צריך עיון > סדר שני > השביל והשוליים

השביל והשוליים

-
דבורי וקשטוק מאמנת אישית, זוגית ועסקית, יועצת זוגית ומטפלת רגשית (IMET, NLP)

כמו כל תת-מגזר חרדי, גם העולם החסידי מתמודד היום עם תופעה נרחבת של שוליים שאינם מוצאים את מקומם בחסידות. על השוליים החסידיים והאתגרים היחודיים להם.

כ"ג אב תש"פ

בשני העשורים האחרונים, העולם החסידי מצא את עצמו נאלץ להודות שתופעת השוליים רלוונטית אף אליו. בעבר, התחושה הייתה שנוער נושר הוא "בעיה של אחרים": פליטי עולם הישיבות הליטאי התובעני; בני עדות המזרח מרקע סוציו-אקונומי נמוך; או ילדי בעלי תשובה. הדעה הרווחת הייתה שנוער חסידי הינו מוגן יחסית, ותופעות הנשירה אינן נחלתו. בוודאי שהיו נערים וצעירים חסידיים שהמסגרת הקשתה עליהם, אך אלו בדרך כלל מצאו דרך לנתב את האנרגיות והיצירתיות להקמת מפעלי חסד שונים, למעורבות בצרכי הקהילה, ולשאר פעילויות שהעניקו להם חיבור וערך מזווית אחרת. בתוך המסגרת החסידית, המכילה יחסית, הם לא נחשבו "שוליים".

שנים האחרונות, אין מנוס מלהודות: הבעיה הזאת היא בהחלט גם שלנו. אנו פוגשים יותר ויותר את המשתייכים לשוליים 'החדשים': הם מסתובבים עם מכשירים "חכמים", ללא פיקוח וללא חותמת "כשרות" של ועדה כזו או אחרת; הזקן מטופל; מוזיקה חדשה מתנגנת בנגנים שלהם; ואת חלקם תפגשו בנתב"ג באישון ליל, עוטים כובע קסקט וחולצת טריקו בדרכם לאחת המדינות השכנות כדי לצפות במשחק כדורגל נחשק

אולם בשנים האחרונות, אין מנוס מלהודות: הבעיה הזאת היא בהחלט גם שלנו. אנו פוגשים יותר ויותר את המשתייכים לשוליים 'החדשים': הם מסתובבים עם מכשירים "חכמים", ללא פיקוח וללא חותמת "כשרות" של ועדה כזו או אחרת; הזקן מטופל; מוזיקה חדשה מתנגנת בנגנים שלהם; ואת חלקם תפגשו בנתב"ג באישון ליל, עוטים כובע קסקט וחולצת טריקו בדרכם לאחת המדינות השכנות כדי לצפות במשחק כדורגל נחשק. רבים כבר לא מתאמצים לשבת על ספסל הישיבה, אפילו ב'כאילו'. הם מוצאים עבודות מזדמנות כאלו ואחרות, כאשר רק מאפייני לבוש חסידיים, ולפעמים גם המבטא החסידי, עשויים לגלות מאין באו.

***

הייתי שם בעצמי. אני יודעת היטב כיצד מרגישים בשוליים, כמו גם מה התחושה כשכבר נפלטים החוצה: מחוץ לשוליים, מחוץ לחממה, מחוץ למסגרת. הדיון על השוליים במגזר החרדי נוגע בי אפוא במקום האישי ביותר, מהזווית שלי כאישה חסידית עם היסטוריה של "נערה נושרת". בנוסף, אני פוגשת נשים חסידיות רבות בקליניקה שלי, המתמודדות עם אתגרים דומים סביב ההשתייכות החברתית והקהילתית. מתוך ניסיון אישי ומקצועי זה, ברצוני להתייחס לסוגיית השוליים במגזר החסידי, על היבטיה השונים.

אציין כי העולם החסידי איננו עשוי כמובן מקשה אחת, והוא מורכב ממאות קבוצות, גדולות כקטנות. ואולם, במאמר זה לא אתייחס לחסידות ספציפית, ואף לא אתיימר להקיף את מה שקורה בכל חצרות החסידות באשר הן. במקום זאת, אחלוק את רשמיי האישיים מתוך היכרות ענפה עם נשים רבות מקהילות חסידיות שונות, הן כאלה שהכרתי בצמתים חברתיים שונים והן כאלה שפגשתי דרך תחום העיסוק שלי. אני תקווה שתהיה בכך תועלת לכל הפחות לעורר את המחשבה בסוגיה כאובה זו. נדמה שדווקא היום, בתקופת הקורונה שמשפיעה עמוקות על עולם החינוך החרדי, יש בכך נחיצות דחופה.

 

שוליים חסידיים

לרוב הקהילות החסידיות יש מערכת קיטלוג ברורה למדי באשר לסטטוס של כל חבר בחסידות: עד כמה הוא נטוע עמוק במרכז, פוזל אל השוליים, או אפילו מבוסס בהם היטב. הקריטריונים הללו, ברובם, חיצוניים וקלים לאבחנה. (אלא אם אותו חסיד בוחר להיות "חילוני בארון" ומנהל חיים כפולים, כאשר למראית עין הוא מצליח להציג חזות מושלמת של חבר קהילה הולך בתלם).

קהילות חסידיות רבות מבססות את הגדרת השוליים על שאלת 'איזה מכשיר נייד הוא מחזיק'. האם זה "חכם" או "טיפש", "כשר" או "טמא", "חכם-מוגן" ואם כן –  מוגן באיזו חברה. (כשברקע עומדת הידיעה שישנם חסידים מסוימים המחזיקים מכשיר נוסף באישור או שלא, בכיס הקדמי או בכיס השני, בהיחבא או בגלוי). לכל קהילה חסידית יש את סגנון הלבוש החסידי המיוחד לה, וגם סגנון זה הופך לקריטריון במידת ההתגלשות לשוליים: נצמדים ללבוש או משנים? נוגעים בזקן או לא? איזו פאה חובשת הגברת? מה אורכה וגווניה? בקהילות מסוימות, אפילו נושא רישיון הנהיגה הופך להיות לאבן בוחן. לא, חלילה, רישיון נהיגה לנשים (זו קריאת תיגר ברורה על הקהילה כמעט בכל החסידויות באשר הן), אלא רישיון נהיגה לגברים: הוצאת רישיון חמש שנים אחרי החתונה? אתה במיינסטרים. מיד אחרי החתונה? כנראה שאתה בדרך לשוליים.

עבור אלה שאינם חסידים, אין ספק כי לפחות חלק מקריטריונים אלה מעוררים הרמת גבה. האם רישיון נהיגה או זקן מטופל הם סיבה לראות במישהו שוליים? התשובה היא שכפי שלימוד התורה הוא הערך העליון בחברה הליטאית, לחברה החסידית יש ערכים אחרים שאותם היא מעלה על נס. חצר אחת נוהגת החמרות בקדושה, אחרת בצניעות, שלישית בלימוד הלכה. הנהגות אלו אינן נגזרות מ"השולחן ערוך" אלא מדרכי החסידות, ולכן פעמים רבות אנשים שלא ינקו את החסידות מיום היוולדם מתקשים להבין אותן. אולם הנהגות אלה הן הבסיס לכללים הרבים שעל פיהם מנהלים חסידים את חייהם.

כמו כל תת-מגזר חרדי, גם העולם החסידי מתמודד היום עם השאלה הגורלית: האם לעשות כל מאמץ כדי להשאיר את השוליים בתוך החממה, או שמא ראוי לדחקם החוצה? התשובות הניתנות לשאלה הזו משתנות לא רק מחסידות לחסידות, אלא גם מפריפריה למרכז

כמו כל תת-מגזר חרדי, גם העולם החסידי מתמודד היום עם השאלה הגורלית: האם לעשות כל מאמץ כדי להשאיר את השוליים בתוך החממה, או שמא ראוי לדחקם החוצה? התשובות הניתנות לשאלה הזו משתנות לא רק מחסידות לחסידות, אלא גם מפריפריה למרכז. ישנן חסידויות שבהן היד קלה יותר על ההדק דווקא בערים המרכזיות כמו בני ברק וירושלים: כל מי שלא יעמוד בגדרי הקהילה יורחק ממוסדות הקהילה, ויוכל למצוא פתרון במסגרת אחרת בעיר. בפריפריה, לעומת זאת, שבה מוסדות הקהילה הם המענה היחיד האפשרי בדרך כלל, תופגן גמישות רבה יותר, ומוכנות לקבל גם את אלה שבמובהק אינם בתוך המיינסטרים. בחסידויות אחרות התמונה הפוכה: דווקא קהילות הפריפריה הן שמרניות ושמורות יותר, ואלו יפעילו ועדת קבלה מחמירה המבררת היטב אם המשפחה החדשה עומדת בתקנון הפנימי, ואף ממשיכה לעקוב בשבע עיניים אחרי משפחות חדשות לאחר שהתיישבו במקום, מתוך מטרה לשמר את אופי הקהילה ואת כלליה.

למרות הבדלים מקומיים אלה, ניתן לקבוע כי באופן כללי הקהילות החסידיות מתקשות להכיל את השוליים. בית שקיימת בו תופעת שוליים במגזר החסידי משלם מחירים חברתיים ונפשיים כבדים. לסיטואציה כזו עשויות להיות השלכות קשות על בני המשפחה בכל תחום: החל מחיפוש האשמים ("זה כי אמא שלה עובדת ב…"; "אבא שלה קם מאוחר בשבת לבית הכנסת"), המשך בהתרחקות חברי קהילה מבני המשפחה, וכלה בבעיות בשידוכים. כאילו אם יש ילד אחד שירד לשולי החברה, הרי זה מעיד על שאר המשפחה. כאילו שלמישהו יש ביטוח.

 

מה קרה לחסידות?

ברור היום לכל העוסקים בתחום "הנוער הנושר" כי אף אחד ואחת לא נושר בגלל שאלות של אמונה, אלא בגלל ריחוק רגשי מהמשפחה או מהמחנכים ובשל מצוקות פנימיות שונות. באותה מידה, אני מאמינה שחסיד מן השורה לא הופך להיות שוליים בגלל שאלות בחסידות, אלא מסיבות עמוקות הרבה יותר, שאני חוששת שהעולם החסידי אינו נותן להן מקום ומענה.

העובדה שקהילות חסידית מתקשות מאד, לעיתים יותר מקהילות חרדיות אחרות, בהכלת השוליים שלהן, מעוררת תמיהה מיוחדת. למעשה, כשמעמתים את עקרונות היסוד של החסידות עם התנהלותן של קהילות חסידיות רבות, מתקבלת תמונה מפליאה.

תנועת החסידות – כך חונכנו – התחילה בגילויי קירבה ואהבה לכל יהודי באשר הוא, ללא הבדלים כלל. כל יהודי היה ראוי להתקרב ולהתחמם בחומו של הבעש"ט וחסידיו, שרק רצו לקרב יהודים אל אביהם שבשמים. כולנו גדלנו על סיפורי צדיקים מעוררי השראה על כפריים אנאלפביתיים שהבעש"ט ראה בהם תכונות נעלות, על אף שלבטח לא התנהלו כמו חסיד מן המניין.

גם מסורת החסידות כאן בארץ, אחרי השואה, התחילה בגוונים בולטים של קירוב וחיבוק קהילתי לכל. אדמו"רים שהגיעו לארץ ישראל מאירופה המדממת, הקימו מחדש את הקהילות ממתי מעט ששרדו, ומיהודים שקרבו. הם בנו מחדש את האימפריות שנכחדו, כשהם מאירים פנים לכל יהודי. ה"בית ישראל" זצ"ל היה ידוע כמי שקירב אליו יהודים הרחוקים מחיי חסידות, וברבות הימים הם הפכו לחסידי גור והקימו שושלת חסידית לכל דבר. עדיין ניתן לראות אותם בלי אויזן-זאקן ושאר פריטי הלבוש הגוראי; חלקם אף לבושים כמנהג ליטא; אולם הם חסידים גאים, וילדיהם אינם חריגים במראם בנוף החסידי.

מה השתנה, אם כך? אם החסידות בנויה על מסר של קירוב אל עבודת ה' ואהבת ישראל טהורה והאדמו"רים לפני שבעים שנה ידעו לקבל בזרועות פתוחות כל יהודי, למה מתקשות חצרות חסידיות של ימינו להכיל את השוליים שלהן?

מה השתנה, אם כך? אם החסידות בנויה על מסר של קירוב אל עבודת ה' ואהבת ישראל טהורה והאדמו"רים לפני שבעים שנה ידעו לקבל בזרועות פתוחות כל יהודי, למה מתקשות חצרות חסידיות של ימינו להכיל את השוליים שלהן? ניתן להציע מספר תשובות לתמיהה זו, אך אני מניחה כי אחת מהן קשורה דווקא בהצלחתה הכבירה של תנועת החסידות, להשתקמות המופלאה שהשיגה. הבעש"ט קירב גם כפריים, אולם חלק מהחצרות החסידיות הן כה גדולות היום, שהמערכת מתקשה לטפח קשר אישי אפילו בתוך הקהילה. מאודים מוצלים מאש שטיפחו האדמו"רים אחרי השואה, צמחו קהילות של עשרות אלפי משפחות. חצרות כאלה, לפיכך, אינן כה להוטות לשמר כל חסיד או לגייס חסידים חדשים. הן מעדיפות לשמור על הקיים ולשמר את הגרעין האיתן ואת הציבור שהולך בתלם, במיוחד כשהחצר, על פניו, איתנה מספיק גם כך.

החששות הגדולים בחסידויות כיום אינם ממוקדים בעתידה של החצר, אלא בהווה שלה: בפחד שמא הזולגים לשוליים ימשכו נוספים אחריהם. במערכת החינוך בה גדלתי הרבו לדבר על 'סל תפוחים', כאשר תפוח רקוב אחד בתוכו עלול לקלקל את השאר – ולפיכך יש להוציא אותו מהסל. הדימוי אולי נשמע משכנע, אבל בני אדם אינם תפוחים. ואולי, בניגוד לתפוחים, דווקא התעקשות על שימור החסיד המתקשה בפנים ועטיפתו בקרבה, אמפתיה ואהבה, יגרמו לו להישאר בתוך הקהילה. אני בטוחה, מתוך נסיוני האישי והמקצועי, שאם היו מפנים משאבים נכונים למתמודדים כאלה – הם והשוליים לא היו נפגשים לעולם. אני אחת ההוכחות לכך.

על עצמי אני יכולה להעיד: דווקא החיבוק המשפחתי, הקבלה ללא תנאי (על אף הכאב הנורא שנגרם להורי היקרים ולבני משפחתי), דווקא העובדה שלא ויתרו עלי בשום שלב ודאגו לחבר אותי לדמות משפיעה ומבינה שליוותה אותי באותן שנים קשות ומבלבלות – אלה הדברים שאיפשרו לי לחזור הביתה, תרתי משמע. היה לי ברור שאף אחד לא מתכוון פשוט להשליך אותי מהסל, לטובת שאר התפוחים. ואני אינני המקרה היחיד. יש עוד עשרות כאלו שאני מכירה, שהלכו הכי רחוק שאפשר, והקבלה וההכלה החזירו אותם קודם כל לאבינו שבשמים, ואת חלקם אף לקהילה החסידית.

כיוון שכך, נדרש חשבון נפש אמיתי של העולם החסידי כדי לבחון מה חלקו בהגדלת השוליים. האם אכן אין בכוחו של ה'ביחד' האדיר של החסידות, כל אחת באשר היא, לאחד, לחבר, לשייך ולקשר את אלו שזולגים אל שוליה – או שמא פשוט אין רצון להשקיע משאבים באלו היורדים אל השוליים? מול ממדי השוליים ההולכים וגדלים, שאלה זו, לצד שאלות נוספות של עיסוק בשוליים החברתיים שלנו, צריכה להדיר שינה מעינינו. מדובר בבנים ובבנות שלנו, בנים ובנות יקרים של הקב"ה שקיבלנו בפיקדון. האחריות לעתידם, בוודאי בגילאים הצעירים, בהם לעתים קרובות מתחיל תהליך הנשירה, רובצת על כתפינו.

 

מחיר חוסר השייכות

כאשר אדם יורד ממרכז החברה אל השוליים, אחד המשברים המרכזיים שהוא חווה קשור לתחושת השייכות האבודה. הרגשת שייכות היא צורך בסיסי של ממש, כמו מזון לגוף. כשהיא חסרה, החיפוש אחריה לא ייפסק לעולם. הדבר נכון במיוחד לגבי מי שגדלו בקהילה חסידית, והתנסו בהשתייכות קהילתית מחבקת ועשירה.

נדמה שדווקא החיפוש אחר השייכות הוא המביא חלק מתוך אותם שוליים לחזור בחזרה אל החממה, והפעם מבחירה ולא כמצוות אנשים מלומדה. אולם למרבית הצער, מעטים הם "החוזרים" – מעטים מידי; לעתים קרובות הצעד הבא הוא דווקא לכיוון ההפוך – מחוץ למסגרת הדת לגמרי, חלילה.

פתרון מקורי לשוליים החסידיים נמצא בתופעה חסידית ייחודית: הציבור "הכלל חסידי". ציבור זה לא נוצר, חלילה, מקבוצות שוליים של חסידויות שונות, אלא מתוך איגוד יחדיו של חסידים רבים שלא השתייכו לאחת החסידויות הממוסדות. עם הזמן, עם זאת, מצאו רבים מהשוליים החסידיים את מקומם במסגרות הכלל חסידית. בדרך כלל, המעבר מתרחש לאחר שהם לא חשו בנוח (או נדחו בפועל) במסגרות החינוך של חסידות האם שלהם, אך גם לא רצו לגדל את ילדיהם במסגרות ליטאיות או ספרדיות. מוסדות החינוך הכלל-חסידיים, לפיכך, מהווים סוג של "פשרה". גם בהם, חשוב להדגיש, ניתן למצוא מוסדות שמורים עם תקנון מחמיר ושמירה על גבולות המקובלים ברוב החסידויות – מכשירים מסוננים, כללי לבוש ברורים לילדים ולהורים ו'אורח חיים חסידי', הכולל השקפה חסידית ששונה באופן מהותי מההשקפה הליטאית. לעומת זאת, קיימים גם מוסדות כלל חסידיים שאליהם מגיעות האימהות ברכבן, אין הגבלה לאורך הפאה, האב מסתובב בפומבי עם טלפון חכם נטול הגנה, ומתקיים שיח על נופשים בחו"ל ועל מסעדות שהכשרות שלהן לא הייתה נכנסת לבית חסידי אותנטי.

אלו שהיו בתוך חסידות מגוננת וחמה ועזבו אותה לטובת שיוך "כלל חסידי" נתקלים לעיתים בתחושת חוסר השייכות ואיבוד הזהות, בפרט כשהם עומדים בפני קשיים אמיתיים: מצוקה כלכלית, קשיי זוגיות או עיכוב בשידוכי הילדים. אתגרים אלה מעלים דילמות מהותיות וגעגוע אמיתי ליכולת להיוועץ, להיתמך, ולהיות חלק מתוך קהילה שבה לכל עניין ונושא יש כתובת

ואולם, בכל הנוגע לתחושת השייכות האבודה, הציבור הכלל חסידי מהווה פתרון חלקי בלבד. אלו שהיו בתוך חסידות מגוננת וחמה ועזבו אותה לטובת שיוך "כלל חסידי" נתקלים לעיתים בתחושת חוסר השייכות ואיבוד הזהות, בפרט כשהם עומדים בפני קשיים אמיתיים: מצוקה כלכלית, קשיי זוגיות או עיכוב בשידוכי הילדים. אתגרים אלה מעלים דילמות מהותיות וגעגוע אמיתי ליכולת להיוועץ, להיתמך, ולהיות חלק מתוך קהילה שבה לכל עניין ונושא יש כתובת. כשאני עובדת עם לקוחה כזו, אני מזהה קונפליקטים עמוקים הרבה יותר מאשר השאלות הטכניות לכאורה שעומדות על הפרק. אלה שהיו בעבר "שייכים", ומגלים כעת עד כמה חסר להם גב או גג, נאלצים להתמודד עם מחירן של בחירות שנעשו שנים רבות לפני כן.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים למצב שבו השוליים שעזבו קהילות יציבות מכירים בצורך לשייכות, ולפיכך מנסים ליצור אותה בינם לבין עצמם, אם בבתי כנסת משלהם או בפעילויות משותפות. הפסיכולוגיה מלמדת אותנו שעבור ה"לא שייכים" יש קבוצת השתייכות משלהם, שבה כל אחד מהקבוצה מנסה להיות חלק. אני מאמינה שאנחנו כרגע רק בתחילתו של עידן שבו השוליים הופכים להיות קבוצה משמעותית מתמיד. את ההשלכות של ההתרחבות הזו, במקביל לדגש על ההשתייכות לקבוצת "לא שייכים" משלהם, נוכל לראות רק בעוד אי אלו שנים, ואז עלול להיות מאוחר מידי.

אלה שכבר מצאו להם שיוך חברתי חדש, עם זאת, כבר אינם ראויים באמת לתואר "שוליים". הם נפלטו מקהילת הבית שלהם ומצאו קהילה חדשה. אלה שאכן מתאימים להגדרת השוליים הם האנשים הנחצים בין תחושת השייכות ותחושת חוסר השייכות. הם לא כאן ולא שם. קריעה זו לא תמיד מתבטאת בסממנים חיצוניים, אלא פעמים רבות מתחילה מבפנים, בתהליך של בירור פנימי שיש לו השלכות לא פשוטות על יציבות הבית, זוגיות וחינוך הילדים.

 

סופם של שוליים

השוליים החרדיים, אלו "היושבים על הגדר", מתקשים להיות שוליים לאורך זמן. עבור אנשים הרגילים לחיי קהילה, ההימצאות בשוליים היא רק שלב ביניים. מציאות החיים מכריחה את האדם לבחור בחירות ולעמוד מאחוריהן, והיא אינה מניחה לעמוד לנצח במצב של "לא פה ולא שם".

אחד ההבדלים הגדולים והמוכרים בין עדות המזרח לעדות אשכנז הוא התמורות שעוברות על יהודי שעוזב, גולש אל השוליים, ובסופו של דבר בוחר לפרוש מן הקהילה. "היוצאים" בעדות המזרח נשארים כמעט תמיד עם לב חם למסורת: בדרך כלל יישאר אצלם מקום לחגים ולשבתות, ולחוויות המשפחתיות במסגרתם, גם אם הם רחוקים מדרך התורה. רבנים ואנשי דת יהיו לעולם חשובים ונכבדים בעיניהם, ואירועים כמו חתונות או בר-מצוות יתאפיינו בקו מסורתי מובהק.

בעדות אשכנז, לעומת זאת, ניתן לראות הבדלים גדולים מאד בין אלו היורדים לשולי החברה. יש לא מעטים שנוטשים ברעש גדול, מתוך מרירות עמוקה ומתוך רצון "לעורר את העם" ולספר בגנות הקהילה שאליה הם השתייכו. עזיבה כזו מתאפיינת בכעס גדול ורצון להתרחק הכי רחוק שאפשר – מהקהילה הקרובה, ולרוב גם מהדת.

לצד אלה, הכרתי גם לא מעט חסידים שעזבו את הקהילה, אך נראים ומתנהגים כיהודים שומרי תורה ומצוות לכל דבר. בחיי היומיום, לא נראה בדל של קשר בינם לבין החסידות המפוארת שממנה הם ינקו. למרות זאת, הם שבים אליה כמו פרפר אל האור אחת לכמה זמן, רק כדי להתחמם מאורה, לספוג מאווירתה המיוחדת, ולהיטען באנרגיות רוחניות. את השוליים-לשעבר האלה תמצאו מסתופפים בבית המדרש המרכזי של החסידות בשלושת הרגלים, עיניהם מרותקות לאדמו"ר, שם הם שואבים מן השורשים עד לפעם הבאה. לעתים, אלו קשורים בנפשם עוד יותר מהעומדים שסביבם, אלה שמעולם לא פזלו אפילו לשוליים.

עתידם של השוליים, לפיכך, אינו מוכרע מראש. הגישה הקהילתית כלפיהם צריכה לקחת בחשבון את כל האפשרויות, מתוך ידיעה אחת ברורה: רוב הנמצאים בשוליים לא יישארו שם לעולם. הכיוון שאליו יפנו בהמשך, תלוי, בין השאר, באופן שבו הקהילה תתייחס אליהם, ובשאלה האם היא תמצא דרך לגלות כלפיהם אהבה וקבלה למרות הכל

בחירות אלו אינם תלויות רק באופי הנדחקים לשוליים, אלא במידה רבה גם בדינמיקה הנוצרת בינם לקהילה ולמשפחה. כאשר הקהילה מסרבת להתחשב ולהכיל למרות ועל אף הכל, והמשפחה מרחיקה מחשש לשידוכי הילדים ולשאלת ה"מה יגידו", העזיבה תתרחש בכעס ובטריקת דלת. וכן להיפך: גישה מקרבת ודלת פתוחה יכולים לגרום לאלה שגלשו לשוליים לבחור לעלות חזרה על המסלול. גם אם הם לא ישובו להתהלך ברחוב המרכזי, הם לא יחסמו לחלוטין את דרך הגישה אליו.

עתידם של השוליים, לפיכך, אינו מוכרע מראש. הגישה הקהילתית כלפיהם צריכה לקחת בחשבון את כל האפשרויות, מתוך ידיעה אחת ברורה: רוב הנמצאים בשוליים לא יישארו שם לעולם. הכיוון שאליו יפנו בהמשך, תלוי, בין השאר, באופן שבו הקהילה תתייחס אליהם, ובשאלה האם היא תמצא דרך לגלות כלפיהם אהבה וקבלה למרות הכל.

ברוב המקרים, מספרת לנו הסטטיסטיקה, נתקשה להחזיר את אנשי השוליים אל השביל ממנו ירדו. אבל ידע זה אינו נותן לנו פטור מהשקעה בהם, מגילוי אכפתיות, קבלה והכלה, מהתנהלות המבוססת על אהבת ישראל אמיתית, כפי שלימד אותנו הבעש"ט. כשהשוליים הללו יבחרו להם שביל אחר, נרצה שזה יהיה שביל של תורה ומצוות, שביל בטווח ראייה של שביל ילדותם, גם אם לא ימשיכו בדרך החסידות. זה אמנם עצוב, אולי, שחבר קהילה עוזב אותה, אבל יש עזיבות עצובות יותר ופחות. היחס הקהילתי הוא זה שיכול לעשות את ההבדל.

תמונה: Mariusz Cieszewski

7 תגובות על “השביל והשוליים

  • למעט תובנות אישיות מאד המוטלות בספק רב, אין בכתבה שום פן המסתמך על מחקר ובדיקה מעמיקה בנעשה בחסידויות השונות, מה גם שהתופעה קיימת כבר למעלה מעשרים שנה ואינה תופעה חדשה כלל וכלל.
    האמת היא אחת: תלוי מאד מי הוא העומד בראשה של החסידות, ועד כמה יש גישה והכירות בינו לכלל חסידיו באופן אישי.
    בחסידויות בהן מנהיג הקהילה מכיר כל חסיד באשר הוא וישנה גישה אישית בינו לבין כל חסיד וחסיד, וכאשר מתעוררת בעיה, מטופלת היא באופן ישיר ע"י מנהיג הקהילה, בשום שכל ובהכלה, מעטים הם מקרי הנשירה עד אפסיים.
    אולם בחסידויות בהן אין קשר ישיר בין מנהיג הקהילה לחסידיו והטיפול בבעיות בכלל ובבעיות חינוך בפרט מנוהל בידי אנשי החצר לפי הגדרות נוקשות וכוללניות, מקרי הנשירה גדולים בהרבה.
    ההבדלים בין החסידויות אינן בהכרח תלויים בגודלה של החסידות או בחוסנה הרוחני כי אם כאמור באישיותו ובמעורבותו של מנהיג הקהילה בנעשה בחסידות בכלל ובקשר עם חסידיו בפרט.
    חסיד היודע שרבו מתעניין בו ובמעשיו, חסיד היודע שבעת מצוק ומצור כבעת שמחה יכול הוא לפנות לרבו ולתנות בפניו את העומד על לבו, באופן ישיר וללא מתווכים, ויקבל עצה מחכימה המתאימה לו ולרוחו, לא במהרה יפול לשוליים.
    משכך על העומדים בראשי המחנות מוטלת האחריות והחובה לדאוג לצאן מרעיתם, לשמש להם לאב רוחני וגשמי, ללטף ולחבק בעת צרה וצוקה, לאהוב ולהשפיע באופן ישיר ואישי, ואו אז לא ידח מהם נידח.
    ואם תשאל השאלה וזאת מניין לי?
    התשובה היא, המצב הטוב יחסית במחנות אותם מתי מעט ממנהיגי הקהילות המוסרים נפשם גופם ממונם ועיתותיהם למען צאן מרעיתם, ללא עסקני ביניים וללא הנחתת הוראות וכללים ציבוריים, תוך בחינה מדוקדקת לכל הוראה ובקשה האם ושמא מדובר בגזרה שאין היחיד יכול לעמוד בה.

    • תודה על המאמר המעניין!!!

      הייתי רוצה להגיב לתגובתו של David, ובעיקר לשורה הראשונה שהנכתב במאמר מתבסס על תובנות אישיות ולא על מחקר ובדיקה מעמיקה.

      אני מצטער על ההכללה, אבל לדעתי הדבר משקף את המקום ממנו מגיעה הכותבת – היא מצהירה שהכשרתה היא: "מטפלת רגשית (IMET, NLP)" (אגב, זה IEMT ולא IMET, נכון?).

      נדמה לי שההבדל בין מטפלים שמגיעים מעולם האקדמיה והמדע למטפלים בשיטות הלא אקדמיות כמו NLP, היא המתודולוגיה וצורת ההיסק.
      במדעי החברה קיים דגש רב על שיטות מחקר סטטיסטיות ומדויקות להסקת מסקנות ולגיבוש נתונים, וקיימת זהירות רבה ומקצועיות כאשר באים לתאר תהליכים חברתיים ומציאות חברתית.
      לעומת זאת, החניכים של השיטות שאינן מדעיות רגילים ללמוד חומר שמבוסס על תובנות אפריוריות, ולכן גם כאשר הם באים ללמוד את המציאות ולתאר אותה הם משתמשים בתובנות ובתחושות אישיות.

      זו התובנה האישית שלי, שגם אותה לא בדקתי בכלים מדעיים… אבל זו תחושה שלי כמי שנמצא באקדמיה ומנהל שיחות עם מטפלים שאינם אקדמאיים.

  • המאמר מציג מציאות כואבת שלעניות דעתי אינה מתיחסת דווקא לציבור החסידי אלא מתיחסת למציאות של כל חברה ככלל.
    הזדהתי מאוד עם הכאב שמציגה הכותבת עם כי אני רואה תהליך הווצרות "השולים" באופן שונה ואשמח להרחיב את דעתי על כך.
    לפי תאורייה של הכותבת המעבר לשולי החברה ע"י פעולות המביעות "אקטינג האוט" מובילות לתחושת אי שיכות של
    הצעיר, ואולם התהליך למעשה מתחיל עוד קודם, כשתחושת אי השיכות המופנמת אצל החסיד, או הליטאי או המתנחל הצעיר בתהליך צמיחתו, מובילה אותו לפעולות אנטי קונפורמיות.
    כשתחושת השיכות קימת הנפש מוכנה לשלם מחירים ואף מחירים כבדים כדי להיות חלק ממשהו ראוי בעיניה.
    תחושת חוסר השיכות המופנמת עלולה להיווצר: כך לדוג' ילד בעל קשיים לימודיים שעליו להאבק על לימוד גמרא ומשניות בעל פה כי כולם כך, ולזנב אחרי חבריו למרות מאמציו המרובים. תחושת חוסר שיכות עלולה להיוצר ע"י בית בעל גבולות נוקשים מידי הגורם לילד המעיז לבטא דחפים השונים מרצון הוריו תחושת נחיתות וכד' ,
    בנוסףתחושת חוסר שיכות עלולה להיות מופנמת ע"י הורות לא שייכת, כפי שתארה זו הכותבת "האם שעובדת ב…"

    בעבודתי כמטפלת (בעלת תארים אקדמאים..) פגשתי נערה השיכת לזרם מאפשר מאוד, האמון על אהבת ישראל ועל קרוב רחוקים, כמו על מכשירים חכמים ועודשהיתה שיכת לקבוצת שולים ענקית וביטאה את רצונה הכמוס מהוריה לפרוש מהדרך, לא הכנס לנסיבות האישיות של נערת חמד זו, כמו על הפרמטרים הנוספים המחמירים והתובענים שנדרשה להם והתקשתה לעמוד בהם כדי להיות "שיכת" .

    תנועת החסידות בעבר אימצה בחום אנשים שכמהו לתחושת השתיכות ובתהליך זה אימצו בנים להורים מתקרבים את הקודים המקובלים כדי להיות חלק, לעומת נפשות כאובות מבפנים שאלהם מתיחסת הכותבת כשולים שלא השיגו את תחושת ההשתיכות המיוחלת.
    האם תפקידה של הקהילה החסידית הוא לשמור על אחרון בניה מתחושת חוסר שיכות? הלוואי.. הקהילה עצמה נאבקת אף היא בגבולות המגדירות אותה כקהילה כשמחיר הרחבת השולים, עלול להיות מחיר הקטנת המרכז…ויצירת סטנדרטים חדישים שהקהילה לא מסוגלת ובעיקר לא מעונינת תמיד לשלם..
    במקום לקרוא לקהילות לתקן את דרכיהם, בתהליך כנראה לא ממש מעשי הייתי רוצה לקרוא להורים להתבונן על ילדהם ולבדוק עד כמה המסגרת מתאימה לילד מכילה אותו , ומצליחה לספק לו תחושת ערך עצמי ושיכות, עד כמה ניתן לפצות על קשיים במסגרת באופנים אחרים שיצרו בילד תחושות חיוביות, עד כמה מקומו בבית בטוח וראוי, גם אם יש לו מאווים שונים משל הוריו או אחיו הגדולים.
    ומאידך רצוני לבקש מההורים לבדוק את עצמם, עד כמה הם בפנימיות שלהם מוכנים להיות חלק ולשלם את המחירים על כך.
    מותר לאם לעבוד בעבודה שונה, ומותר לאבא להחזיק מכשיר לא כשר אם זה באישור האדמור ורוח ההשתיכות נושבת בבית..
    כותבת יקרה!
    כשאת מתארת את תהליך חזרתך אל החסידות, את מתארת את תהליך חזרתך למשפחתך שלא וותרה עליך אף רגע ונתנה לך תחושת של שווה וראויה לאורך כל הדרך.
    אשרי הוריך!!!

  • מסכימה עם המשפט הראשון של DAVID יותר מאשר עם המאמר
    להערכתי הסקת המסקנות של כותבת המאמר היא מנקודת ראות מאוד אישית ולא בהכרח נכונה על הכלל ובוודאי מבלי לראות את האחריות המונחת על אנשי חינוך ומורי הדרך ביחס לכלל כולו.
    ול DAVID שטוען שהאמת היא אחת, צר לי לאכזב אותך אבל מה לעשות שאין אמת אחת.
    העניין היותר כואב שעולה מהמאמר הממחיש ומאפיין את הדור בו הכל שפיט, כולל אדמו"רים ואנשי חינוך איך נכון/לא נכון לנהל או להתייחס (לתפוח רקוב למשל…)
    כתוב: "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים" (מסכת שבת קי"ב, ב) מבוטא כאן הפער העצום בין הדורות, לומר שההבדל הוא מהותי, מלאכים-אנשים, אנשים-חמורים, ולא הבדל כמותי של דרגות בלבד (שוליים/מרכז וכו'). וצדיקי הדורות הוסיפו כוונה שאם אנו מאמינם בכך שראשונים היו כמלאכים אזי אנו ראויים לתואר בני אדם, אך אם אנו מעריכים ומביטים ומתייחסים לצדיקים כאל אנשים רגילים אז אין אנו אלא בגדר חמורים בלבד.
    ואין מי שראוי לשפוט או להבין בנושאים גבוהים כ"כ.
    טוב שיש את המטפלים והפסיכולוגים שיעשו את עבודתם נאמנה מבלי להתיימר לגלוש לתחומים לא להם.

  • העתק מהכתבה "באותה מידה, אני מאמינה שחסיד מן השורה לא הופך להיות שוליים בגלל שאלות בחסידות, אלא מסיבות עמוקות הרבה יותר"
    אני חושב ורואה בחסידיות רבות, שבמידה רבה הרבה מהם כן עוזבים את חסידות האם בגלל חוסר ענין בה, כשאין לחסידות מה למכור לצעירים חוץ מסממנים חיצוניים שיריים מהעבר, או אירועים מלכותיים נטולי תוכן, ובדרך כלל אלו לא יהיו שוליים במובן ההתנהגות החיצונית, קרי: לבוש, זקן מטופל וכו', אלא יותר יחפשו מקומות שיש להם משהו לנשמה, דוגמת כמה משפיעים בדורנו שהם אדמורי"ם בלתי רשמיים וכדו' או חסידיות בעלי אופי יותר מחשבתי.
    בקיצור, במידה רבה זה תלוי מה יש לחסידות למכור.

  • כאחד שגדל במשפחה מעורבת – אמי בת נכדה של גדולי תנועת המוסר ואבי נצר למשפחת אדמו"רים בנש"ק [אחרי השואה הכל היה אפשרי אני לא צעיר אני כבר עוד מעט מחתן נכדים] – גדלתי כל הזמן על הקונפליקט בין עולם הישיבות לבין תנועת החסידות. למעשה זכיתי לרב גדול שלמעשה באופן פורמלי היה שייך לתנועת החסידות אבל הוא שילב מוטיבים מחוץ לתנועת החסידות [לא אפרט איזה כדי שלא תזהו אותו], והוא הכיר את נפשי הסוערת ואמר לי משפט כזה: תהיה חסיד תהיה מתנגד העיקר תלמד. הלכתי לפי הכיוון הזה. אצלי השולחן ערוך קודש קדשים, אבל מצד שני המוטיב החסידי מח שליט על הלב קדוש אצלי לא פחות. הייתי אומר ששניהם משתלבים אצלי ואף אחד לא על חשבון השני.

    ועכשיו לבעיות שיש בתנועת החסידות, שהם הדחיקו את זה כל השנים וכעת זה קופץ להם בפרצוף. כל חברה בנויה על תחרות ועל שאיפות לגדול. זו עובדה, אם זה בשאיפה להיות רמטכ"ל או להבדיל גאון הדור או להבדיל מיליארדר או זמר מהולל. זו העובדה בשטח שאין עליה עוררין, ולמעשה בחברה הליטאית והספרדית יש לך את האפשרות הזאת וגם איכשהו אצל שרידי תלמידי החת"ם סופר. לעומת זאת, אצל החסידים יש בעיה חמורה מאוד: א' ברגע שהשאיפות אינן לגדול בתורה מתחילה סטייה. אמנם לפני 250 שנה היא לא הורגשה בגדול למעט אצל בודדים שהתפללו שחרית ב10 בלילה, היום החסידות מתנתקת לאט לאט מהיהדות המקורית [זה לא נעים לשמוע אבל זו עובדה], למשל בימים האחרונים להתעקש במסירות נפש על אמונה תפלה שאין לה שום מקור ביהדות כנסיעה לאומן. החת"ם סופר התנגד נמרצות לתנועת החסידות עוד יותר מהגר"א אפילו מפני שהוא חשש שהם יעשו מעיקר טפל ומטפל עיקר, כעת רואים כמה הוא צדק.

    אבל יש כמה דברים חמורים מאוד בתנועת החסידות שאם זה לא ייעצר הנשירה שם תהיה אלף מונים יותר מהליטאים ומבני עדות המזרח: זה המושג של ירושת האדמו"רות, דבר שלטווח ארוך מסוכן מאוד. אחת הסיבות שבעם ישראל כל הדורות אחת העבירות הכי חמורות הייתה בזיון תלמיד חכם שהגמרא בראש השנה אומרת יורדין לגיהנום ונידונים בו לדורות, הוא מפני שברגע שהורים היו מכבדית תלמידי חכמים הם היו גורמים לילדיהם לשאוף להיות תלמיד חכם או אשת תלמיד חכם וברגע שמעריצים דמויות אחרות זה מאוד מסוכן כשילד רואה שלפעמים יורש הוא אפס מאופס, והוא אמור להיות בראש השלחן, הדור הראשון לפעמים עושה זאת מחמת אינטרסים [בחסידות שאני רשמית שייך אליה למרות שאיני אוחז מהאדמו"ר שם קוראים לזה "קופת חולים"], אבל הדור הצעיר שגודל והיום העולם פתוח לא נמצאים בשטעטעל והוא רואה יהודי כמו למשל רבי חיים קנייבסקי או רבי דב לנדא ועוד והוא רואה שהאדמו"ר שלו בכלל לא בכיוון הזה או שהוא חי חיים כפולים או שהוא עוזב למעשה את החסידות – הוא נשאר עם הלבוש אבל כמעט ולא רואים אותו בטיש [אם בכלל] לקווטלאך הוא מתחמק מללכת והם הוא כבר כן הולך הוא עושה את זה כמו שכפאו שד.

    לי היה נס שאשתי לפחות לא הייתה שייכת לתנועת החסידות. בגלל מעמדי בחסידות שאני שייך אליה מעלימים עין מזה שכבר לפחות 11 שנים לא הייתי בטיש ולא הגשתי קוויטל, אבל לא כל אחד יכול את זה. מצד שני לעבור אל הליטאים מסוכן שבעתיים כל הזמן בישיבה יש שם אולי ערך ללימוד תורה [הרבה פחות מהתקופה שהייתי בחור אבל בכל זאת יותר מהחסידים], אבל בבין הזמנים הם נותנים גט לקדוש ברוך הוא. מה שלדעתי יפתור את כל הבעיות של הציבור החרדי וזה יהיה עניין של זמן מתי שכולם יתעשתו וזה לא שאלה של כן או לא אלא של מתי זה שיצטרכו להחליף לגמרי את ההנהגה בציבור החרדי כמו שלפני כ400 שנה היה בפולין ארגון בשם ועד ארבע ארצות שהסתאב ובמקומו קמו תנועת החסידות ותנועת המוסר, שכרגע גם הם הסתאבו צריך להחליף את כל ההנהגה בציבור החרדי.

  • היום לאחר יום כיפור אחרי שחלק גדול מהאדמורים התנהגו בזלזול בהנחיות הקורונה מתחת לכל ביקורת חייבים להחריף את הטון מאוד נגד כת החסידים עד כדי חרם חוזר [בכלל צריך לעשות גזירת נידוי חרם שמתא על כל אלו שמפירים את ההנחיות להחרים אותם בכל חומר הדין אין לנו את הכלים להכות בהם פיזית ולגזור להם את האף המבצבץ מבעד למסיכה]

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל