בלוח השנה הישראלי יצוין השבוע "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". שאלת ההתייחסות של האדם החרדי לתאריך זה מורכבת. מחד גיסא, השואה היא בלי ספק אחת מן המובהקות שבתשתיות קיומנו כעם וכחברה. מאידך גיסא, התאריך שנקבע לציין יום זה בעייתי מבחינת המסורת וההלכה, שכן בימי בימי ניסן לא אומרים תחנון ולא מספידים – זאת מבלי לדון בסוגיית קביעת ימים ציבוריים ותקפותם עבור מי שלא רואה עצמו שותף בהנהגת המדינה. מעל לכל חופפת סוגיית מהות הזיכרון ומשמעותו עבורנו.
ציון מרד גטו ורשה
רפרוף קצר בהסטוריית היום הזה מגלה שחילוקי דעות קיימים לגביו גם מחוץ למגזר. בראשית ימי המדינה התביישו היהודים יושבי הארץ בזכרון השואה. סבתי ע"ה הרבתה לספר על הבוז שרחשו הצברים לשארית הפלטה: אותם יהודים שבורים ורצוצים שבדרך לא דרך הגיעו ארצה מן הגולה הבוערת כונו בכינויי גנאי. הם הרי הלכו 'כצאן לטבח'.
השואה היתה כל מה שסימלה הגלות עבור הציונות המתחדשת – חולשת הגוף, נמיכות הרוח, שפיפות הקומה ובעיקר חוסר היכולת להגן על עצמנו. ואכן, אותה הסבתא שכה נעלבה מן היחס המזלזל שספגה (אף שחינכה את ילדיה בבית חילוני נוסח השומר הצעיר), כאשר היתה נתקלת בנין או נכד 'כוחני', בעל עוצמות פיזיות, היתה סונטת בו ברצינות "שייגץ!". כח הוא נחלתם של הגויים, לא שלנו.
עם השיבה אל הארץ ואל הארציות, שאפו מקימי המדינה להעמיד דור חדש, יפה בלורית ותואר, וביקשו לציין יום זיכרון לנופלים בקרב, למחרפי הנפש במערכות ישראל וללוחמי המחתרות נושאי הנשק
עם השיבה אל הארץ ואל הארציות שבנו, שאפו מקימי הארץ להעמיד דור חדש, יפה בלורית ותואר, וביקשו לציין יום זיכרון לנופלים בקרב, למחרפי הנפש במערכות ישראל וללוחמי המחתרות נושאי הנשק. הם לא דרשו את זכרם ואת כבודם של הנהרגים בשואה. הנפש קצה בנושאי הארכיטיפ הגלותי.
הוחלט אפוא לחפש ארוע שהיתה בו מן הגאווה היהודית והתעוזה הישראלית – מרד גטו ורשה – ולציין בו את יום הזיכרון לשואה בתוספת המילה 'גבורה'. דא עקא, שתאריך תחילת המרד חל בערב פסח, לכן נדחה ציונו ליום כ"ז בניסן, שישה ימים לאחר סיום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מרד גטו ורשה ישיב את כבודו המחולל של העם אשר נתן גוו למכים שוב ושוב ושוב, כפתור ופרח לאתוס הציוני שביקשו לטפח בקרב אנשי הארץ הזאת.
אך האמת היא אמת – מרד גטו ורשה היה ארוע נקודתי. גם אם היו עוד ארועים כמותו, הם היו ספורים וחסרי השפעה בתוך האימה החשכה הנוראה.
מצרף כל המקרים
מגילת אסתר מגלה כי תככים פוליטיים, החלטות שלטוניות, חילוקי דעות ממלכתיים ושיקולי דעת מדיניים – כולם כלי משחק בידיו של הבמאי הראשי מלך מלכי המלכים שראשית ואחרית שלו. על הבמה אנו רואים את השחקנים דנים בכובד ראש אם לציין יום לזכר השואה או לא, מתי לציין אותו ולמתי לדחות אותו, אך מאחורי הקלעים הקדוש ברוך הוא מצרף את כל המקרים ומטיל את הקוביה בתאריך הנכון.
כידוע, שבעת השבועות של ספירת העומר מכוונים כנגד שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. נוסף לכך, בכל שבוע מופיעות כל המידות לפי סדר הימים. יום השואה (כ"ז בניסן) חל ביום החמישי לשבוע השני; המידה של אותו יום היא "הוד שבגבורה".
מידת הנצח קשורה לניצחון והתנצחות, ואילו מידת ההוד קשורה ליכולת הכניעה, להודאה ולהודיה
בסולם הספירות הקבלי מקבילה ספירת הנצח לספירת ההוד. הדבר מלמד על היותן מידות הפכיות: מידת הנצח קשורה לניצחון והתנצחות, ואילו מידת ההוד קשורה ליכולת הכניעה, להודאה ולהודיה. אכן, המילה עצמה משמשת להודאה בשני ההקשרים: הודאה על האמת וגם הודיה. מובנים אלו קשורים – ההודיה היא הודאה בכך שזולתי השלים חסר עבורי, והיא כוללת תנועה של הכנעה, התכופפות, הודאה בחסר הסודקת את אשליית השלמות והמלאות.
כניעה זו נראית ביטוי לחולשה, ייאוש ורפיון ידיים. אולם יש בה גם ניצחון גדול. המחשה יפהפיה לכך ניתן למצוא במכת הברד: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. וביאר רש"י: "אפילות – מאוחרות, ועדיין היו רכות ויכולין לעמוד בפני קשה." הברד הכה את העצים החסונים שעמדו מולו, אך שיבולי החיטה והכוסמת שהיו באבן, רכות היו וממילא גמישות ונוחות לכוף. בהגיע הברד הן הרכינו עצמן, וכחלוף הסערה יכולות היו להתרומם חזרה, זקופות ויפות, מחוברות אל שורשיהן.
מה שנראה כניעה, והקנה לשיבולים קיתונות בוז ולעג (על דרך הכינוי שנתן המקרא לקנה: מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ[1]), התגלה כשוך הברד חוזק שאין לו תחליף.
מהי גבורה?
ובחזרה לשואה, גבורת אדוני הארץ בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שאפשר אולי לכנות אותה "נצח שבגבורה", לא היתה נחלתם של קרבנות השואה ושורדיה. אולם היתה בהם ללא ספק מידה גדושה של התנועה ההפוכה, "הוד שבגבורה". זוהי גבורה של כניעה, של קבלת הגזרה, של אמונה יוקדת בגיא צלמוות, של מסירות נפש, דבקות בה', נאמנות למשפחה, בחירה בחיים ועוד. זוהי גבורת הוד קדושים.
עם השנים גם גבורה זו מתחילה לזכות בהכרה.
במקום הניסיון לצקת לתוך היום תבניות חדשות, טקסים זרים ומחלישים והתבוססות אינסופית בכאב, נראה בכך הזדמנות לחזור אל עצמנו
יום השואה כבר כאן, נוכח ודומם, מבקש משמעות. באוויר עולה ריח המשרפות והחנק. במאות אלפי בתי ישראל צופים בשידורים עצובים ובסרטי שואה אפלים, מבקשים משמעות לפצע הנורא. במקום הניסיון לצקת לתוך היום תבניות חדשות, טקסים זרים ומחלישים והתבוססות אינסופית בכאב, נוכל לראות בכך הזדמנות לחזור אל עצמנו, אל המידה שניתן לתקן ביום הזה, ואולי אפילו להעביר את רוח הדברים לישראליות המבקשת משמעות.
יום השואה מזמין אותנו להתבונן: גבורה מהי? כיצד ניתן להמשיך את דרכם של אותם קדושי עליון גם כאן בארץ החיים (תרתי משמע)? לצד הגבורה הפיזית של מלחמות ה', ביום זה יש הזדמנות להתחבר לאותם תמימים וטהורים ולשאוב מהם הוד, ענווה, גבורה יוקדת של כניעה מול דבר ה'. על גבורה זו נקרא בפרשתנו, כאשר מול שני בניו המוטלים מתים לפניו אהרן הכהן שותק בקבלת הדין: וידום אהרן.[2]
קרדיט תמונה: bigstouck
[1] על הניגוד בין הגישה של המקרא לגישה של חז"ל כלפי הקנה ניתן לקרוא במאמרו של אליעזר פויכטוונגר, הקנה, הארץ ופרעות שמחת תורה, צריך עיון (תשפ"ד).
[2] תודה לאמו"ר שחי את ספירת העומר, ממנו למדתי את הדברים שביסוד מאמר זה.
מצער מאוד שהשואה נתפסת במדינה כחולשה של העם היהודי שצריך למחוק וזוכרים רק את היהודים שנרצחו. הפליטים שנשארו בחיים היו צריכים למחוק את זהותם בגסות וברשעות. דווקא בגלל זה רואים היום שאפילו זכר הנרצחים כבר לא קדוש ומותר להשתמש בו ולזרוק אותו בגלל סיבות פוליטיות כאלו ואחרות. מי ששוכח מאין בא לא יודע לאן ללכת ובכללי מאבד את זהותו. אי אפשר לדון יהודים לחובה רק בגלל שלא נלחמו נגד הנאצים. הרוב פשוט היה חלש מכדי להילחם נגד מכונת ההשמדה הנאצית. מה לעשות שרבים לא יכלו לעזוב הכל ולעלות לארץ כל אחד מסיבותיו. הדברים לא היו כל כך פשוטים למי שהיה שם כמו שזה נשמע מפי אלו שהיום חיים פה בביטחון ולא מבינים מה זה בכלל לחיות בצל הגויים.
המאמר מתאר בצורה הכי פשוט את אחד הדברים היסודיים ביהדות.
האהבה הבלתי תלויה בדבר בקב"ה, והדרך הכי טובה להוכיח אותה היא הכניעה והציות גם במצב של ניסיון.
גם כאשר ההצלחה הזמנית של הסוררים ואו"ה נראית נוצצת ומשתלמת.
וגם כאשר אנחנו בתחתית ח"ו.
ע"כ כתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".
יה"ר שכולנו נתעורר ונבין שאין לנו אלא האמונה והדבקות במטרה ובע"ה הניסיונות יגמרו ונכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.