תנועת נוער חרדית לבנים – אכן אוקסימורון!

באחד האמשים סיפר לי חבר קרוב על השבת שבה התארח במושב "נגוהות" השוכן במערב הר חברון. החבר הוזמן על ידי קולגה שלו העוסק בתחום החינוך לבוא לשבת ליישוב הדתי לאומי והוא נענה בשמחה. בליל שבת אחרי הסעודה הבית התרוקן מיושביו ורק ההורים נשארו סביב השולחן. לתמיהתו של חברי על היעלמות הילדים בליל שבת, שאלו המארחים: "אין לכם תנועת נוער אצל החרדים?". החבר ההמום הופתע לשמוע שכל הילדים הולכים בליל שבת לפעילות בתנועת הנוער, וגילה כי לזו אף משקל פוליטי וחברתי בקהילה, כשראשיה נאבקים על זכויותיהם של בני הנוער וייצוגם במוסדות היישוב. החבר נחשף לראשונה למציאות שבה נותנים לבני נוער משקל וחשיבות ואף שמחים שהם מפתחים דעה עצמאית ויודעים לעמוד על שלהם כשהם צריכים. בשיחה עימי הוא שאל האם יש סיכוי שמודל שכזה יתפתח בחברה החרדית.

אם נשאל את ישראל שילה, שפרסם לפני שבועיים בבמה זו מאמר מצוין על היתרונות הטמונים בתנועת נוער חרדית והצורך בה, הרי שהתשובה חיובית בהחלט. לדברי שילה: "אין […] סיבה מהותית המרחיקה את החינוך הבלתי פורמלי מעולם הערכים החרדי […] תנועת נוער חרדית אינה אמורה להיות שונה מכל מסגרת חרדית אחרת". אני בהחלט מסכים עם דבריו בנוגע לצורך בתנועת נוער חרדית ולהלן אפרט את הסיבות לכך, מאידך אני חולק בתוקף על הניתוח שלו בנוגע להתאמתה העקרונית של תנועת נוער לחברה החרדית.

התווך של "נעורים" – תקופת זמן של התבגרות, חיפוש עצמי ועיצוב אישיותו וזהותו האינדיבידואלית של הנער – אינו קיים בעולם החרדי. אי אפשר שתהיה "תנועת נוער" בציבור החרדי, כי אין הכרה בעצם המושג של "נעורים"

שילה מציג את ההבדלים בין חינוך פורמלי לחינוך בלתי פורמלי ומציג את יתרונות המסגרת הבלתי פורמלית להעצמת תלמידים המתקשים בחינוך הפורמלי. בנוסף, הוא מעלה את יכולתה של תנועת נוער להעצים את גאוות היחידה של הילד החרדי, לפתח את אישיותו התורנית ואף לפתח בו תכונות חיוביות, כלים רגשיים, מיומנויות רכות וכישורי חיים. עם חלק זה של דבריו אני מסכים. אולם, דומני כי הוא עצר בחצי הדרך והתועלת העיקרית של תנועות נוער נעדרת מן הספר: העצמאות המוענקת לצעירים במסגרת תנועת הנוער, עצמאות שאין לה מקום במסגרת התפיסה החינוכית החרדית של ימינו. תועלת זו היא בעיני הסיפור המרכזי של תנוער נוער חרדית עתידית אם אכן תקום, אך היא גם המחסום העיקרי מפני הקמה שלה.

ייעודה של תנועת נוער וחוסר התאמתה למרחב החרדי

על מנת להבין את האתוס של תנועת הנוער עלינו להקדים מעט רקע על תנועות נוער בכלל וייעודן ההיסטורי. תנועות הנוער העולמיות נולדו מתוך הצורך במתן מענה הולם למושג ה"נעורים" שנולד בעקבות המהפיכה התעשייתית. עד אז המעבר מילדות לבגרות נתפס כרציף וחד, וילדי המשפחה הפכו באחת לבוגרים מספיק על מנת לקחת חלק במשימות השוטפות של המשק המשפחתי. בהתאם, הילדים שבגרו נהנו מיד מחובות וזכויות של מבוגרים. התווך של ימי הנעורים, כתקופת ביניים בין הילדות לבגרות, נולד בעקבות התמסדות מערכות החינוך וסדרי העבודה שנלוו למהפיכה התעשייתית. התנאים שנוצרו באותם שנים יצרו את קטגוריית הביניים המוכרת לנו כיום כתקופת ה"נעורים".[1]

החינוך הבלתי פורמלי בכלל, ותנועות הנוער בפרט, מכוונים להדגשת הייחודי בתקופת הנעורים ולעצב זהות, עצמאות ואותנטיות בקרב בני הנוער. דומני, כי כבר מתוך דברים אלו ניתן להבין כי תנועת נוער אינה מתאימה לתפיסה החינוכית החרדית של ימינו

תנועת הנוער צמחה על רקע זה, בתור תנועה שמנוהלת על ידי הנערים עצמם ומנסה לאפשר לנער לעצב את זהותו. תהליך זה נעשה תוך אחווה הדדית, כנות, התחברות לאותנטיות דרך סמלים וריטואלים משותפים. תנועות הנוער דגלו בהעצמת מקומם של הנערים בחברה ואף דחפו אותם לחשיבה מקורית והבעת עמדה בנושאים העומדים על הפרק.[2] למרות השינויים המשמעותיים שחלו בעולם מאז ראשית המאה ה-20, גם היום, החינוך הבלתי פורמלי בכלל, ותנועות הנוער בפרט, מכוונים להדגשת הייחודי בתקופת הנעורים ולעצב זהות, עצמאות ואותנטיות בקרב בני הנוער.[3] דומני, כי כבר מתוך דברים אלו ניתן להבין כי תנועת נוער אינה מתאימה לתפיסה החינוכית החרדית של ימינו, שאינה מטפחת תכונות אלו אפילו בקרב חניכיה הבוגרים, על אחת כמה וכמה שאינה מעודדת אותם בקרב צעירים. להלן אפרט מעט יותר על תכונותיה המרכזיות של תנועת הנוער וחוסר התאמתם לחינוך החרדי.

אחד הסממנים המובהקים של תנועות הנוער הוא העלאה על נס של "רוח הנעורים", בתור שלב מובחן בחיי האדם. תנועת הנוער חוגגת את חיי הנעורים ונותנת להם מקום של כבוד בתוך המארג החברתי. בני הנעורים יושבים יחד ומגבשים הווי חברתי משותף. החינוך החרדי, לעומת זאת, אינו מכיר במונח ה"נעורים" במובן של החברה המערבית. יעידו על כך נערים בני 13 בכיתה ח' הלבושים כאברכים עבדקנים בני 40, חבושים במגבעת, חליפה ותיק שחור. מרגע הגיעו למצוות נדרש הנער לסטנדרטים של מבוגרים. תקופת הישיבה אינה אלא שלב תרגול לחיי הבגרות, אך אינה פרק זמן המקבל חשיבות לעצמו.

מאפיין נוסף של תנועת הנוער הוא העיסוק האינטנסיבי בגיבוש הזהות של החניכים, באמצעות התמודדות של החניכים עם שאלות שהאדם עשוי להיתקל בהם בחייו. המדרכים מעלים את סוגיות השעה בפני החניכים ומאפשרים להם להתחבט ולדון בהם, גם אם באופן מתווך, על מנת לגבש את זהותם האישית והערכית. החינוך החרדי, לעומת זאת, מתנגד לגישה חינוכית זו. הוא דוגל בקבלת ההשקפה מפי המחנכים, ללא הצגת שאלות. העיסוק ב"זהות" והצגת דיון ערכי והשקפתי בתור "שאלה" נותן פתח ללגיטימציה לצד השני, זה שממנו מחונכים בני הנוער להתבדל.

היבט נוסף של תנועת הנוער שאינו מתאים להווי החרדי הנוכחי הוא עצם המושג של "תרבות פנאי". תנועת הנוער צמחה על רקע התפתחות הרעיון של "תרבות פנאי". היא נשענת על הרעיון שיש הפרדה בין מטלות החובה של התלמיד, לבין שעות הפנאי, לאחר הלימודים ובסופי השבוע. היא מעודדת ניצול איכותי של שעות הפנאי להנאה משותפת, פעילויות חברתיות, התנדבות בקהילה, סיורים חינוכיים ועוד. החינוך החרדי אינו נותן מקום לתרבות פנאי כערך העומד בפני עצמו. בגילאי בית הספר היסודי אמנם ניתן מקום למשחקים ופעילות אחר הצהרים, אך מושג הפנאי אינו עומד כערך עצמאי בעל משמעות. יעידו על כך הישיבות הקטנות, שאין בהן מקום למשחקים או חוגים. הדרישה מהתלמיד היא לנצל את מירב זמנו ללימוד תורה בלבד.

התנועה מעודדת חשיבה ביקורתית ועצמאית מול הממסד המבוגר ובמקביל מטפחת את יכולת הבחירה והיוזמה האישית של בני הנוער. היא מבוססת על האתוס שרוח הצעירים מסוגלת לשפר את עולם המבוגרים. למותר לציין עד כמה רחוקה גישה זו מרוח החינוך החרדי

מעל הכל, תנועת הנוער מעודדת את החניכים לגלות יוזמה אישית על מנת לשפר את פני החברה. התנועה מעודדת חשיבה ביקורתית ועצמאית מול הממסד המבוגר ובמקביל מטפחת את יכולת הבחירה והיוזמה האישית של בני הנוער. היא מבוססת על האתוס שרוח הצעירים מסוגלת לשפר את עולם המבוגרים. למותר לציין עד כמה רחוקה גישה זו מרוח החינוך החרדי. ראשית, עצם הרעיון שיוזמת הצעירים עשויה להיטיב עם העולם עומדת בניגוד גמור לגישה החינוכית המקובלת, הגורסת כי "אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין" (נדרים מ, א). בנוסף, למרות שהחינוך החרדי מעלה על נס את העזרה לנזקקים ואת הערבות הקהילתית, הוא אינו מעודד את תלמיד הישיבה לעסוק בהם. תלמיד הישיבה אמור להשקיע את כל מרצו בפיתוח אישי רוחני ותורני, ואילו העוסקים בצרכי הציבור נחשבים במעלה פחותה. גישה זו לא התחדשה בדורות האחרונים אלא היא מופיעה כבר בירושלמי (פסחים ג, ז) המספר על ר' אבהו ששלח את בנו ללמוד תורה בטבריה, אך הבן הנ"ל נמשך יותר להתנדב ב"זק"א" ו"הצלה". שלח לו אביו: "המבלי אין קברין בקיסרי שלחתיך לטבריה!" – תחזור ללמוד, ש"תלמוד קודם למעשה". את רוח ההתנדבות, אמר לו האב, תשאיר לאלו "שאין להם כוח ללמוד".

כפועל יוצא מהעלאה על נס של רוח הנעורים, בתנועת הנוער הפעילות מנוהלת ומרוכזת ברובה על ידי בני הנוער עצמם, השותפים לקביעת סדר היום. התנועה דוגלת בטשטוש ההיררכיה שבין החניך למדריך והטמעה של רוח שוויונית. החינוך החרדי, לעומת זאת, מעלה על נס דווקא את ההיררכיה. הפער בין הרב לתלמיד הם חלק מהותי מתפיסת החינוך החרדית. תלמיד ישיבה מעולם לא יפנה אל הרב בשמו, אפילו אם הוא יקדים את לו את התואר "הרב". הסמכות וההיררכיה נוכחת בכל מסגרות העברת הידע החרדיות, למן שיעורי תורה, שיחות מוסר ועד שיעורים מקצועיים בתלמודי התורה.

לסיכום, ניתן לומר כי התווך של "נעורים" – תקופת זמן של התבגרות, חיפוש עצמי ועיצוב אישיותו וזהותו האינדיבידואלית של הנער – אינו קיים בעולם החרדי. אי אפשר שתהיה "תנועת נוער" בציבור החרדי, כי אין הכרה בעצם המושג של "נעורים".

תנוער נוער חרדית לחרדים העובדים

כל האמור לא התייחס אלא לרצונו של שילה להקים תנועת נוער כלל חרדית, שתהיה ארגון גג המכיל בתוכו את זרמי החינוך החרדי השונים. כנגד זה טענתי שהרעיון של תנועת נוער עומד בניגוד לעקרונות היסודיים ביותר של החינוך החרדי. אולם, ישנה אוכלוסייה חרדית מסוימת, קהילת החרדים העובדים, שהרעיון של תנועת נוער יכול דווקא להתאים לה מאד ולהשתלב נהדר עם תהליכי גיבוש הזהות שלה בעשורים האחרונים.

במאמרים קודמים על במה מכובדת זו עמדתי על האתגר הזהותי של החרדים המשתלבים. הזהות של החרדי העובד שואבת כיום את ערכה ממרכזי הכובד החרדיים – הישיבות החרדיות הוותיקות. החרדים העובדים סובלים מתחושת נחיתות ליחס האברכים. מציאות חברתית זו ייחודית לחרדים בישראל ואינה נוכחת אצל חרדים עובדים בחו"ל. על רקע זה, הפרויקט של שילוב החרדים בישראל עומד כיום בסכנה. בני הדור השני של החרדים העובדים חוזרים חזרה אל עולם הישיבות החרדי ומאמצים שוב את האתוס של "נאר תורה". מהכיוון האחר, רבים מהחרדים המשתלבים חווים ירידה רוחנית חמורה, אובדן ערכים תורניים, המגיע לעיתים עד כדי עזיבת הדת. בנוסף, תופעת הרווקות המאוחרת הולכת ומתפשטת באוכלוסייה זו ואף אחוזי הגירושין גואים. ללא תכנית מוסדרת העוסקת בנושא גיבוש וביסוס הזהות החרדית העובדת הפרויקט הנפלא הזה עלול לרדת לטמיון.

אני נתקל לעיתים קרובות בחרדים בשנות ה-20 המאוחרות שיצאו עתה מן הישיבה, ורק בשלב זה מתחיל אצלם תהליך גיבוש הזהות, משל היו נערים בשנות העשרה […] דחיית הנעורים על ידי החינוך החרדי חוזרת כבומרנג, כאשר הנער יוצא אל העולם והופך לבוגר בעל אחריות.

בקרב אוכלוסייה זו במיוחד, נדרש אותו תווך של "נעורים" לגיבוש זהות עצמית יציבה ובטוחה בעצמה. אני נתקל לעיתים קרובות בחרדים בשנות ה-20 המאוחרות שיצאו עתה מן הישיבה, ורק בשלב זה מתחיל אצלם תהליך גיבוש הזהות, משל היו נערים בשנות העשרה. ההתמודדות של אדם בשנות ה-20 המאוחרות עם שאלות זהות נעריות גוררת מחיר אישי ופסיכולוגי. במקרים אלו, דחיית הנעורים על ידי החינוך החרדי חוזרת כבומרנג, כאשר הנער יוצא אל העולם והופך לבוגר בעל אחריות.

ציבור החרדים העובדים זקוק אפוא מכל הסיבות הנ"ל למסגרת מסודרת לגיבוש זהותו, ורצוי שיהיה זה לפני שהאדם נשוי עם שני ילדים… אינני יודע מה תהיה זהות זו, והאם היא תהיה בדרכו של הרש"ר הירש, הרב סולובייצ'יק או דרך חדשה לגמרי, אך בטוחני שנדרשת מסגרת שתטמיע את הזהות. ללא עיסוק רציני בגיבוש הזהות הערכית של הקהילה החרדית העובדת והזהות האישית של החרדי העובד, הדרך להשתלבות תהיה ללא מוצא.

על מנת לגבש זהות ייחודית ומובחנת כקהילה חרדית עצמאית עלינו לבסס מנהיגות רבנית, מועצת יזמים חברתיים, קהילות, מוסדות חינוך, כתבי עת וכנסים. אולם, לצד התהיות הכלליות לגבי אופייה של זהות זו, עלינו לטפח מנגנון חינוכי שיטמיע אותה בדור העתיד. תנועת נוער יכולה לשרת מטרה זו בדיוק. היא כלי נהדר לגיבוש הזהות בקרב הדור הצעיר. היא עשויה לטפח בקרב ילדי החרדים העובדים תחושת שליחות וגאוות יחידה. הנוער האיכותי הזה יעצב את זהותו במסגרת תנועת הנוער, ויטמיע את ערכיה היסודיים של החרדיות העובדת, ולבסוף אף ישתתף בעיצוב פניה של הקהילה הנפלאה הזו.

למעשה, לא מדובר בפרויקט מהפכני אלא בשחזור של תנועות חרדיות שכבר פעלו בעבר, בעידודם של גדולי ישראל. בשעת הקמת המדינה, פעלו בישראל שתי תנועות נוער חרדיות תחת חסותה של "אגודת ישראל", תנועת "עזרא" ותנועת "צא"י" (צעירי אגודת ישראל). תנועת עזרא הוקמה בגרמניה על בסיס האידיאל של תורה עם דרך ארץ מבית מדרשו של הרש"ר הירש. תנועה זו, שהייתה חרדית בתחילת דרכה, המשיכה את פעילותה בישראל יחד עם פועלי אגודת ישראל וקידמה את אידיאל ההתיישבות הדתית העובדת. בעקבות תנועה זו הוקמו המושבים החרדיים: חפץ חיים יסודות ועוד. עם השנים, ערכי תורה ועבודה וערך ההתיישבות הפכו למזוהים עם הדתיות הלאומית, וכך הפכה "עזרא" למזוהה עם הציבור הדתי-לאומי.[4]

לפני המלחמה ולאחריה, היה זרם משמעותי המזוהה כחרדי, שעסק בסוגיות הנוגעות לשילוב תורה עם דרך ארץ והציע תפיסת עולם מגובשת בדמות משנת הרש"ר הירש ואחרים. במרוצת השנים, הרעיון האגודאי של "שילוב תורה עם דרך ארץ" נעלם מהנוף החרדי, כשאת מקומו כובש מודל "נאר תורה". תנועות הנוער האגודאיות איבדו את מקומן בחברה החרדית, האחת צעדה לכיוון הדתיות הלאומית והשנייה הפכה ברבות השנים לפלטפורמה פוליטית המשרתת את מה שכונה "חברת הלומדים" החרדית-ליטאית. מה ששרד מתנועות הנוער החרדיות ("פרחי הדגל" ותנועת "מתמידים"), אין בינו ולבין מודל תנועות הנוער ולא כלום מלבד סעיף בספר התקציב של מדינת ישראל.[5] כיום, עם התחדשותו של מעמד החרדים העובדים, הגיע אולי הזמן לחדש גם את הרעיון של תנועת נוער המיוסדת על משנת "תורה עם דרך ארץ".

[1] ראה סקירה היסטורית מקיפה על ידי דר' ז'אן ברוקס-גאן במגזיןPsychology Today https://www.psychologytoday.com/intl/articles/199501/the-invention-adolescence.

[2] דר' טל קוגמן, "נעורים והקוד הבלתי-פורמלי: תנועות נוער במאה העשרים ומקורות הנעורים הפוסט-מודרניים", בתוך ילדים בראש המחנה-ילדות ונעורים בעיתות משבר ותמורה חברתית, מכון מופ"ת, עמ' 125.

[3]ראו: ראובן כהנא, לקראת תאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים, מתוך: אתר החינוך הבלתי פורמלי.

[4] אנקדוטה יפה על פעילותה של תנועת "עזרא" בגרמניה נמצאת בספרו של חוקר הקבלה הנודע, גרשם שלום, "מברלין לירושלים" (עמ' 54): "בשנות התלבטות אלו הצטרפתי, בשלהי 1913, יחד עם עד חברים אחדים מן ה"יונג יודה", לקבוצת הנוער של "אגודת ישראל" שנוסדה אז בברלין, ואף נבחרתי לועד הקבוצה – איני זוכר בזכות איזה תמרון של חברי הציונים. האגודה נוסדה בשנת 1911 על-ידי אנשי האורתודוכסיה, רובם ממרכז אירופה – התפשטותה בפולין באה בעיקר בימי המלחמה הראשונה – כארגון המתחרה בציונות, אבל אז עוד לא פנתה כולה אל המגמה הקלריקלית המחמירה והאנטי-ציונית, כפי שהתפתחה אחר־כך. סיסמת הפרוגרמה "פתרון שאלות כלל ישראל ברוח התורה" היתה חיקוי אורתודוכסי (מתון בלשונו) לתכנית באזל של הציונות "לרכוש על-ידי משפט גלוי מקלט בטוח לעם ישראל בארץ ישראל." גם הניסוח החדש של האגודה נראה לי, שכן "רוח התורה" היתה חביבה עלי. אמנם ניתן לומר שניסוח זה לא היה אלא תעלול של דיפלומטיה אורתודוכסית. הרי לא נתכוונו, לאמתו של דבר, ל"רוח התורה", אלא לשולחן ערוך פשוטו כמשמעו".

[5] https://next.obudget.org/i/org/association/580243723?li=0&theme=budgetkey

תמונה: OHAYON AVI.