צריך עיון > סדר שני > שטיסל וסרטים אחרים: אורות וצללים בייצוג הקולנועי

שטיסל וסרטים אחרים: אורות וצללים בייצוג הקולנועי

הצגה אינטימית של חרדים על המסך הקטן גורמת לנו תחושת גאווה. אולם, היא מעוררת גם שאלות עומק על השפעתה על חיינו פנימה. כיצד משפיעה סצנה של פגישת שידוכים על נערה חרדית העומדת להגיע לפרקה, וכיצד מרגיש אב חרדי הרואה השתקפות שלו על המסך?

ט' טבת תשפ"א

בימים האחרונים עלה לאוויר הפרק הראשון בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה המצליחה "שטיסל". הסדרה עוקבת אחר עלילותיהם של שלושה דורות במשפחה חרדית ירושלמית מוכת גורל, משפחת שטיסל. האבא, הילדים ואפילו הנכדים מנסים מאד ללכת בתלם, אך אופיים האינדיבידואלי והתלאות הניחתות עליהם מונעים זאת מהם שוב ושוב, והם נקלעים לסיטואציות אנושיות וחברתיות מאתגרות. הסדרה, המציגה על מסך הטלוויזיה דמויות חרדיות שאינן מופיעות בה תדיר, ועושה זאת בעין אמפתית ואפילו אוהדת ומתוך ערנות לפרטים הקטנים, זכתה להצלחה רבה – לא רק בחברה הכללית, אלא גם בחברה החרדית פנימה.

תופעה זו, שהאדם החרדי יכול לראות לפתע את חייו על המסך הקטן, היא תופעה חדשה שראוי לתת עליה את הדעת. החרדי הצופה בסדרה רואה לפתע איך נראים החיים הפנימיים שלו על בד הציור; הוא זוכה למבט מבחוץ על חייו האינטימיים, וחווה חוויה חדשה ולא מוכרת. שווה לדעתי להתעכב על כך מעט ולשאול מה עשויה להיות השפעת הצפייה בסדרה עלינו, הצופים החרדיים.

אני מדמיין את תלמידת הסמינר בת ה-19, שהגיעה לפרקה אך עדיין לא התחילה את "תקופת השידוכים", הצופה בסצנה מעין זו. היא בוודאי מדמיינת את עצמה בתוך הסיטואציה […] כאשר היא תגיע לפגישה אמיתית, היא עשויה לפתע להסיט בביישנות את מבטה, כמו השחקנית בטלוויזיה

בפרק החדש המדובר, הפותח את העונה השלישית, יש תמה אחת שמשקפת לדעתי את המוזרות שבצפייה בחיים שלך מבחוץ. קיווע (עקיבא), בנו הצעיר, הלא-יוצלח והיצירתי של אבי המשפחה שולעם (שלום), הופך את תחביב הציור שלו למקצוע. במהלך הפרק נראה עקיבא מצייר את אשתו הצעירה בהזדמנויות שונות, והם מתווכחים ביניהם אם למכור ציורים אלו או לא – עקיבא מתנגד למכירת הציורים של אשתו אהובתו לאנשים זרים שאין להם כל רגש כלפיה, ודווקא אשתו מעודדת אותו לעשות זאת. לקראת סוף הפרק נסגרת המצלמה על קיווע הניצב זר ובודד בלב גלריה הומת אדם ומביט המום בציור בגודל מלא של אשתו בשמלת כלולותיה.

יוצר הסדרה חושף בפנינו באופן מופלא את המתרחש מאחורי הקלעים של יצירת "שטיסל". החיים האינטימיים של היהודי החרדי, הנסתרים מעינו הצופיה של ההמון החילוני, נפרשים במשיכות מכחול אוהבות בכל אחד מפרקי הסדרה. לבטי עקיבא על מכירת הציור חושפים את חיבוטי הנפש של היוצר, ההולך ומגלה את צפונותיו של הציבור החרדי בפני הצופים. מנגד, אשתו של קיווע, המקבילה הארס-פואטית לחרדים שבהם עוסקת היצירה, דוחקת בו למכור את היצירות. החרדים מוצגים כאן כמי שאוהבים את ההופעה שלהם בקולנוע; הם נהנים מכך שמורחים את הדמות שלהם על קנבס ומציגים אותה בתערוכה לעיני ההמון החילוני האוהד. וזה אכן מדויק. תחושת ההתמוגגות של החרדים מהשבחים שזוכה להם הסדרה עולה מכל עבר. "תראו איך החילונים אוהבים את 'שטיסל'," הם אומרים, "ואפילו נטפליקס קנו אותה והיא זכתה שם להצלחה מסחררת." אוהבים אותנו, הם אומרים לעצמם, וסוף סוף מציגים אותנו בעין אוהדת, איזה כיף.

אולם, זהו רק צד אחד של המשיכה של החרדים לסדרה. יש גם צד נוסף, משמעותי הרבה יותר. החיים החרדיים אינם מומחזים. בעולם כמו שלנו, עולם פוסט-הוליוודי, הטלוויזיה בפרט והקולנוע בכלל הפכו את חיי האדם לדבר המועתק מן המסך אל החיים ולא להפך. הטלוויזיה אינה מעתיקה את החיים האמיתיים של פלוני וממחיזה אותם עבור הצופה, אלא יוצרת עבור האחרון מודל התנהגות, שהוא מחקה בצייתנות בחייו הפרטיים. נער ונערה מערביים צופים בעשרות רגעים של מפגש בין המינים, באין ספור וריאציות, לפני שהם חווים מפגש כזה בעצמם. כשהם מגיעים לרגע המפגש, הדמיון שלהם כבר טעון בדימויים קולנועיים שלו. המודל של יחסים בין אישיים המוצג לנו בקולנוע מקדים את החוויה עצמה, או מפרש אותה למפרע וקובע את המשמעות שלה. יתרה מזו, הוא מעצב גם את הדימוי העצמי של האדם לפי אבות טיפוס קולנועיים ידועים. אבל הבה נדמיין לרגע נער ונערה חרדיים, שמטבע הדברים מעולם לא ראו כיצד נראית "פגישה". הם אולי צפו בסרט הוליוודי המספר על חיים של אחרים, של גויים או של חילונים, אבל הם לא ראו איך נראית פגישה שלהם עצמם. מבחינה זו, כל פגישה בין נער ונערה חרדיים היא ראשונית. היא אינה משכפלת שום תבנית מוכרת. ההורים שלהם יכולים לתת להם טיפ זה או אחר לנושאי השיחה, אבל מעבר לכך, מדובר בחוויה לא נודעת. מהי אפוא השפעת הצגה קולנועית רגישה ומשכנעת של סצנת מפגש ראשוני בין נער ונערה חרדיים על תמונת עולמו של הצופה החרדי?

אני מדמיין את תלמידת הסמינר בת ה-19, שהגיעה לפרקה אך עדיין לא התחילה את "תקופת השידוכים", הצופה בסצנה מעין זו. היא בוודאי מדמיינת את עצמה בתוך הסיטואציה. לא מדובר עבורה בסרט הוליוודי המציג את האחר, את "איך שחילונים מתנהגים", אלא אותה – אותה ואת הנער שאותו היא עתידה לפגוש. כאשר היא תגיע לפגישה אמיתית, היא עשויה לפתע להסיט בביישנות את מבטה, כמו השחקנית בטלוויזיה, או אולי לספר על איזו התנהגות חריגה שלה (דבר שבחורה חרדית לא עושה כמעט לעולם – מניסיון עשיר מאד בפגישות שידוכים) כפי שעשתה שירה (אחת הדמויות בסדרה) בספרה על טיולים ליליים ביער רמות. מי יודע, אולי איזו שירה חרדית, הגרה בקריית משה או ברמות, עלולה אפילו להתחיל לצאת בעצמה לטיולים כאלו. מדובר בחוויה חדשה ומרעישה עבור האדם החרדי, ואני רוצה לעמוד עליה מעט יותר.

 

הצד האפל של המימזיס

הביקורת החשובה ביותר על היצירה הקולנועית נכתבה לדעתי 2500 שנה כמעט לפני יציאת הסרט הראשון לאקרנים. איני מדבר על היחס השלילי של חז"ל להליכה לבתי תיאטראות וקרקסאות, אלא על ביקורת מפורטת בהרבה מפי חכם אחר שהכיר מקרוב מאד את עולם הבמה. שמו היה סוקרטס.

סוקרטס, מורו של הפילוסוף היווני אפלטון והדמות המרכזית בדיאלוגים המפורסמים שלו, הביע בוז עמוק לתיאטרון. הסיבה לסלידתו מהתיאטרון לא היתה האופן הנלעג שבו הוצג במחזהו הסאטירי של אריסטופאנס, "העננים". סוקרטס לא סבל מעודף חשיבות עצמית, והוא ידע להתייחס גם לעצמו באופן סרקסטי. הצגה סאטירית שלו לא נתפסה בעיניו איום רציני על מפעל חייו. אולם היה משהו אחר שהפריע לו אצל "המשוררים" – כלומר, המחזאים. ביקורתו של סוקרטס נגד התיאטרון נעוצה בשורש עמוק הרבה יותר.

שולעם שטיסל האמיתי אינו מקבל פקודות בימוי, והפעילות שלו אינה נקטעת באמצעות עריכה. הוא דמות משעממת יותר מצד אחד, אך מפתיעה יותר מצד שני. מה שבטוח – הוא אינו עובר מסך. לו היה צלם טלוויזיה מתעד אותו, הוא היה יוצא נלעג ופתטי – ואיש אינו רוצה לצפות בסרט נלעג ופתטי

את תופעת ה"מימזיס", "חיקוי בדרך של הזדהות" (לפי תרגום ליבס), מבקר סוקרטס בכמה מקומות בספר המדינה של אפלטון. מימזיס היא הפעולה של השחקן המופיע על גבי הבמה. השחקן מנסה להציג את הדמות שהוא מספר עליה באמצעות חיקוי שלה, תוך שהוא מנסה להזדהות עם הדמות. אם הוא מספר על לוחם, הוא מנסה להיכנס לנעליו ולהציג את תפיסת עולמו באמצעות משחק, שינוי גון הקול ומוזיקת ליווי בעלת סולם מסוים. אם הוא מספר על אמו של הלוחם החרדה שבנה ייפול בקרב, הוא משתמש באמצעים אחרים. המימזיס הוא אפוא הפעולה העיקרית של ההצגה הקולנועית. לעומת הפרוזה האפית, המאופיינת לפי אריסטו בכתיבה בלשון עבר ובמבט מרוחק של מספר חיצוני, מבקש המבע הקולנועי לבטל את ריחוק הזמן ואת ההזרה במבטו של הסופר, ולהחיות את הדמות הרלוונטית מחדש על ידי "חיקוי בדרך של הזדהות".

בדרך כלל, נהוג להתמקד בחלק הראשון של ביקורתו של סוקרטס על המשוררים, המופיע בספר ג' מתוך "המדינה", והמדגיש את הנזק החינוכי במסרים המקולקלים שלהם. אך בספר האחרון של המדינה (ספר י') מופיעה ביקורת נוספת: שם מותח סוקרטס ביקורת על המדיום התיאטרלי עצמו. הוא רואה בו סכנה חמורה, לא מחמת המסר שהוא מעביר, אלא מחמת הדרך שבה הוא מעביר אותו.

בדומה להיקש שעשיתי למעלה בין הציור של קיווע להצגה הקולנועית של חרדים בסדרה כולה, כך גם סוקרטס משווה את פעולת המימזיס לפעולת הצייר. הוא מדמה את השחקן, המנסה להציג דמות מסוימת שאינה הוא עצמו, לצייר המנסה ללכוד את המופע העשיר של סוס ורוכבו השועטים לקרב באמצעות קווים דו-ממדיים על בד. גם הצייר המתוחכם ביותר, שיצליח לתת לציור שלו אשליה של עומק, לא יוכל להאיר אלא זווית אחת, חד-פעמית, מתוך האירוע המלא. התמונה תצייר לנו צד אחד של פרסת הסוס ופרופיל צדי של הלוחם וקסדתו המצויצת. אבל תמיד תהיה זו תמונה חלקית. הצד השני של התמונה יישאר בהכרח באפלה. באופן בלתי נמנע, בכל ציור קיים צד שלם באירוע המצויר שאינו יכול להיכנס אל הבד. אם הצייר החליט להתמקד בחזית, האחוריים יוותרו מחוץ לפריים; אם הוא החליט להתבונן ברוכב מאחור, הפנים שלו יישארו לעד באפלה. בדומה לכך, אומר סוקרטס, גם משורר המנסה לדובב דמות שאינה הוא עצמו, יציג בהכרח תמונה חלקית שלה, תמונה שקרית שלה.

הדמות שמגלם השחקן, תהיה זו קיווע או שולעם או גיטי או ליפא, אינה הדבר האמיתי. היא ייצוג שלו, מימזיס – חיקוי בדרך של הזדהות. שולעם שטיסל האמיתי, המודל שמציירת הסדרה, הוא דמות שיש לה תמיד גם צד אחר, אחורי או קדמי או צדי, שהמצלמה אינה קולטת, שדובלה גליקמן (השחקן המגלם את דמותו של שולעם בסדרה) אינו מכיר. שולעם שטיסל האמיתי אינו מקבל פקודות בימוי, והפעילות שלו אינה נקטעת באמצעות עריכה. הוא דמות משעממת יותר מצד אחד, אך מפתיעה יותר מצד שני. מה שבטוח – הוא אינו עובר מסך. לו היה צלם טלוויזיה מתעד אותו, הוא היה יוצא נלעג ופתטי – ואיש אינו רוצה לצפות בסרט נלעג ופתטי. החיקוי של שולעם שטיסל על המסך אינו אפוא אלא ייצוג חלקי של הדמות האמיתית, המלאה והשלמה. חיקוי זה מחפה לפעמים על חסרונותיה של הדמות האמיתית ולפעמים מסתיר את יתרונותיה.

 

"אין לשקוד בכובד ראש על שירה זו"

מה רע בכך? ובכן, לסוקרטס יש רשימת האשמות ארוכה נגד המימזיס. ראשית, המחזאי גורם לנו להאמין שהתמונה החלקית שאנו רואים היא היא האמת. כיצד הוא עושה זאת? כיצד הוא מצליח לרמות אותנו? באמצעות הרגש. הוא מנסה לעורר בנו הזדהות רגשית עם התמונה החלקית שהוא מציג, וכך משכנע אותנו לתפוס את העולם באמצעות הרגש ולא באמצעות התבוננות באמת. כשאנו רואים זוג אוהב בקולנוע, אנו מזדהים עם גילויי האהבה שהבמאי חושף בפנינו, וחושבים שכך נראית אהבה – שזוהי אהבת אמת. הייצוג הקולנועי מצליח להוליך אותנו שולל דרך ההזדהות הרגשית שאנו חשים. אך התמונה האמיתית מורכבת הרבה יותר, ואינה מושגת באמצעות רגש ההזדהות בלבד. בכל קשר אנושי יש משתנים רבים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי במבע הקולנועי המצומצם.

כשאנו רואים זוג אוהב בקולנוע, אנו מזדהים עם גילויי האהבה שהבמאי חושף בפנינו, וחושבים שכך נראית אהבה – שזוהי אהבת אמת. הייצוג הקולנועי מצליח להוליך אותנו שולל דרך ההזדהות הרגשית שאנו חשים. אך התמונה האמיתית מורכבת הרבה יותר, ואינה מושגת באמצעות רגש ההזדהות בלבד. בכל קשר אנושי יש משתנים רבים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי במבע הקולנועי המצומצם

חשש זה, אומר סוקרטס, נוגע אל ההמון. כלומר, אלו שאינם ביקורתיים דיים על מנת להבין שהתמונה הקולנועית היא בסך הכל ייצוג חלקי של המציאות. מכאן הוא ממשיך לחשש נוסף, חמור ממנו: "אך עדיין לא השמענו את עיקר הקטרוג שיש לקטרגו על אותה אמנות; והוא – שיש בידה לפגום גם בהגונים, חוץ ממתי מספר; והרי זה דבר שכולו נורא" (המדינה, 605). ההסתייגות החריפה יותר, אומר סוקרטס, נובעת מכך שאמנות הבמה אינה פוגעת רק בהמונים הנאיביים, בנערים בני 19 המקבלים את מושגי האהבה שלהם מסרטים רומנטיים, אלא עלולה לפגוע גם באנשים ביקורתיים – והרי זה דבר שכולו נורא.

סוקרטס תוקף את הרעיון, הנפוץ עד היום, שבייצוג קולנועי טוב יש כוח מטהר, כיוון שהוא גורם לנו לחוות רגשות קשים באופן מרוכך. תומכי המדיום מסבירים שבאמצעות הטכניקה של הזדהות אנו יכולים 'לשחרר' רגשות הרובצים עלינו – צער, אימה, תשוקה, חמדנות, כעס, שנאה, גיחוך – שלא נעים לנו להביע אותם בדרך כלל. ההזדהות עם מישהו רחוק מאתנו, עם סיפור דמיוני, גורמת לנו לחוות את הרגשות הללו באופן בטוח. סוקרטס מתנגד בחריפות לרעיון זה וסבור שהמחזה המעוררת רגשות שליליים אינה מטהרת, אלא להפך: היא מרווה את הנפש ברגשות שליליים ומטפחת אותם באדם. הוא מביא לדוגמא את ז'אנר הקומדיה, וטוען שאדם הרגיל לצפות בה נוטה 'לעשות צחוק' גם ביומיום. אדם זה מאמץ את נקודת המבט הקומית ומחיל אותה על החיים האמיתיים. האדם אינו פורק את הרגשות השליליים שבו באולמות התיאטרון, ויוצא מהם נקי ומטוהר, אלא להיפך – הוא מטפח רגשות אלו באמצעות הצפייה וההזדהות.

במילים אחרות, לו היינו פוגשים מישהו כמו קיווע שטיסל ברחוב, היינו סבורים שמדובר ביצור תמהוני, שיש להוכיח את הוריו על שהתרשלו בחינוכו ולהזהיר ילדים תמימים מפני השפעתו הקלוקלת. הרי מדובר בצעיר חסר אחריות, ילדותי, מפונק, בטלן, תלוש מהמציאות ורכרוכי להפליא. אבל הבמאי יכול לפרוט על הרגשות שלנו באמצעות הצגת תמונה חלקית של אותו קיווע, וכך לגרום לנו להזדהות אתו. יהיו שיגידו שמדובר ב"קתרזיס", היטהרות – בצפייה בטלוויזיה אנו מתמוגגים בסלחנות מול החולשות הללו, שקיימות בכולנו באופן מודחק, וכשאנו קמים מהסרט, המצפון שלנו קל יותר ומשקל החולשות המודחקות מעיק פחות. הרי אנשים הגונים לא ילכו ויחקו את קיווע בעקבות הצפייה בסרט. אולם, אומר סוקרטס, אותה סלחנות גורמת לטיפוח דברים שראוי להוקיע: "עגבים וחרון אף […ו]כל התאוות ומיני הצער המצויים בנשמה […] הייצוג בדרך השירה מקנה אותם לעצמנו. שכן הוא מרווה אותם ומגדלם, בעוד שמן הראוי להובישם; ומעמידם למושלים עלינו, בעוד שמן הראוי לשעבדם" (שם, 606).

לו היינו פוגשים מישהו כמו קיווע שטיסל ברחוב, היינו סבורים שמדובר ביצור תמהוני, שיש להוכיח את הוריו על שהתרשלו בחינוכו ולהזהיר ילדים תמימים מפני השפעתו הקלוקלת. הרי מדובר בצעיר חסר אחריות, ילדותי, מפונק, בטלן, תלוש מהמציאות ורכרוכי להפליא. אבל הבמאי יכול לפרוט על הרגשות שלנו באמצעות הצגת תמונה חלקית של אותו קיווע, וכך לגרום לנו להזדהות אתו

הדמויות הקולנועיות שאנו רואים על המסך הופכות לגיבורים, "גיבורי קולנוע". עקיבא שטיסל הוא גיבור קולנוע חרדי. אנשים חרדים צופים בו והם מזדהים אתו – הוא משקף להם את החולשות שלהם ומציג אותן בעין אוהדת, כפי שהם עצמם היו רוצים לראותן. זהו דבר חסר תקדים בחברה החרדית. נכון, כולנו יודעים שלאנשים יש חולשות. אולם כיום, התנהגות לא נאותה אינה זוכה לאהדה. בישיבה החרדית נערים עצלנים ומשועממים נחשבים נערים עצלנים ומשועממים, ולא גיבורי תרבות 'מגניבים'. אולם, ההצגה הקולנועית יכולה בקלות לעצב מחדש את האופן שבו אנו תופסים התנהגויות שליליות, ולתת להם דימוי 'קוּלי' – והרי זה דבר שכולו נורא.

סוקרטס אינו תמים. הוא יודע שאמנות הבמה מהנה מדי וכי היא חזקה ממנו. אנשים ימשיכו לצפות בה למרות אזהרותיו החמורות. אולם, הוא מזכיר לנו, "נפזם באזני עצמנו, שעה שנקשיב לה, את הגיון הדברים הזה שאנו הוגים בו, ולחש זה ישמור עלינו לבל נשוב וניפול בשבי האהבה הזאת, שהיא נחלתם של ילדים ושל המון העם. וזה הפזמון שנפזם: אין לשקוד בכובד ראש על שירה זו, כאילו היה עניינה – אמת, והיא עצמה – עיסוק של כובד ראש" (שם, 608). חזרו אחרי הפזמון: "אין לשקוד בכובד ראש על שירה זו כאילו היה עניינה אמת." מדובר בשעשוע, באשליה נעימה, ומשכך הוא אינו מזיק מדי. אבל הבה ניזהר מלייחס לו כל חשיבות.

 

כי לא ראיתם כל תמונה

אזהרותיו של סוקרטס מתייחסות בעיקר לקולנוע המטפח דימויים פגומים. לאור דבריו, יש מקום לומר כי לו היה הקולנוע מציג בפנינו דמויות מופת הראויות לחיקוי, היו בו תועלת וברכה. ואכן, נראה שסוקרטס עצמו מוכן לוותר לאמנות המימזיס כאשר היא מטפחת "שקרים אציליים" – כלומר, שקרים היכולים לתרום להתנהגות טובה יותר של ההמון. אך בניגוד לגישה זו, ניתן להוסיף נדבך נוסף, והוא הרתיעה של היהדות מייצוג חזותי. לדעתי, במסורת היהודית אנו מוצאים גישה הפוכה משל סוקרטס, השוללת את השימוש במדיום החזותי כאשר הוא מציג בפנינו מודלים האמורים לייצג שלמות כלשהי ולשמש דפוסי חיקוי, ומתירה דווקא את ההצגה החזותית של הנמוך והפגום. ההיתר היחיד לשימוש במדיום החזותי הוא לשם ביקורת, לחשוף את הריקנות שמסתתרת מאחורי דימוי חיצוני יפה ומושלם.

הקולנוע החדיר לתוך חדרי משכבנו חיים של אחרים. פתאום, על מיטתו של אדם מופיעות דעות רבות ודימויי אינטימיות שונים. מבחינה זו, החברה החרדית נותרה מסתורין מקודש יחיד בתוך חברה נטולת אינטימיות. החיים החרדיים הם טריטוריה עלומה, פך שמן טהור שיד הייצוג הקולנועי לא נגעה בו

א-להי ישראל הוא א-ל מסתתר. הוא מזהיר את עמו שלא לתת כל ייצוג חזותי לדמותו ואפילו להיבט חלקי של הופעה שלה: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱ-לֹהֵי כֶסֶף וֵא-לֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם." מפסוקים אלו למדו חז"ל כי הייצוג החזותי כולו אינו ראוי לבני ישראל, ואין ליצור אפילו דמות משמשי מרום, קל וחומר דמות אדם.

כשם שאין עושים תמונה לקב"ה, כך גם לעמו – כפי הנראה – אין כל ייצוג חזותי. ישראל מאמינים כי האדם עשוי בצלם א-להים, וכשם שלקב"ה אין תמונה, אף להם אין תמונה. במהלך הדורות היתה האמנות החזותית נחלת הגויים. ליהודים לא היה לא תיאטרון ולא ציור, לא פיסול ולא אמנות במה. אם יש ממצאים חומריים של אמנות חזותית יהודית, מדובר לרוב בחיקוי ברור של אופנות שרווחו סביבם. כך הדבר בתקופת המשנה, בבתי הכנסת שבהם גלגלי מזלות יווניים, וכך הדבר בשאר הדורות. הציורים שיש בידינו של חיים יהודיים מגיעים מבחוץ, מרמברנדט או מיהודים מתבוללים, וכך גם המחזות.

העדר התמונה של החיים היהודיים נעשה בולט במיוחד מאז פרוץ הקולנוע לחיינו. הקולנוע ביטל באופן דרמטי את האינטימי. עד הקולנוע, צריך היה אדם תיאטרון או ספר פרוזה כדי לדמיין את החיים האישיים של מי שאינו הוא. הוא לא יכול היה לראות איך זוג אחר מדבר ומתנהג כשהוא בינו לבין עצמו, אלא אולי דרך המבע התיאטרלי על גבי הבמה. לא היה לו אף דימוי חזותי חי של חיים אינטימיים, מלבד אלו שהוא הכיר מחייו הפרטיים. הקולנוע החדיר לתוך חדרי משכבנו חיים של אחרים. פתאום, על מיטתו של אדם מופיעות דעות רבות ודימויי אינטימיות שונים. מבחינה זו, החברה החרדית נותרה מסתורין מקודש יחיד בתוך חברה נטולת אינטימיות. החיים החרדיים הם טריטוריה עלומה, פך שמן טהור שיד הייצוג הקולנועי לא נגעה בו.

 

הסכנה שבחילול האינטימיות

הייצוג החזותי המציע מודל לחיים פרטיים, אינטימיים, הורס את היחידאיות ומציע מודל שטחי וחד-ממדי הניתן לשעתוק, לחיקוי ולשכפול. האנשים החיים בחברה הופכים לחקיינים, לשחקנים. הם משחקים תפקיד לא רק בהופעתם החיצונית, אלא גם מול האישה והילדים. הם חיים בסרט. האב מנסה להתנהג עם הילדים שלו כמו האב המושלם בדימוי הקולנועי, והבעל מתייחס אל אשתו כמו בן הזוג המושלם בסרט הוליוודי. כך מאבד האדם את ההזדמנות החד-פעמית להיות הוא עצמו, והופך דומה יותר ויותר לשכן שגר לידו, אף שמעולם לא החליף אתו מילה. שניהם צופים בבתים הסגורים שלהם באותם תוצרים קולנועיים, ומשכפלים באופן כושל את דימויי האושר שבהם.

משום כך, איני מסכים עם עמדתו של סוקרטס, שתיאטרון המציג מודלים ראויים לחיקוי הוא תיאטרון ראוי. אדרבה, קולנוע מסוג זה יוצר חברה שטחית וחד-ממדית, שסרטי תעמולה משמימים משודרים בה ללא הרף ומוחקים את העושר של החיים. תחת מכבש צנזורה ממסדית משוכפלים העתקים חוזרים של אנדרואידים חסרי ייחוד. אין צורך בדמיון מעמיק כדי לתאר לעצמנו איך נראית חברה כזו. במאה העשרים היו לנו דוגמאות רבות לחברות שדיכאו את האינדיבידואליות באמצעות קולנוע ממסדי שהפיק רק 'סרטים כשרים'. וכפי שטוענים מבקרים חברתיים רבים, לא רק הקולנוע הסובייטי יוצר חברה חד-ממדית, אלא גם ההוליוודי. הייצוג של חיים מושלמים שנמכר לנו בסרטי הקולנוע ובסדרות הטלוויזיה הופך את חיי האדם המערבי לחיקוי של ייצוג, למה שמכונה "סימולקרה".

כיום, אין בנמצא ייצוג חזותי של חיים חרדיים מושלמים. אדם מכיר את חבריו מבחוץ והוא יכול לקנא בהישגים השטחיים שלהם או במעמד החברתי שלו הם זוכים, אבל אין לו כל יכולת להשוות בין החוויות האינטימיות שלו לשל אדם אחר. אין לו אף מודל חזותי למדוד את חייו ביחס אליו. אם הוא מאושר הוא מאושר בדרכו שלו, ואם הוא אומלל הוא אומלל בדרכו שלו

במובן זה, החרדי עצמו נותר מוגן גם אם הוא עצמו צפה פה ושם בדימויים קולנועיים של חייהם של אחרים. הדימויים שהוא צפה בהם נעצרו על סף ביתו, שכן מרחק תרבותי עצום נפער בינם לבינו: בסלון שלו היה ארון ספרים, ואילו בחיים האינטימיים של אלו שריצדו על המסך היו פלזמות גדולות בכל חדר. בחדר השינה של היהודי המטות נותרו מפורדות, ודימויי האינטימיות הזרים לא הצליחו לסגור את הפער שביניהן.

כאשר החיים נכנעים לייצוג שלהם הם בהכרח משתטחים; היחידאיות שלהם אובדת, ואתה החד-פעמיות הבלתי ניתנת לחיקוי. במה דברים אמורים? כיום, אין בנמצא ייצוג חזותי של חיים חרדיים מושלמים. אדם מכיר את חבריו מבחוץ והוא יכול לקנא בהישגים השטחיים שלהם או במעמד החברתי שלו הם זוכים, אבל אין לו כל יכולת להשוות בין החוויות האינטימיות שלו לשל אדם אחר. אין לו אף מודל חזותי למדוד את חייו ביחס אליו. אם הוא מאושר הוא מאושר בדרכו שלו, ואם הוא אומלל הוא אומלל בדרכו שלו. כן, טולסטוי, אם אין מודל חזותי חיצוני לחיים מאושרים, הרי שכל אדם מאושר בדרכו שלו.

כשאני רואה את "שטיסל" מתעורר בי פחד מפני הציור. אינני רוצה שקיווע יצייר את הרגעים האינטימיים של החברה שלנו וימכור דימוי שלהם. אני מפחד מאבדן המסתורין, מאבדן היחידאיות, בעקבות הופעה של מודל. כמובן, "שטיסל" לבדה לא תייצר מודל כזה (וכאמור, היא מתמקדת דווקא בפגום). אולם אני מעדיף שההצגה הקולנועית של החרדים תמשיך להיות חיצונית ושטחית, ושלא תצליח, כפי ש"שטיסל" מצליחה מעט, לחדור לאינטימיות הנסתרת שלה.

 

וגיליתי שוליך על פניך

על אף ההשגות שיש לי על ייצוגים קולנועיים, דומני שמבחינה פוליטית יש להם ערך רב בהיותם כלי ביקורתי. "הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת וְגִלֵּיתִי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ וּמַמְלָכוֹת קְלוֹנֵךְ." אומר הקב"ה לממלכת אשור על ידי הנביא נחום.

בסדרה המדוברת, "שטיסל", יש מזה וגם מזה. גם חשיפה של אינטימיות המחללת את תחום המסתורין האחרון שנותר בעולם השעתוק הקולנועי, וגם ממד מועט של ביקורת – ביקורת נגד חברה העלולה להתמכר להסתרה המאפיינת אותה, היוצרת מסתור נוח לעושק ולניצול

החשיפה של האינטימיות, במובן של חשיפת החולשות החבויות של חברה בעלת מעטה חיצוני של חוסן, היא כלי פוליטי רב עוצמה. מאחורי מעטה החוזק עלולות להסתתר עוולות רבות: עושק דלים, ניצול, שימוש לרעה בכוח במעטה של קדושה וצדקות. כנגד אלה מזהיר הנביא במספר מקומות שתבוא פעולה של חשיפה, של גילוי הערווה. גם את חורבן הבית מתארים חז"ל באמצעות דימוי עוצמתי של חשיפת האינטימיות המסתורית – הפריצה לבית קודשי הקודשים שהכהן הגדול נכנס אליו בענן אחת בשנה לאחר היטהרות ופרישות, וגילוי של הכרובים המעורים זה בזה.

במובן זה, כאשר ההסתרה משמשת כלי לעושק וניצול, ובחסותה מדכאים דלים ושוללים את חירותם לביטוי עצמי עשיר ומלא, הרי שיש עניין ותועלת בחשיפה. במילים אחרות, כאשר האינטימיות נעשית ריקה, אין סיבה להסתיר אותה. אדרבה, יש לחשוף את עליבותה הריקנית לעין כל, ולגלות לעולם שהיא אינה אלא אמצעי הסתרה לעוול ולדיכוי.

דומני כי בסדרה המדוברת, "שטיסל", יש מזה וגם מזה. גם חשיפה של אינטימיות המחללת את תחום המסתורין האחרון שנותר בעולם השעתוק הקולנועי, וגם ממד מועט של ביקורת – ביקורת כנגד חברה העלולה להתמכר להסתרה המאפיינת אותה, היוצרת מסתור נוח לעושק ולניצול. במובן זה, עצם העובדה שהמסתורין של החברה מצליח להיחשף, משמעו ביקורת נוקבת על החברה. אילו האינטימיות שלנו היתה אכן מוגנת, לא היו יכולים גויים להגיע אל מקדשה.

תמונה: צילום מסך מתוך יוטיוב

80 תגובות על “שטיסל וסרטים אחרים: אורות וצללים בייצוג הקולנועי

  • לא קראתי עד הסוף ובכל זאת שתי הערות חשובות
    אם ביקורת סרטים.. אז עד הסוף
    יושנו מושג שנקרא "זהירות ספוילרים" די מאוחר מידי אבל אולי בביקורת הבאה
    שנית תודה

    • כשכותבים ביקורת על סרט/סדרה ברור שעלולים להיות בה ספוילרים, זה מובן מאליו.
      מלבד זאת, לשם מה לקרוא ביקורת על סרט לפני שצפית בו?

  • המאמר חוטא בהגזמות ואי דיוקים, וכן בשיפוטיות יתר.
    רב שולעם הוא דמות נערצת. גם בחיים האמיתיים. וכן עקיבא. תמונות חיות, לא אבטיפוסיות ולא קריקטורות.

    • ואם היית מכיר דמויות כאלה בעולם האמיתי לא היית מתלהב עליהם, לא היית רוצה בן כזה.
      והכמויות של מייקאפ שנשפכות רק עוזרות לנו לחבב את הדמויות, כנ"ל התאורה וכ"ו
      הכל מבויים.
      ובלי קשר -החכמה היא לחיות חיים פנימיים. להיות התפקיד ראשי בחיים שלנו

    • וואו!!!
      לדעתי המאמר מיטיב להגדיר את רגשות החרדי הצופה .
      ראיתי רק חלקים מהסדרה וחוויתי בה אמביולנטיות שהתקשיצי להגדיר .
      המאמר מגדיר באופן מדויק את החלקים שתרמו לי בחוויה כשצפיתי בה .
      חשוב מאד שנדע לזהות רגשות אילו ונדע להזהיר ולהיזהר.

    • יפה מאוד צודק (כמעט) בכל מילה . אהבתי מאוד נותן צורת הסתכלות נכונה על טעות האנוש שנקראת 'קולנוע' ו'תיאטרון'. בושה שבמדינת היהודים מציגים את שומרי המצוות בצורה כזאת שלילית.

    • הרעיון שהחרדי משוחרר מדמויות שהוא מחקה זה שטות מוחלטת. רק כי הדמויות שהם מחקים לא מגיעים מהתיאטרון לא אומר שהם חופשים מהעניין הזה. הייתי אומר יותר מזה, העולם החרדי כל כך מרובע שכדי להשתדך אתה חייב לחקות את הסביבה בצורה מושלמת. חיי תיאטרון, בלי תיאטרון.

    • כרגיל הגזמה לגבי החרדים
      אנחנו לא חייזרים

  • אסור להסתכל בסדרה שכולה פריצות, סצנות נשים וכו'. ממש אביזרייהו דגילוי עריות.
    זה לא רק "ביטול תיירה", זה ממש מביא לאיסורים, לאף אחד היום זה לא "קאקי חיורי".
    כבר עדיף להסתכל במשחק כדורגל (בהנחה שאין שם פרסומות תועבה) לפחות זה רק בזבוז זמן.
    אין פה מה להתגאות. זה פשוט הרס הקדושה היהודית, ושומר נפשו ירחק.
    כל החרדים המודרניים שקוראים וכותבים פה ובעד פתיחות, אז פתיחות למדע, להשכלה.
    לא לתור אחרי העיניים.

    • רחמנא ליצלן מהאי דעתא

  • מעולה. נקודה מעמיקה וחשובה. אכן הסרת הלוט מעל מסתוריה של חברה זהו תהליך בלתי נמנע בעולמנו המתוקשר והדיגיטלי. אבל אני מאמין שלעולם יוותר הסוד הפנימי שמעבר למילה ושאין לו ייצוג בשום צורת ביטוי.

  • לא הבנתי את החצי השני או הסוף
    החצי הראשון ברור נכון ומדוייק

    • מה מקור הטענה כי מדינה/ישות מדינית היא ע"ז?
      לאופן בו מתנהלת מדינה – זכויות הפרט מול כפיית הכלל(או הקומץ המציג עצמו כמייצג הכלל) וכדו', קפיטליזם מול סוציאליזם-קומוניזם, אפשר לדון עם צדדים לכאן ולכאן.
      אבל שוב, מהיכן הקביעה כי מסגרת מדינית פורמלית (במהות) היא ע"ז ??

  • לא קראתי עד הסוף וגם לא ממש ראיתי את כל הסדרה,
    דומני שרוב צופי הסדרה הם צעירים שלא ראו עולם (חרדי) או מבוגרים יותר שלא גדלו כחרדים.
    בתור אחד לא צעיר שגדל ומכיר היטב את הציבור החרדי על רוב גווניו הסידרה הזאת מדומיינת ומגוחכת ואינה משקפת כלל את החיים בציבור החרדי ולו במשהו. החילונים נהנים מהסדרה כי זה כביכול מספק להם המון מציצנות על הנעשה מאחורי המחיצות והסדינים של הציבור החרדי, הצעירים החרדים נהנים כי זה מביא להם מושגים חדשים ומלהיב את דמיונם, שאר החרדים שנהנים מהסדרה לדעתי הם אלו שלא סגורים על הזהות הדתית שלהם.

    • מסכימה בהחלט.
      הסדרה לא משקפת את החיים האמיתיים של החרדים. זו בדיחה. יש אנקדוטות דומות אבל המון נקודות מודגשות של הקטנת החרדים והצגתם לפי סטריאוטיפים אנטישמיים הסוחרים בריבית, לא ישרים, בטלנים ונצלנים. החילונים נהנים מהסדרה כי היא מחזקת את הסטריאוטיפים (בעדינות) שממילא חשבו על החרדים, והחרדים שנהנים מהסדרה אבדו את הביקורת הטבעית ומפוכחת רואים בסדרה סוג של גשר "חיובי" נלעג לעולם החילוני.

    • מסכים!
      ולראיה – אין אפילו חרדי "נורמלי" אחד בסדרה, כזה שבאמת מבין עניין, יציב נפשית, רציני, סגור על עצמו, בעל ערכים טובים. אין אפילו אחד שהצופה לא רק נהנה ממנו, אלא גם מעריך אותו.

    • לגמרי צודק!!!
      בתוך חרדי, הסדרה מעלה גיחוך!! זה רחוק מלהיות אותנטי !! הסדרה מבוססת על סטריאוטיפים קדמונים שמושם מה עדיין קיים בעידן הזה. אח"כ אנחנו אמורים לסבול מתחושת עליונות וגיחוך מקרב החילונים הודות לסדרות מעין אלה.
      נו שויין.

  • יפה מאוד!
    מאמר עשיר ומקורי המחבר תובנות רגישות לתפיסות פילוסופיות קלאסיות.
    מאמר שמצדיק את קיומו של האתר בעיני. לא פחות
    תודה.

  • בקטעים הבודדים שראיתי מהסדרה חשתי הרבה אי נוחות, חשבתי אולי זה כי מציגים בצורה ככ חשופה מישהו שנראה וחושב כמוני,
    הכותב הבהיר לי בצורה כל כך נכונה את הנקודות שהפריעו לי, אנשים שנראים ממש כמוני ויש להם את אותה דרך חיים ואותן תחושות, אבל חוות דברים ממש משונים ולא רציונלים.
    אסור לנוער לראות את הסדרה הזאת בכלל! זה יכניס להם רעיונות משונים לראש.
    וגם מבוגרים עדיף שלא יראו אבל זה כבר לא העסק שלי…

    • אולי יתאגדו כמה אנשים ויקחו בעלי מקצוע כמו שולי רנד ונעשה סרט נגד אבל פוזיטיבי זאת אומרת מה שיש לחברה החרדית למכור אל מול החילוניות והתרבות ממול וכמה הם ריקנים ומה יש להם להפסיד

  • מה למדנו מ"שטיסל"

    שראיתי את המייל עם השאלה "מה למדנו מ"שטיסל". שאלתי בבית האם הראש ישיבה נתן שיעור כללי על שטיסל.
    הכותרת מניחה מראש שהחרדי הקלסי ראה את שטיסל כי זה אחד מהלכות השולחן ערוך או אחד ממנהגי אבותינו, ואז בא השאלה מה למדנו ממנו.
    מיותר לומר שחרדי קלסי (תלמיד ישיבה בגור או בויזניץ או באיאן או בית הלוי או גאון יעקב וככה אצל הבנות) לא מכיר אפי' את השם.
    נכון יש חרדים בגילים יותר מבוגרים מבחורי ישיבות שיראו את זה כמו שראו את שמן ורזה או צרלי צפלין ושמעו את שמעון זיגן וקרליבך בזמנם. אבל זה יותר להעביר את הזמן ולא כחלק מהשולחן ערוך כלומר לא כחלק של התרבות שלו. ככה שאם הכותב הנכבד פונה עליהם עם השאלה הנ"ל, הצופיים האלה לא בפלנטה ההזויה הזו של ללמוד לעומק את נושא התיאטרון. ולכן לדעתי אין כאן דיון כי הצופים האלה לא ממש מתעניינים בו תרבותית אלא סתם להעביר את הזמן או סתם סקרנות בשביל לדעת איך החילוני רואה אותו, אייך החילוני משחק אותו.

    הדיון האמיתי לדעתי שצריך עיון היא להעמיק ולהבין למה תרבות ומדינת יוון צריך את הכלי השקרי הזה שנקרא תיאטרון\קולנוע ושאר המשחקים. למה התרבות היהודית זה אלפי שנים מאז המצאת המדינה של יוון, מגחכים מול התרבות הזו?

    התשובה לכך דיי פשוטה: הרי מהי מדינה? מדינה זו מערכת. ומערכת לא יכולה להתקיים בלי דטרמיניזם. תחשבו על מכונה שאחד מחלקיה של המוכנה פתאום דורש חופש וחירות, אין יותר מכונה!! אותו דבר מערכת כמו מדינה.
    והיות שבניגוד למכונה שחלקיה דוממים, מערכת של מדינה מורכבת מבני אנוש שיש להם מודעות עצמית וטבעית רוצים וירצו חופש וחירות, ואז אין יותר מדינה\מערכת. ולכן המערכת צורכת את כל המשחקים האלה בכדי להטריד את בן המשטר עם שטויות כל החיים, ככה הוא יישאר רובוט משטרי מה שנקרא בן משטר.

    ובכן בני המשטרים הם לא לגמרי טיפשים, הרי הם רואים בסביבתם את היהודון החופשי שמסתובב לו חופשי כבן חורין וחיי בפלנט אחרת לגמרי מבן המשטר. אז למה אני בן רובוט מטומטם של המכונה שנקרא מערכת המדינה? – שואל את עצמו תמיד בן המשטר.
    ואז בא לבן המשטר הצורך לספר לעצמו סיפור, ומה הסיפור שהוא מספר לעצמו? היום זה שטיסל, אתמול זה היה הסרט הדיבוק או ינטל וכנר על הגג.
    כלומר אין מצב – אומר לעצמו בן המשטר, שהיהודון הוא בן חורין, בטח הם פנאטים, בטח הם גנבים, בטח הם מלווים בריבית, בטח הבנות\הבנים מסכנות\ים ולא מתחתנים מאהבה, בטח המלמדים בחיידר נותנים מכות לילדים, בטח הם מדכים את יצר היצירה כמו ציור וכדומה וכו' וכו'.
    כלומר שטיסל זה צורך חילוני דבילי, כמין אופיום להרגיע את עצמו. הוא חייב לספר לעצמו סיפור בכדי לשרוד.
    אותו דבר כל הכתבות בתקשורת ובעיתונות על חרדים.
    תחשבו על זה, אייך זה שעיתון חילוני או מדיה חילוני מדבר כל כך הרבה על חרדים? למה כל סיפור חרדי מקבל במה גדולה במדיה ובקולנוע? למה פוליטיקאי שרוצה להשיג בוחרים, הכי טוב זה לדבר על החרדים?
    השאלה היא בשנים, 1, מה, הם משועממים ? 2, ואם כבר משועממים למה החרדים מעניין אותם בכלל?
    למה מהצד השני, החרדי לא מתעניין בכלל מה קורה לחילוני, הוא לא מתעניין ברכילות החילונית ולא מכיר את שמות הסלבים בכדי להבין בכלל את הרכילות?

    עכשיו נבין למה. כי בלי שהחילוני יספר לעצמו את הסיפור הזה, הוא לא יכול לשרוד את היום ולהסביר לעצמו למה הוא רובוט של מערכת? למה המערכת ההורה העליון של ילדיו, ולא הוא ואשתו?! למה צאצאיו הרווקים מוקרבים למולך בחינם? למה אומר השופט ברק שאין לו זכות מוקנה לנשום? למה אין לו זכות לדרוך בכדור הארץ בלי לשלם פרוטקשן לעיר ומסים למדינה? למה אסור לו על פי החוק לאגור מים או מי גשם? למה אסור לו להתנחל באיזה חור ביער ולבנות את ביתו? למה הוא חייב להיות עבד ורובוט של מערכת שלא נותנת לו כלום?

    כל השאלות הקשות האלה מחייבת את החילוני בן המשטר לספר לעצמו סיפור, ושטיסל זה סיפור טוב. ולא רק זה הוא צריך את הסכמת החרדים שיאמרו לו שזה סדרה טובה ככה זה ישמע לו עוד סיפור אמיתי. והנה מצא לו חרדים שלא מבינים לא במשחק ולא בחרדיות, שבאמת אומרים לו שזה סדרה טובה.

    מבחינת משחק היה לנו משחקים ברמה גבוה כמו כנר על הגג או ינטל. כלומר אם נהעמיד את כנר על הגג מול כל סדרה ישראלית על תרבות חרדים ויהדות, אף אחד מהם לא נוגע בקרסול של ינטל או של כנר על הגג. בכל זאת אפי' הם, הם רק אופיום לחילוני, כלומר גם כנר על הגג שהוא משחק ברמה הגבוה ביותר אפי' באומות, בכל זאת זה נוצר בשביל לספק לחילוני את הסיפור שהוא חייב בשביל לשרוד את העבדות שלו. ק"ו שאנו מגיעים לשטיסל. שטיסל נוצר בשביל החילוני כנ"ל, וזה משוחק רע מאוד עם הרבה גימיקים (משפטים באידיש וכדומה) להחניף את החרדי השטחי שיאמר אחר כך שזה סרט טוב. ואת זה כנ"ל הם גם עושים בשביל החילוני העבד נרצע של המשטר. כלומר הם לא באמת באים להחניף לחרדים. שלא נטעה בדבר. הם צריכים את החרדי שיתן להם את הסכמתם שהסיפור שהם מספרים לעצמם, הוא סיפור נכון.

    אני אדגים לכם את זה עם מה שקיבלתי בטוויטר: מישהי\ו שם תמונה משטיסל, תמונה שהמנהל נותן סטירה מצלצלת לילד בחיידר. וכותבת משהו כמו זה: דבר כזה לא רואים אפי' בסרטים כלומר אפי' אם נאמר שזה לא אמת רק כמשחק, אפי' משחק כזה אי אפשר לשחק בסרט ולא רואים כזה דבר בסרט. כאילו רומזת שמספיק שאומרים את זה על חרדים אפי' שזה לא אמת, זה כבר רע. והיא ממש מוטרדת מיזה.
    עניתי לה: "באמת? אפי' בסרט? באיזה סרט אין רצח אונס זנות וכו'?!"

    אתם מבינים איזה סיפור הם מספרים לעצמם? בסרטים הם רואים רציחות פשעים ואונס וזנות ומה לא, ורק ראו מנהל נותן סטירה לילד, הם כבר לא יכולים לישון אפי' שזה רק משחק. היא אומרת במפורש שאפי' שזה רק משחק, זה מטריד כנ"ל.

    גם עיתון הארץ שיבח השבוע את שטיסל וגם להם כתבתי בזה הלשון:
    "יהללך זר ולא פיך.
    שחילוני עושה סרט על חרדים זה בדרך כלל הסיפור שהחילוני אוהב לספר לעצמו.
    בעיני אין בסדרה יותר ממה שהיה בתקופת ההשכלה. כל מי שמכיר רואה שזה פשוט עתק הדבק."

    לסיכום:
    הכפייתיות של המדיה והעיתונות והתיאטרון והקולנוע והפוליטיקה, לעסוק תמיד בנושא החרדים, באים לדבר אחד: "לספר לעצמם סיפור" בן משטר חייב לספר לעצמו סיפור, אחרת הוא לא ישרוד את היום.
    הבן חורין שזה היהודי המקורי, לא צריך לספר לעצמו סיפורים, הוא כותב עם חייו את סיפורו לדורי דורות לנצח נצחים. ולכן תרבותית, הוא לא צריך לא תיאטרון ולא עיתונות ולא תקשורת ולא פוליטיקה וגם לא מדינה.
    בברכה
    max maxmen

    • גוט געשריבן

    • כל מה שכתב כאן הכל הבל ורעות רוח המדינה משרת את האזרחים באין ספור דברים גם אם יש לה חסרונות נקודתיים אלו דברים הניתנים לתיקון אתה מוזמן ללמוד פילוסופיה פוליטית ולהחכים וזה שחרדים לא מתעסקים בשום דבר חוץ מהאמבולנס שעובר בשכונה או בקבצן מסכן זה מראה אך ורק על צרות אופקיהם ועל מחשבתם שהאמת והקבה אצלם בכיס (למרות שאין שום קשר בין אורח חיהם והשקפתם לבין היהדות)

    • הלל היקר
      אתה לא יכול לשלוח אותי ללמוד פילוסופיה ומדעי החברה אם אתה אפי' לא קולט שאין דבר כזה מדינה אלא אנשים פרטיים שמדברים בשמה. כלומר רמת הראיה הפילוסופית שלך היא אפס.
      ולא, המדינה (האנשים שפועלים בשמה) לא נותנת לאדם כלום חוץ מלהפוך אותו לעבד נרצע. אין לאדם זכות מוקנה לנשום (השופט ברק) ואין לאדם זכות על פי החוק לאגור מים או מי גשם בארץ שהוא הקריב את חייו עליו ועוד יגזלו ממנו את צאצאיו למען אותו ארץ שאין לו זכות אפי' להתנחל בו ולבנות את ביתו. ואגב בכדי לגזול ממנו את צאצאיו הרווקים למות למען בעלי הקניינים בארץ הזאת, המדברים בשם המדינה הדמיונית, שוללו ממנו את ההורות וקבעו בחוק שהמדינה הוא ההורה העליון. כלומר אפי' ילדיו לא שלו רק של המדינה (כנ"ל רק של אלה שמדברים בשמה).

      כל זה עשו בכדי שכל אדם יהיה עבד בחלוקת העבודה.
      אוקיי, אם יש חלוקת עבודה בכפיה, אולי את הצמיחה נחלק בשווה לכל העבדים בחלוקת העובדה?! אה, זה רח"ל קומוניזם, כלומר אסור לחלק בשווה את הצמיחה של כול העבדים. אלא שימות העני בשקט מתחת לגשר. יש ברירה טבעית אומר אבי שמחון מי יחמוס יותר מהצמיחה של כל העבדים ומי ימות מרעב.

      וזה עוד לא הכל. אחרי שכולנו בכפיה חלק בחלוקת העבודה בלי ההבטחה שנקבל חלק מהצמיחה כי יש ברירה טבעית כנ"ל. המדינה (אלה שמדברים בשמה) לוקחת ממנו על כל מה שהוא מכניס לפה, כ18% מע"מ. ואם רוצה לקנות דירה, המדינה לוקחת ממנו – תנשום עמוק: 60% מעלות הדירה. נגיד דירה עולה כמיליון וחצי, כמעט מיליון שקל הולכת לאנשים שמדברים בשם המדינה.
      ותבין "דירה" זה האלף בית של הארגון החברתי, הרי בלי מקום על כדור הארץ בשביל מה צריך ארגון חברתי?
      ותבין שעל אותו ארץ שהוא הקריב את חייו כלומר על אותה פיסת אדמה שהוא צריך בשביל עצמו הוא כביכול מקריב את חיו וחיי צאצאיו הרווקים, המדינה לוקחת ממנו כמיליון שקל, שזה אומר עבדות טוטלית לבנק לכל החיים חוץ מהעבדות הטוטלית בחלוקת העובדה כנ"ל.

      העבדות הזו כביכול נצרך פעם לרווחת הציבור כביכול. בזמנים שהמדינה רשמית לקחה אחריות על האזרח. ולכן נדרש שהנערים כמוך יסגדו לישות המפלצתית הזו שאתה קורא לו מדינה.
      היום זה נקרא פנאטיות כלומר מי שסוגד למדינה דמיונית הוא פנאט.
      ראה מה אומר רבו המובהק של ראש ממשלתינו נתניהו
      "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן).

      לסיכום:
      היום הפילוסופים כבר דיי קרובים לרוח היהדות ומבינים שכל ישות דמיונית כמו מדינה או לאום, היא ישות דמיונית מפלצתית שמשעבדת את האדם ושוללת ממנו את חירותו ואת משמעות חיו.
      ביהדות זה נקרא ע"ז, עבודת אלילים.
      כדי לקיים ישות דמיונית שכזו, אתה חייב לשלול מאדם את חירותו ובעיקר לשלול ממנו את משמעות חיו האישית שלו ולהעמיד לו את המוות בפנים שרח"ל לא יחשוב על משמעות חיים אישית אלא תמיד יפחד מהמוות.
      וככה מסביר את זה ההוגה המודרני הגל אבי אבות המודרניזם
      "כדי לא לאפשר להם (למשפחה\ליחיד\לאינדיווידואל) להכות שורש ולהקשיח בבידוד הזה, כלומר כדי לא לתת לכוליות להתפרק ולרוח להתנדף, הממשלה צריכה מעת לעת לזעזעם באינטימיות שלהם על ידי מלחמה. על ידי המלחמה היא צריכה לשבש את סדר חייהם ההופך להרגל, להפר את זכותם לעצמאות, כפי שלפרטים, שמתוך השתקעותם בסדר הזה הם מתנתקים מהכוליות ושואפים אל ההיות-עבור-עצמו הבלתי ניתן להפרה ואל הביטחון האישי, צריכה הממשלה, בעבודה הכפויה הזו, לתת להם להרגיש את האדון שלהם, את המוות.” (הגל)

      אתה מבין למה היהדות נגד ישות דמיונית? למה היהדות קורא לזה עבודה זרה? אפי' מילטון פרידמן הבין את זה כנ"ל. (טוב זה לא חכמה, הוא היה יהודי. אבל אפי' לא יהודים מבינים את זה היום. ראה מה אומר הפילוסוף הנודע סלבוי ז'יז'ק (סלבוי ז'יז'ק הוא אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר היום בעולם)
      "לכן, ליהודים היה מקום גדול בתקופת הנאורות באירופה, וגם במהפכות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. בלעדיהם, אירופה לא הייתה מגיעה להישגים האלו. במקום שאנחנו נהפוך כולנו להיות כמו יהודים, היהודים הציונים הפכו להיות בדיוק כמונו. כלומר, הזהות של היהודים-הישראלים מחוברת לחלוטין לטריטוריה, וכרגע היא מוגדרת רק על ידי טריטוריה שבה הם רואים את עצמם – על פי חוק של מדינת ישראל – כגזע בעל פריבילגיות על פני הילידים".)

      לסיום:
      מאז נמרוד זה שהמציא את הישות הדמיונית הראשונה בהיסטוריה. נפרדו בני אנוש לשנים. אחד: זה בני המשטרים הרובוטים של הישויות הדמיוניות, והשני: זה הבני חורין היהודי. ותבחר לך במה שאתה רוצה האם אתה רוצה להיות בן משטר פנאט ורובוט ועבד לכל החיים שאפי' הילדים לא שלך ואין לך זכות מוקנה לנשום. או להיות בן חורין כמו היהודי עם משמעות חיים שמחיה אותו לנצח נצחים לדורי דורות.
      על זה כל הדיון בינינו לבין בני המשטרים.

    • מקס/מן, אני לא מסכימה עם התאוריה שלך אבל אתה כותב נפלא.

  • האם זו סדרה על החברה החרדית?
    הרי כחרדים אנו ערים לסצנות התמוהות שהבלתי מציאותיות בכל מה שהיא אמורה לטפל – יחסים בינו לבינה.
    בעיני, זו סדרה רומנטית נוספת, אלא כדי שהצופה יקבל משהו מרענן- הפעם הלוקיישן הוא החברה החרדית.
    וחרדי שנהנה ממנה ובל מבעיה חמורה ביכולת השיפוטית שלו. נכון, יש אותנטיות בדרך שבה השחקנים מחופשים גם בלשוב וגם בשפת הגוף וכו' – עבודה יפה מאוד של הבימוי. אך אין אלו חיים חרדים.
    יש כאן ניצול ציני של העובדה שזה , כפי שכותב המאמר אומר, המוצב היחיד שטרם נכבש, והסקרנות רבה.
    אז חילוני ממוצע שצופה, מקבל מושגים מעוותים על האינטימיות החרדית. אבל שחרדים ימחאו כפיים?

  • עוד דבר אחרי שקראתי את התגובות .גם אני רק ראיתי מעט מהסידרה מאחר ורציתי לדעת מה הנערות שלי רואות .
    זה באמת לא סידרה לנוער חרדי .הסיפור מציג אותנו באור מאד לא אוטנטי .
    לדוגמא הזוג שכביכול מתחתנים בשתי דקות וגרים בחור ….משו שבחיים לא יקרה …
    והיו שם עוד דברים כמו הזה לא הזקינה שעברה בחוסר צניעות.
    שלא לדבר על שולם שנחשב לאישיות חשובה ומנהל של חיידר ומסתיר שרואה סרטים …
    אני זוכרת (וזה היה מזמן) שהרתיח אותי שציבור חלוני מציג אותנו בצורה ככ מזויפת …הרגיש לי שמציגים פה אגנדה כביכול אין בעולם באמת טוהר וכוונות טובות…
    כביכול לא עלינו יש הצדקה ולגיטימציה להתנהגות צבועה וכך מכשירים בעצם את ההתנהגות שלהם כי לפי הסרט באמת אין בינינו לבינם רק סנטימנטים חיצוניים .
    אולי היה כדאי לכתוב ביקורת הרבה יותר חריפה על הסידרה ???
    נקודה למחשבה ..

  • כמו שאומרים, חיים בסרט. כאילו אין אצלכם שום דבר כולם הולכים בתלם וכולם אומרים אמן לרבנים והכל טוב ויפה… הצחקתם. יש הרבה דברים שאתם אפילו לא רוצים לדעת. מתחבאים עוצמים עיניים ואומרים לא ראיתי. תמשיכו. תמשיכו… יום אחד תתעוררו ותבכו.

    • להתעורר, לאן? בנתיים רואים בדיוק לאן הגיעה החינוך החילוני. לאן הגיעה הפקחיות העיניים.
      דור שלא סופר את הוריו וקל וחומר שלא סופר את הסבים והסבתות שנלחמו על יהדותם ועל דרך ישראל סבא. דור שהולך אל הלא נודע, בלי שורשים בלי דוגמא אישית רק עם ריגושים ופנטזיות של כאן ועכשיו! שהעולם ישרף והדורות הבאים יחיו בחיים משוגעים ובלי משמעות ובלי הבנה למה הם חיים?! למה הם באו לעולם. דורות שיחיו עם מצוקות נפשיים ופסיכוטים. העיקר שההורים הנאורים שלהם עושים מה בא להם. הורים שפקחו עיניים כביכול וזרקו את הילדים וכל הצאצאים שלהם על מזבח האוגויסטים ועל אני ואפסי ולא אף אחד.
      פקחתם עיניים,זרקתם הכל או מה שבא לכם לקחת, או לזרוק כי לא מתאים לכם לחיים הרדודים שאתם חיים שלא יקחו אותכם לשום מקום. חיים שאתם בעצמכם תמאסו בהם,תבינו במוקדם או במאוחר שטעיתם ופקחיות העיניים שאתם חושבים שהגעתם אליהם הביאו אותכם לשום מקום ולשום עתיד אישי שחשבתם שיביא אותכם בלפתוח את העיינים.
      עדיף להיות תמים ולחיות חיים רגועים ושקטים חיים טובים בלי שאלות בלי קושיות שלא מביאות לשום מקום,רק לכאב ותיסכול על החיים בלי עתיד בלי תקווה ובלי דורות ישראו מה זה דוגמא אישית וטובה

    • המציאות ניא לא שחור לבן, זה לא בחירה בין חרדים לחילונים, או אלה צודקים או אלה. בשני הצדדים יש מורכבות.

      וכי העסקנות בעולם החרדי היא סוד? וכי כמות ואיכות הנוער הנושר היא סוד? וכי העוני המחפיר שאנשים חיים בו הוא סוד? וכי חומות הגטו הגבוהות, שאנשי שלומנו כבר מבחינים בהם מקילומטרים, הם סוד? וכי הטכנולוגיה לא מגיעה בסוף פנימה: טלפון, אפילו סמארטפון כשר כבר נמכר, מקרן קסם של סרטים, מחשב נהיה נפוץ בבתים – כל אלה הם סודות? כמה זמן אפשר לחנוק כוחות חיים של אנשים, והרי רוב רובם אינם פגומים מוסרית או תוריית, אז כמה זמן אפשר לחנוק את זה? כמה אפשר להתפרנס מהצדקה? כמה אפשר לראות הפגנות אלימות של חרדים בחילונים, וחרדים בחרדים, ומחבלים בשונאים, ושל תומכי אדמור אחד באחיו ותומכיו (נערים פני זקנים ילבינו)? כמה ׳חסד׳ יש באמת, וכמה כפייה והסתרה? כמה ׳קמח׳ וכמה ׳תורה׳? כמה בחורים נאנקים תחת חובת הישיבה והכולל, גם כאשר אין להם את הכישרון לעסוק תדיר בעיון? זה כמו לחייב את כולם ללמוד מתמטיקה ברמת אוניברסיטה, ברור שלא כולם מתאימים כי אין השכלים שווים, גם לא הרצונות.
      אז אתה מדבר על החיים הרדודים של החילוני הממוצע? כמובן שיש שם חוליים עצומים, המוסר נשפל עוד ועוד, ופני הדור כפני הכלב.
      אבל, וזה אבל חשוב מאוד, העובדה שגרוע שם לא הופכת אוטומטית את הציבור החרדי לקדוש וטהור. יש הרבה מאוד עבודה, הרבה מאוד.

    • ידידי היקר והנושר.
      חבל! חבל שאתה מתעקש למצוא פגמים במערכת מושלמת שהיוצר שלה, הוא יוצר כל העולמים. פשוט שהויכוח הוא לא איזה תרבות טובה יותר או מהנה יותר! החילונית או החרדית.
      הויכוח עומד במקום אחד! האם יש תכלית לחיים או אין? ואם יש… האם אתה קובע מה התכלית שלך או שכבר היא נקבעה בלי לשאול אותך?
      אדם שהוא חרד לדבר ה', אינו חי בקודים של חברה כי כך מקובל וזהו!
      הוא חיי בצורה כזאת, (שאתה תיארת כשלילית מאוד) של התמודדות יום יומית, במרדף שלו אחר האמת, הצדק והתכלית שלשמה הוא נברא! על אף העוני, הקשיים והתכנים הנוראים שחודרים פנימה לתוכנו עם המדיה של יוצרים חילוניים שהדבר היחיד שמניע אותם זה התאווה שלהם לכסף, כבוד, גאווה וכל שאר הדברים שהחרד לדבר ה' מנסה להתגבר עליהם!

      יקירי, אדם שמחפש את האמת והתכלית שלשמה הוא חי, לא מסתכל על "מה כולם עושים", ומתחבה מאחרי העובדה שיש כאלה בתוך החברה החרדית שלא הלך להם, "וילכו אחר ההבדל ויהבלו", אבל אתה הגדרת! נושרים!
      בתים שהצליחו להחדיר את האידיש קייט האמיתי לילדים שלהם, ואת העונג האמיתי בלהיות בן-אדם חזק ויציב, שלא נכנע בקלות לתאוות הריגעיות שלו, גם אלה שלא היה להם כישרון גדול בלימוד, בכל זאת נשארו במסלול, והקימו משפחות לתפארת…

      להציג את הדרך החילונית, כדרך כל שהיא, זה פשוט ביזיון, שמגיע ללא שמץ של מחשבה תחילה…

      תתבגר!

  • נפלא.
    היהדות היא דת של שמיעה ולא של ראיה.
    של צירוף, של תהליך, של צדק ולא של נראות.
    אולי ככל שהחברה שלנו הופכת להיות סוקה רק בנראות החיצונית אנחנו מאבדים את היכולת לשמוע את קולו של ה' המדבר אלינו. (בשמע ישראל אנחנו מכסים את העיניים ומזכירים לעצמנו לשמוע)
    תודה. קראתי כל מילה

    • דומני שכל מי שעוסק במקצועות הטיפול יודע שהרושם של כל העוסקים בעבודת הקודש הזו היא שכמות הפגיעות הקיימות בציבור החרדי היא גבוהה מאוד. כן החרדים לא חיים ב"מה יגידו" ו"סאיז פאסט נישט" על מי אתם עובדים?
      מי שראה את ההתפרעויות של וייז'ניץ מרכז שהיו כבר בעבר נגד ישיבת באבוב הסמוכה מבין שהחרדים זה סרט אחד מחפיר של הכחשה ו"כל דאלים גבר"

  • לא יודע למה, אין לי שום חשק לראות את זה

    • קודם נכתב שאתם לא זקוקים לתיאטרון ולקולנוע ובעצם יש לכם הכל בקהילה שלכם אפילו מדינה אתם לא צריכים. אז מדוע שלא תבנו לעצמכם מדינה משלכם, ונתנתק ממכם. כואב לשמוע שרמת ההדבקות אצלכם היא מאוד גבוהה, כי בסה״כ אתם לא מכסים את הפה והאף עם מסכה. למרות שיש אצלכם מספר מתים מאוד גבוה. לא איכפת לכם שהוריכם יחלו וימותו בייסורי חנק? מה בקשו ממכם? לעטות מסכה כשאתם נמצאים בחוץ בכדי לא להדביק ולא להבדק. וגם צריך לשמור על מרחק של. הגיע זמן שתעשו חברותה בזום בכדי לא להשען אחד על השני. המדינה שאתם לא אוהבים רוצה שתהיו הכי בריאים שאפשר. ואתם עושים הפוך ממה שהיא מבקשת וככה אתם מעלים את ההדבקות והוריכם הנהדרים נדבקים ומתים מההתנהגות ההפקרית שלכם. אתם במו ידיכם הורגים את ההורים שלכם אם אתם מדביקים אותם בקורונה. זה ישאר על המצפון שלכם כל חייכם.

  • אני לא מבין בכלל את הכתבה והביקורת, הסרט הזה אולי היוצרים לא מצטערים שחרדים צופים בזה מטרת הסרט היא לנסות איך שהוא להבין את המנטליות החרדית, כאחד שגדל כילד בעיר חילונית וביקרתי לאחר נישואי מידי פעם [כשהייתי ילד בכלל לא השתמשו במילה חרדים רק במילה דתיים הציונות הדתית והחרדים היו מתפללים ביחד בהרבה בתי כנסיות ולא חיו בנפרד כמו היום] שאז כבר החרדיות הורגשה מאוד [ילדותי עברה עלי זמן רב לפני מהפך 77 כשבגין עלה לשלטון] תמיד הם היו אומרים לי אתה לא מייצג את החרדים שאנו שומעים עליהם [הם יותר מקצת צדקו] ועניתי להם בזה אתם באמת צודקים אבל אתם לא מכירים את המנטליות החרדית יש אולי מיעוט פאנאטי פאגאני עובד אלילים אבל רוב רובו של הציבור החרדי הם אנשים נורמטיבים לחלוטין, כעת שטיסל ממחיש שהחרדים לא עשויים מפלסטיק גם להם יש יצרים והם על הקרקע לא תלושים מהמציאות, לא אומר שהסרט ייצור תדמית חיובית לחרדים [תשכחו מזה עיינו פסחים מ"ט ע"א] אבל זה לפחות גורם שהחילונים לא יפחדו כל כך מהחרדים היום זה כבר יותר פחד משנאה, ולגופו של עניין ליהודי חרדי חוץ ממה שהגמרא בעבודה זרה י"ט ע"א קוראת לזה מושב ליצים גם מבחינה פסיכולוגית לא בריא לחרדים לצפות בזה [כשהייתי ילד היה נפוץ ספר בדיחות בשם פרפראות סיפרו שם על זוג זקנים שצפו בסרט ולמחרת הם ראו בעיתון שהייתה כתבה על הסרט שכולם נהנו אמרה האישה לבעלה לא ידעתי שנהנתי כל כך אותו הדבר בשטיסל [לי אין זמן לצפות בזה אבל אישתי צפתה בזה] נותן לכם את כל ההתמודדות של החרדים שאדם שחי עם ההתמודדות יש לו כוחות להתמודד איתם אבל כשהוא צופה בסרט והוא מתחיל לחשוב שגם אצלו זה קורה יכול הדבר לשבש לו את החיים [דרך אגב בזמנו באחת הטיסות שלי באל על צפיתי ברפרוף בסרט כיפת ברזל מה שאני הבנתי שמטרת הסרט הייתה להעביר מסר לחילונים שאין מצב שחרדי קלאסי נורמלי יתגייס בגלל כל הפריצות שם אם הוא מתגייס או כמו יענקי ילד מסכן שחשב שהוא יהיה מנהל בצבא או עמרם עבריין ממשפחה הרוסה כך שלא כדאי להשקיע אנרגיה בגיוס חרדים

  • דעתי שונה. לדעתי שטיסל עושה חסד עם החרדים גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. גם העוולות (יחס לספרדים, פרומקייט של הבל, העדר מעשיות ועוד) מוצגות באור אמפטי כל כך עד כדי שכמעט אי אפשר לבוא בתלונה לאף אחת מהדמויות. ההתמודדויות של הדמויות מובנות לנו לאור המצב בו הם נתונים. זה מביא אותנ לביקורת היוונית שציין הכותב.

    סוקראטס מבקר תיאטרון באשר הוא על ההזדהות שגודעת חלק מההוויה. מאידך, החברה החרדית כשלעצמה מייצגת תיאטרון/משחק אחר. במשחק זה לרבים מאיתנו ישנו תפקיד אותו אנו משחקים. הפעולות שלנו – גם כאלו שנחשבות בעיניי הכותב לאינטימיות הם לא יותר ממשחק תפקידים ממושמע שמוכתב על ידי הסובבים. הלכך, רבות מהפעולות שננקטות מבוטאות ומופנמות על ידינו בהתחשב בסביבה. רוצים דוגמא: מה בין תפילת יחיד לתפילה בשטיבל, למניין אברכים? מכיוון שכל החיים במה גם בעולמנו המחזה שלהם נותנת אפשרות לבחון גם את הטוב והיפה וגם את מה שפחות במשחק של החיים ולתהות מה באמת, באמת אותנטי בנו.

    • זה הסיפור שאתה מספר לעצמך?
      האדם היחיד בעולם שיודע מה הוא עושה, הוא היהודי\החרדי. ההוכחה היא כמובן החוסר משטר וסמכות ריבונית.
      בכדי לספר לעצמך סיפור בכדי להצדיק את היותך בן משטר, אתה ממציא לעצמך תזה שכזה שהיהודי פועל מתוך מה שמוכתב לו על ידי הסובבים?! אתה מדמיין לך איזה ישות דמיונית שאתה קורא לו "סובבים" והיהודי מוכתב על ידו?!
      מה תאמר על זה שהיהודי תמיד הוא דווקא השונה והמשונה (על דרך "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם") בכל מקום בכדור הארץ זה אלפי שנים? אז על פי איזה סביבה בדיוק הוא מוכתב?! אם תאמר שהוא מוכתב בתוך אותו קהילה או משפחה, אז נפנה לראש הקהילה והמשפחה ונשאל כלפיו מי מכתיב לו?! ושאלת המיליון דולר היא: אייך יש חמישים גוונים לחרדי אם הוא מוכתב על ידי סביבתו?

      לסיכום:
      עם שאין לו משטר וסמכות ריבונית והוא מפוזר בכל העמים, הוא עם שכל פרט בו חייב להיות משכיל ויוזם ואחראי למעשיו וכו' וכו' כלומר הוא מכתיב את עצמו, הוא מגדיר לעצמו משמעות חיים, הוא יודע למה ומה ואייך (וזה מסביר את היכולות של היהודי בכל הדורות בכל תחום. וחירותו מסביר את האלפי גוונים של היהודי).
      מה שאין כן בן המשטר שהוא נשלט ומובל על ידי כמה שרלטניים שמדברים בשם הריבון הדמיוני ויש להם גם שוטרים עם רובים לדאוג לכך מראש שבן המשטר יעשה בדיוק מה שהם רוצים שבן המשטר יעשה, ולא רק זה, אין לבן המשטר אפי' זכות מוקנה לנשום (אהרן ברק).

      אז נכון שטבעי נערים ועםארצים ושוטים, יודעים רק להעתיק, ולכן מעתיקים כל אחד את משפחתו ואת רבו וכו' וכו'. אבל זה רק עד שהוא מתבגר ונהפך לתלמיד חכם בעצמו.
      מסכן הוא הנער או הנערה שחושב שהוא מספיק חכם ולא צריך יותר להעתיק, ואז הוא הולך לאבדון, ולהצדיק את דרכו האבדנית, הוא מספר לעצמו את הסיפור הזה שאומרת "הם לא יותר ממשחק תפקידים ממושמע שמוכתב על ידי הסובבים"

    • כל הזמן ׳משטר׳ ו׳משטר׳. אתה מדבר כאילו התורה לא מצווה על מערכת משפט כללית (די דומה למה שקיים היום בישראל), וכאילו מעולם לא עמדו שופטים ומנהיגים ומלכים לעם ישראל, וכאילו פרשת המלך מעולם לא נכתבה. התורה לא קוראת ולא מעודדת שום הפקירות מדינתית, אלא להיפך; עם אמיתי, ולא כזה של נוודים, צריך לחיות בתוך מסגרת וכללים. ה"משטר" המאיים שלך הוא אשליה, מילה מפחידה ותו לא. לעולם העיסוק הפוליטי אינו במסגרת אלא בתוכן. התוכן החילוני הוא הבעיה, לא המסגרת. האדם הוא מדיני בטבע, כך כתב הרמבם. אי אפשר לקיים גוי קדוש בלי צורת חברה מאוחדת.

    • לתשובה היקר

      מצטער אבל חסר לך ליבה יהודית\חרדית וחבל.
      התורה והיהדות נגד ישויות דמיוניות שהם נקראים בשפת המקרא ע"ז.
      ולא, התורה ניסתה לעשות שרי עשרות ושרי מאות וכדומה שבאים מכל המשפחות = הבכורים, והם כשלו כבר בעגל והחליפו אותם בשבט לוי שכשלו בזמן שמואל הנביא ואז העם דרש מלך ככל העמים, והנביא מזהיר אותם מראש שזה לא נכון על פי התורה ועל פי השם ראה את משפט המלך בשמואל. ובאמת אחרי דור כבר נקרע המלכות ואיבדנו עשרת שבטים משום כך בחורבן בית ראשון.
      רק כלב חוזר על קיאו.
      בסוף בית שני היהדות המציאה מה שנקרא חז"ל וספרות הלכה וחינוך חובה הלכתית ומצוות לימוד תורה אישית וכו' וכו', שכל זה בא לפתור את הבעיות שאתה מדבר עליהם כמו הפקרות ואנרכיה וכו'.
      כלומר מאז נפרדנו לשני שיטות חברתיות, האחד זה ריבון אדם על האדם שזה האומות. והאחד זה שיטה שמשאירה את האדם כבן חורין.
      ההבדל ביניהם הוא, שלזה אין משמעות חיים אלא הוא רובוט של ישות דמיונית. ולבן חורין יש משמעות חיים שהוא מגדיר לעצמו בעצמו.

      לסיום:
      ההנחה שהאדם הוא מדיני בטבע, היא שטות מוחלטת וגם שקר הרי בשביל מה שוטר אם הוא מדיני בטבע?
      אתה לא יכול לומר אלמלא מוראה,,,איש את רעהו חיים בלעו, ולתת לאדם כוח מפלצתי שיוכל לבלוע מיליונים בבת אחת?! אם באמת איש את רעהו חיים בלעו אייך אתה נותן לאדם ריבונות על האדם, הרי עכשיו הוא יבלע אותם יותר?!
      ואל תגייס את הרמב"ם כי רק כלב חוזר על קיאו, האם גם תיתן מכות לאשתך כי ברמב"ם כותב מה שכותב? האם לא תיתן לאשתך לצאת מהבית רק פעמים בחודש כי ככה אומר הרמב"ם?
      הרמב"ם חיי בזמן ובמקום מסוים וניסה להצדיע את הבהמות של דורו לתרבות יותר טובה.

      תבין שהשאלה היא עקרונית ביותר, האם אתה רוצה לעמוד על המקום להיות סטטי (הטיעון שהאדם בטבע הוא מדיני = האדם הוא סטטי). אז השאלה למה לא טוב היה בג'ונגל? שנהיה שם סטטיים?!
      אלא מה, אתה מאמין בהתפתחות האדם, מקוף אדם עד לאדם הנבון של היום. ואת זה אי אפשר להשיג עם סטטיות. אתה חייב לתת לאדם את חירותו כי רק ככה הוא מתפתח. והיהודי הוכיח את זה בכל ימי ההיסטוריה. הנה הוא המציא שיטה שהוא בן אדם נבון ונורמטיבי בלי שוטר וריבון אדם על אדם.
      ואגב גוי קדוש הוא תוצאה. כלומר דווקא בגלל שאין ביהדות ריבון אדם על אדם, הוא גוי קדוש. אם הוא לא גוי, הוא פשוט לא קיים, ואם הוא גוי והוא גוי לא בדרך של כל הגויים, סימן שהוא מובדל = קדוש.

      ולא, מדינה זה לא מסגרת. מדינה אפי' אם תהיה מדינת ההלכה, היא תהיה ע"ז של תורה. וע"ז זה לא שאלה מיסטית, אלא שאלה של חיים ומוות. חירות או עבדות. משמעות חיים או רובוטים.
      היהדות וההלכה מיצרים אוטומטית עריבות אנושית ככה שלא צריך אפי' את המסגרת שהמדינה הכי טובה בעולם יכולה לתת לאזרח.

    • תיקון "להצעיד"

    • טענת שגם היהדות חפצה ב"משטר".
      אין היהדות שולטת שיהיו נציגים לעם. אבל "מדינה" כאיזו ישות שמכריחה את כל אזרחיה על פי החלטת נציגיה. ועל האדם להתעמת עם יצור דמיוני זה. אינו על פי התורה.
      אכן היו שופטים לישראל. בזמן השופטים איש הישר בעיניו יעשה. וכשבקשו מלך אמר ה' כי מאסוני ממלוך עליהם. שהרי על מנת לחייב החלטה אחת את כל ישראל צריך שהעם כולו יסכים. והסכמה של כלל ישראל זו הסכמת השכינה שהיא מהות העם היהודי.
      היו שופטים ודאי. אבל כל שבט התנהל באופן עצמאי. אכן יש את טובי העיר נציגי העיר והם יכולים לכפות לעניין שכנים זה לזה וכו'.
      אבל השופט של השבטים כשמו שופט הוא. לא מנהיג שמחליט על דעת עצמו. אלא כאשר רוב השבטים חפצים באיזה דבר ושבט אחר מתנהל באופן הפוגע בשבט זה או אחר הרי השופט מונע פגיעה. ואכן יש מקום לכפיה כאשר הכפיה היא מוכרחת במציאות. כאשר חייבת להיות התנהלות משותפת. למשל בין שכנים. אז יש נציגי הציבור.
      אבל לא כל החלטה של הרוב היא כבילה. ויכולה להשתלט על האנשים.
      וכן, יש סנהדרין בתי דינים של תורה שכל ההדרכה של תורה היא תמיד כמה שפחות להתערב במציאות אלא להציג את המציאות על פי העובדות. ורק כאשר העובדות מחייבות התערבות אז מתערבים. כי ללא התערבות נכנסים לריבים. אבל לא כל רצון שונה מחייב התערבות. כידוע בדין כל דאלים גבר שהבית דין מסתלק מלדון ולא מתערב. לא כל דבר בר שפיטה רק אם המציאות מחייבת שפיטה. אז הדיינים מציגים את המציאות כפי שהיא ואז ממילא יוצא פסק דין.

      ואכן יש מקום למלך. שהרי יהיה לנו מלך המשיח. אבל מלך המשיח תפקידו האמיתי הוא לא להחליף את השופט. את ההתנהלות העצמאית של העם. אלא רק לפעול פעולות הנזקקות לייחד את כל העם ליחידה אחת. למשל בשביל מלחמה. וכל דבר שמעשי הפרטים יכולים ליצור פירוד בתוך העם. הוא פועל פעולות כלליות בלבד. הוא לא מעצב את העם. העם מעצב את עצמו. אם רואה למשל רצחנים הוא יכול להורגם שלא על פי תורה. כל פגיעה באחדות החברה בגלל החופש של הפרטים נמנעת על ידי המלך.

      מדינה למעשה הוא להפך כבר אין חופש לפרטים. להפך כלל היסוד הוא שמותר לאזרח רק מה שהמדינה מתירה לו לעשות. כל אחד שייך למדינה הוא ממוספר בתעודת זהות. דבר שעל פי התורה אסור. אסור למנות את ישראל להיות אובייקט בר שליטה למדינה.
      המלך יש לו מקום אבל כאשר הוא מחליף את השופט זה לא טוב. עם ישראל רצה מלך באופן לא טוב. ואז זה תלוי למלך האם יהיה המלך כפי שהתורה רצתה למרות כוחו הוא לא ישתמש בו מעבר לרצון האידאל של התורה או שהוא יגיע לבחינת עבודה זרה לבחינת מדינה.

  • מאמר נפלא מלא תוכן פנימי ועמוק, בהפך ממה שניתן להשיג מצפיה בסדרה שאינה רציונאלית אשר היא משמשת רק כציור חיצוני פשטני שקרי שאינו מהותי. הדברים נכונים ומאומתים.
    ובכל זאת רציתי להוסיף את דעתי הקטנה על צפיה בסדרה כזו והדומה לה.
    הרי שפשוט הוא שכיהודי שומר תורה ומצות עלינו לשמור את עצמו שלא לגרות היצר…ואין לך דבר גדול מזו הסדרה ודומיה המגדילים גירוי היצר ובעיקר בליבם של נערי ונערות ישראל שומרי התורה והמצוות שפחז עליהם יצר נעוריהם (וסחף ההיגררות אחר שולי החברה) ומפתם לצפות בדברים מעין אלו…לכן לא צריך לחפש סיבות לנתינת לגיטימציה שלילית לסדרה זו ולתופעותיה…
    והוסיף עוד סוד כמוס קטן…עלינו לדעת שעיקר מטרת יצירת סדרה זו ועוד כל הבאים אחריה שלאו דווקא יגיעו ממקורות חילוניים אלא אפי' מאנשי החברה החרדית (כך הם לפחות רוצים שיחשיבו אותם) אינם אלא לנסות לקרב את החרדים לתרבות החילונית הפרוצה המאוסה והמדכאת…
    אלו אנשים שלא הצליחו כ"כ להלך ברוח התורה ומנסים לצדק דרכם תוך כדי החטאת הרבים והטייתם אחריהם ובכך לנקות מצפונם…
    לכן אפי' שזה מאוד קשה לנו הצעירים נראה לאמץ כחנו ואיש לרעהו יאמר חזק לינצל מהשפעה רעה זו…
    הנה יש לנו את האתר הזה לקרא בו הרבה תוכן פנימי עשיר בתחומים מגוונים להחכים והעשיר.

  • בנתיים קראתי רק את החצי הראשון של המאמר
    נפלא ביותר רהוט אינטלגנטי נכון צודק וחכם
    תודה
    למרות שסוף הפרק הראשון והשני גורמים גם לבכות בכי מזוקק ומטהר,
    עדיין יש אמת בדברך

  • לדעתי שטיסל זה מהדורה מודרנית של כנר על הגג, כמו אז גם היום, מציגים פן אחד מאד מסוים של הציבור החרדי – כמובן את ה"פיקנטי" ה"לא סטנדרטי" ה"לא הולך בתלם" "מחוץ לקופסא". זה הרי מה שמעניין, לא?
    זה שהדמויות בוחרות אורח חיים הרבה יותר פתוח, מתרחקות מהאידישקייט המקורית זה ממש זניח לעומת יצירת הענין…
    (האמת שלא ראיתי…)

  • כל הביקורת שסוקרטס מביא על תיאטרון וקולנוע יכול להיות נכון רק לסרט דוקומנטרי שאמור לייצג דמות אמיתית, ובפועל מצליחים להראות רק חלקים מסוימים מהדמות, אבל בסרטים לא דקומנטרים בסך הכל מספרים לך סיפור מדומיין על דמות מדומיינת שיהיה מעניין, והצד השני של הדמות בכלל לא מעניין ולא חשוב,

  • ביקורת על סרטים שלכאורה נותנים מבט אל המגזר הדתי חרדי חרדלי ונע' בגבעות אוחזי ונוטרי ארה"ק במסי"נ
    אין לאף אחד ספק שהבא מן הט'……מערכת המדי' הקולנוע נימצאת עכשיו בחזית למלא שליחותם של הנאו' במלחמתם נגד תופעת השיבה ליהדות להראות את הצד השני כביכול שיש במגזר זה ע"י הצגות של סיטואציות שלא היו ולא ניבראו אבל שאתה זורק לעולם קליפ העינים ישר קולטות והמח מקבל שזו עובדה והמשפט שתשמע המצלמה לא משקרת
    לדוגמא לפני שנתיים עלה לציבור סרט המראה אורח חייהם של חרדים וחרדלים בצבא וההתמודדות עם הבית והקהילה או החברה דבר ראשון הסרט מייצג בהדגשה את ההתנתקות מהבית שבכך ננעל על החיל הבית והחרמתו דבר שני הקהילה באה איתו בחשבון להראות קבל עם ועדה בדגש שזה סופו של כל ההולך לשרת בלשון העם שיפוצצו אותו במכות
    צריך להקדים לפני כעשרים וחמש שנים דתי חרדי שהלך לצבא היה הרגשה של כבוד אליו הוא יכנס לשורות הרבנות הצבאית שבזמנה היה שם של כבוד שרבנים חשובים שירתו בה כאשר הרגישו המהרסיך שיהי' פה תנופה לשיבה ליהדות וכו' הוחלט קודם כל צריך לחסל את הראש קרי לבטל את מעמד הרב הראשי לכופפו ולהסיר את דרגתו [שעל זה עמל הרב שלמה גורן זל"ה שבמעמדו שהביא בצה"ל ללא פשרות כבוד לרבנות מעין מעמד הרבנות של הרב לאנדא בב"ב]כך התחיל הזילזול של המערכות בעמדת היהדות בצבא בוטל דרגת הרב הראשי לאיזה חיל זוטר ובמשך השנים הציבור בעצמו ג"כ התחיל להוריד גבה ולא לייחס חשיבות או כבוד והראיה בא ניראה את התחפושות בפורים בציבור החרדי היה כבוד לתחפש לחיל וכיום זה מבייש כי ניתן ע"י אנשים שגם ניפגעו את השם חרדק.
    נחזור אלינו כעת הדגש בסרט להראות דברים שאינם לא שמעתי באף קהילה בציבור החרדי שינהג באלימות פיזית במי שהלך לשרת וצריך להדגיש על מאה שערים ששם הסיקרקים שולטים חבורת של קומץ אנשים ובחורים מוסתים עי" גורמי תאבי בצע כסף שצריכים להראות קבל עם ועדה את מלחמתם בציונים כדי לקבל כסף מגורמים בחו"ל ששיכים לשונאי ישראל שכ"ק אדמו"ר מסאטמר שליט"א פסק שאסור להביאם לקבר ישראל ואת זה מדגישים שזה הציבור החרדי ובמיוחד על חצר חסידית מיוחדת בפעלה מבפנים וחוצה לה בכלל ובפרט חסידות ויז'ניץ המעטירה
    וכאן גם כלפי נערי הגבעות להכפיש את שמם שהם הולכים בגופם ממש להתיישב במקומות קדושים ולשמרם ולעמוד איתן מול רוצחים תאווי דם שונאי ישראל ואיך מציגים אותם בגדר של רוצחי ישראל
    לסיכום כל אחד שיראה את הסרט כיפת ברזל יבחין בנקודות האלו
    לא נסתיר שיש מצבים שצריך לחיל גם שהוא חרדי שיש לו התמודדות בכל מיני צורות של האווי חיי הצבא וכל אחד ישכיל אבל לתת דגש שגם בפרומואים מראים את הקטעים דוקא אלו.

  • אודה ולא אבוש- לא ראיתי את שטיסל, ואיך אוכל לראותו כשמיום היוולדי חונכתי לא לראות תוכניות במסך – אז הכחול-?!
    לא הבנתי את מאמרו המלומד. הוא ארוך מידי, ונראה שחויב למכסת מילים.
    מי שמרגיש עצמו נפגע- וכבר היו דברים מעולם מימי קונילמל וטוביה החולב וכל ההשכלה. זאת בעייתו.
    מי שחש שלועגים לחייו ולאנטרפולוגיה היהודית הדתית, מסכן! אין ספק שהציבור החילוני מכבד מי ששומר על עקרונותיו ולא צופה בתוכניות ריאליטי ודומותיהן . ניסו בעבודה להסביר לי מה זה שטיסל , אבל מייד סייגו את דבריהם , שכנראה לי אין כאלה בעיות, כי אני חרדית בנשמה…
    וכבר הורונו חז"ל, שמרשעים יצא רשע…

  • לפני כמה שנים, במסגרת העבודה, השתתפתי במפגש בו היו מכל המגזרים. אנשי אקדמיה. אמרתי איזו אמירה הקשורה לאורח החיים שלי ולהשקפת עולמי, ענתה לי משהי מסורתית, מה פתאום. זה ממש לא כך. ראיתי בשטיסל!

    אנחנו נמשיך לחיות את החיים הטהורים והאיכותיים שלנו – ונרחם על מי שהאינטליגנציה שלו נבנית על שטיסל. באף עבודת מחקר לא יתבססו על "חיים בסרט" וגם לא של עיתונים.

    וב"ה שכאנשי חינוך יש לנו השפעה על צאן מרעיתנו.

  • המאמר הזה מעורר מחשבה. יש בו ביקורת והצעה על הדרך הנכונה לאומנות חזותית. "ההיתר היחיד לשימוש במדיום החזותי הוא לשם ביקורת, לחשוף את הריקנות שמסתתרת מאחורי דימוי חיצוני יפה ומושלם." אך מצד שני יש לנו להיזהר בהלכות לשון הרע שאכן מונע מאיתנו למדוד את החלק בכל. ועוד רעיון נכתב על רעיון ההפשטה שיש ביהדות לא להגשים את הבורא וממילא לא את החיים.

    אכן יש לשאול מהי הדרך הנכונה לאומנות חזותית יהודית? אם ה' ברא בעולמו את האפשרות הזאת בודאי יש לה תכלית תורנית. כפי שאמרה ילתא אם אסור חזיר אז מותר שיבוטא וכן על זה הדרך.
    אולי ניתן ללמוד מדרך התורה לדבר בדימויים על הבורא. אכן אסור לעשות לו פסל אבל נאמר יד ה' וכדו'.
    התחושה שלי היא שדרך ההצגה החזותית עליה לבטא את חוסר תפיסתינו בדמות. את חוסר יכולתינו לשפוט אותו. ואולי בזה לממש את מהות מצות לשון הרע. "תכלית הידיעה שלא נדע".
    זה יכול להיות מובע באמצעים שונים:
    למשל הצגת פרדוכס. ציור כל כך מגוחך שאפינו אנו נדע שאין זה כפי הציור. כמו שדוקא על ה' מציירים את גופו.
    אכן גם בגוף ה', מטרתו רק לדבר על נוכחותו ממשותו בעולם. ללא שום הגבלה כפי שיש אצלינו בגופינו הגשמי.
    לחשוף את הריקנות מאחורי דמות חיצונית יפה הרי היא בהחלט דרך להביע את חוסר יכולתינו לשפוט על פי המראה החיצון.

    כותב המאמר מביע על אנשים עצלנים שמצטיירים לרעה. ואילו בסרט ניתן לציירו לטובה. אבל נראה שמהלכות לשון הרע העיקר הוא שגם הציור לרעה לא יהיה. בדרך לימוד התורה אנו שופטים באופן אובייקיטיבי. בסופו של דבר איננו יודעים דבר. אולם הולכים על פי כללים שאין הסברה האנושית והידיעה מעורבת בו. על אף שיש הצגות שונות של התורה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" כי העולם באופן אובייקטיבי יכול להיות מיוצג לכמה כיוונים על אף אחדותו.

    לכן הצגה תורנית גם כן תוכל להציג באופן חלקי את המציאות. אבל ללא שיפוטיות רגשית מבינה. להפך, עליה להעביר את המסר כיצד כל שיפטויות סובייקטיבית אינה יכולה למצות את המציאות. וניתן רק להשתמש בשיפוטיות אובייקטיבית. כך שעל אף שההצגה תביע ביקורת לא תציג את הרע כעיקר. אלא תשתמש גם בטוב וגם ברע על מנת להביע שהתפיסה החיצונית שלנו אינה מספיקה לשפוט באופן אמיתי את הדמות.
    בדומה למה שהרמב"ם השתמש בשכל במורה נבוכים בשביל להעביר את המסר שיש גבול לשכל.
    כך יש להשתמש בגבול החומר והדמות כאופן להביע את אותו גבול.

  • לקחת סדרה שמטרתה רייטינג ובידור ולהפוך אותו למשהו כה עמוק ופילוסופי, דומני שגם היוצרים לא התכוונו לכך. כבר קדמה לכך הסדרה 'החצר' שגם היא עסקה באותנטיות במידת האפשר. וכבר אז התעורר הדיון. לבסוף האלטרנטיבה ללמוד אורחות חיים מצפיה בסדרות מערביות אינה טובה יותר. כמדומני שגם אלו שבחרו לבלות זמנם בצפיה שמשהו שמישהו ביים רק בכדי למשוך אותך אל המסך, לא מתייחסים לזה ליותר מבידור קל, להשקיע מחשבות מעמיקות האם זה משפיע וכו'… זה קצת מעליב את האנשים החושבים. יש מקומות אחרים בהם שוה לאמץ את המח. ולסיום חשוב להניח פה את המידע הפשוט, שיוצר הסדרה (אינדורסקי) הוא חוזר בשאלה כמו כן חלק מהשחקנים (דוד וולך ועוד). כך שיש הסתברות למגמתיות כל שהיא גם אם היא בתת מודע של היוצרים. נקודה למחשבה

    • תיקון טעות – יהונתן אינדורסקי מעולם לא יצא בשאלה. הוא בוגר ישיבת פוניבז', מגדיר עצמו חרדי, ומקבל תמיכה מהנהגת העדה הליטאית. הוא יצר את הסדרה לא למטרת רייטינג – אלא למטרת קירוב לבבות. הוא אדם עדין עם לב ענק והמון אהבה לקהילה ממנה בה ואליה מרגיש שייך.

  • למקרא מרבית התגובות ולאור דעות מסוימות שהובעו בכתבה עצמה, אני מבינה מדוע הגויים שונאים אותנו ומדוע קיים פירוד כזה בתוך עמנו. החרדים יוצרים חוקים בתוך הקהילה שלהם רק למטרה אחת: שליטה. כל קבוצה חרדית בוחרת לעצמה את האדמו"ר ששולט בה ויחד חייהם מוקדשים לשנאה עצמית, לשנאת מי שאינו כמותם ולשנאת האדמו"ר והקהילה המתחרה. החרדים הם אלה שיוצרים את הפירוד בעם והם אלה שעלולים לגרום לשואה נוספת בעם היהודי.

    שטיסל מנסה לגשר על הפערים, אבל התגובה מצד החרדים מוכיחה שתהום פעורה בינינו לבינם. הם אינם מכירים בשום מחויבות כלפי מדינת ישראל למרות שבזכותה עדיין לא שחטו אותם. מה יש להוסיף? הכל ברור ומחליא.

  • 1. ראוי לציין שגם רעיון הקרתזיס ביחס לאומנות מקורו בחכם יווני חשוב – אריסטו (והלכה כבתראי?). ראוי גם להזכיר את החיזוק לתפיסה זו מצד העיסוק הפסיכואנליטי בתת מודע, בהשפעתן של הדחקות וכו'.
    2. הביקורת האינדיווידואליסטית בחלק השני של המאמר פחות משכנעת. לא רק דימויים חזותיים מגבילים את דרכו הייחודית של כל אדם, אלא למעשה כל מערכת אתית עושה זאת, בשעה שהיא קובעת סולם ערכים לפיהם נשפט אדם, ואידיאלים שראוי לחקותם. לכן מסתברת עמדת סוקרטס על השקרים האציליים, אותה דחית.

  • ראשית, המאמר נהדר, פילוסופי ומעורר עניין.

    אנסה לתמצת במעט מילים , הרבה מחשבות.

    מן הראוי שבן ישיבה או בת סמינר לא יצפו בסרטים כלל.

    הסדרה מציגה עולם של רגשות בין איש לרעהו, ללא קשר לדתו ואמונתו.
    אינטריגות, אמוציות ובליל של בני אדם.

    לענ"ד, אדם אמוני אמור לחוש את הרובד החד מימדי בסדרה ולא מהסיבות של כותב המאמר.

    השטחיות היא , ההתעלמות מעולם הרוח הממלא כל רגע באורח חיינו ובהחלטותינו.
    דווקא שם גם טמונה הביקורת הפנימית, האמיתית והנוקבת.

    האם אכן פועלים אנו כ'רובוטים' כשחקנים עם זקן אוטנטי או …?

  • צודק ישראל בר אל! זה רובד שיטחי לחלוטין!
    אתמהה מדוע אנחנו חייבים להגיב על כל מה שמומחים בעיני עצמם יוצרים, במיוחד שזה פופולארי? האם הרגשת אנשים, הסבורים שהם IN , יוצאת ללמד על הכלל כולו?
    מלומד סיני עתיק אמר פעם משפט חכם: אדם עם שלמות נפשית מוצא את כל מאוויו ומעלותיו בתוכו שלו, בעוד שאדם נחיתי מוצא רק את מגרעותיו , ואת המעלות הוא מוצא אצל זולתו…
    מה לנו ומי לנו להתעמק בסדרה שבורים ועמי ארצות יצרו?
    בחורה בשידוכים ובוודאי בן תורה, כלל לא אמורים לדעת על סדרה זאת וק"ו בן בנו של ק"ו
    לצפות בה ולקבל תובנות לבנין הבית העתידי שלהם.
    האם ילדיו של כותב המאמר "המלומד" מקבלים את הצפיה בסדרה כמורה דרך וכהכנה להקמת המשכן הפרטי שלהם? אם כך הוא באמת אומלל, ומתאים את עצמו למאמר הסיני הנ"ל…

  • אני כן חושבת שבשטיסל הבמאים מעלים סוגיות שעולות בעולם החרדי אם זה שאשכנזי יצא לפגישה עם מישהי ספרדייה וכמובן שההורים מתנגדים לשידוך שכזה .
    למרות הכל אני מאוד אהבתי את המאמר שכתבת על הצד השני שלא רואים בדמות . יש דברים שאני באמת פחות מאמינה שמאפיינים את דמויות מהעולם החרדי בהתנהגויות של הדמויות.

  • הכותב: "ישראל עשויים בצלם אלוקים, וכשם שלאלוקיהם אין תמונה, אף להם אין תמונה." זוהי דוגמא מצוינת למלל ריק מתוכן.
    לא רק ישראל נבראו בצלם אלוהים אלא כל האדם.
    לאלוהי ישראל אין תמונה? ספר על זה למי שטוען שX נברא ב"צלם אלוהים". כן כן. לאלוהים יש צלם והוא האדם.
    וכמובן, גם לאדם שנברא בצלם אלוהים יש צלם.
    לא יזיק לטעון את המילים במעט יותר תוכן.

    • שלום יענקלה ותודה על הערתך המחכימה.
      אכן, לא דייקתי בלשוני. כיוונתי לומר כי "ישראל מאמינים כי האדם נברא בצלם אלהים", אבל אתה בהחלט צודק שלא רק ישראל נבראו בצלם, אלא כל האדם. אתקן בעקבות הערתך.
      לגבי הערתך השנייה, ממליץ לך לקרוא את מורה נבוכים א' א', ששם מבאר הרמב"ם את ההבדל בין המונח "צלם" למונח "תמונה", או "תבנית". המושגים אינם זהים, ולא לכל דבר שיש צלם יש גם תמונה.

  • מקסים. תודה!

  • בצער רב אני קוראת את כל הנכתב כאן. בצער רב, מפני שכאשר העולם החרדי מתגלה כאן במערומיו אני רואה לאיזו סטייה קיצונית הביאו החרדים את קהילתם מן היהדות האמיתית. האנרכיה, הפילוג, שנאת האחר, שנאת החיילים היהודים שמוסרים את נפשם כדי להגן על קבוצה שכל מה שהיא רוצה זה לחיות מקיצבאות ולא לתרום מאומה לכלל. שליטים שלקחו את הסמכות לעצמם לעוור את עיני הנוער החרדי ולהוליכו אל דרך ללא עתיד, ללא פרנסה, כמיטב חיי השנורר היהודי בגלות.
    מה שהקהילות האלה יודעות בעיקר זה להתרבות. להתרבות ולבקש קיצבאות ולקלל את נותני הקיצבאות שהם שילמו כמיסים למדינה, מתוך שכר שהרוויחו בכבוד בעבודה.
    אין לכם בושה??????

    • סוזן את פשוט לא יודעת על מה את מדברת.
      את לא מכירה בכלל ורק חושבת שאת מבינה ומכירה.
      אני אשה חרדית עובדת במשרה מלאה ומשלמת מיסים בדיוק כמוך. כך גם בעלי. אני מתביישת לקרוא שיש אנשים שחושבים כמוך במדינת ישראל. מתביישת בשבילך

    • חרדים רבים משלמים מיסים יותר מהחילונים
      חרדים רבים תורמים למדינה עוד יותר – לפי השקפת עולמם, אבל אנשים מצומצמים ואגואיסטים לא יבינו את זה

    • נו באמת,
      אין לך מושג על מה את מדברת….
      את קורבן להנדסת תודעה אנטישמית על הציבור החרדי.
      את רק מקיאה כאן מה שמאכילים אותך בתקשורת
      ללא בסיס אמיתי והגיוני
      עצוב לי עליך

    • לא ראוי לתגובה, אבל אולי כבר יסביר איזה חילוני אכול שנאה באיזו נוסחה אפשר כאן במדינה לחיות מקצבאות, אולי יש לי סיכוי להירשם גם לקיצבאות העלומות האלו? למה רק החילונים מכירים את הקיצבאות ואנחנו בעולם האמיתי שלנו צריכים לעבוד כדי לחיות ולפרנס את המשק הישראלי החילוני?

  • התחלתי לקרוא את המאמר ובאמצע הפסקתי, כי לא הייתי יכול לסבול את הניתוק מהמציאות.

    הכותב מביא ביקורת של סוקרטס על מחזה שהיה בזמנו ונותן את אותה ביקורת על סדרה בת ימינו… בעיני אין ניתוק מהמציאות גדול מזה!

    יכול להיות שסוקרטס צדק בכל דבריו, אבל המציאות היא שכבר כאלף וחמש מאות שנה מאז העולם הלך בדרך ההפוכה, אפשר לא לאהוב את זה, אבל זה מגוחך לנסות להחזיר את הגלגל אלף חמש מאות שנה אחורה…

    מה שקורה כתוצאה ממאמרים כאלו, שדור שלם של צעירים חרדים מסתכל על הרבנים/המנהיגים החרדים ולא מבין מה לעזאזל הם מקשקשים בשכל….
    וכשאותו צעיר חרדי מתלבט בנושא כלשהו, הוא לא מעלה על דעתו להתייעץ עם רב/מנהיג חרדי, כי ברור לו שהתשובה שיקבל תהיה מנותקת מהמציאות לחלוטין! ואז הוא מחליט לבד, או פונה לייעוץ מקצועי לא חרדי, וחבל כי הרבנים היום לאט לאט מאבדים את מקומם ההסטורי כמורי דרך לעם, והופכים להזויים שתמיד יאמרו הפוך ממה שאומר השכל היישר.

  • מפליא מאד, אבל רוב התגובות שוללות את שטיסל מכל וכל, וא"כ מדוע קראתם מאמר כה כבד ומורכב על סדרה שאתם מתנגדים אליה מכל וכל, ולכאורה גם לא ראיתם אותה, וודאי אינכם ממשיכים בהתלהבות לעונה 3 הנוכחית אם אתם קוטלים אותה כפי שכתבתם ברוב רוב התגובות שכאן? פשוט אבסורד!
    אלא שראיתם, אתם רואים, ממתינים מדי שבוע בלהט רב, כמו חרדים/ות רבים וטובים, כן בדגש על הטובים.
    חבר'ה מי שחושב שמה שהוא לא אוהב/ מאים עליו/הוא מתביש בו – לא קיים, הרי שאינו מציאותי. ומי חושב שאם יכתוב בפסקנות שאסור לנוער לראות שטיסל – יגרום לנוער לא לראות – תמים. בחורים ובחורות חרדים רבים רואים וראו, הגיע הזמן שנדע את האמת, או נפסיק לחיות לפי הדמיון הפתטי שלנו. זו המציאות, וראוי להתאים עצמנו אליה. כולם ראים? לא. אבל הרבה, הרבה נוער הרבה זוגות, והרבה יחידים שמסתירים. ולמה? כי אנחנו מזדהים עם הגיבורים, לא אחת דווקא משום שהם חיים את מה שאנו מצפינים, את מה שהיינו רוצים לחיות. שולעם שטיסל איננו דמות נדירה, בכלל לא, אתם פשוט לא מכירים את מה שקורה לפעמים לאנשים יר"ש בפנים, קיווע שטיסל איננו השלימזל היחיד, וגיטי בכלל לא נדירה . להרבה גיטיות אצלנו יש בעל שעובר את כל מסכת החתחתים הזו, גם אם לא טס עד מעבר לים לשם כך. הטבע האנושי היה ויהיה מורכב, מסובך וקרוע בין הטוב לרע בין הנכון לכוזב ובין ההכרח לבידור, לא רק ממקום של חיקוי דמויות חיצוניות אלא ממקום של צורך ביציאה מהמשבצת הפרטית המוכתבת השיפוטית והכובלת אל המרחב האינסופי, בין היתר ע"מ לעבות להבריא ולשפר את עולם העמל הפנימי. זה קורה ע"י כל אומנות מוזיקה, ציור, קריאה ודיגיטליות. שטיסל קרובה אל המציאות החרדית המופנמת והמוסתרת של כל אדם מאתנו בשלב זה או אחר בחייו, כשהוא מגלה פתאום שחייו אינם תואמים בדיוק את מה שספרו לו.

  • שטיסל יצירת מופת!!! התחלתי לקרוא את הכתבה, אבל ראתי שמדובר בדברי הבל, אז דילגתי להמשך הכתבה, וגם שם היה כתוב דברי שטות, אז החלטתי שלא לכלות את זמני בקריאת הכתבה. עדיף לצפות בעוד פרק של שטיסל…

    • טוב שלא קראת את התגובות, ההבל שבהבל.
      יש מי שמצפה שהסדרה תציג סיפור מרתק על אנשים חלקים חסרי קונפליקטים ובעיות (גם כי ככה צריכה להיות סדרת טלויזיה, וגם כי זוהמציעות החרדית…….)
      אפי' יש חוכמולוג פילוסוף בעיני עצמו שבטוח ששטיסל וכך כל הקולנוע, מנסה להפוך אותנו לבני משטר ועבדי המדינה.
      מרגיש שאין אם מי לדבר מרוב ניתוק מהעולם.
      עצוב שהחרדים בונים תאוריות על גבי תאוריות, שכל מי שטיפה מחובר למציאות מבין כמה זה קשקושים.

  • המאמר הזה הוא בעצם הספוילר וסרט התדמית לכל מה שאתר 'צריך עיון' משקף.
    אתה חרדי, אבל בעצם אתה חילוני. חי חיי חולין.
    הלבוש שלך חרדי, אך במה אתה חרדי?
    חרדי הוא זה החרד לדבר השם. הלא כן?!
    האם צפייה בסרט כמו שטיסל נכללת בקריטריון של החרד לדבר ה', עד כדי כך שלכותב כה פשוט שכולנו ראינו, וכעת הגיע הזמן לביקורת סרטים?

    צפייה בסרטים נכללת בהליכה לבתי תאטטראות, שהכותב הביא. ההלכה השתנתה בצוק העיתים?

    מדובר גם בעוון של ביטול תורה. שעת צפייה או חצי שעה, בה רשמית אתה לא עושה כלום.

    גם אם יש היתר לנוח ולהסיח דעת, אין היתר הלכתי לצפות בנשים.

    אני מבין מהמאמר שמדובר גם בנושאים 'אינטימיים'. יש היתר הלכתי טהור לצפות בזה?

    גם אם הפרקים שהוקרנו הם טהורים, ואינני יודע האם הם כאלה- מנין לך מה יתרחש בפרק הבא? אתה מצנזר אותם בעצמך? סומך על הבמאים החילונים שלא יביאו לך תכנים מכוערים?

    תגדיר קודם את החרדיות שלך. החרדיות תואמת את השולחן ערוך. סרטים כאלו תואמים אותם?

    כעת, אחרי השו"ע, תתחיל לדון. אולי תדון קודם האם תרבות הבילוי והפנאי שקיבלה לגיטימציה לא נכונה, תואמת את החרדיות, את ההלכה והמוסר היהודי.

    כשסבא שלי, החרדי האותנטי, זקוק להרפייה- הוא פותח קיצור שולחן ערוך.

    אתר חרדי יכול לעסוק בדברים

  • נו נו אז קראת סוקרטס והצלחת למצוא מקום רלוונטי לשטוח את בקיאותך בו )שם ,שם( רק מזכיר לך שכל הביקורת שלו מתאימה לכל דימוי חזותי שיעשו על כל מגזר וכל דמות משחר ההסטוריה, אז מה החידוש? בגלל שלראשונה החרדים רואים דימוי חזותי של עצמם הם ינזקו ?! אוי ויי נקרע מסך התמימות ועכשיו גם לחרדים יש מראה של חצי גוף בקולנוע והחסינות מצורך מהתמודדות עם ייצוג של עצמך בקולנוע- כבר לא קיים . ממש אסון . הם יאלצו סוף סוף להתמודד כמו כל הגזע האנושי שנחשף בתורו לדימוי הקולנועי של עצמו- זה כל האדם תתמודד (אם לא קראת אז תמשיך לבתר סוקרטיים זה שם,שם יום ומיל ועוד רבים) גם הבת של צריכה ללמוד לדעת שכשהיא יוצאת עם בחור היא לא אוליבייה ניוטון ג'ון וחבר שלה הוא לא גון טרבולטה . תתבגרו צאו מהנפתלין זה לתולעים לא לבני אדם

  • קראתי והתרשמתי מאוד!
    אבל ברצוני לשאול. האם הציור הוא רק חיקוי של תרבות מסביב וכו' כמו שנאמר במאמר?
    וכי לא היו ציורים על היריעות במשכן?
    אמנם יש הלכות בגמ' ושו"ע מה מותר ומה אסור. אך מה שמותר הוא רק בדיעבד?

  • הנחות היסוד אינן מקובלות עליי.

    איזו יחידאות או אינדיבידואליות ככ קיימות בעולם החרדי?
    מי שחושב כך משלה עצמו

    בנוסף
    להביא בשנת 2021 תשפא ראיות מסוקרטס ללא הבאת כל התובנות מאותה עת משול לפסיקה פשטנית על פי התורה שבכתב.
    האם היום חס וחלילה מוציאים עין תחת עין?

    מעבר לכך
    עולם הקולנוע והטלויזיה מעשיר מאד את הנפש , כמו הספרות וכולי

    אפשר גם חלילה ליצור יצירות עם ערך ירוד
    שטיסל לא חוטאת בכך

    לעניות דעתי הסדרה הוגנת, מעניינת ומרתקת . גם עבור הציבור החרדי הצופה בה

    מייחל לעוד עונות המשך וסדרות מעין אלה

  • קראתי והעלת לי כמה נק למחשבה
    אבל רוצה להגיב-
    כל אומנות היא בעצם יצירה, בריאה של משהו שאינו קיים.
    זה נכון לציור, לכתיבה (ספרות), להצגות, סרטים וכו'
    לכאורה זה נכון שזה בעצם יוצר לנו בראש מציאות מדומה, אשלייתית
    אך האדם נברא עם שאר רוח – יש לו נפש והיא זקוקה למרחב.
    האדם לא יכול לחיות את חייו במציאות בלי לנשום, להתנתק לרגע, להתחבר למשהו שלמרות שהוא דימיוני, באיזשהוא מקום הוא נוגע בו בנק' מאוד רגישה.
    לאומנות יש כח לפגוש אותנו בלי מחסומים; אז נכון שבגלל זה צריך מאוד להזהר ממה שמכניסים לנו לראש, לנפש ולדמיון אבל אי אפשר לבטל אתזה לגמרי.
    אני מרגישה שזה צורך קיומי (ואל תגידו לי שהתורה מספקת אותו כי זה לא נכון עד הסוף, האדם צריך גם משהו שהוא פחות כבד, משמעותי, קדוש. כמו מן בריחה כזאת)
    אני מאמינה שאומנות על טהרת הקודש זאת גאולה. גאולה לנפש, גאולה לאדם, גאולה לתורה!
    התורה לא מתצתמצמת רק למילים ולאותיות, היא גדולה הרבה יותר מזה – היא פוגשת את האדם בכל רבדי החיים והרגשות שלו. היא נוגעת בו! היא לא מנותקת מהנפש שזקוקה לריגוש.
    >> אני לא יודעת להגיד לגבי שטיסל ספציפית (לא בטוחה אם זאת אומנות נקיה מספיק) אבל כן חושבת שטוב שיש גם סדרה כזאת שגם אם אתה (כותב המאמר) לא אוהב ולא מתחבר למה שמופיע שם, היא לא פרוצה / אלימה וכו' וטוב שמי שמרגיש צורך לברוח לריגוש כלשהו יכול למצוא סרט שגם אם הוא לא מועיל יותר מידי, הוא לא גרוע.

    לגבי זה שאנשים מחקים את מה שהם רואים בקולנוע, זה אולי נכון, אבל בחייאת- בכל חברה אנשים מחקים את סביבתם (ככה נבראנו) ובמיוחד בציבור החרדי שכדי להרגיש שייך אתה חייב לחשוב בצורה מסויימת, להאמין במשהו מאוד מאוד ספיציפי, להתלבש כמו כולם ולהתנהג כמו כולם.
    אז נכון שהיינו רוצים שכל אחד יתנהג כפי שהוא ולא יחקה אבל זה רחוק מלהיות המצב, אני לא חושבת שהסרטים משמעותיים בזה ומעצימים אתזה יותר מידי..

    עוד משהו – אני מאמינה שאומנות זה כלי של הנשמה להביע את עצמה! בתור אחת שאומנות מקרבת אותה לעצמה, לקב"ה.

  • מענין שחרדי לא יצטט את הרב קוק – גדול הפילוסופים היהודים של המאות האחרונות – אבל אינו נרתע מללמוד סוקרטס בבקיאות.
    ולעצם הענין, על אף אריכות הדברים, תופעת הסינמה והתקשורת, שהינם עוסקים בסנסציה ולא במהות וכן, שאינם משקפים מציאות אלא מעצבים אותה (שאלו שנים הם בעצם תורף הדברים הארוכים שלא קראתי אותם עד הסוף), כבר ברורה לכל אדם מודרני חושב. הדברים אולי חדשים לציבור החרדי, שהוא במודע מפגר עצמו לדעת בכל מהלך של הדורות האחרונים, ומחשיב זאת למעלה.

  • יש מקום בעיניי לציין שיוצר הסידרה, יהונתן אינדורסקי, הוא ליטאי, בוגר ישיבת פוניבז'. הוא לא חילוני ולא יוצא בשאלה. הוא למד קולנוע ויצר סרטים על החברה החרדית בברכת העדה. הוא הקולנוען היחיד שקיבל אישור מההנהגה לצלם סרט דוקומנטרי (עוצר נשימה, אגב) על הישיבה עצמה. הסרטים שלו יוצאי דופן בנוף הקולנועי בדיוק בגלל הייצוג שלו של חרדים: ייצוג שהוא בעצמו אמביוולנטי, לא חד-מימדי – ונאמן לתחושת המציאות של יוצר שמגיע מתוך הקהילה ומבקש לספר את אשר על ליבו. לטעמי, על אף הסכנה או הברכה שיכולה להילוות לכך, בכל זאת יש דבר מה שיש להעריך בנאמנות, אהבת אמת לקהילה – עזה כל-כך שהיא מבקשת להציג החוצה את הדבר עצמו – על יופיו וכיעורו, ובעיקר בהרבה סבלנות ואהבה.

  • סבתא שלי שתהיה בריאה, בת 95, לא חרדית, דתיה.
    עכשיו היא מוגבלת זמנית ויושבת הרבה, שאלתי אותה אם היא רוצה לראות שטיסל.
    היא אמרה לי: "לא, ראיתי 2 פרקים וגם זה לא עד הסוף, לא אוהבת את זה. הם צוחקים על חרדים"

  • התגובות אפילו יותר מעניינות מהמאמר! תובנות סוציולוגיות בעידן של תמורות.
    כמי שקראה את הביקורות משני עברי המתרס נראה שעל דבר אחד כולם מסכימים: הסדרה אינה משקפת את המציאות. החרדים טוענים זאת כדי להגן על חלקת אלוקים הקטנה שהקולנוע עוד לא חשף ומבקרי התרבות בצד השני טוענים כי הסדרה מידי מחמיאה לחיי החרדים והמציאות רחוקה מלהיות מעודנת כפי שהיא משתקפת במבטים של קיווע בפגישותיו.
    אז מה ניתן ללמוד משטיסל?? והאם חייבים ללמוד משהו מתכנים לצורך בילוי והנאה?

  • למרות שהמאמר קולע לכמה נקודות חשובוות, ובהן ההשפעה החוזרת והשלילית של המסך על הצופה ועל החברה כולה, יש כאן לדעתי גם החמצה עקרונית. אחת הטענות המרכזיות העיקריות של הכותב, היא שבהצגת החולשות האנושיות ניתנת להם לגיטימציה, כאשר לדעתו מצד האמת דמות כמו קיווע היה אמור להיות מושא לביקורת ולא לחיבה. בעקיפין זו בדיוק הטענה של כותבי הסדרה. דמות חביבה כמו קיווע על התמימות והשלומיאליות שלה אינה זוכה למקום הראוי לה בחברה החרדית, המדגישה, לפחות בשאיפה שלה, אידאלים של שלמות [בעיקר סביב לימוד התורה]. אבל האדם הוא לא שלם. אף אדם. גם לא ה'גדוילים'. הצגת החסרונות האנושיים לא נועדה להציג אותם כמושא לחיקוי, אלא באה להצביע על השבריריות וחוסר השלמות שהנו חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. חוסר הנכונות להכיר בכך היא חיסרון גדול במידות, ועשויה להשפיע לרעה על הציבור כולו שאינו מתייחס בחמלה לחסרונות של עצמו, ולאנשים שאינם עומדים באידאל שהם מציבים.
    בנוסף: הצגת ההיסטוריה של תקופת הגלות כמושא לחיקוי של מהו ראוי מבחינה יהודית גם הוא ראוי לבחינה. נכון. היהודים ככלל לא עסקו לרוב במלאכת הציור והפיסול באלפיים שנה האחרונות [למעט יודאיקה]. אך גם אין לנו עדויות שהם עסקו בשמירה על כושר, בחקלאות, בשיטור, ואף בחלקים שונים של התורה שלא הייתה להם נגיעה ישירה להשרדות הרוחנית שלהם [כמו סדרי זרעים, קדשים, טהרות או עיסוק משמעותי באגדות הש"ס]. ההיקש של 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' על עצם העיסוק בציור ורישום הוא רחוק מאד.

  • ראשית – הערכתי הכנה על מאמרך העמוק והרהוט, אליהו .
    שנית – בנוגע לדמות של קיווע, דווקא אני מצאתי בה דימיון רב לגבר החרדי.

    ודרוש הסבר : להציג אברך רגיל, זה בעייתי קולנועית – כיוון שאין מה להציג…

    לכן, התסריטאי בחר להציג דמות צבעונית יותר, דמות שעוברת מסך בצורה טובה.

    ובדמות הזו – יש כמה מרכיבים שמאוד מייצגים את הגבר החרדי בגילו (20-30 )

    1. – חוסר מימוש של היכולות (רבים בישיבות מגיעים לתובנה שהם מעבירים את הזמן בין קפה לתה),

    גם עקיבא לא בדיוק מצליח, וגם לא בדיוק מנצל את יכולותיו המדהימות.

    2. – בטלה המביאה לידי חטא, עקיבא לא מנצל את עצמו, ומתדרדר לשבת עם "שבורים" , ולשתות לשוכרה,

    כמו רבים מהאברכים, ( ובואו נודה על האמת ! אולי הרוב… ) שהתחושה המתמדת של חוסר מיצוי, והמחשבות הבלתי פוסקות הפנימית על "אולי זה לא בשבילי, הלימוד" – מובילות לרוב, לחטאים אחרים.
    אומנם, יש להדגיש !! לרוב – לא חטאים במובן ההילכתי.
    אך כן, הרבה חטאים של :
    * חטא "להעביר את הזמן"
    " חטא המשפחה יכולה לסבול, העיקר שאני לומד" (כאילו…)
    * חטא בזבוז הזמן היקר, שיכול היה להיות מנוצל לבניית ופיתוח העולם.
    * חטא חיזוק השקר החברתי – אמשיך "ללמוד", העיקר שאני נחשב אברך, גם אם אני לא לומד ברצינות
    * והשלכות נוספות של חיים בחצי-שקר, והבנה ללא יכולת להביע, שאולי זה מתאים לי….

    לכן, דווקא בחירה חכמה עשה התסריטאי, כאשר באמצעות קיווע הוא בחר לייצג מספר אלמנטים חשובים אצל גברים חרדים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל