמש קריאת השכמה לסמינרים לבנות, להעמיק ולשכלל את המסרים ואת התכנים שנחשפות אליהם בנותינו. לא די בשיחות מוסר סביב נושא הצניעות ובית של תורה, על חשיבותן הרבה. הספריה התורנית מלאה בתוכן מעצב חיים, הנותן מענה לשאלות הפילוסופיות הסבוכות ביותר שהמין האנושי התמודד אתן משחר היותו. אם שלחתם אותה לשדה הקרב, תנו לה כלי מלחמה כבדים. אל תגידו לה רק "תבני סביבך חומות". קודם כל צריכה האשה לבנות את עצמה, לקרב את עצמה לתורה, למשמעות הפנימית ולעומק הבלתי נדלה שלה.

אשה חרדית היום חשופה לתכנים כלליים ברמה אינטלקטואלית גבוהה. התכנים היהודיים שהיא רוכשת בסמינר צריכים להתאים את עצמם לרמה זו ואף לעלות עליה. כמובן, אתגר זה מחייב להישיר מבט לתהיות הרווחות בדורנו. שאלות מהשיח הפמיניסטי חודרות מבין פרצי החומה; שאלות על שוויון ועל טווח החרות הראוי משוועות למענה סדור ומנומק. יש לכך מענה בספרות התורנית הרחבה. צריך רק להנגיש אותו לבנות. ככל שניתן משקולות כבדות בסלן של בנותינו, כשתהיינה אמהות ונשים עובדות הן תשכלנה להפוך אותן לכלי בניין והפצת אור.

יתרה מזו, בתוך עמי אנכי יושבת, והשאלות שתיארתי, שאלות הנוגעות למעמד האשה, ליחסים שוויוניים ולמידת החירות הראויה, מצליחות לדלג מעל החומות. ממשיות או וירטואליות – החומות של חינוך הבנות אינן מצליחות להסתיר מהן את השאלות האמורות. במוקדם או במאוחר נהיה חייבים לתת להן תשובות. מוטב אפוא אם נעשה זאת בהיות בנותינו צעירות, מוגנות ונוחות להשפעה, ולא כשהן יתייצבו חסרות ביטחון בסביבה זרה.

 


[1] שאלת האחריות האישית בנוגע לקירוב היא כבדת משקל. רש”י בפרשת וישלח מבהיר לנו שהחשש לעולמנו הרוחני אינן פוטר אותנו בהכרח מאחריות. רש"י מביא את המדרש, שיעקב חשש שדינה תמצא חן בעיניו של עשו והוא ידרוש להנשא לה, לכן לקראת המפגש אתו הוא נעל אותה בתיבה. רש"י מוסיף שיעקב נענש על כך שמנע מאחיו את המפגש עם דינה, כיוון שהיא היתה עשויה להחזירו בתשובה, ולפיכך נענש שדינה נפלה ביד שכם. אנו למדים אפוא שבמקרים שיש סיכוי סביר להפיץ טוב, אין להמנע מכך מטעמים של חשש לעולמנו הרוחני.

תמונה: MILNER MOSHE, לע"מ

 

33 תגובות על “ותעש בחפץ כפיה: נשים חרדיות במקום העבודה

  • כתוב יפה, אבל יש לי הסתייגות. הכותבת מזלזלת קמעא באלה המסתגרות ושומרות על ריחוק – אני מצטט: "לעומת זאת, אישה מפוחדת וחרדה, מכווצת וזעופת פנים, תתקשה להקרין אור וחיבור לסביבתה. חוסר המוכנות למפגש, שנובע מרצון אמיתי וכן להישמר מהשפעות חילוניות, עלול לגרום לעובדת החרדית להתנהג בצורה לא טבעית, משתבללת ואולי אף להצטייר כאנטיפטית".
    אסור לזלזל באלה המסתגרות, כיוון שיש שחיקה מסוכנת בעולם החילוני! בלי להיכנס לפרטים – נתקלתי בעברי בחרדיות בכירות (נשואות) בעולם ההייטק. זכורני ששתיים זעזעו אותי: אחת שהושיטה לי יד לברכת-שלום (ביוזמתה), ואחת שסיפרה לי (ביוזמתה) נושאים אישיים לעילא. אינני ראוי לתת ציונים, אבל מיותר לומר, שלמרות הערכה מקצועית גבוהה ואפילו סימפטיה לשתי הנ"ל – הערכתי אז יותר את החרדיות ה"משתבללות" וה"אנטיפטיות"…

    • כתבה מעולה.
      כאילו קראת את מחשבותי והעלת על הדף בכתיבה קצרה ומשובחת

  • מאמר כל כך חשוב!
    תודה על הקול הזה שמזכיר לנו לקחת אחריות על עם ישראל
    בזכות נשים צדקניות נגאלנו

  • ליהודי ישראלי,
    אני מאמינה שחוץ מאנטיפטיות וחוסר צניעות בסיסית כמו שההצגת, יש באמצע סקאלה רחבה להתמקמם בה בצורה מקדשת ה'.

    • לגב' אסתי —
      הדגשתי: שחיקה מסוכנת… הדוגמאות שהזכרתי לא התחילו כך את הקריירה שלהן, אלא נשחקו. לכן צריך להבין/להצדיק את אלה המסתגרות – הן אינן רוצות להגיע לניסיון של שחיקה!
      יכולתי להזכיר דוגמאות יותר חמורות של שחיקה הדרגתית בצניעות החרדית בתוך מסגרות עבודה/אקדמיה,
      אבל הן חריגות מאד (לכן עלולות לפגוע בכבודן של הקוראות, ולגרום להכללות שגויות).

    • יהודי ישראלי, אני חושב שאני מבין על מה אתה מדבר, אבל כמדומני שהתופעה של נשים חרדיות שהולכות לקצה השני, ומתחילות להתנהג באופן שהיה מבייש גם אישה שאינה דתית, נובע דווקא מהגישה שאותה שוללת גב' קציר. כפי שהיא כותבת במאמרה, החינוך שמלמד אותן שמקום העבודה הוא גוב האריות שמלא באנשים שמבקשים להרוס את התמימות שלהם יוצר אצלן תגובה חריפה כשהן נכנסות לעולם האמיתי. ישנם אלו שממשיכות להתנהג כאילו מדובר בגוב האריות, אך ישנן אלו שהפגישה עם העולם הגדול מהממת אותן – הן מגלות שלא זו בלבד שהוא אינו מלא בחיות טורפות אלא יש בו גם אנשים מוכשרים, נעימים, בטוחים בעצמם, שבסך הכל די מרוצים מהחיים. מתוך כך, הם מתחילות להתבייש בפרובנציאליות שלהן ועושות הכל כדי להוכיח שהן לא כאלו חשוכות ופאנטיות כמו שחושבים… זו ממש לא העמידה הגאה שעליה מדברת גב' קציר אלא הפכה הגמור. אם היו מחנכים אותם לקצת גאווה בדרכן (שאינה מבוססת על דה-הומניזציה של האחר) אולי הן לא היו מפתחות את דפוסי התגובה שאתה מתאר.

  • הבנתי היטב, הטיעון טוב ויפה, אבל רק לא להמעיט בערכן של אלה אשר בחרו להן פיתרון פשוט, בדוק ומנוסה: "לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב". ראיתי כאלה: הן יקפידו לשבת באוכל בשולחן של נשים בלבד (וכמובן מקפידות על כשרות הולמת), אינן מגיעות לאירועים חברתיים מעורבים עם תכנים "ליברליים", נזהרות אפילו מחשש קלוש ביותר של ייחוד במשרד, אינן משתתפות בשיחות "SMALL TALK" בפינת-הקפה ואינן מגיבות בחיוך של הנאה על מחמאות העוסקות בלבושן ובמראן.
    אנסח זאת בלשון בוטה: הן מתנהגות בדיוק כפי שבעליהן האברכים (או אברכים למחצה) היו מצפים, וכפי שלימדו אותן ב"בית-יעקב".
    תבורך מי שמסוגלת ומצליחה לגרום לקידוש ה' במקום עבודתה, ירבו כמותה בישראל ובהיי-טק, אבל לא להמעיט בערכן של המתבדלות, ק"ו לא לנסות לדחוף אותן לשנות את דרכן.

    • הבעיה היא שכאשר מברים אותן בשלום או בוקר טוב במטבחון הן לא עונות.
      לעתים זה נתפס כחוסר נימוס והתנשאות.

  • לו היתה הכותבת רומזת שיש עניין בהשתלבות או בהטמעות בהויה הישראלית ליברלית ,ולמצוא חן בעיניהם תגובתך היתה במקום ,אבל הכותבת באה ממקום של עצמה וחוזק שלא נרגיש פחות מהם ובודאי שלא נפחד ,
    אני דווקא מאד מזדהה עם דבריה בעבודתי במקום מעורב ,אנו מספיק חזקות ומגובשות ואיננו צריכות להרגיש בושה או פחד,ובודאי שלא להקל באיזו שהיא הלכה בשבילן, ועדיין אפשר להתייחס בנימוס הראוי
    כל החיים אנו על חבל דק וצריכים לבחור את דרך האמצע

  • לצערי ה'שיח' הנודף מהכתבה המחלק בין התמונה הגדולה לתמונה הקטנה ומגמד את אותן הנשים המתרחקות מאיסור עריות עד הקצה האחרון וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כב מאיסורי ביאה:
    לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.
    ואמנם דברי הרמב"ם הם על 'ייחוד' אבל ניתן בהחלט להבין מכך כמה גדולה צריכה להיות ההתרחקות מן הדבר הזה, ולכן לבא ולהציג את זה כמי ששומר את ההלכה הינו מן התמונה הקטנה ושאינו נזהר כל כך בדברי הלכה הוא מהתמונה הגדולה זה עיוות המציאות, ו
    גם להתחבר עם נשים חילוניות אסור הדבר מצד דין התחברות לרשע, כמש"כ האורחות צדיקים:
    ואסור להתחבר עם רשע בעסקי העולם, שנאמר (דברי הימים ב כ לז): "בהתחברך עם אחזיהו, פרץ יי את מעשיך". ואפילו לדבר מצוה אסור להתחבר לרשע, שנאמר (משלי ג לא): "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו". ואמרו חכמים באבות דרבי נתן (ט ד): תתרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע אפילו לדבר מצוה. ורבו דרכי המות הנמצאים בחברת הרשעים.
    אמנם ניתן לבא ולומר שיש חובה לבא ולהחזיר אנשים בתשובה אבל אין לזה קשר לתמונה גדולה וקטנה אלא למי שמתאים לכך ולמי שלא מתאים לכך לכן אין ספק שההוראה באופן כללי היא להתרחק ומי שמרגישה שיש לה את האפשרות אדרבה שתלך להשתלם וחפץ ה' בידה יצלח.

  • גלי ההדף של השגשוג נשי חרדי במשרדים המבהיקים בהר חוצבים ובת"א מתנפצים בכל אחר צהריים על חופי הר נוף ורמות, בית וגן ונוה יעקב, וכל ריכוז אחר של משפחות האברכים החדשות. אלו כבר לא שאלות של שיח פמיניסטי או הגדרות עמומות של שיווין, אלא פמיניזם ריאלי מובהק ומיושם בעל כורחו בהיקף שאין לו אח ורע בעולם (ונהרות האברכים דוחפי העגלות בכל בוקר ברחובות ריקים מנשים יוכיחו). כל היוזמות המקטינות ומעוררות החרדה לא נועדו אלא לשמר חוט דקיק אחרון מחבל עבה וישן בו נקשרה ההויה החרדית משנות דור. איש אינו חוזר עוד לביתו בצהרים לצלחת מרק מחוממת בדיוק בזמן – ובסבירות גבוהה גם לא בערב. נשים חרדיות נגמלות מתפיסות העולם הותיקות בתהליך הכרחי שהוא פרי הילולים של הכרעות היסטוריות מנותקות מן המציאות, ולתהליך הגמילה הזה יש תסמינים בדמות חרדה ואבדן זהות. עוד קצת וגם זה יעבור ואברכי כל הארץ יעברו סופית לעמדת חימום המרק עם בוא יהודית מונטיפיורי למעונה.

    • ר' אייזיק —
      יש כאן בעיה מובנית: אם אברך עוזב את הכולל והולך לעבוד או לאקדמיה – הוא נחשב נחות בעיני "חברת הלומדים",
      גם ילדיו ייחשבו נחותים בקבלה למוסדות.
      יתר-על-כן, בניגוד לאשתו, שלמדה בתיכון-בסמינר (ואולי יש לה תעודת-בגרות ואפילו מעבר לכך) – הוא זקוק להשלמת לימודים, אלא-אם-כן הוא פונה לנושאים מסחריים.
      אני מכיר ויודע על הכשרת-העסקת אברכים לשעבר. לא קל להם, גם בהשלמת לימודים וגם בהסתגלות למשמעת זמנים (אשר אינה נדרשת ברוב הכוללים).
      פתרון הבעיה המובנית הזאת דורש רבולוציה (או לפחות אבולוציה מהירה) בפירמידה…

    • יהודי ישראלי הנכבד
      הלא זה בדיוק מה שטען אייזיק שורת הכרעות מנותקות מן המציאות, שאני בספק אם הן באמת הכרעות ולא תהליכים שהחלו מלמטה אבל לא משנה, כגון איסור ייהרג ובל יעבור על לימודי חול בכל מתכונת שהיא, ויצירת חובה לכל חרדי ממין זכר לשבת בכולל לכל ימי חייו יצרו פה את אחת התנועות הפמיניסטיות המשמעותיות ביותר בעולם. הבחורה החרדית הממוצעת היא מכונת למידה והדבר החשוב ביותר אותו היא רוכשת הוא כישורי חיים, עמידה בזמנים, מחוייבות, עמידה בסד קשוח של דרישות שבסופן היא גם נדרשת להוכיח את עצמה במערכת שניתנת למדידה וכימות, ההפך הגמור מבחור הישיבה הממוצע שחי חיי חופש וחוסר מחוייבות. הלימודים בישיבה אינם ניתנים לכימות ומדידה, הכל נשען על מונחים אמורפים לחלוטין כל סברא היא מבהילה כל שורה תוספות שווה יותר מכל הטכניון וכל ישיבה בוחער בישיבה למתקשים שם בכיס את אלברט איינשטיין( אולי בבי"ד של מעלה זה ככה בעולם המעשה אי אפשר להתנהל ככה) וכך הפער בין הגבר החרדי הממוצע לבין האשה החרדית הממוצעת הוא גדול.
      בתור מי שיש לו נגיעה לעולם ההייטק אוכל לומר שגם מעסיקים חילונים משתוממים על הפער הזה ומנסים להבין מה עומד מאחוריו לך תסביר להם שאי שם לפני קצת יותר מארבעים שנה החליטו המנהיגים החרדים להשיק ניסוי בבני אדם וזה מה שיצא להם.

  • מה הקטע שהכותבת מתיחחסת רק לנשים? הדברים נכונים לא פחות לגבי גברים חרדים במקומות עבודה חילונים.
    אין במוסדות החרדים, בפרט הליטאים, שום הכנה לסיטאוציות האלה. לא רק מבחינת עבודה עם חילונים. אין לאברך שום הכוונה מה לעשות ביום שירצה לפרנס את משפחתו, איך לשלב את עולם החולין ויחד עם זה להישאר בן תורה. מבחינת הישיבות כל דיבור על שילוב יתן לגיטימציה לצאת לעבוד.
    התוצאה שחצי מהגברים החרדים חסרי כלים לא רק מול חילונים אלא מול עולם הפרנסה בכלל.
    כאמור זה נכון בפרט במגזר הליטאי.

    • אצל גברים המצב שונה לחלוטין. דבר ראשון בעבודות טכנולוגיות הרוב הוא גברי ולכן אין להם בעיה להיות חברים של כולם, אצל נשים – קשה הרבה יותר להישמר משיחה מיותרת עם גברים.
      דבר שני – לא יודעת, אבל אצלינו בעבודה הגברים החרדים הרבה יותר מרשים לעצמם מנשים, הנשים התחנכו על זה שצריך להישמר וכו וכו (דוגמה בולטת היא סמארטפון – 90 אחוז מהגברים החרדים בעבודה מחזיקים סמארטפון "לצרכי פרנסה" בעוד הנשים מסתדרות מעולה בלי, וזו רק דוגמה)
      חוץ מזה, הכותבת היא אישה אז היא דיברה מנקודת מבטה, אתה יכול בהחלט לכתוב מאמר על התמודדות הגברים בעבודה.

    • לשני,
      נשים מגיעים חמקום העבודה החילוני כחלק ממסלול החיים החרדי הלגטימי [בימינו], ולכן (לרוב) ממשיכות לשמור על דברים שבבסיס החרדיות כמו הימנעות מסמארטפון.
      גברים שמגיעים להייטק זה בגלל שהם פרצו גבולות ולא הלכו במסלול החיים החרדי לגיטימי לגברים (הם לא אברכים והם רכשו השכלה כללית שנמנע מהם עד אחרי הבגרות), ולכן הם מרגישים הרבה פחות מחוייבות לקודים חברתיים חרדיים כמו הימנעות מסמארטפון למשל.

  • אני מתקשה להבין. אכן לא צריך להיות זעוף פנים ומכווץ במקום עבודה, אבל לערוך שיחות אישיות עם עמיתה חילונית זה דבר מסוכן. מי אמר שהחרדית תשפיע על החילונית ולא להיפך?
    לא צריך שהחילונית תסית לדבר עבירה. מספיק שחרדית תראה חילוניות שמרוצות מדרך חייהן ולא אבודות, כדי שאולי משהו יכרסם אצלה.
    זה לא יקרה לכל חרדית, תלוי מה עוצמת האמונה שלה, אבל בואו נאמר שרבות מהן אינן רבניות. כך ששיחות אישיות הן דבר מסוכן.
    צריך לשמור על נימוס ויחס נעים כלפי כולם, עובדים ועובדות, ולהישאר קונקרטי.
    רק במקרים נדירים, שרואים שחברה לעבודה מתענינת בכנות מעצמה, אפשר לחשוב על קשר אישי יותר.

    • המצב שלך ממש בעייתי אם לתפיסתך עצם זה שהחילוניה בטוחה בדרכה עשוי לערער את אמונתה של החרדית. העולם אינו חד ערכי כפי שמתואר בסמינרים וניתן לקבל אנשים ונשים שטוב להם בדרכם בלי שהדבר יערער את אמונתנו

    • יוסף למעלה נגע בבעיה האמיתית בנוגע לגברים: "גברים שמגיעים להייטק זה בגלל שהם פרצו גבולות ולא הלכו במסלול החיים החרדי לגיטימי לגברים, ולכן הם מרגישים הרבה פחות מחוייבות לקודים חברתיים חרדיים כמו הימנעות מסמארטפון למשל."
      בישיבות לא מחנכים איך להתמודד עם עבודה בכלל ועם מקומות עבודה חילוניים בפרט, כי זה כאילו לגיטימציה ליציאה מהכולל. התוצאה שאברך נזרק לעבודה בלי כלים להתמודדות והוא תופס את עצמו כפורץ גדר, אז מה זה משנה כבר אייפון ולהיות "משוחרר".
      אדם מהציבור החרדל"י שלומד באוניברסיטה אמר שהוא הופתע לראות חרדים באוניברסיטה אם רמת דתיות ירודה, לעומת החרדלי"ם שאצלם לימודים באוניברסיטה הם לגיטימיים ובישיבות הכינו אותם לסיטואציה הזאת.

  • מנסיון שלי בעבודה, לא רואה נשים חרדיות מכופפות וזעופות.
    כולן נחמדות ומקצועיות, וכן – מתמודדות עם הניסיונות כל אחת בדרכה שלה.

  • לעניות דעתי, דברי הכותבת נכונים מבחינה תיאורטית, אך לא מבחינה מעשית עבור רוב הנשים (והגברים). צריך סוג אישיות מסויים, ולעתים קרובות גם רמת ידע ואינטליגנציה גבוהה, כדי להצליח באתגר של שהות תמידית בחברה בעלת תפיסת עולם והתנהגות הפוכה לחלוטין ולא לשלם על כך מחיר אישי כבד. רוב בני האדם מטבעם לא בנויים בצורה שתאפשר להם לעמוד באתגר זה, ללא קשר לדרך החינוך. המגזר הדתי לאומי דוגל בדרך חינוך דומה לזו שמציעה הכותבת, ולמרות שבתיאוריה אני סבור שהם צודקים, הרי במבחן המציאות מאחר ורוב הציבור לא בנוי לעמוד באתגר קשה זה, המחיר שמגזר זה משלם הינו כבד מאד.

  • מאמר ממש יפה.
    איפה יש קבוצות תמיכה וירטואליות לנשים חרדיות? משהוא יכול לשלוח לי קישורים לכאלה קבוצות ? אני זקוקה לקבוצת תמיכה כזאת כי עובדת ממש בלב תל אביב בסביבה חילונית שהיא לא תמיד כזאת אוהבת דתיים וחרדים

  • וואו פשוט מושלם , מסכימה עם כל מילה של הכותבת !!! הוצאת לי את המחשבות למילים !
    איך תמיד אבל תמיד את יודעת לכתוב בחוכמתך את הדברים בצורה עדינה ומדוייקת , המשיכי כך !!
    מחכה למאמר הבא !

  • אני רק שאלה
    בעל אברך מתיר את נדרי אשתו המנכ"לית?

  • למגיב על מיקום האישה החרדית בבית והיפוך היוצרות, אמת אמרת.
    כל העובדה שאיתה מתמודד המאמר היא כישלון יהודי. לא יעזור שום ב"ד, מי שמביא את הלחם הביתה הוא הבחינת משפיע בבית. ככה זה. אמנם ישנם מעט אנשי מעלה שבתורתם ורוחם החזקות מאוד הם משפיעים ומהווים את עיקר הבית – זה נדיר וח"ו לא דרך לרבים. בעולם החרדי דהיום, אין התפיסות הרדיקליות ביותר בזרם הפמיניסטי יכולות להתחרות. התוצאות של החינוך החרדי מביאות את מקום האישה לדומיננטי הרבה הרבה מעבר לגבר ביחסים ההדדיים ביניהם, ומנגד גורמים לגבר להיות נענה לכל צורך הקיים בבית [כי מה לעשות הוא זה שנמצא עם הילדים כל שעות היום] ולא להוביל את שפת הייעוד. זה כישלון נוראי שאת התוצאות הרות האסון שלו עוד יראו בדור הבא.
    מה שהכי כואב זה עשיית הפך רצון התורה והפיכת הבית לחצר האחורית של החברה, וכן את לימוד התורה בכולל בשעות שבהם הילדים לא מפריעים. איך אחרי זה יהיה ביטחון עצמי לבני ובנות המגזר.
    היחס לפרנסה/ השכלה / נשיות / גבריות / יצירת עמדה מוסרית עצמית ולא חברתית. כל אלה זקוקים לחשיבה מחדש ותיקון עמוק.
    בהצלחה לנו בעז"ה. והעיקר לא להתפעל מאף אחד כלל.

  • מאמר נפלא.
    אני בוחרת להגיב למגיב שדיבר על שורת הצעדים שנוקטות הנשים ה"אברכיות" כהגדרתו.
    מדבריו היה נשמע שאו שמישהי יושבת רק עם נשים, לא מגיבה על מחמאות וכדו' או שהיא חברותית בטוחה ב⁦עצמה.
    אפשרי בהחלט להיות גם וגם.
    עבדתי בחברה חילונית גדולה, לא בתחום ההייטק, אלא בתחום הרווחה.
    הייתי החרדית היחידה.
    הקפדתי מאוד מאוד על יחוד, על הימנעות משיחות מיותרות עם קולגות גברים , לא השתתפתי הארוחות הצהריים המשותפות היומיות, ולמסיבת פורים לא הגעתי.
    אבל!
    נוצרו ביני לבין שאר הנשים שם קשרים נחמדים.
    שוחחנו המון על גידול ילדים בדור של היום.
    אני בטוחה מאוד בעצמי ובצדקת התורה, וזה עבר אליהן בכל השיחות.
    היו מפסיקים לדבר לשון הרע ורכילות לידי, כי ידעו שאני מקפידה על כך.
    קולגה התחילה להדליק נרות שבת לשאלה אותי כיצד עושים זאת.
    הן הגיעו הערצה גדולה מאוד לציבור נשות החיל החרדיות.
    התייעצו איתי המון בנושאי חינוך, למרות שאני צעירה מהן כמעט בעשור.
    עשיתי את כל הנבדלות שלי ברגישות ובהומור.
    למשל, יום אחד עברתי על פני 2 קולגות משוחחות על התפריט המאוד מאוד לא כשר שאכלו במסעדה נודעת.
    חייכתי לעברו ואמרתי בצחוק "לא שמעתי את זה…". ככה העברתי בהומור וברגישות את המסר שליהודי אסור לאכול פירות ים.
    לא היה לי קל בכלל.
    להרגיש שונה ואם זאת חלק מהחברה.
    אבל ככה חינכו אותי מהבית- להיות חלק מבלי להיות שייכת.

    • רבות מהעובדות החרדיות לא כל כך חזקות.

  • כל מקום עבודה מעורב שבו הרוב הוא חילוני או דתי פושר משפיע לרעה. ואני אומרת זאת מתוך נסיון כעובדת בחינוך הממלכתי. מרגישה על עצמי את הירידה שלכאורה לא בולטת ולא מורגשת כלפי חוץ. אבל פנימית בחשבון נפש אישי אני יודעת על עצמי שאני לא אותה אחת שנכנסתי. ואני נוקטת בכל מיני סייגים כדי לחזק את עצמי. כמו קריאת חומר השקפתי, שמיעת הרצאות תפילה בבית כנסת כל שבת. וכן כדאי לקרוא לילד בשמו-לעבוד במקום מעורב זה להביא את עצמנו לידי ניסיון. ולהיות מודעות ומוכנות לכך שאנו נכנסות למאבק על האידישקייט שלנו באופן תמידי יומיומי.
    בנות שלא מבינות את העומק של השפעת החברה, הן אלו שנופלות ורואים זאת אח’’כ בהופעה שלהן, ואח’’כ בדיבורים ובהשקפה. וזה כואב ועצוב כי זה הדור הבא שלנו.

  • יפה מאד

  • קראתי בעיון את המאמר ואת כל התגובות. נקודת המוצא שלאנשים שאינם מקיימים את הלכות הדת היהודית אין שום מטען רוחני-תרבותי מביאה את הציבור הדתי לפוזיציה או של מגננה או של התקפה . זה כל כך מיותר. אדם צריך להאמין בבחירותיו בחיים ובתוכן שהעניק להן. מפגש עם אחרים שבחרו אחרת ממך לא צריך להיות מלחמה על הבית.

  • אני חילוני, אבל גדלתי עם סבא דתי אדוק, ובכוונה איני כותב חרדי. כך שהעולם הזה אינו זר לי אתם מנהלים מאבק אבוד על הגבלת חופש המחשבה וההתנהגות בעולם המודרני (מצטטים את רש"י והרמבם). כל אדם וכמובן אשה, עם בסיס מוסרי חזק, יכול וצריך לנהל את חייו בלי שצדקנים יתערבו ויכתיבו קודי התנהגות מגבילים – ראו תגובת יהודי ישראלי. אשה חרדית היא אדם וזכותה להושיט יד למי שתרצה, ולדבר בפתיחות עם בר שיח מתאים.. נתחיל בזה שתתקדמו למאה העשרים, ואז בשלב הבא למאה העשרים ואחת

    • יוסקה — המחלוקת בינינו עמוקה עד-כדי פלנטות שונות. ההבדל הוא, שאתה מכיר את הפלנטה שלי דרך סבך ה"דתי אדוק", בעוד שאני מכיר את שלך מתוך שנים רבות של שירות בצבא (סדיר ומילואים), ומתוך שנים רבות בתעשייה – בארץ ובארה"ב. לפיכך אני מכיר היטב ספקטרום גדול של גוונים דתיים אצל יהודים (וגויים), כולל את זה שלך.
      קל מאד להשמיץ דתיים-חרדיים כנציגי המאה ה-19, אבל באותה סגנון קלוקל ומתנשא אפשר להצביע על כמה פגמים "פעוטים" בעולם החילוני-פרוגרסיבי… על-כל-פנים אין לי כוונה ליפול לסגנון כזה ולספק דוגמאות – כדי שמסך המחשב שלי לא יסמיק מבושה.

  • יש פתגם יפה, שאם רוח חזקה נושבת בחוץ ורוצים שהנר לא ייכבה- צריך לסגור את החלון.
    יש רוח חזקה שנושבת- והרוח הזו מגיעה גם מבפנים. הרצון הטבעי להתערות ולהיות חלק, הכמיהה להערכה מאנשים סביבנו, גם אלו שאמונה בכלל לא בראש שלהם, וגם אם אנחנו יודעים שהקשר איתם בכלל לא מתאים- הכל נמצא בטבע שלנו, וזו האבקות פנימית לא קלה, יום יומית.
    אבל יש גם פתגם נוסף, שנותן מענה על הנ"ל. חומר שעסוק בלפלוט החוצה לא יוכל לקלוט פנימה (מפל הריכוזים, לדוגמא). מי שמגיעה למקום עבודה חילוני מתוך ידיעה שהיא שם בכדי להוות דוגמא אישית ולהשפיע על סביבתה- תהיה גם יותר מוגנת.
    אבל השפעה, על אף היותה כלי מצוין, היא עדיין לא הכל, וצריך להיזהר מלהשתמש בה בפזיזות כחותמת הכשר לעבודה במקומות חילוניים. אנו מתפללים בכל יום 'אל תביאנו לידי נסיון', ובדיוק כשם שלא היינו שולחים את ילדינו ללמוד במוסד לא טוב תוך כדי בקשה שילכו וישפיעו שם על חבריהם, כך אנו לא נלך מלכתחילה למקום עבודה חילוני מתוך הנחה שנהיה מוגנים מספיק.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל