שר השיכון של המגזר החרדי – או של מדינת ישראל?

מעשה בקהילה מפוארת אי שם במרכז הארץ שהחליטה לבנות בית כנסת. קיבלו הקצאה והיתרים, והניחו את אבן הפינה בטקס רב רושם. כל מה שנשאר הוא לבנות. למרבה הצער הבניה עולה כסף רב, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסה המצומק של הקהילה. הקהילה המיואשת שקלה לגנוז את הפרויקט, אבל אז הפציע יוסל קנעקר.

אינכם מכירים מן הסתם את יוסל דייקא, אבל באנשים בסגנונו נתקלתם גם נתקלתם. יוסל הוא עסקן מסור, 'מערבב' שאין דומה לו. יש לו יד ורגל בכל עיריה ברחבי הארץ, מבטל דו"חות סדרתי, מקדם פרויקטים נדיר. הדובדבן שבקצפת, או אם תרצו השמאלץ שבאווז.

יוסל הסביר לגבאים המסורים שגיוס כסף הוא רק דרך אחת, והיא קשה ומפותלת. הסיבה למחירי הבניה המטורפים היא הבירוקרטיה הנוראה במדינה, ויש דרך אחרת. הוא יודע להשיג פועלים בחצי המחיר, יציקות זולות עד כדי גיחוך, אינסטלציה וחשמל כמעט חינם, ועיקר העיקרים: לוודא שכל הבירוקרטיה סוחטת הכסף פשוט תיעלם.

הגבאים לא ממש הבינו את ההסבר, אבל את השורה התחתונה הבינו היטב, והיא אף מצאה חן בעיניהם. מאד. מחיר הבניה צנח למחצית; עדיין גבוה עד אימה, אבל ניתן להשגה.

יוסל נכנס לתמונה במלוא המרץ והתמונה נראתה ורודה מאי פעם. הבירוקרטיה הישראלית המרושעת מכלה ממונם של ישראל בלי סוף, אבל יוסל אינו ככל האדם. מעטפה לבנבנה מלאה וגדושה המועברת לאיש הנכון במקום הנכון זיכתה אותו בעצימת עין וחתימת יד. כך נחסכו במחי מעטפה אחת עשרות סעיפי הוצאות מטרידים.

לא רק אגרות סלילה מופרזות ואגרות כריתה מציקות חסך יוסל. אתר הבניה היה ריק מפקחים לחלוטין. בלי פקחי בניה, מהנדס העיר, מחלקת תברואה, נגישות, חברת חשמל, תאגיד המים, כיבוי אש, רשות העתיקות, שפ"ע, מע"צ, נת"ע, מצ"ח, מח"ש, כ־ל־ו־ם. שקט ושלווה.

החיסכון ניכר מהיום הראשון. יוסל לא נזקק ליועץ אינסטלציה, מהנדס ליציקות, מומחה למטפים, אחראי הנגשה, פקח בטיחות עובדים, יועץ חשמל מוסמך, הכל התייתר. יוסל לקח כמה בני דודים והם הביאו עוד כמה בני דודים. העבודה התנהלה במהירות, ועיקר העיקרים ברבע מחיר.

שנה ועוד שנה, קומה ועוד קומה, הקהילה ארגנה חנוכת הבית בשילוב הכנסת ספר תורה מהודר. הזמנות יוקרתיות נשלחו למייסדים, זאנוויל וכל החבורה שוריינו ליום הגדול. יוסל קנה כבר חליפה הדורה וצחצח את הנהוניו המצטנעים, "זה לא אני זה כח הציבור."

יום טרם היום הגדול זה קרה. היה זה יום רגיל וחם, לחות ממוצעת, אך מתחת לפני השטח רחש משהו. רעידת אדמה קלה: 3.8 בסולם ריכטר בשילוב רוח עזה. מפה לשם, הבנין המפואר, עם השיש האיטלקי, המרצפות ההודיות והאווירה הבניברקית, החל להתנודד לו.

על אף החום בחוץ זכו תושבי האזור לברד. ברד של אבנים ירושלמיות שצנחו להן בנימוס על ראשי עם קודש, שרק רצו לפטפט בשלווה בצלו של היכל. בסיעתא דשמיא לא היו הרוגים. פצוע ראש אחד, שני פגועי חרדה, וכמה שמשות שהלכו לעולמן, תנצב"ה.

כאן כבר העיריה התערבה. מתברר שגם אם אין דבר שלם יותר מבניין שבור, עדיין אסור להיכנס אליו. חקירה נפתחה, מהנדסים פוטרו, אנשים נקנסו והבניין נשאר נעול.

תפקידה של העירייה לפקח שהבניה נעשית כדין. מציאות שבה בגלל מעטפות או עניינים אחרים העירייה מזלזלת בתפקידה, היא בלתי נתפסת

תחילה אנשים כעסו, דיברו, אבל המציאות היתה ברורה. לעיריה יש כאן אחריות מלאה. תפקידה של העיריה לפקח שהבנייה נעשית כדין. מציאות שבגלל מעטפות או עניינים אחרים העיריה מזלזלת בתפקידה היא בלתי נתפסת.

לאחר ששקע האבק ופונו האבנים, הוחלט על עצרת חיזוק אדירה בקראוון הישן. בספסל הראשון ישב לו יוסל קנעקר בפנים אבלות. ההמונים לא הזניחו אותו חלילה. כל דרשן הזכיר את תרומתו האדירה, ואת מעשה השטן שהפריע.

"אבל אשמים אנחנו," זעק הדרשן התורן. "חטאינו גרמו לזה, אין אנו יודעים חשבונות שמים, אבל ודאי שאנחנו קרבנות ציבור. אם אין אני לי מי לי. צריך למצוא מה הקב"ה רוצה לומר לנו פה. אולי זה בגלל שלא הקפדנו על שתיקה בזמן קריאת התורה. וצריכים לחזק את גדרי הצניעות, כל איש אחראי על בני ביתו!"

 

מבחן האחריות

אנשים רבים מדי מתקשים לזהות אימתי נדרש מהם להביע דעה ומתי הם מתנהגים כמו שוויגער בחנות חרסינה. מתי הם מחויבים לדחוף את האף, ומהו הזמן שמומלץ להם לשמור אותו ברשותם. זה בסדר גמור, הטקט בעולם מוגבל, ומי שלא קיבל אותו, כנראה לא נזקק לו.

הדבר החשוב לזהות הוא מתי יש להתחשב בדעה: מתי יש לאדם זכות שדעותיו יישקלו, שעמדתו תבוא בחשבון, אולי אפילו תכריע את הדיון, ומתי דעתו ראויה להתעלמות מלאה שכן אין לה כל משמעות.

הגורם הקובע את מידת ההשפעה הראויה לדעתו של מישהו הוא מידת האחריות. מי שאחראי על משהו אמור לדאוג לניהול תקין וראוי. אם אתם ראשי ישיבה, לדוגמא, יש לכם אחריות על הבחורים בישיבה, לכן אתם מחויבים להביע דעה על צורת ההתנהלות בישיבה. הטבח לעומת זאת יישן היטב גם אם נער מהישיבה יתגייס לצה"ל; אין משמעות לדעתו בעניין ניהול הישיבה. אם אתם מנכ"ל חברה, האחריות היא שלכם; שתיקה אינה אופציה. הדבר אינו קשור לחכמה, אלא למידת האחריות: אתם הנושאים בעול. אם תהיה בעיה אתם תיאלצו לפתור אותה, לא הפועל הקטן (גם אם הוא חכם יותר).

אל תטעו: אחריות אינה פיקניק. אחריות משמעותה שאם יהיה צורך אתם תהיו ערים בשלוש לפנות בוקר. שבאף מצב אתם לא יכולים לומר "ה' יתברך יטפל בבחור". אחריות היא חובה, לא זכות. מכאן נגזר כי מי שאין לו אחריות, דעתו נשמעת הרבה פחות: לא הוא הנושא בעול, ולא הוא שיישא באשמה במקרה של כשל.

אתה רוצה בית כנסת; ההשקפה של בית הכנסת הסמוך שונה משלך כמרחק שמים וארץ: הם שייכים לאיגוד בני הישיבות ואתה לאיחוד בני הישיבות, אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. אין בעיה שתקים בית כנסת, אבל אם אתה בוחר להשתלט על גינה ציבורית, מצופה ממי שאחראי על פני העיר לסלק אותך, ולא משנה כמה חשוב בית הכנסת שלך.

להטיל את האחריות לניקיון, לפני העיר, לבתי הספר, לגינות המשחקים, על העיריה, בעוד אתה במקביל לוקח בלי רשות שטח ציבורי לבית כנסת, זה חוצפה ועזות פנים.

אתה חושב שבית הכנסת שלך חשוב יותר מגינות ציבוריות? אולי אתה צודק, אבל כל עוד אינך נושא באחריות לכלל השירותים לתושב, הרי שדעתך אינה מעניינת. לא הגיוני שאתה תיקח שטח לבית כנסת ואז תתלונן לעיריה על כך שאין גינות. תפקיד העיריה לדאוג לגינות? היא אחראית על שטחי הציבור? אז היא תחלק אותם כראות עיניה. רוצה להיות אחראי? תקבל גם את התלונות. תנצח בבחירות, תייצג את תושבי העיר ותוכל לתעדף את הצרכים החשובים בעיניך. אבל להטיל את האחריות לניקיון, לפני העיר, לבתי הספר, לגינות המשחקים, על העיריה, בעוד אתה במקביל לוקח בלי רשות שטח ציבורי לבית כנסת, זה חוצפה ועזות פנים.

אתה רוצה לעלות להר מירון בל"ג בעומר, עולו ואיתכנשו להילולא דבר יוחי. סבא של סבא שלי כבר עלה למירון על חמור. ועכשו? הציונים המרושעים שחילנו את ילדי טהרן מונעים באמתלות זדוניות את העלייה ההמונית. מגבילים שעות, מחייבים כרטיסים, נחש לפני הציון, שוטרים בכל פינה. מה זה צריך להיות? איך הם שולחים את טלפיהם למקום הקודש?

אתה צודק! הם לא אמורים לנהל, ההקדשות שהיו שם שנים, ששולטות בשטח, צריכות לנהל את הארוע. אבל האם הן מסכימות לקבל אחריות? האם האשמה תוכל ליפול עליהן? באסון מירון נהרגו מ"ה נפשות. מי משלם קצבאות כל חודש? ועדת החמישה? על מי האחריות, על ה"הכנסת אורחים"? אנשים התראיינו במשך שנים לתקשורת עם טייטלים מפוצצים של "קמב"ץ מירון", "פרויקטור ההר", ומה לא. חילקו אישורי כניסה עם רכבים, הצטלמו בחמ"ל שבתוך החפ"ק, כתבות יח"ץ ממומנות. אבל אשמה? אחריות? לא קשור אליהם. בשביל זה ישנו הקב"ה. כנראה הם קרבנות ציבור.

את האשמה אנחנו מפנים לקב"ה. זה כפרה על כלל ישראל, אין אנחנו יודעים חשבונות שמים. והעיקר: הם לא מתו בגלל רשלנות שלנו. זה ריבונו של עולם עשה. אם כבר, את האחריות מטילים לפתחה של המדינה. שהיא תדאג לשלם פיצויים למשפחות, קברים לנספים, קצבאות חודשיות לאלמנות וליתומים, טיפול רפואי לפצועים. הדבר היחיד שאנחנו מסכימים לקחת על עצמנו הוא את הארגון בפועל. לא לשלם עליו כמובן, בשביל זה יש מדינה. ברב טובנו אנו 'מסכימים' לשלוט בשטח, ואחר כך יש מי שמופתע שהמדינה מסרבת לכך, מפקיעה שטחים, מסלקת חזקות בנות שנים. ראו זה פלא: מי שמשלם על טעויות דורש להחזיק ביכולת למנוע אותן.

הבירוקרטיה במדינה נוראה, באמת צריך לקצץ אותה. אבל אם אתה בונה בנייה פיראטית והיא נופלת, משקיע כספים של אנשים באופן ספקולטיבי והם נעלמים, זה לא איזה ניסיון משמים. אתה עשית את זה. אז אם בסוף אתה הולך להרים ידיים לשמים ולומר שהכל לטובה, אל תתחיל עם זה. או תקבל אחריות על המעשים שלך, או לא תעשה אותם.

 

ומי ידאג למדינה?

חיינו במדינה כחרדים הם מודל לחוסר אחריות מובנה. אנחנו חיים כאן בכן ולא, מנותקים אבל עדיין חלק. עלינו להפנים שגם אם אנחנו אזרחים שווי זכויות, בדבר אחד אנחנו לא שווים לאחרים: אין לנו זכות לדעה בדברים שאנחנו מסרבים לקחת בהם חלק.

אין משמעות לדעתנו על מלחמה שאנחנו לא משתתפים בה, או על החזרת החטופים כשלא אנחנו ולא ילדינו ישלמו את המחיר על כך, לא את המחיר המוסרי במקרה שהם אכן יישארו שם ולא את המחיר בשדה הקרב מול מחבלים שישוחררו. גם מחיר מוסרי אין לנו, כי לא נטיל את האשמה על אי חזרתם על עצמנו. נאשים את הקב"ה שהחליט לא להחזיר אותם (או את החילונים שעוברים עברות), ומחיר בשדה הקרב לא, כי אנחנו לא נמצאים בשדה הקרב. אתה מנותק מאשמה ומאחריות? אל תביע דעה. שתוק.

היחס שלנו למוסדות המדינה הוא אכן בחינת 'ללכת עם, להרגיש בלי'. לוקחים תקציבים אבל לא מקבלים אחריות על החלטות. זה לא אומר שאנחנו נצלנים: ככל אזרח אנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו, הכל בסדר. אבל אם אנחנו מסירים אחריות מכלל ישראל ומהמדינה, אם שיטתנו היא יבנה וחכמיה, אין לנו זכות לשלוט בתהליך, להיות אחראים על חלוקת העוגה התקציבית, לשבת בקבינט, ואפילו לקבוע חוקים כדי לשמור על אופיה היהודי של המדינה, כל עוד אין חובה מצדנו לשמור על זהותה של המדינה.

אם נבחן זאת לעומק נראה את גודל העוול. יושב ראש ועדת הכספים המיתולוגי הוא מיהדות התורה. שר השיכון יהודי חסידי כלשהו. שר הדתות מגיע מש"ס. כולם דואגים למשלחיהם, או לפחות מנסים לדאוג, בצורה מעוררת התפעלות. מנסים להעביר תקציבים לעולם התורה, לבנות ערים למגזר החרדי, ולבחור רבנים המזוהים עם הלך הרוח החרדי־ספרדי. יש כאן היגיון: זה הטיקט שעליו נבחרו, כך הם נכנסו לכנסת, בלי להסתיר את האג'נדה שלהם.

אם שר השיכון דואג מבחינתו לדיור החרדי, זה אומר שלמדינת ישראל אין שר שיכון שדואג לצרכים שלה. הוא ויתר על האחריות הציבורית, אבל מחזיק בסמכות לקבוע

אבל עוול אחד יש כאן: אם שר השיכון דואג מבחינתו לדיור החרדי, זה אומר שלמדינת ישראל אין שר שיכון שדואג לצרכים שלה. הוא ויתר על האחריות הציבורית, אבל מחזיק בסמכות לקבוע. זה רע לכלל האוכלוסיה, שתפקיד קריטי בצומת קבלת ההחלטות לא מאויש, ובסופו של דבר מה שרע לכולם רע גם לחרדים.

יושב ראש ועדת כספים מחזיק בכח אדיר. הוא אמור לפקח על כל החלטה של משרד האוצר, לוודא שהכסף מנווט בחכמה. זה לא תפקיד מיותר שנתפר למידותיו של פוליטיקאי משועמם. אם התפקיד הופקע להגנה על תקציבי הישיבות, זה טוב לחרדים ורע למדינה. תפקיד פיקוח קריטי לא מתפקד, מאפשר למשרד האוצר לעשות ככל העולה על רוחו תמורת תשלום למגזר החרדי. אם אין לאי־מי אחריות על כלל האספקטים של תפקידו, אסור לו להחזיק בו.

כך משרד הדתות, שצריך לדאוג לשרותי דת של כל המדינה. שר הדתות הקודם אולי היה פיל בחנות חרסינה, אולי הרפורמה שניסה להעביר לא היתה יעילה בסופו של דבר, אבל הוא ניסה. במשך שנים מתנוונת הרבנות הראשית, המועצות הדתיות מסתאבות, מערכת הכשרות במדינה הולכת ומידרדרת, והשר במשרד מתגאה בכך שהוא מקדם מינוי רבנים מאנ"ש. מה אכפת לו מערכת הכשרות, הרי בין כך חרדים לא סומכים עליה. מה זה משנה מועצות דתיות, זה לא שחרדים מתחתנים דרכן או צורכים את שרותי הדת שהן מספקות. הנזק הוא לא במינוי רבנים לפי שיוך פוליטי ונפוטיזם בוטה, זה הרע במיעוטו. הבעיה היא ההזנחה וההרס של שרותי הדת, כי מי שאחראי עליהם לא קיבל על עצמו אחריות ולעולם לא ישלם על מעשיו, לא מחיר פוליטי ולא מחיר אישי.

אם אנחנו מחפשים סיבות למה שונאים את החרדים, זה לא (רק) בגלל הגיוס, ולא בגלל התקציבים שהם לוקחים. הסיבה העמוקה היא הסמכויות שנעשקות מכלל האזרחים. אדם חרדי יכול להיות שר שיכון מצוין, אפילו ראש ממשלה, אבל רק בתנאי שהוא יהיה שר שיכון וראש ממשלה, לא עסקן פוליטי שמקמבן את המערכת למען שולחיו.

 

קהילות חסרות אחריות

אוסיף נקודה נוספת. הטיעון הנ"ל צריך ליפול על אזניים קשובות בשתי קהילות. קהילת המשתלבים מחד גיסא, שמעוניינים לשבת ליד ההגה, להשתלב במוסדות המדינה, לקחת חלק בחובות לצד הזכויות; וקהילת המתבדלים מאידך גיסא, שלא מעוניינים להביע דעה באף זירה ציבורית, שלא מתעניינים במלחמה ולא בכלכלה. רוצים לחיות את חייהם בלי כל קשר למדינה. באופן מפתיע, גם הקהילות הללו לא עומדות במבחן האחריות.

המבחן לא מתייחס לכל יחיד. ברור לכולנו שגם מי ששגה או התרשל ישתדל להסיר מעליו את האחריות ככל הניתן, כך הוא טבעו של עולם. המבחן הוא איך אנחנו בתור קהילה מגיבים לכך.

אדם דרדר פח בוער בהפגנה וסיכן חיי אדם. אני לא שופט אותו, הוא אידיוט וזהו. אבל איך הקהילה מגיבה לכך? הוא מוקע? מושמץ? או שמא הוא זוכה לקבלת פנים לרגל שחרורו ממאסר הציונים?

אדם דרדר פח בוער בהפגנה וסיכן חיי אדם. אני לא שופט אותו, הוא אידיוט וזהו. אבל איך הקהילה מגיבה לכך? הוא מוקע? מושמץ? או שמא הוא זוכה לקבלת פנים לרגל שחרורו ממאסר הציונים? הרצון לחבק כל חבר בקהילה מובן, אבל היכן האחריות שלכם לחיי אדם? אתם סומכים על המדינה שתרחיק את עוברי האורח ותגן על שלומם, וכאשר מישהו מכם חוצה את הגבול, אתם לא עוצרים אותו. "הוא משלנו."

גם קהילת המשתלבים צריכה חשבון נפש עמוק. הקהילה אוהבת לדרוש את ראשיהם של האשמים במחדל התורן, אבל תמיד מדובר באנשים מבחוץ. הוקעה של המקושרים, מלחמה בשחיתות פנימית, קשה למצוא. פוליטיקאים זוכים לאיתרוג דרך קבע. פרויקטורים למיניהם מקבלים הנחת סלב. כי מה אכפת לנו אם הוא נכשל קשות, העיקר שהוא חבר.

בסופו של דבר, אחריות היא בסיס לחיים תקינים. אסור לנו לוותר עליה, אסור לנו לשתוק.

 

קרדיט תמונה: bigstouck