ברחמו של חודש הרחמים: החיבור לאלול ולחגי תשרי

רוח סתו פייסנית של אלול מביאה בכנפיה בשורת התחדשות והתעלות. ימי הרצון שבשיאם עשרת ימי תשובה מרעידים נימי נפש דקים. הן מגלים רצון שנזנח, התעמעם, נשכח. מזכירים לנו את מהות נשמתנו. אך דוקא ימים זכים אלו מציפים בחדות שלושה קונפליקטים.

החמצה מול תיקון

באחד מימי אלול בשנה שעברה חזרה בתי בת השש מהגן וסיפרה בהתרגשות את שסיפרה להן הגננת: מלך אחד נתן רשות לעבד שלו להיכנס ליום שלם לחדר האוצרות שלו ולקחת כל מה שהוא רוצה משם! משפחתו של המשרת חיכתה כל היום לראות אילו אוצרות נפלאים יביא האב: מהיום הם יהיו עשירים ויוכלו לקנות כל מה שירצו וגם לתת צדקה לעניים. והנה בא הערב, המשרת יצא מחדר האוצרות וחזר לביתו שמח. כולם הקיפו אותו ושאלו: נו, אבא, מה הבאת? ואבא ענה להם בהתלהבות: סוכריות!! הבאתי לכם מלא סוכריות!! הביטו בני הבית באכזבה… מה? רק סוכריות?? "איזה טיפש!" קראה בתי בהתלהבות, שמחה להפגין חוש ביקורת. "העבד היה ממש טיפש מטופש. אבל זה רק משל, אמא," היא מיהרה להרגיע אותי, שלא אצטער יתר על המידה על הטיפש המטופש. "הסיפור האמיתי זה אנחנו, שה' נתן לנו את אלול." "ולכן?" שאלתי. "לא זוכרת," היא משכה בכתף. לא זוכרת.

מן הצד ציינתי לעצמי בדכדוך כי גם אל הדור הבא עוברת ההיכרות הראשונית עם אלול, חודש הרחמים והסליחות, מן הזווית המתסכלת של פספוס, אכזבה ותעוב עצמי. כמה טיפשי ומטופש. נראה כי מאז היותי ילדה אלו היו המסרים שקיבלתי מתחילתו של חודש אלול (או מאמצעו – תלוי מתי התחילה שנת הלימודים) – יש לנו הזדמנות מדהימה, חד פעמית, שיש בה הכל, אבל אנחנו נעבך מפספסים אותה. כשניזכר סוף סוף לפתוח לאבא את הדלת נגלה שהוא חמק עבר. אנחנו כל כך טיפשים, אי אפשר אתנו בכלל. עד שנותנים לנו אפשרות למחוק את כל העוונות, למנוע אסונות, להיכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום – אנחנו חולמים, בוהים באוויר, וכמובן מתעוררים תמיד ברגע שאחרי האחרון, כאשר ננעלו שערי הארמון ועלה אלוקים בתרועה אל הרקיע השביעי.

בספרות נקרא סוג התרחשות שכזה "מוטיב השיבה המאוחרת": גיבורי הסיפור שבים אל מקום ההתרחשות כדי לתקן את עברם בדיוק שתי דקות לאחר שהאיש שחיפשו מת, עבר דירה או נעלם, או אחרי שהאשה שאליה ערגו נישאה ברוב פאר והדר לעלם חמודות אחר. האם זהו המוטיב האמור ללוות גם את חודשי אלול ותשרי? האם כל מטרתם של ימי הרצון הללו היא להשאיר אותנו קטנים ומכווצים, חסרי סיכוי ונואלים?

הגננת בעצמה לא הבינה את המשל, אמר לי אבי שליט"א […]. כל השנה, במקום לאסוף אוצרות אנחנו אוספים סוכריות. אבל באלול – באלול יש לנו הזדמנות להגיש לה' יתברך את כל הסוכריות חסרות הערך ולהמיר אותן באוצרות של נצח.

לשון אחר: האם אכן נדרש מאתנו לעבור את ימי הרחמים בהתכווננות מתוחה שיש בה תשובה, תפילה וצדקה, ועם תקיעת השופר של נעילה להאנח אנחת רווחה גדולה של נפילת מתח משחררת? סביר להניח שאלו לא ממש סוג הרגשות שהיינו מבקשים לחוש לאחר שאהובנו, שאתו שהינו בקרבה ואהבה וחיבור מלא, עזב אותנו…

הגננת בעצמה לא הבינה את המשל, אמר לי אבי שליט"א כאשר שיתפתי אותו בתחושתי לאחר שסיפרה לי ילדתי את הסיפור. כל השנה, במקום לאסוף אוצרות אנחנו אוספים סוכריות. אבל באלול – באלול יש לנו הזדמנות להגיש לה' יתברך את כל הסוכריות חסרות הערך ולהמיר אותן באוצרות של נצח.

שליטה מול המלכה

מהות ימי הרחמים היא המלכת ה'. הדין שנעשה בימים אלו הוא רק אמצעי, כלי לגילוי מלכות ה' בעולם. עניין זה מסביר הגרמ"ש זצ"ל באמצעות המילה דין עצמה שפנימיותה (כלומר אותיות המילוי של דל"ת, יו"ד ונו"ן) עולה בגימטריא "מלכות". התנועה המאפשרת לי להמליך מישהו עלי – הגאה, הבוטחת, היודעת, הכמעט כל יכולה – היא תנועה של ענווה, של הרפיה, של הסכמה למעט את עצמי. היא נובעת מן ההכרה הפשוטה שאכן אין אנו בעלי הכוח, ויש כוח אחד גדול ותקיף השולט בעולם. אמנם במהלך השנה יתכן ששכחנו, התעלמנו, הדחקנו את קיומו, אך כעת לאחר כל המלכים השונים שהמלכנו עלינו בתשוקותינו החולפות, אנו מכריזים נאמנה: לו המלוכה!

שלושת הכוחות שאנו מגבירים בעצמנו במהלך ימים אלו – תשובה, תפילה וצדקה – נוגעים גם הם בתנועה הזו. התשובה מביאה אותנו להכרה שאנו חסרים, שוגים, מפספסים, טועים ונזקקים לעזרת ה' למען לא נשוב עוד לחטוא. התפילה כולה מושתתת על הרגשת החיסרון, כדברי הרמח"ל: "כי כל התחתונים מצפים לשפעת העליונים." תפילה מבטאת את עומק הנזקקות שלנו ואין האונים שלנו כנבראים. וגם בצדקה קיים ממד של שחרור, הרפיה – ההסכמה לתת למישהו אחר בלי להתחשבן, לקמץ, לחשוב מחשבות של שליטה בעתידי הכלכלי.

הקולות הפנימיים הללו המונעים מן הפחד להחמיץ את גודל השעה עלולים להסיח אותנו לגמרי מן הכוונה הפנימית של הימים, להפוך אותנו לרובוטים של עשיית מצוות המפיקים קבלות רוחניות

והנה, אל מול אותה תנועה ניצבת הקריאה – קחו שליטה על אלול, תעשו, תפעלו, קראו תהילים, אל תעשו… הקולות הפנימיים הללו המונעים מן הפחד להחמיץ את גודל השעה עלולים להסיח אותנו לגמרי מן הכוונה הפנימית של הימים, להפוך אותנו לרובוטים של עשיית מצוות המפיקים קבלות רוחניות ועובדים על טורבו כדי לא להרגיש חלילה שכל מה שיעבור עלינו בשנה הבאה – קרה באשמתנו, שיכולנו למנוע, שאילו רק היינו […] אז היינו זוכים.

ימי הרחמים הם ימים של חיבור מלא, ימים של שהייה ברחם, של דבקות בה' יתברך שממנו ברחנו במהלך השנה כולה. הדריכות הראויה לימים אלו היא דריכות הנובעת מן הפחד להחמיץ את הקרבה הגדולה הזו. יראה מהסוג הזה היא יראה המשמרת את האהבה אך לא הופכת למטרת הקשר.

רצון ה' מול פידבק רוחני

לסיום אבקש להזכיר נושא הנוגע בעיקר לנשים אך לא רק.

ימי אלול ותשרי, למי שמסכים לבוא בלב פתוח, הם ימים של חוויה רוחנית מתוקה ומשכרת, של התעלות רוחנית ותחושת קרבה מרוממת שאין דומה לה. נשים רבות שחוו את האורות הרוחניים הללו בהיותן נערות ונשים צעירות מתקשות לקבל את סיזיפיות הימים כאמהות ועקרות בית. גודלם של הימים מתפרט לקניות בסופר ובחנויות הגרביים, לתיזוז בין שעות עבודה הארוכות בימי העסקים לבין עמידה ממושכת על הרגליים בקיצוץ ירקות ואפיית פשטידות, שטיפת כלים, ניקוי אסלות ופליית כינים.

כל אלו הן חוויות שבמובן הפשוט אינן מעניקות פידבק רוחני. כאשר שב האיש זורח בטליתו מתפילת המוסף הארוכה, הוא פוגש רעיה שהתרוצצה במשך שעות בין האכלת תינוקות לחימום אוכל, עריכת שולחן, עבודות בית וקטעי תפילה מן המחזור שבדרך כלל נקטעו בהמהומי הבהרה בלתי מובנים לעדת הילדים שסביבה.

נמצא שבפני אשה ממוצעת עומדות שתי אפשרויות. האחת, להתכחש להיותה אם ולצמצם ככל הניתן בחומר. כלומר, לתת לבת השש לשמור על אחיה הקטנים, וללכת לבית הכנסת לשעות תפילה ארוכות שבמהלכן היא מתנתקת ומתעלה בתפילות על בריאותם הפיזית והנפשית של ילדיה. השניה היא לוותר כליל על החיבור לחוויה הרוחנית של הימים הללו – לשקוע לגמרי בחומר, להעביר את הימים הקדושים בעיסוק אינטנסיבי בגשם ולחשוב באיזשהו מקום קטן בלב כי החוויה הרוחנית שהיתה אי אז מנת חלקנו היתה בכל אופן זיוף, או שהיא אינה חלק מחיינו כרגע.

למעשה, באופן מודע או לא נוקטות רבות אחת מן הגישות הללו. יש מי שמבקשת לחוות פידבק רוחני (זכרי, שאליו התרגלה בשנות נעוריה כשהחלקים הנקביים טרם מגיעים לידי מימוש מלא), ויש מי שמבקשת לעשות את עבודתה בקטנות. או במילים אחרות: מי שבורחת אל ה"אורות" ומי אל ה"כלים".

אני מבקשת להציע דרך שלישית שיש בה מענה לשני הקונפליקטים הקודמים. עם ישראל הוא עם נושא הפכים. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם "לאשתמודע אלהותך", והדרך להודיע על קיומו של ה' אינה במישור התיאורטי והמחשבתי כי אם בחומר, במעשה, בגשמיות. נשיאת ההפכים הזו חולשת על כל חיינו כיהודים – בפער בין ביטחון להשתדלות, בין רוח לחומר, בין זכר לנקבה, בין עולם הזה לעולם הבא, בין חול לקודש.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א מסביר כי למילה נשיאה שלוש משמעויות: הראשונה היא לשאת – לסבול. זוהי הדרגה הנמוכה ביותר, אנו סובלים את העובדה כי יש צד נוסף משמעותי נוסף בחיינו, הם לא חד־ממדיים. המשמעות השניה: לשאת – להרים. זוהי דרגה גבוהה יותר. אנו מרוממים גם את הצד ההפכי לנו. אמנם אנו אנשים של עשייה, אך אנו מרוממים גם את הביטחון. או להפך: אמנם אנשי ביטחון ותפילה אנחנו, ועם זאת מצליחים לרומם ולהחשיב גם את עולם המעשה. המשמעות השלישית  והאידאלית היא לשאת – לזווג. לקחת את שני ההפכים ולזווג אותם כך שיהיו מפרים זה את זה, לא הבדלה דיכומוטית, אלא זיווג שממנו נוצר 'ילד' רוחני שאינו פשרה בין שני הצדדים אלא הרמוניה של גם וגם.

למעשה, בכל עבודה רוחנית אמיתית עלינו להיות נושאי הפכים, דוקא בשל אהבת התיקון אנו מחזיקים את הפחד מהחמצה, אך הפחד מהחמצה רק מפרה את חווית התיקון. דוקא מפני רצוננו להמליך את ה' עלינו אנחנו מחזיקים חזק את פעימות הרגעים המסוגלים, אך אותה החזקה היא הגבול המאפשר לנו להניח ראש בשלווה ולהתחבר אל ה' באמת ולא מתוך אשליה רוחנית מופשטת (הדבר נכון לכלל דיני התורה – כולם הם מצע ובסיס לקרבה רוחנית), דוקא מפני תשוקתנו אל האור אנחנו משקיעות באהבה בבניית כלים רחבים ויציבים, אך בניית הכלים הזו מכוונת להארת האורות בתוכה ולא לתוהו.

אז מה אני מציעה לנשים בימים סגוליים אלו? להכניס כוונה ורצון בפעולות הגשמיות, להכניס תשוקה וחשק למעשים שגם ככה נעשים. אינו דומה בישול לשם בישול לבישול הנושא כוונה ותפילה. כל רגע אפרורי שעלול להפריע לעבודה הרוחנית יכול להיות טריגר לקשר, מצע להשראת שכינה. חיי זוגיות המורכבים מאינספור פעולות סיזיפיות של תחזוק בית, פרנסה ובירוקרטיה יכולים להשכיח את ליבת הבית היהודי – את הקשר הזוגי האוהב והחי. מנגד הם יכולים לעשות דוקא ההיפך: לשאת בתוכם את האהבה, הקרבה, האכפתיות, הכבוד והשמחה ההדדית. הדבר נכון גם ביחס לקשר עם הקב"ה. כל אחד מפרטי החולין, מן העבודות שאנו ממילא עושות, יכולים מצד אחד להעניק הרגשה של מעשה חיצוני מיותר ומכביד, ומצד שני הם יכולים להיות פעולות המגלות בתוכן את עומק הקשר, המאפשרות לו להתקיים, המקימות לו יתברך דירה בתחתונים.

***

ביום הכיפורים נוהגים בני עדות אשכנז לומר את הפיוט הנפלא: "ואביתה תהילה". פיוט זה מתאר את הקונפליקט בין אפסיותנו, דלותנו ושפלותנו לבין נצחיותו וגדולתו של ה'. מטרת הפיוט אינה לייאש אותנו אלא לגדל אותנו – ככל שנכיר במיעוט ערכנו ונפנים את גדולתו של ה', כך תגדל שמחתנו בכך שדוקא בנו, קרוצי החומר, הוא כה חפץ, דוקא את עבודתנו הוא כה מייקר. רעיון זה משתקף גם בסיומה של תפילת "ונתנה תוקף" שאנו מסיימים במילים הכביכול מייאשות: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר." באורח פלא, בסיומה אנו מכריזים: "ושמנו קראת בשמך!"^[1] על אף שפלותנו, הקדוש ברוך הוא קורא לנו בשמו.

היש נשיאת הפכים גדולה מזו? היש אמון גדול מזה? היש קריאת כיוון מדויקת מזו?

צילום: bigstock

^[1] רעיון זה שמעתי מפי הרב בנימין רוזנצוויג שליט"א.