שאל בן־גוריון את החזון אי"ש: "באתי לדבר אתך על נושא אחד: איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה למאות ולאלפים מהרבה ארצות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם. ויש בעיה יסודית: אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד?"
השיב לו החזון איש במשל: "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא: יש עלינו עול של הרבה מאד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך."
בן־גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצות יישוב הארץ אינה מצוה? וזה לא משא? ומצות ההגנה על החיים אינה מצוה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצוה?"
השיב החזון איש: "אם ה' לא ישמור עיר, שָׁוא שקד שומר." (תהלים קכז, א[1])
אלו הם ימים לא פשוטים עבור כל אחינו היקרים החרדים אל דבר ה'. הפטור שהיה נהוג מימי קום המדינה ועד הנה עבור בני הישיבות בוטל. הצורך בחיילים נוספים נעשה חיוני, והעם נחרץ בדעתו לחייב את החרדים לשאת בנטל הצבא.
מאז ביטול הפטור הגורף הוציא הצבא עשרות אלפי צווי גיוס לבחורי ישיבות. בשל אי־התייצבות של רובם המוחלט, הוגדרו עשרות אלפי בחורים משתמטים, ולאלפים רבים הוצאו פקודות מעצר וצווי עיכוב יציאה מהארץ. מאות בני ישיבות נעצרו ונלקחו לכלא הצבאי. במקביל נרשם גל גדול של התגייסות לצה"ל במסלולים השונים המיועדים לחרדים.
הדעות בקרב בחורי ישיבות ואברכים מגוונות: רבים מצדדים בציות מוחלט להוראת רוב הרבנים שלא להתגייס לצבא כלל – ובתשלום המחיר האזרחי והמוסרי הנגזר מציות זה. אחרים אכן אינם מתייצבים לגיוס, אך לא בלב שלם: הם מתקשים לקבל את המחירים האישיים והכלכליים הכרוכים בעריקות. אחרים אינם מתגייסים, אך גם מסרבים להשתמט מן החובה המוסרית לקחת חלק בהגנת הארץ.
אחדים בוחרים בסופו של דבר להתגייס לצבא, ולשלם את המחיר החברתי והאישי הנגזר מהליכה נגד דעת רוב הרבנים ורוב הציבור. מהם שעושים זאת בלב כבד, ומהם בלב שלם ושמח.
במאמר זה לא אתמודד עם השאלה ההלכתית של נטילת חלק במלחמה, וגם לא עם השאלה ההשקפתית של התגייסות לצבא שאיננו צועד בדרך התורה. שניהם נידונים כבדי משקל שיש להתבונן בהם בנפרד. במקום זאת אני מתבונן על השאלה של השתתפות בצבא כתנועה נפשית־אמונית: מהו היחס של האדם המאמין כלפי מלחמות החיים?
העולם החרדי הולך בדרך אביו הרוחני – חזקיהו המלך. חזקיהו לימד כיצד לבטוח בה' באופן מוחלט, עד כדי השלכה מלאה של המשא הארצי והשתקעות בעולם הרוחני. את המלחמה מול האויבים אנו מותירים כליל לידי ה', וגם את עול הפרנסה אנו משליכים על ה' במידה רבה. תנועת־נפש אמונית זו מקבלת ביטוי בדבריו של החזון אי"ש לבן־גוריון ביחס לצבא, המצוטטים למעלה: אִם ה' לֹא יִשְׁמׇר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר.[2]
חכמינו הקדושים לא נמנעו מלבקר את חזקיהו המלך, והם מעירים את לבנו לכמה נקודות שגרמו לכך שלא ייעשה מלך המשיח, שאף שהיה מגדולי המלכים ומן הצדיקים שבהם, ואף שאירעו לו ולממלכתו נסים גדולים. אדרבה, ההפך מכך התרחש: בימיו גלתה ממלכת ישראל על עשרת שבטיה, והוא התבשר על חורבן הבית ונפילת ממלכת יהודה ביד מלך בבל
אולם חכמינו הקדושים לא נמנעו מלבקר את חזקיהו המלך, והם מעירים את לבנו לכמה נקודות שגרמו לכך שלא ייעשה מלך המשיח, שאף שהיה מגדולי המלכים ומן הצדיקים שבהם, ואף שאירעו לו ולממלכתו נסים גדולים. אדרבה, ההפך מכך התרחש: בימיו גלתה ממלכת ישראל על עשרת שבטיה, והוא התבשר על חורבן הבית ונפילת ממלכת יהודה ביד מלך בבל, העתידים להתרחש כמאה שנה לאחר מותו.[3]
"ארבעה מלכים היו" – מיהו בעל הבטחון הגדול?
חזקיהו מלך יהודה היה מבין המלכים הצדיקים ביותר.[4] הוא הלך בדרכי דוד המלך,[5] וביצע מהפכה רוחנית בממלכתו: הוא טיהר את בית המקדש מן העבודה זרה שהכניס אליו אחז אביו,[6] וחגג פסח בירושלים בהשתתפות המון רב, עד שלא היה כפסח הזה מימות דוד ושלמה.[7] הוא גם ביער את הבמות ואת המצבות מכל ערי יהודה.[8]
בשנת הארבע עשרה למלכותו עלה סנחריב מלך אשור וצר על ממלכת יהודה. הוא לכד את הערים הבצורות שביהודה, ואיים לעלות להילחם על ירושלים. החרדה מפניו היתה עצומה.[9]
חזקיהו אמנם ביצע מספר פעולות הגנתיות טקטיות, כמו סתימת מקורות המים היוצאים מן העיר וביצור החומות,[10] אך את עיקר יהבו השליך על ה'.[11] ואכן, ישועת ה' באה בדרך נסית: 185,000 משריו ומגיבוריו של סנחריב ניגפו ומתו על ידי מלאך ה', והוא עצמו מצא את מותו בבירתו הכבירה נינוה, על ידי שני בניו, יוצאי חלציו.[12]
לכאורה, גישתו של חזקיהו למלחמה היא האידאלית ומלאת האמונה ביותר: תפילה לה', מלך כל הארץ. אולם אם נעיין במדרש נמצא יחס שונה לדברים. המדרש מתאר ארבעה מלכים בעלי ארבע גישות שונות למלחמה, שאל כל אחד מהם הקדוש ברוך הוא נענה על פי דרכו. אולם המדרש הופך את כל הפרדיגמה הרווחת בדבר בטחון והשתדלות. דוקא המלך האקטיבי ביותר, היוצא ונלחם את מלחמותיו, הוא בעל הבטחון הגדול ביותר.
וכך מובא במדרש:[13]
ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.
דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם וגו'! אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני עושה כן! זהו שכתוב: ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם… לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים, זהו שכתוב: כי אתה תאיר נרי וגו'.
עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה!
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה! שנאמר: ובעת החֵלו ברִנה ותהִלָה [נתן ה' מארבים על בני עמון ומואב והר שעיר הבאים ליהודה, וינגפו].
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה! שנאמר: ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.
ממדרש זה משמע כי דוקא דוד המלך הנלחם במשך לילות רצופים הוא הנחשב לבעל הבטחון הגדול ביותר, ואילו כל שאר המלכים כולם הולכים ופוחתים בכח בטחונם, עד לדרגה הנמוכה ביותר – שגם היא גבוהה עד מאד – של חזקיהו, שהוא מבקש מה' להיות "ישן על מיטתו" בזמן שהקדוש ברוך הוא נלחם באויביו.[14] כל זה הוא הפך התפיסה הרווחת שלנו, שככל שבטחוננו גדול יותר בה' – אנו יותר פסיביים ויותר מותירים לה' לנהל את העניינים. מאוחר יותר אשוב ואתייחס לפער זה שבין התפיסה הראשונית שלנו לבין התובנה של מדרש החכמים.
מדוע לא נעשה חזקיהו משיח?
ישעיהו הנביא[15] מתנבא על מושיע שעתיד להיוולד לעם ישראל:
כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם. לםרבה [קרי: לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
מי עתיד להיות אפוא אותו מושיע גיבור? ומדוע המ"ם שבאמצע המילה "לםרבה" סתומה? הגמרא[16] מספרת כי חזקיהו נועד להיות המלך המשיח "פלא יועץ אל גיבור" הנזכר כאן במקרא, אך דבר זה לא יצא לפועל, וכך התגלגלו הדברים:
ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב – גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?!
אם לאחר כל הנסים הללו "אין בו כח לחזקיהו לומר שירה" – הוא לא יכול להיות המשיח.
רק לאחר שחלה חזקיהו ונרפא מחוליו התעוררה בו רוח השירה, והוא כתב מזמור מלא רוח המסתיים במילים ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי, וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה'.[17]
אין לך עסק בנסתרות
כאמור, לאחר מפלת סנחריב, נופל חזקיהו למשכב. הגמרא[18] מתארת דין ודברים שבין ישעיהו הנביא למלך חזקיהו באשר לחולי זה:
ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו: כה אמר ה'… מת אתה ולא תחיה…
אמר לו [חזקיהו]: מהו כל זה?
אמר לו [ישעיהו]: משום שלא עסקת בפריה ורביה.
אמר לו [חזקיהו]: משום שנגלה לי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא ראויים.
אמר לו [ישעיהו]: במסתרי ה' למה לך לעסוק? מה שאתה מצווה עליך לעשות, ומה שנוח לפני הקדוש ברוך הוא – שיעשה…
בסופו של דבר חזקיהו מתפלל לה' ושב בתשובה, ומר המוות סר ממנו. לימים אכן נולד לו בן שעשה בירושלים מעשים מסמרי שיער – הלא זהו מנשה המלך.
אולם כאן עלינו להתעכב על הדיון המרתק שבין חזקיהו לישעיהו. ישעיהו אומר לחזקיהו שנגזרה עליו גזרה משום שלא הביא ילדים לעולם, וחזקיהו אומר לו שנמנע מכך משום שנודע לו ברוח הקודש שהבן שעתיד להיוולד לו יהיה רשע. כאן ישעיהו מגיב לו באמירה עוצמתית שהיתה בפי החכמים להדרכה לחיים: מה שאתה מצווה עליך לעשות, אין לך עסק בנסתרות.
"ארדוף אויבי ואשיגם" – ה' שוכן בלבנו
שלושת מאמרי חז"ל ביחס למידת הבטחון של חזקיהו מייצגים באופן הטוב ביותר את מידת הבטחון כפי שהיא נתפסת בקרב ציבור החרדים אל דבר ה', ולצד זאת משקפים את הכשל שבדרך זו.
"אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי – ואתה עושה," כך מבקש חזקיהו המלך. כך מבקשים גם אנו. איננו יודעים כיצד להתמודד עם הבעיות הקיומיות של עם ישראל, ואין לנו דרך ליישב את הפער שבינם לבין דרך התורה, ולכן אנו מבקשים מה' שיפעל בנושא בהעדרנו המוחלט.
אולם לא כך היא דרכו של דוד המלך, אבי המלכים ו"הרגל הרביעית למרכבה".[19] דוד חווה בעוצמה את רוח ה' בעולם. כאשר אדם חווה את נוכחות ה' בעוצמה גדולה – הוא מבין שהוא גדול מאד, שהקדוש ברוך הוא מודיע דרכו את גדולתו בעולם, ושכל המלחמות של עם ישראל הן מלחמות של ה' יתברך, והוא הנותן בו כח להילחם וגם לנצח, כפי שכתוב בספרים הקדושים על הפסוק "ואני ידעתי כי גדול ה'".[20] עד כדי דבריו הרדיקליים של ר' צדוק הכהן מלובלין:[21]
"ואני" – הוא מדה האחרונה,[22] שהשם יתברך שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש, עד שהנביא יוכל לומר בפיו "אני ה'", כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך.
זוהי הרוח שהניעה את דוד לקחת את האבן והקלע וללכת להילחם בענק הפלשתי ללא חת. זוהי אותה הרוח שהניעה אותו לעשות את הבלתי ייאמן ולאחד את עם ישראל כולו תחת דגלו, והיא אשר הובילה אותו להילחם בכל אויביו בגבורה ולהכניעם.
"ולא אמר שירות ותשבחות" – המשיח נולד מן הניגון
ציטטנו את מאמר החכמים שחזקיהו לא נעשה משיח משום שלא אמר שירה.
השירה והנגינה הם יצירה. בשירה אדם מתרומם לראות את הדברים מלמעלה, ומצליח לזהות את חוט השני העובר בין ההתרחשויות. דרך עושר השפה אדם נחשף לזיו האלוקי השוכן בכל תופעה. הנגינה פעולתה דומה לשירה: היא החוויה הגופנית המשלימה את ההשראה השכלית והמילולית של השירה. הלחנים מתחברים מתוך משחק אקראי, יצירתיות שלמעלה מן השכל. ההרמוניה שיוצרים התווים השונים בהתלכדם פותחת לנו צוהר לאינסופיות הגלומה בבריאה, ומרוממת אותנו להיכלות של עונג, שמחה והשראת שכינה. דוד הבין שהנגינה חייבת להיות עניין מרכזי בעבודת ה', וייסד את השירים, המזמורים ומשמרות המנגנים של בית המקדש.
הישועה חייבת לבוא מתוך נגינה, והמשיח מוכרח לשורר.
אבל לדעת לנגן את החיים הוא תנועת נפש ולא רק פעולה פיזית. המשמעות היא שאדם חי את חייו מתוך תנועה, מתוך משחק היצירה, ולא רק מתוך נתונים קבועים מראש.
קשה לאדם החרד על דבר ה' לנגן, משום שהוא מורגל בכך שחייו מובלים על ידי צו אלוקי קבוע מראש. כל סטייה מן הדרך מעוררת חרדה מפני שגיאה.
אולם ה' רוצה שננגן. ה' רוצה שנשורר, הוא רוצה שניפול ונקום. הוא רוצה שנופתע. הוא רוצה שנפתיע אותו. הוא רוצה שלא נדע מה יהיה, ואז, בבוא הישועה, נתמלא שמחה מתפרצת. בכל פעם שאנחנו לא יודעים משהו – אנו נדחקים לחוות ולפגוש את נוכחותו בעולם.
נקודה זו לוקחת אותנו למדרש השלישי, המלמד אותנו על ההתמודדות עם הנסתרות.
הנסתרות – לדעת מה ה' רוצה, לא לדעת מה יהיה
כאמור, כאשר חזקיהו מספר לישעיהו שהוא נמנע מלהוליד ילדים משום שעתידים לצאת ממנו בנים שאינם ראויים, ישעיהו מגיב לו: "במסתרי ה' למה לך לעסוק? מה שאתה מצווה עליך לעשות, ומה שנוח לפני הקדוש ברוך הוא – שיעשה…"
אמירה זו מהדהדת את המסר שבפרשת הנבואה בספר דברים:[23] "'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' – התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחֶלקו" (רש"י).
אלא שמפרשה זו ניתן להבין שאם נודע לך בוודאות מה עתיד להיות – רשאי אתה לפעול בהתאם למה שנודע לך, וכאן מדגיש הנביא ישעיהו, כי גם אם נודע לך את שעתיד להיות, עליך לבחור להותיר לה' את העתידות, המכונים כאן "כבשי דרחמנא" – נסתרות ה', ולפעול על פי ציווי ה' כאן ועכשו, כל צעד בעתו.[24]
ואף על פי שאיני ראוי להוכיח, מתוך דברי חכמים האלו עלי להציע תימה גדולה על הציבור הקדוש והיקר שלנו, שהאמונה והביטחון נר לרגליו, ובכל זאת בנושאים שונים הוא בוחר להתנהל לכתחילה מתוך חשבונות רבים. הדבר שכיח במיוחד בנושאי החינוך, השידוכים והתפיסה המדינית.
לא נתפרס בזה לרוחב היריעה, אלא אביא דוגמה אישית אחת שיצאה ללמד על הכלל: בתקופת השידוכים שלי קיבלתי תוכחה מאנשים רבים על התנהגותי ואזהרה שהיא תחבל בסיכויי למצוא שידוך טוב. הביקורת לא היתה על מעשים לא טובים, אלא על מעשים שעשיתי מתוך הבנה שהם רצון ה' ושהם עבודת ה' שלי, לשם משל הטלת תכלת בציציותי, והשתדלותי לדבר אמת.
למותר לציין שגם אם ארכו ימי פרקי, הם נסתיימו על הצד הטוב ביותר, וכדרכו של ה' מתוך מסיבות נפלאות. אשתי היקרה שאין כמוה בחרה בי דוקא משום תכונות אלו, ואילו הייתי משתדל ללכת בדרך שהוצעה לי, הייתי עלול להחמיץ את האשה היקרה הזו בדרך הטבע.
בדברים שיש לנו עליהם מצוה, עלינו להשתדל להבין מהי המצוה המוטלת לפנינו, ולא לחשב את כל החשבונות, ולא לחשוש ממה שעלול להיוולד ממנה. ואפילו אם אנו מקבלים רוח הקודש ממש שעתיד להיוולד מן המצוה הזו פרי רקוב – בכל זאת עלינו לקיים את מצות ה', כמאמר ישעיהו לחזקיהו. זאת משום שמה שיהיה נסתר מאתנו ושייך לה' לבדו מסובב הסיבות שהתוודע לנו בשם "אהי'ה אשר אהי'ה" על שם העתיד להיות
וכך יש לנהוג בכל דבר ודבר. בדברים שהם "קליפת נגה", כלומר דברי הרשות שאינם מצוה או עברה, רשאים אנו להפעיל שיקול דעת, להבין מה עלול להיוולד מהם ולפעול על פי זאת.[25] אך בדברים שיש לנו עליהם מצוה, עלינו להשתדל להבין מהי המצוה המוטלת לפנינו, ולא לחשב את כל החשבונות, ולא לחשוש ממה שעלול להיוולד ממנה. ואפילו אם אנו מקבלים רוח הקודש ממש שעתיד להיוולד מן המצוה הזו פרי רקוב – בכל זאת עלינו לקיים את מצות ה', כמאמר ישעיהו לחזקיהו. זאת משום שמה שיהיה נסתר מאתנו ושייך לה' לבדו מסובב הסיבות שהתוודע לנו בשם "אהי'ה אשר אהי'ה" על שם העתיד להיות.[26]
הנסתרות – לדעת מה ה' רוצה, לא לדעת מה יהיה
מקובלנו, שצרה הבאה על יחיד או על ציבור היא דרכו של ה' להורות לנו לשוב אליו. הדחק של גיוס חרדים לצבא – הן מצד העם והחוק והן מצד המציאות הבטחונית (תרתי משמע), איננו רק שאלה של חרדים מול חילונים; הוא עניין שבינינו לבין הקב"ה – הוא מחייב אותנו לחשב את דרכינו שלנו.
הדבר העיקרי שמנחה את רוב הציבור החרדי בנושא הזה הוא הפחד שילדינו יצאו לתרבות רעה, שהם יאבדו את המרגליות הטובות של קדושה, מוסר וצדק, שיחדלו מללמוד תורה בעיון ובהתמסרות. ואמת הדבר, אלו אוצרות שעלינו ליקר בכל מאודנו, ולא להשליך אחר גוונו מבלי דעת.
אבל עלינו לזכור שלמרות כל הטוב שיש לנו, עדיין לא הצלחנו להביא את המשיח…
אני מאמין כי השעה דורשת מאתנו בירור עמוק מאד של אמונתנו ובטחוננו בה' יתברך. האם אנחנו רוצים להיות מבאי בית מדרשו של דוד ולדעת שה' שוכן בלבנו, וכל זמן שאנו פועלים בקדושה ובצדק על פי התורה – לפעול מתוך ביטחון בישועתו?
האם אנחנו יודעים לצאת מקיבעון ולחיות מתוך משחק ויצירה פלאיים? הנוכל לשורר ולנגן את החיים ולא רק לחיות אותם?
האם אנחנו מסוגלים לקיים בתמימות את מה שמצווה עלינו על פי התורה, ולהותיר לה' את נסתרות העתידות, למרות החשש לרוחניות של ילדינו?
אלו שלושת מרכיבי אורחות החיים שחכמים מפצירים בנו לסגל, ובכך להביא את המשיח.
[1] פרוטוקול ראיון שנתן יצחק נבון לעיתונאי בועז עברון ב־21 בינואר1981 בעניין פגישת דוד בן־גוריון עם הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ארכיון המדינה, תיק: נשיא המדינה יצחק נבון – פגישות.
[2] אם כי בספרו "אמונה וביטחון" הוא לכאורה סותר תפיסה זו. ראה מאמרו של ר' ראובן לויכטר ב"צריך עיון": ביטחון בה' – הקשבה למציאות.
[3] ישעיהו פרק לט.
[4] רש"י יבמות סג, א: "חזקיהו, אסא ויהושפט דהוו צדיקים גמורים."
[5] דהי"ב כט, ב.
[6] שם כל הפרק.
[7] שם פרק ל.
[8] שם לא, א.
[9] מ"ב יח.
[10] דהי"ב לב, ד-ה.
[11] שם פסוק כ; מ"ב יט, טו.
[12] שם פסוקים לה-לז; דה"ב לב, כא.
[13] איכה רבה, פתיחתא ל. תודה לרב אריה מאיר שהסב את תשומת לבי למדרש זה בהקשר של דרגות האמונה והבטחון.
[14] משמעות זו עולה הן מהשוואת המלכים כולם לדוד, שאיחד את כל עם ישראל תחתיו וניצח את כל אויביו מסביב, וזכה למלוכה לו ולבניו עד עולם; והן מן הלשון "אין בי כח" האמור בשלושת המלכים שאחריו.
וברד"ל הביא פירוש מופלא בשם רבי הלל משקלוב, המבסס את דברי המדרש על הכתובים: "היינו דכתיב בדברי הימים שם: לאין כח עזרנו. וביהושפט כתיב: כי אין בנו כח. ובחזקיה כתיב: וכח אין ללדה."
[15] ט, ה-ו.
[16] סנהדרין צד, א.
[17] ישעיהו לח, כ. הקישור בין המדרש הנ"ל לשירת "מכתב לחזקיהו" הוא על פי ילקוט שמעוני מ"ב רמז רמ"ג.
[18] ברכות י, א בתרגום חופשי.
[19] זוהר ואתחנן רסב, ב.
[20] תהלים קלה, ה.
[21] רסיסי לילה אות כ.
[22] היינו המלכות.
[23] יח, יג.
[24] במאמר מוסגר, על פי תובנה זו מקבלת פרשת הנבואה בהירות יתרה. התורה מבקשת ממנו לא לדרוש אחר העתידות אצל מעוננים, קוסמים, מכשפים ובעלי אוב, אלא ללכת לנביא. לכאורה ניתן להבין שאין הבדל מהותי בין הנביא לשאר מגידי העתידות אלא שדברים אלו מאת ה' ודברים אלו אינם (ולדעת הרמב"ם שדברי מגידי העתידות אינם אמת), ודבר זה הוא תימה גדולה, הכי הנביא הוא בסך הכל מין מכשף עם תעודת הכשר?
על פי דברים אלו מתבהר, שתפקיד הנביא שונה במהותו: הקוסם מספר לאדם את מה שהוא רוצה לדעת, כדי שיפעל באופן שה' רוצה שהוא יפעל, ואילו הנביא מספר לאדם את מה שה' רוצה שהוא ידע, ולכן ללכת לנביא נקרא "לדרוש את ה'" (מ"א כב, ז). דוגמא בולטת לדבר הוא שאול, הבא לרואה לבקש אתונות, ואילו הרואה בכלל משיב לו בבשורת המלוכה.
לכן נענש חזקיהו. הקב"ה לא התיר לו שלא לקיים "פרו ורבו", אלא גילה לו את גורל בניו, מטעם אחר הכמוס עמו (אולי כדי שיפעל לביטול הגזרה על ידי תפילות, או שיקפיד ביותר על חינוכם).
[25] כך פעל דוד למשל כאשר השתיל את חושי הארכי בירושלים להיות לרועץ למרד אבשלום (ש"ב טו), וכן בארועים אחרים.
[26] שמות ג, יד ורשב"ם שם.
לגבי דברי חז"ל ב"איכה רבה" על ארבעה מלכים:
המחבר מראה שדווקא המלך האקטיבי ביותר – דוד המלך, היוצא ונלחם את מלחמותיו – הוא בעצם בעל הביטחון הגדול ביותר. בכך הוא מבקש להפוך את ההבנה המקובלת, שלפיה ככל שאדם בוטח יותר בה' כך הוא נדרש לפחות השתדלות.
נדמה לי שיש כאן מקום לעיון נוסף בדברי המדרש.
המדרש פותח במילים: "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה". לכאורה, אין הכרח לראות בדברי חז"ל סולם שלפיו מידת האקטיביות היא עצמה מדד למידת הביטחון. אפשר להבין שהמדרש מתאר ארבעה אופנים שבהם מלכים שונים התמודדו עם אויביהם, ומה כל אחד מהם תבע מן הקב"ה.
דוד אומר: "ארדוף אויבי ואשיגם" – הוא יוצא ונלחם ורודף את אויביו, והקב"ה מסייע בידו. אסא רודף את האויב, אך את ההכאה עצמה משאיר לקב"ה. יהושפט אינו נלחם אלא אומר שירה, והקב"ה עושה את המלחמה. ואילו חזקיהו אומר: "אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה."
מכאן אין הכרח שהמדרש בא לומר שככל שהאדם אקטיבי יותר – כך ביטחונו גדול יותר. אבל גם, כמו שהמחבר כותב, אין הכרח לומר את ההפך, שככל שהאדם עושה פחות – כך ביטחונו גדול יותר.
ייתכן שהמדרש מלמד עיקרון אחר: מידת הביטחון אינה נמדדת בכמות הפעולות שהאדם עושה, אלא בכך שהוא יודע מה מוטל עליו לעשות במצב שבו הוא נמצא, ובאותה מידה יודע שהישועה אינה מכוחו.
דוד יוצא למלחמה בכל כוחו, אך אינו מייחס לעצמו את הניצחון. חזקיהו, לעומת זאת, מגיע למצב שבו אין לו עוד מה לעשות מול מחנה אשור, והוא מסוגל לשכב על מיטתו ולהשאיר את הישועה בידי הקב"ה. בשני המקרים נקודת הביטחון היא אותה נקודה: האדם עושה את המוטל עליו, אך אינו רואה בעצמו את בעל התוצאה.
מכאן נובעת הבחנה חשובה: ביטחון איננו פסיביות.
מי שבוטח באמת יכול להשתדל בלי פחד. הוא אינו אומר: "אם לא אעשה הכול בעצמי – הכול יאבד", אלא: "מוטל עלי לעשות את שלי, אבל התוצאה אינה בידיי."
לכן, נכון שאין לומר בהכרח ש"ככל שאדם בוטח יותר, עליו להשתדל פחות"; אך באותה מידה אין לומר ש"ככל שאדם אקטיבי יותר – כך ביטחונו גדול יותר". הפעילות כשלעצמה אינה מדד לביטחון.
השאלה היא מה מוטל על האדם לעשות, והאם לאחר שעשה את המוטל עליו הוא יודע להבחין בין חובתו לפעול לבין התוצאה והישועה, שאותן הוא משאיר בידי הקב"ה.
וזו אולי התובנה שראוי לקחת מכאן גם לימינו:
הביטחון אינו צריך להיות סיבה לכך שנפחית את ההשתדלות, וגם לא סיבה לכך שנגביר אותה. הוא צריך להיות הסיבה לכך שאנו עושים את המוטל עלינו – בלי לחשוב שהישועה תלויה בנו.
ובקיצור:
הביטחון אינו פוטר את האדם מן המעשה. הוא פוטר אותו מהאשליה שהמעשה שלו הוא שמכריע את הכול.