כמה שָׁוֶה ערך?

זה מתחיל מדברים קטנים, כמעט טכניים. תמיר מנדובסקי רוצה להכניס את הספר שלו ל"אושר עד". מטרה ראויה לכל הדעות: להנגיש אוריינות פיננסית לכמה שיותר אנשים, גם לקהל החרדי. אבל כניסה ל"אושר עד", אזור חרדי מובהק, דורשת התאמות. פחות אזכורים מסוימים, פחות נראות נשית, פחות חיכוך. גם בקניון בערד ביקשו לאחרונה להסיר פרסומים עם דמויות נשים. לא אידאולוגיה גדולה, פשוט התאמה לקהל. מי שרוצה למכור משחק לפי הכללים.

כמה שָׁוֶה ערך? נדמה שזו שאלה פילוסופית, כמעט מופשטת, אבל במציאות היא הרבה יותר פשוטה: על מה אנחנו מוכנים לוותר כדי להיכנס לשוק. ספר שרוצה להימכר, פרסומת שרוצה להיתלות, חברה שרוצה להתקיים, כולם נדרשים לאותו חישוב שקט. מה עובד. מה משתלם. וברגע הזה, בלי הכרזה ובלי דרמה, ערכים מפסיקים להיות עקרונות ומתחילים להיות משתנה בתוך משוואה.

ברגע הזה, בלי הכרזה ובלי דרמה, ערכים מפסיקים להיות עקרונות ומתחילים להיות משתנה בתוך משוואה.

קל לראות בכך סיפור על הדרת נשים. זה כמעט מתבקש. אבל יש בכך החמצה של הזירה שבתוכה הסיפור מתרחש. לא מדובר בשיח מוסרי אלא בשיח כלכלי, וכאן השאלה אינה מה נכון אלא מה משתלם. המטרה היא למקסם רווח ולהפחית חיכוך, וכאמור, גם ערכים נכנסים לתוך המשוואה. הם לא נעלמים, אבל הם בהחלט לא עומדים בפני עצמם. הם נשקלים. יש שמוותרים עליהם כדי להיכנס לשוק ויש שלא. במובן הזה, מחיקת נשים אינה חריגה מהמערכת אלא פעולה עקבית בתוכה.

בתוך החברה החרדית מתרחש תהליך נוסף, הפוך לכאורה, שנשמע אחרת לגמרי אבל מאחוריו אותו היגיון כלכלי. נשים יוצאות לעבוד, בונות קריירה, ומשתכרות משכורות מכובדות. מבחוץ מצטייר סיפור של העצמה, מימוש ושינוי תודעה. אבל בפנים טוענים שהכל אותו דבר ומדובר בעיקרון אחד: לתמוך ב'בן תורה'. אבל אם מורידים לרגע את המילים הגדולות, הסיפור פשוט יותר: אנחנו רוצים להצליח. החברה רוצה יציבות כלכלית, רווחה, אפשרות לחיות טוב יותר. וכמו במקרה של מנדובסקי וקניון ערד, המחיר הגבוה מנצח את הנמוך ואנחנו מרגישים שרק הרווחנו. 

כלומר, יציאת נשים לעבודה אינה רק תהליך של הכנסה כספית, אלא אף של העצמה. ממילא היא גם ויתור: ויתור על מודל חברתי יציב, היררכיה ברורה ושפה של תפקידים מוגדרים לטובת השתלבות עמוקה יותר בשוק. זה לא קורה בשם אידאולוגיה חדשה אלא בשם היגיון ישן מאוד, פרגמטי מאד: מה שמייצר ערך מנצח. קריירה היא לא רק מימוש עצמי; היא מנגנון של תרגום עצמי לכוח. וכשכוח נכנס הביתה, הוא לא נשאר ניטרלי. הוא משנה סדרים, מערער סמכויות ומנסח מחדש את כללי המשחק – גם בלי שמישהו החליט שזה מה שהוא רוצה שיקרה.

וכך כותב אהרון קליגר כאשר הוא בוכה על מחיר הוויתור הנ"ל:

זה התחיל בחילופי יוצרות. מאז שהתחתנו הוא הגבר שמפרנס ונותן את הטון בבית. הוא מחליט, הוא קובע. הוא הבעל והוא גם האבא. ההערצה שלה אליו היתה מוחלטת. הוא זה שבחר את הדירה שהורים מימנו (שליש), והוא זה שקימבן את המשכנתה. הוא שלח למוסדות שקיבלו את הילדים, והוא קיבל את ההחלטות הרפואיות בעניינה כשהעניינים הסתבכו. כמובן, תמיד בהתייעצות אתה. על כל צעד ושעל, אין הרבה בעלים מכבדים כמוהו. ככה הוא ראה אצל אבא ואמא שלו, וככה הוא מתנהג לאשתו. אבל בסוף־בסוף, בשורה התחתונה, הוא זה שקיבל את ההחלטה והיא תמיד עמדה מאחוריו. עזר כנגדו. בדיוק כמו שנהגו בבתי ישראל במשך דורות. אבל עכשו משהו השתנה. עורכת דין היא לא סייעת. ומכיוון שכך, בבית החלו להישמע זמירות חדשות. "הזכויות שלי בבית שוות", "ברגע שאני מתחילה לעבוד ומכניסה כסף לבית אני מחליטה לא פחות ממך". אבל זה עוד מילא. זה גם לא ממש הפריע. הבעיה שאז החלו דעות על כל המנגנון השונה. "אני לא מבינה את אחיות שלי שמגדלות עשרה ילדים ולא מגשימות את עצמן", נשמע משפט אחד. והכי מפחיד: "אני לא מבינה למה אין ייצוג נשי שוויוני למפלגות החרדיות בכנסת".

שני התהליכים, שנראים במבט ראשון הפוכים, מתחילים להתיישר על אותו ציר. מצד אחד מצמצמים את הנראות הנשית במרחב הציבורי כדי לייצר יציבות, להפחית חיכוך, לשמור על סדר חברתי ניתן לניהול. מצד שני, אותה חברה עצמה דוחפת נשים אל תוך המנגנון הכלכלי, אל תוך השוק, אל תוך מרחב שבו ערך נמדד, מתומחר, מתורגם לכוח. השוק לא משחרר ולא מדכא; הוא מארגן מחדש. הוא לא מבטל היררכיות אלא מזיז אותן, מנסח אותן מחדש, לפעמים באופן סמוי יותר.

ובנקודה הזו מופיע הסדק, עדין יותר ממה שנדמה במבט ראשון. כי אם גם המחיקה וגם היציאה לעבודה נשענות על אותו היגיון של מקסום עצמי בתוך מערכת נתונה, אז מה שנעלם איננו רק דמויות מתמונות או מודלים ישנים של משפחה. מה שנשחק הוא עצם היכולת לשאול על המערכת עצמה. לא אם כדאי לי להיכנס אליה כך או אחרת, אלא אם זו בכלל הזירה שאני רוצה לפעול בתוכה. כשהשחקנים פועלים באופן רציונלי, הם מפסיקים לשאול שאלות עקרוניות. הם שואלים שאלות טקטיות: איך נכון לפעול, איפה כדאי לוותר, איך למקסם את העמדה. הם מסתגלים, מתאימים, משפרים את מקומם בתוך המשחק, אבל כבר לא מערערים על כללי המשחק. 

כאן אפשר להיזכר באזהרה של צ'ארלס טיילור, אחד ההוגים הבולטים של העת החדשה, בעקבות תובנה מוקדמת יותר של אלכסיס דה טוקוויל, שזיהה כבר במאה ה־19 את הפרדוקס של החירות המודרנית. כיום האזהרה הזאת מקבלת ממשות כמעט מטרידה. 

האינדיבידואליזם המודרני לא רק מעניק חירות, הוא גם מצמצם אותה. ככל שאדם מתמקד יותר במימוש העצמי שלו, בקריירה, ביציבות הכלכלית, בנוחות, כך הוא נסוג מהמרחב המשותף שבו מתקבלות החלטות רחבות יותר. הוא לא מפסיק לחשוב, הוא פשוט מפסיק לחשוב על הכללים. הוא משאיר אותם לאחרים: למוסדות, לשוק, למנגנונים גדולים ממנו. וכך נוצרת אותה "רודנות רכה" שטוקוויל מתאר: לא כוח שמופעל מבחוץ, אלא ויתור מבפנים. 

במובן הזה, הדמוקרטיה עצמה מתחילה לשאת בתוכה גרעין של דיקטטורה: לא של שליט אלא של מערכת. אנשים מנהלים את חייהם הפרטיים בצורה חכמה ומדויקת, ובמקביל מוותרים, כמעט בלי לשים לב, על היכולת להשפיע על המסגרת שבתוכה החיים האלה מתנהלים. זה לא קורה מתוך חולשה או אדישות, אלא מתוך היגיון. זה אותו היגיון שמוביל את תמיר להתאים את ספרו כדי להיכנס לשוק ולהגדיל את קהל היעד, כדי לאפשר לנשים לפרנס בתים של תורה, וזה אותו היגיון שמוביל קניון בערד להסיר תמונות כדי לא לאבד קהל צרכני שימקסם רווחים.

ואולי כאן נכנסת גם האי־נוחות העדינה יותר, שקשה להצביע עליה כי היא כבר חלק מאתנו, כולל זירות פתוחות ו'מודרניות' יותר. גם מרחבים שמבקשים לנהל שיח מורכב, ביקורתי, מודע לעצמו – כמו אחד המגזינים שבו אני כותבת – אינם מחוץ למנגנון הזה. גם הם פועלים בתוך שוק, גם הם תלויים בקהל, וגם הם יודעים, במודע או שלא, שלכל החלטה יש מחיר ויש גבול למה שניתן לשלם. לא בהכרח כי מישהו מכתיב להם מלמעלה, אלא כי כל מערכת של תקשורת, שיווק והשפעה נשענת בסופו של דבר על קהל שמוכן להקשיב. וכשיש קהל, יש גם גבולות. כך הביקורת עצמה מתחילה להסתגל, להתכוונן, לפעמים להתעדן, בדיוק בנקודות שהמחיר גבוה מדי. לא השאלה מה מותר לומר היא שקובעת, אלא מה אפשר להרשות לעצמך לומר ועדיין להישאר בפנים.

בסופו של דבר, השאלה איננה רק מי מופיע בתמונה ומי נעלם ממנה. השאלה היא איך נראית החברה שבה אנחנו חיים: האם עדיין יש בה מרחב לעצור ולשאול על המסגרת עצמה, או כבר התרגלנו לפעול בתוכה בלי לערער. האם אנחנו עוד שואלים איך נכון שהחברה תיראה, או כבר הפסקנו לשאול והתחלנו רק להצליח.

תמונה ראשית: מתוך חשבון ה-X של תמיר מנדובסקי