אנחנו כבר כמעט אדישים לכותרות מהסוג הזה: אשה נשואה שמצאה את 'אהבתה האמיתית' ועזבה את משפחתה, או גבר שגילה את זהותו המינית והשאר היסטוריה. הסיפורים האלה ממוסגרים כמעט תמיד כיציאה מחושך לאור, תהליך של התגלות עצמית שאין להילחם בו. הרי מי אנחנו שנשפוט אדם שמוצא סוף־סוף את 'האמת הפנימית' שלו? ואיך אפשר לבקש ממישהו לדכא את טבעו או את אהבתו?
לא אשכח לפני כמה שנים את הסערה הגדולה סביב ניקי גולדשטיין שהדגימה סיפור מוכר מאוד בדור שלנו: אדם מגלה את עצמו – ולכן עוזב. הוא מספר בראיון שהוא עד כדי כך אהב את אשתו (כיום גרושתו), עד כי מעולם לא חשב שמשהו יוכל להפריד ביניהם. הוא אינו טוען שסבל, לא מדבר על קונפליקט עמוק, רק על בהירות. רגע שהוא כבר לא יכול היה להישאר בתוך חייו והיה חייב לוותר על כל מה שהכיר למען ה"אני" האמיתי שלו.
התבנית הזו – השפה של "מצאתי את עצמי", "נפלה עלי תודעה חדשה", או "לא היתה לי ברירה אלא להקשיב לקול הפנימי" – הולכת וחודרת גם לעולמות שבעבר עמדו בקונפליקט מהותי עם רעיון האותנטיות המידית
נראה שהתבנית הזו – השפה של "מצאתי את עצמי", "נפלה עלי תודעה חדשה", או "לא היתה לי ברירה אלא להקשיב לקול הפנימי" – הולכת וחודרת גם לעולמות שבעבר עמדו בקונפליקט מהותי עם רעיון האותנטיות המידית: החברה הדתית והחרדית.
באחד הפודקאסטים שפורסמו בשבוע האחרון מספרת יוצרת חרדית מוכרת – מי שהיתה סמל לאמונה וליצירה דתית – כיצד עזבה את בעלה לא מתוך סבל ולא בעקבות משבר, אלא כי חוותה תודעה חדשה. היא מתארת זאת כמהלך שלא בא ממנה אלא אליה: רגע של הארה פנימית, כמעט מיסטית. כמו חזרתה בתשובה בעבר כך גם כאן – העולם הישן נשמט מתחת רגליה, ובמקומו נבנה פתאום עולם חדש. "מהלך שמימי", היא מכנה אותו. לא חולשה, גם לא אשמה, אלא כניעה לרצון גדול ממנה.
וקשה שלא להתרשם. נדירות הפעמים שאדם מתאר מהלך כל־כך קיצוני בלי דרמה מיותרת ובלי הצדקה מוסרית רפויה. היא אינה מנסה לייפות, רק מתארת את האמת הפנימית שלה כפי שהיא נחוותה. ואולי דוקא משום כך התחושה חזקה כל־כך.
בדיוק בגלל הכנות הזו קשה יותר לשאול: האם אמונה עזה אכן משחררת את האדם מהתחייבות מוסרית?
האם כל קריאה פנימית המוגדרת 'אלוקית' מצדיקה ביטול של הבטחות ישנות, פירוק בית או נטישת משפחה? האם באמת ניתן להבחין בין הארה אותנטית לבין תעתוע רגשי עטוף בהצדקה אידאולוגית?
אותנטיות או התחמקות? הפסיכולוגיה של בגידה בעידן הרוחני
הפסיכותרפיסטית אסתר פרל בוחנת בגידות בזוגיות לא בתור כשל מוסרי פשוט, אלא כקרע זהותי – ולעתים אפילו כהתעוררות קיומית. לדבריה, רבים מהאנשים הבוגדים אינם עושים זאת מתוך סבל במערכת היחסים אלא דוקא מתוך מפגש מפתיע עם עצמם. "בגידות הן לעתים קרובות דרך שהאדם מנסה לגלות את עצמו — חיפוש אחר זהות חדשה, או שאבדה לו," היא אומרת.
אנשים לא בוגדים כדי לצאת מבני זוגם, היא טוענת בהרצאת טד פופולרית, אלא כדי להרגיש שהם חוזרים לעצמם. הרומן עבורם איננו רק חיפוש אחר ריגוש אחר, אלא ניסיון לגעת בגרסה נשכחת של עצמם: גרסה חיה יותר, נחשקת יותר, משוחררת. כך נעשית הבגידה למעין שביל עוקף אל תוך עצמיותם.
התוצאה היא פרדוקס מטלטל: אדם שמשקיע את כל הדמיון, האנרגיה, היצירתיות והסיכון כדי לבנות קשר אחר, בעוד שלפחות בחלק משמעותי מהמקרים, די היה ב־10% מהמרץ הזה כדי להחיות את הקשר המקורי.
הפרספקטיבה של פרל מתעקשת להתמקד בזהות האינדיבידואלית ולא בקשר: הרומן החדש לא מבוסס על בעיות בזוגיות הקיימת אלא על המרחב הנפשי שהאדם מבקש ליצור לעצמו מחוץ להגדרות שהוא עצמו בנה. במובן הזה הבגידה אינה תמיד בריחה, כי אם פריצה שלא יכולה בתנאים הקיימים להתקיים במקום המוכר. (משום כך היא גם רואה תקוה גדולה בריפוי מערכות יחסים שעברו בגידה ומאמינה באפשרות להביא אותן למקום הרבה יותר טוב, גם אם אין היא ממליצה לשבור אמון מלכתחילה.).
אולם עם הזמן מתברר שהרצון הזה לפרוץ על ידי לפרק, לעזוב, להתחדש, אינו ערובה לאותנטיות או לצמיחה. פעמים רבות דוקא הוא מסתיר את ההפך. הוגה הדעות הדני סרן קירקגור, שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם הדתי, כתב רבות על הפיתוי של האדם לברוח מהקיום האמיתי שלו, באמונה שהוא דוקא חי אותו. "המחלה עד מוות", אחד מספריו המרכזיים, עוסק בדיוק בכך: איך אדם יכול לחיות את כל חייו בתוך הונאה מבלי לדעת שהוא מרמה את עצמו. הבעיה לדעתו איננה רק שקר, אלא שקר עטוף בתחושת אמת. התחושה שאני "סוף סוף עצמי" עלולה להיות התחפושת העמוקה ביותר של הניכור.
קירקגור טוען שדוקא הרצון לחיות מתוך "אמת פנימית" הוא מסוכן כשהוא אינו נבחן מבחוץ – כשהוא הופך בעצמו למקור הסמכות. זהו הקיום האסתטי: חיים שמונעים מרגש, מתשוקה, מהארה פתאומית. לעומת זאת, הקיום האתי הוא קיום שהאדם לוקח אחריות על חייו גם כשאין לו ודאות. הוא בוחר, גם כשאין הארה. הוא נשאר, גם כשהלב נמשך למקום אחר.
האמונה בעיניו איננה מימוש עצמי אלא ויתור עצמי למען דבר מה גדול מן האדם. לכן, כשהוא משתמש באלוקים כדי להצדיק נטישה, ולא שואל אם יתכן שהקול הזה בתוכו הוא קול מפתה עוקף־מאמץ, הוא עלול לא רק לשגות אלא ללבוש את בגדי הקדושה בדיוק ברגע שעליו להסיר אותם.
ההבחנה הזו חשובה מאד לשיח על פירוק קשרים בשם הארה. היא מאלצת אותנו לשאול: האם מה שקרה כאן הוא גילוי אלוקי, או רק שחרור מדאגה מוסרית? האם תודעה חדשה באמת מזמנת צמיחה, או היא רק עוקפת את הכאב שבהישארות?
גיבורת הספר מוותרת על כל המחויבויות הקודמות, כולל על בנה האהוב, למען הטוטאליות של אהבה – אהבה שאינה סובלת פשרות, שאינה יכולה לחיות לצד מחויבות ישנה.
זו אינה שאלה חדשה שהאנושות מתחבטת בה. אנו פוגשים אותה בספרו המפורסם של טולסטוי 'אנה קרנינה'. גיבורת הספר מוותרת על כל המחויבויות הקודמות, כולל בנה האהוב, למען הטוטאליות של האהבה – אהבה שאינה סובלת פשרות, שאינה יכולה לחיות לצד מחויבות ישנה. כשלא קיבלה את האהבה כפי שקיוותה היא ויתרה גם על חייה. זו דמות שכובשת את הדמיון התרבותי שלנו לא בגלל מוסריותה, אלא בגלל הקצה שעליו היא עומדת: אשה שאינה מוכנה לשהות עוד במה שנראה לה כשקר, גם במחיר של הכל.
לעומתה מציב טולסטוי את לוין – גיבור מסוג אחר. הוא אינו מוותר על עצמו, אך גם אינו מוותר על העולם שבנה. הוא לא פורץ החוצה, אלא חורש פנימה. לא מתוך הארה, אלא מתוך התמסרות. לא מתוך להט, אלא מתוך עמל יומיומי. אצל לוין, האמת לא באה באור גדול ופתאומי אלא בבהירות אטית, כמעט אילמת. דוקא שם, בקיום חסר הדרמה, מתגבשת אמונה שמכילה מורכבות, נאמנות, והסכמה להישאר גם כשקשה.
פרוגרסיביות בעטיפת קודש
הפריימינג של המעשה שבחרה אותה אשה להציב מאותת בעיני על תופעה רחבה יותר: חדירת שפת האינדיבידואליזם הרוחני גם לתוך קהילות שמרניות. המושגים משתנים, אך התנועה זהה: חיפוש בלתי פוסק אחרי העצמי, גם במחיר של פירוק.
היוצרת החרדית, כמו רבים ורבות אחרים בעולם המודרני, נענית לקריאה פנימית שאי־אפשר לעמוד בפניה. אין כאן פריצות אלא כנות. אין כאן חטא אלא קונפליקט מוסרי. היא לא יוצאת מהדת אלא ממשיכה לדבר בשפת הקודש. רק שהפעם הקריאה לא נובעת מההלכה אלא מהלב.
הלב הוא רב עוצמה. קשה לעמוד בפני רגשות שמדברים אלינו בשפת התגלות, הארה וקדושה. אולם, מי שהתחנך לרצינות דתית חייב לדעת לעצור ולשאול: מאיפה מגיע הקול הזה, שאנחנו כה ממהרים לראות בו בת־קול? ואיך יתכן שתמיד הוא מציע: עזבו, שחררו, בטלו?
וכשהחוויה האישית נעשית למקור סמכות – מי ישאל על המחיר? וכשההתגלות מתחילה להסיר אחריות במקום לעורר אותה – איזו מין קדושה זו?
קרדיט תמונה: bigstock
אסתר פרל היא ייצוג קיצוני, פרובוקטיבי, כמעט קריקטוריסטי, של אינדיווידואליזם, שאינו מייסטרימי בשום צורה גם בחברה הליברלית. אז למה היא נבחרה לדיון ? כי עליה אפשר לבנות טזה קוטבית ומפחידה בגנות האינדיווידואליזם, זה הכל.
וכדי להמחיש את הטזה, הובא כאן סיפור יד-שניה (ובלי קישור) על פודקסטרית שעזבה את בעלה כי חשה שאינו מתאים לה, או משהו כזה . לטענת הכותבת אותה אישה בעצם ברחה מחובותיה המוסריות לטובת אשליה של אינדיווידואליזם אותנטי, שכאילו הגיעה הישר ממשנתו של הפילוסוף קירקגור (לא פחות ולא יותר).
רק שמובלעות בטענת הכותבת הנחת היסוד המופרכת שקבלת אחריות מוסרית מחייבת את ביטול העצמיות והצרכים האינדיוידואליים. לזה בכלל לא התכוון המשורר.
שנית, בגישות האקזיסטניליסטיות שאליהן הכותבת מתייחסת, תהליך גיבוש האמונה והתפיסה המוסרית נולד מפגישת העצמי עם עצמו (קירקגור), או עם האדם האחר (לווינס), ולא מכפיה דתית או חברתית שמגיעה מבחוץ. לדוגמא, לא מתוך קונפורמיזם חרדי שקובע נורמות מתי כן או לא לעזוב בעל. זה שוב לא מסתדר עם טענות הכותבת.
ולגבי שאלת הכותבת: "האם אמונה עזה אכן משחררת את האדם מהתחייבות מוסרית?" אם התשובה היא לא כמשתמע, אז גם פונדמנטליזם דתי הסותר את המוסר או ההגיון אינו אמונה ראויה.
כולל כזה שממנו נובע יחס מפלה לנשים – בגירושין, עגינות , חליצות ייבומים ושאר השפלות קטנטנות, איסור קביעת הלכה ע"י נשים, אישה פסולה לעדות, עקרות-הלכתית שפתרונה הוא דחיפת הורמונים לנשים בריאות לחלוטין, וכולי. גם בעניין הבגידות שאליו הכותבת מתייחסת, הרי יש אסימטריה הלכתית מובהקת ביחס ההלכתי והרבני לנשים לעומת גברים. ובכלל, כפיה , כולל כפיה דתית, היא לא מוסרית. אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו.
ולגבי הכותרת " התגלות שמימית או הונארה עצמית" את זה כדאי לשאול לגבי הטזות המשיחיות המקובלות בצ"ע לגבי הפעולה באירן וכדומה.
ולאמר "פרוגרסיביות בעטיפת קודש" זה אולי נחמד, אך לדעתי הצנועה אידיאל הקדושה החרדי\חרד"לי הנוכחי הוא בפני עצמו עטיפה של נקניק מהמפעל הפוליטי המקומי לייצור נקניקים.
מה קריקטוריסטי באסתר פרל שהיא דוגמא קיצונית מבחינתך? האישה נחשבת אפילו שמרנית לפעמים. ולגבי שאר הטענה, מרוב ירידות אישיות פספסתי את מה שרצית לומר, אבל אם באת לתקוף כאילו אני שייכת לצד השני, אז אני ממש בעד אותנטיות.
לגבי אסתר פרל אני טועה, לאחר שהקשבתי קצת להרצאות ted ואחרות בדרך הביתה והתרשמתי מחכמתה. אם זכור לי נכון היא הוצגה כתומכת בבגידות בתקשורת – מה שאינו נכון ומדוייק, וכנראה גם אני שמעתי משהו ונפלתי בפח מבלי לשמוע אותה מגוף ראשון (כמו שכאן לא מובא קישור מגוף ראשון אל הפודקסטרית אליה המאמר מתייחס כך שקל לקורא להסיק מסקנות חסרות בסיס מיד שניה).
שנית, אין כאן ירידות אישיות, בוודאי לא כלפי המחברת, אלא תקיפת הטענות שלה שהן בעיני חסרות שחר
א. אם אברהם אבינו היה מושפע למאמר הזה לא היתה לנו יהדות. אם הבעשט היה מושפע ממנו לא היתה לנו חסידות… וכיוצא בזה.
ב. לא נחשפתי לפודסקסט המדובר, אבל -למה בעצם לשמר דיכטומיה? הרי לכל בר דעת ברור שיש צורך גם במסגרות וסמכות חיצונית, וגם האינטואיציה, קשב פנימי וסמכות פנימית. גם וויניקוט שהמציא את מושג העצמי האמיתי סבר שיש צורך גם בעצמי כוזב וגם בעצמי אמיתי.
תגובה מעניינת. האם הקשובה לצרכי הילד\ה מעניקה לו אישור להקשיב לעצמו (פיזית ורגשית) – מה שאני מרגיש הוא משמעותי, ובמקביל גם מעניקה לו דוגמא להקשבה והתייחסות לצרכי האחר ויכולת לפתח אמון באחר ולשתף פעולה, כלומר תשתית להתפתחות מוסרית. וכאן הקשבה אינה כניעה וסיפוק כל צורך בכל מחיר, אלא מנטליות של התחשבות והתייחסות. מה שעשוי לאפשר בניית אמונה מתוך סמכות פנימית (ואין הכוונה בהכרח לאמונה דתית). חוסר קשב לצרכי הילדה\ה הופך אותו לחסר אמון בהרגשותיו ומחשבותיו, וחסר אמון באחרים, וכך הוא תלוי בסמכות חיצונית לצורך בניית אמונה כוזבת.
לפחות להבנתי, ואני לא מתיימר להיות מומחה אלא מדבר רק מחוויות אישיות, אמונה פונדמנטליסטית יש בה יסודות של גאזלייטינג הקשורים ליכולת לייצר פיקפוק בסמכות הפנימית, לצד האדרת הסמכות החיצונית, שהיא בדיוק הבסיס לכל האמור לעיל
מאמר חשוב מאד
תודה חוי על הדברים
מאמר חשוב ביותר דווקא בגלל שהוא לא עונה על כללי הפוליטקלי קורקט אלא מביא ניתוח אמיץ וכנה על תופעה שהופכת למייצרת מציאות.
תודה רבה!
תודה רבה על המאמר
הוא הביא לי הרבה תועלת בנושאים רוחניים אחרים לגמרי.
תודה רבה, כיף לשמוע וגם שמישהו מבין שזה לאו דווקא על נושא של גירושין