צריך עיון > סדר שני > יש פטור? אין הכלה – שילוב בעלי צרכים מיוחדים בחינוך החרדי

יש פטור? אין הכלה – שילוב בעלי צרכים מיוחדים בחינוך החרדי

מעיין דויד
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

מוסדות הפטור החרדיים מצטיינים בהיבטים חינוכיים רבים, עם זאת, הם אינם ערוכים להכיל ילדים בעלי צרכים מיוחדים. ילדים אלו מופנים לעיתים קרובות למוסדות חינוך מיוחד, למרות שאינם זקוקים לכך, ולחילופין - נושרים מהמערכת. זאת בניגוד למגמה הכללית במערכת החינוך הישראלית ובעולם כולו. הגיע הזמן לקדם מדיניות הכלה של בעלי צרכים מיוחדים בחינוך החרדי לבנים.

כ"א אב תשע"ט
 

למוסדות הפטור בישראל יש היסטוריה ותיקה שמתחילה עוד בימי טרם קום המדינה. כשקמה מדינת ישראל והועבר חוק חינוך חובה, עוגן מעמדם בחוק והוא מעניק להם פטור מתכנית הלימודים הרשמית שקבע המשרד. עם השנים עלתה קרנם בקרב בני הציבור החרדי בתור אופציית הלימודים הראויה והמקובלת ביותר. מוסדות החינוך העצמאי לבנים, שעדיין קיימים היום, נחשבים ברובם מסלול המיועד עבור משפחות "מודרניות" (פתוחות) יותר. בתי הספר הממלכתיים החרדיים, שהוקמו לראשונה לפני מספר שנים, נותרו לעת עתה מיעוט זניח. הרוב המכריע מעדיף לשלוח את בניו ללמוד במוסדות הפטור, הידועים ברמתם התורנית הגבוהה ובאופיים השמור. עם זאת, משפחות חרדיות שמי מילדיהן הלומדים בחיידר הוא בעל צרכים מיוחדים, עלולות למצוא עצמן בבעיה. אינני מדברת על צרכים מיוחדים "חמורים" – כלומר, המחייבים מסגרת חינוך מיוחד – אלא על צרכים מיוחדים קלים עד בינוניים: קושי רגשי, ליקוי למידה, הפרעת קשב, או כל אתגר אחר שלא היה אמור למנוע את שילוב הילד במסגרת רגילה. במוסדות הפטור, אתגרים אלו הופכים להיות רבי משמעות עבור הילד, ולעתים גם עבור המשפחה כולה.

משפחות חרדיות שמי מילדיהן הלומדים בחיידר הוא בעל צרכים מיוחדים, עלולות למצוא עצמן בבעיה. אינני מדברת על צרכים מיוחדים "חמורים" – כלומר, המחייבים מסגרת חינוך מיוחד – אלא על צרכים מיוחדים קלים עד בינוניים: קושי רגשי, ליקוי למידה, הפרעת קשב, או כל אתגר אחר שלא היה אמור למנוע את שילוב הילד במסגרת רגילה. במוסדות הפטור, אתגרים אלו הופכים להיות רבי משמעות עבור הילד, ולעתים גם עבור המשפחה כולה

כאשר משווים את דרכי ההתמודדות של מוסדות חינוך שונים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נמצא שבדרך כלל משיגים מוסדות הפטור תוצאות שאינן מזהירות, בלשון המעטה. ילד בעל קשיים הלומד בבית ספר ממלכתי או ממלכתי-דתי יזכה לליווי צמוד מפסיכולוג של בית הספר, תכנית חינוכית אישית, מעורבות של אנשי מקצוע מוסמכים מהמתי"א (מתי"א היא מרכז תמיכה וייעוץ אזורי או יישובי שבין השאר מספק תמיכה ופיקוח ביישום תכניות השילוב במוסדות החינוך העובדים מולו), שעות שילוב, ויישום ללא עוררין של כל ההמלצות המקצועיות עבורו, כולל סייע אישי. תהיה אשר תהיה עמדתם האמתית של אנשי הצוות בבית הספר כלפי התלמיד, הנהלת בית הספר מכירה את דרישות משרד החינוך שלא להפנות ילד למערכת החינוך המיוחד אלא כאשר כלו כל הקצין, והיא תפגין נכונות ליישם את ההמלצות ולהעניק לילד את התמיכות הדרושות לצורך שילובו. הצוות החינוכי יידרש להוכיח באופן מתועד ומנומק כי מולאו כל ההמלצות ולא נותרה אבן שלא נהפכה כדי להבטיח את הכלתו של התלמיד במסגרת הלימודית. רק לאחר שעמדו בתנאים אלו תישקל האפשרות להעביר את הילד למסגרת אחרת.

גם בבתי ספר חרדיים של המוכש"ר, כולל בתי ספר "בית יעקב" של החינוך העצמאי, ייעשו מאמצים ניכרים לשלב ילדים אלה בהצלחה. כתוצאה מכך, על אף שלא תמיד עומדים לרשותם מלוא התקציבים של בתי ספר ממלכתיים, הם כפופים במידה רבה למדיניות משרד החינוך ונהנים מתקציבי הכלה ושילוב. אין זה חזון נדיר לפגוש בכיתות בית יעקב סייעות אישיות לתלמידות שילוב; חלק מבתי הספר עובדים עם המתי"א האזורית, וברוב בתי הספר הללו יש יועצת חינוכית או פסיכולוגית.[1]

ומה קורה כאשר ילד המתמודד עם אותם אתגרים בדיוק לומד במוסד פטור? במקרה כזה משתנה התמונה לחלוטין. מוסדות הפטור אינם זכאים על פי החוק לתקציבי השילוב למיניהם; הפיקוח עליהם רופף הרבה יותר, כך שאפילו יישומן של זכאויות אינדיבידואליות, כמו הצמדת סייע לתלמיד, תלוי ברצונו הטוב של המנהל או של המלמד הספציפי; למוסדות אין כל יחסי עבודה עם מתי"אות ולרוב גם לא עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח); ולרוב מוחץ מתוכם אין כל יועץ חינוכי או פסיכולוג שאתו הם עובדים בדרך קבע.[2] כתוצאה מכך, תלוי גורלו של הילד המתקשה במזל. אם הזדמן הילד לחיידר שבו אנשי חינוך אמתיים, ייתכן שתצלח דרכו. גם בלי ידע מקצועי מעמיק ומעטפת תומכת של מומחים פרא-רפואיים, במוסד שהאווירה בו מקבלת ואינה מוותרת על הילד, במקום שבו מלמד אינו חושב אפילו לסרב לנוכחות של סייע, ומנהל אינו מתעקש למנוע "מערכת מותאמת" מתלמיד הזקוק לכך נואשות, יכול הילד לשגשג. אולם מה קורה אם למוסד אין הרצון הטוב הזה? במקרה זה, יעמדו הילד והוריו עד מהרה בפני שוקת שבורה. הנהלת המוסד תפכור את ידיה ותצהיר כי "אין לה כלים", והילד ייפלט מהמסגרת – על אף שהרמה של קשייו היתה מוכלת בכל סוג אחר של מסגרת חינוכית.

 

הדרה מהקהילה

כפי שיודע כל הורה שעבר את המסלול הזה, יש למוסדות הפטור דפוס פעולה קבוע למדי להתמודדות עם תלמיד בעל קשיים בולטים. אם הקשיים הללו מתבטאים רק בהישגים לימודיים נמוכים, בית הספר יכיל אותם בכיתות הנמוכות. אולם, אם קשיים אלה יגלשו לתחום הרגשי, החברתי או ההתנהגותי, או אם הקשיים הלימודיים יימשכו גם בכיתות הגבוהות, בדרך כלל יפנה המוסד להורים ויבקש אבחון. השימוש המעשי באבחון המקצועי, עם זאת, הוא מוגבל: ההנהלה תשתמש בו לרוב כדי לבקש מההורים טיפול תרופתי, או העברה למסגרת "מתאימה יותר". המלצות איש המקצוע הכוללות התאמה של סביבת הלימודים ואספקת עזרה ספציפית לילד, יזכו בדרך כלל להתעלמות, ולא מרוע לב: לגבי חלק מההמלצות יטענו המוסדות בצדק כי "אין להם כלים" ("מדריך התנהגות? אנחנו לא עובדים עם המתי"א!"), וחלק אחר ישללו בטענה שהוא בלתי מקובל ("הרב כהן מלמד את הכיתה הזו כבר שלושים שנה ומעולם לא הכניס לשם סייע אישי. הוא לא יתחיל עכשיו").

ילדים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות הפטור יגיעו לחינוך המיוחד לא כי הם בהכרח מתאימים לשם, אלא משום שהם אינם מתאימים לחיידר חרדי טיפוסי. גם אלה שיצליחו למצוא מקום במוסד מוכש"ר, כאמור, לא בהכרח יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם אמנם ישולבו במערכת החינוך הרגילה, אבל הם נידונים להרגיש יוצאי דופן בקרב בני משפחתם וחברי הקהילה שלהם

היעדר הכלים הוא אכן בעיה משמעותית: מוסדות אלה אינם זכאים לתקציבי חינוך מיוחד על בסיס מוסדי, ואין בהם הבינוי הנדרש לצורך הכלה של בעלי צרכים מיוחדים (חדרי ספח, חדרים לטיפולים פרא-רפואיים וכן הלאה). לכך אפשר גם להוסיף את ההכשרה המקצועית החלקית (אם בכלל) של המורים, שבשלה הם עלולים להתקשות אפילו במשימות בסיסיות כמו מילוי דו"חות עבור גורם מאבחן. כך למשל סיפרה לי רופאת קשב ותיקה העובדת במרפאות בערים חרדיות, כי באופן קבוע עליה ליצור קשר עם המלמד הרלוונטי ולבקש תיקונים לדו"ח שהוא חלק בלתי נפרד מהאבחון. בעיה כזו, היא אומרת, לא קיימת כאשר היא מתנהלת מול בתי הספר של הרשתות החרדיות (החינוך העצמאי או בני יוסף).

האפשרות הטובה ביותר שנותרת להורים במקרים כאלה, לכאורה, היא להעביר את הילד למוסד שאינו מוסד פטור. אבל גם מסלול זה אינו פשוט. יש הורים שראו את הנולד מבעוד מועד ולכן רשמו את הילד מלכתחילה לכיתה א' במוסד מוכש"ר. אבל במקרים אחרים, כאשר הילד כבר לומד בחיידר, העברתו למוסד מוכש"ר אינה קלה. מוסדות אלה – ובצדק מבחינתם – סבורים שאין תפקידם להיות "מסלול שילוב והכלה בלעדי" עבור כלל מערכת החינוך החרדית לבנים. וכך, בהתאם לנסיבות, בלחץ שיופעל על ידי הפיקוח והעיריה ובקשריהם של ההורים, יהיו מקרים שבהם יספק המוכש"ר את הפתרון, לצד מקרים שבהם ייאלצו ההורים ייאלצו גם על הצ'אנס הזה. כך יישאר לילד רק מסלול אפשרי אחד: החינוך המיוחד.

ילדים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות הפטור יגיעו לחינוך המיוחד לא כי הם בהכרח מתאימים לשם, אלא משום שהם אינם מתאימים לחיידר חרדי טיפוסי. גם אלה שיצליחו למצוא מקום במוסד מוכש"ר, כאמור, לא בהכרח יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם אמנם ישולבו במערכת החינוך הרגילה, אבל הם נידונים להרגיש יוצאי דופן בקרב בני משפחתם וחברי הקהילה שלהם.

דו"ח מכון מנדל שבחן את שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות החינוך בירושלים, תיאר במדויק מצב עגום זה במערכת החינוך החרדית לבנים – ואת תוצאותיו העגומות עוד יותר עבור הילדים המושפעים מכך:

תלמידי החינוך המיוחד שהיו יכולים להיות משולבים במסגרות מקדמות או בכיתות רגילות [מופנים] לבתי ספר כוללניים ולמסלול חיים של החינוך המיוחד. חוסר היכולת לשילוב מותאם במוסדות החרדיים של הקהילות השונות, יוצר נתק בין התלמיד לבין סביבתו וקהילתו (תלמיד מחסידות צאנז ייאלץ ללמוד במוסד שאינו מותאם לאורחות חיי קהילתו, ונוצר נתק בין חייו בבית הספר לבין הקהילה). לעתים הדבר גורם להורים המעוניינים לקבל טיפול מיטבי לשלוח את התלמיד למוסד מוכש“ר או ממ“ח שאינו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמו. הטיפול בסיוע מותאם לצורכי התלמיד בגילאי היסודי, כפי שהינו כיום, מעלה את הסיכון לנשירה של התלמיד ממוסדות הלימוד החרדי ואף ליציאה מהקהילה.[3]

כלומר, חוסר היכולת של מוסדות הפטור להכיל תלמידים בעלי צרכים מיוחדים גורם להסללת אותם הילדים למוסדות מיוחדים, ולחילופין, להעברתם למוסדות שאינם חרדיים, ולנשירתם מהקהילה.

אחוזי הנשירה בקרב תלמידים במערכת החרדית גבוהים באופן משמעותי מאחוזי הנשירה בקרב שאר המגזרים בישראל, כולל המגזר הערבי. על פי נתוני דוח הלמ"ס שהתפרסם בשנת 2017, בשנת 2015 עמד אחוז הנושרים במגזר החרדי (נושרים: תלמידי כיתה ז' עד י"ב שנשרו לחלוטין ממערכת החינוך) על 3.1. בציבור היהודי החילוני, לעומת זאת, היה מדובר על 1.1 אחוז, ובציבור הדתי על אחוז בודד

החשש כי ילדים בעלי צרכים מיוחדים ינשרו מהקהילה איננו פרנויה חסרת בסיס. שיעור מכריע מבני הנוער החרדיים הנושרים היו בעברם הלא רחוק ילדים בעלי צרכים מיוחדים שלא זוהו או לא טופלו כיאות. דו"ח ועדת החינוך של הכנסת מאפריל האחרון מדווח כי 75 אחוזים מהנוער בסיכון החרדי סובלים מבעיות למידה ומקושי במיומנויות, ומחציתם סובלים גם מבעיות רגשיות שונות.[4] מידע זה עולה בקנה אחד עם מה שמצאו מחקרים רבים, בין היתר מחקר שהעלה כי מחצית מהתלמידים במסגרות ייעודיות לנוער חרדי מנותק הם בעלי ליקויי למידה, ובמקביל קיים מתאם גבוה בין ליקויי הלמידה ובעיות התנהגות.[5]

אחוזי הנשירה בקרב תלמידים במערכת החרדית גבוהים באופן משמעותי מאחוזי הנשירה בקרב שאר המגזרים בישראל, כולל המגזר הערבי. על פי נתוני דוח הלמ"ס שהתפרסם בשנת 2017, בשנת 2015 עמד אחוז הנושרים במגזר החרדי (נושרים: תלמידי כיתה ז' עד י"ב שנשרו לחלוטין ממערכת החינוך) על 3.1 – מספר שכמובן לא כולל את התלמידים הלומדים ב"מוסדות למתמודדים". בציבור היהודי החילוני, לעומת זאת, מדובר על 1.1 אחוז, ובציבור הדתי על אחוז בודד. במגזר הערבי עמד אחוז הנשירה על 1.7 בלבד. אחוזי הנשירה היו גבוהים באופן יחסי גם אצל הבנות וגם אצל הבנים בציבור החרדי, אבל הנשירה בקרב בנים גבוהה יותר – יותר מכפולה, למעשה. כידוע, נוער חרדי שאינו מוצא את מקומו באף מסגרת חינוכית, מוצא עד מהרה את דרכו לרחוב.

 

יעדי הכלה

מצוקתם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים אינה ייחודית לחברה החרדית, כמובן. גם ה"פתרונות" המיושמים בחברה החרדית אינם ייחודיים לה. עד לעשור האחרון, היתה המדיניות ברוב מוסדות החינוך להפנות כל ילד מתקשה אל החינוך המיוחד. מבחינת בית הספר, היה זה הפתרון הקל ביותר – מדוע עליו להתמודד עם ילד בעל קשיי משמעת או קשיים רגשיים? נוח יותר להוציא את כל מי שלא מתאים למערכת אל מחוצה לה, מאשר לעסוק בחינוך של ילדים שהגישה הסטנדרטית איננה מתאימה להם.

אולם, ההבנה כי הנפגעים העיקריים מכך הם התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים, המוצאים בעל כורחם מהחברה, הביא לשינוי מדיניות. החל משנת הלימודים תשע"ג מקדם משרד החינוך במרץ את "יעד ההכלה" החותר לשים סוף להשמת היתר בחינוך המיוחד, על ידי מתן הכלים והמשאבים הדרושים לבתי הספר על מנת להכיל תלמידים בעלי מגוון של קשיים פיזיים, קוגניטיביים ורגשיים, במסגרות המיועדות לתלמידים רגילים, ולא במסגרות החינוך המיוחד.

החל משנת הלימודים תשע"ג מקדם משרד החינוך במרץ את "יעד ההכלה" החותר לשים סוף להשמת היתר בחינוך המיוחד, על ידי מתן הכלים והמשאבים הדרושים לבתי הספר על מנת להכיל תלמידים בעלי מגוון של קשיים פיזיים, קוגניטיביים ורגשיים, במסגרות המיועדות לתלמידים רגילים, ולא במסגרות החינוך המיוחד

יעד זה קיבל דחיפה נוספת בתיקון לחוק החינוך המיוחד שהתקבל בכנסת ב-2018. על פי תיקון זה, עתידות כל ועדות ההשמה והשילוב למיניהן לחלוף מן העולם ובמקומן יופעלו ועדות זכאות ואפיון בלבד. תלמיד שיקבל זכאות לשירותים מיוחדים על פי אתגריו הייחודיים לא יישלח אוטומטית לחינוך מיוחד, אך גם לא יושאר בהכרח במוסד רגיל: להורים תינתן הזכות לבחור את סוג המסגרת שבה ילמד הילד – מימוש הזכאות במסגרת החינוך המיוחד, במסגרת כיתה קטנה במוסד חינוך רגיל, או במסגרת שילוב בכיתה רגילה לחלוטין.[6]

יעד ההכלה אינו המצאה ישראלית. בעשורים האחרונים, עבר עולם המחקר החינוכי מתמיכה במודל הוותיק של הפרדה (מוסדות נפרדים לתלמידי חינוך מיוחד) לתמיכה במודל של הכלה. בארצות הברית, לדוגמא, דורש החוק מבתי הספר לכלול כל תלמיד, לא משנה כמה מיוחדים צרכיו, במקסימום האפשרי בתוך תכנית הלימודים הרגילה. רק מיצוי אפשרויות מוחלט יכול להביא להעברת הילד למוסד לחינוך המיוחד. הכלה זו אף מעוגנת באמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים בעלי מוגבלויות, אמנה שישראל חתמה עליה ואשררה, לצד רוב מדינות העולם.

מפתה אולי לראות בגישת ההכלה והשילוב עוד מאפיין של תקינות פוליטית מוגזמת, אבל במקרה זה ישנם מספיק נתונים מחקריים התומכים ביתרונות המודל עבור הילד המתקשה, כמו גם היגיון בריא פשוט: ילד מתפתח ולומד בצורה הטובה ביותר בתוך הקהילה הטבעית שלו. כפי שיודע כל הורה חרדי שצרכיו המיוחדים של ילדו אילצו אותו לפנות למסלול החינוך המיוחד, במסלול זה שולטת רב-תרבותיות. למרות קיומם של מוסדות חרדיים לחינוך מיוחד, רמת ההומוגניות שלהם קטנה בהרבה ממה שמקובל במוסד הפטור הממוצע, וישנן מוגבלויות שעבורן אין כלל מסגרות חרדיות (או אפילו דתיות) נפרדות.

בהינתן העובדה שילדים בעלי צרכים מיוחדים קלים עד בינוניים מפיקים תועלת רבה יותר מהישארות בסביבה הטבעית שלהם, יעד ההכלה הישראלי בסך הכל פותח אפשרות שקיימת כבר מזמן במדינות אחרות. האם יש סיבה מוצדקת לכך שילד מחונן הסובל מאוטיזם בתפקוד גבוה ילמד במוסד לחינוך מיוחד, אם הוא יכול להסתדר במוסד רגיל כל עוד צמוד אליו סייע העוזר לו בתיווך חברתי? האם ילד בעל הפרעת קשב ודיסלקציה צריך להיות מופנה לבית ספר התנהגותי, שם יכיר עוד מגוון רחב של התנהגויות מפריעות, בזמן שבית הספר הרגיל יכול היה להכיל אותו בעזרת ליווי של מדריך התנהגות ויועץ חינוכי, ובסיוע של התאמות כמו הפסקות קצרות תכופות ופטור מהעתקה מהלוח ובחינות בכתב? רובנו נודה שמערכת חינוכית אידאלית אמורה להכיל את התלמידים הללו בתוכה. ואכן, במערכת החינוך הרגילה, כולל במוכש"ר, התלמידים הללו יישארו בדרך כלל במסגרת. אולם במוסדות הפטור, כאמור, הם יזדקקו כמעט לנס על מנת לשרוד במערכת.

בעיה של כולנו

נדמה שהגורם הראשון הנדרש על מנת לגשת לטיפול בבעיה הוא המודעות אליה. קשיי מוסדות הפטור בהכלת ילדים עם צרכים מיוחדים בכל רמה שהיא אינם בעיה של "אחרים". זוהי בעיה המשפיעה על ילדים בעלי הפרעות קשב, הפרעות תקשורת, ליקויי למידה בינוניים עד חמורים, בעיות רגשיות וכן הלאה. במשפחות חרדיות, גם הורים שאף אחד מילדיהם אינו סובל מאחד מאלה בוודאי מכירים במשפחה המורחבת ילדים בעלי אתגרים המופיעים ברשימה הזו. בנוסף, לאף אחד אין ביטוח לגבי העתיד.

לדוגמה, בכתבה שפורסמה בעיתון "משפחה" לפני מספר חודשים, בתקופת סבב הלחימה האחרון בדרום, סיפרו אנשי חינוך מאשדוד כי המצב הבטחוני באזור יצר מעמסה על בתי הספר לחינוך המיוחד, שכן עברו אליהם מספר לא מעט של ילדים שסבלו מבעיות חרדה בשל הטילים שנורו על העיר. זהו נתון שצריך לקרוא מספר פעמים כדי להפנים את משמעותו: ילדים רגילים ובריאים, בלי שום רקע של צרכים מיוחדים, מופנים לחינוך מיוחד כתוצאה מהתלקחות בטחונית. בישראל של היום, לאף עיר לא מובטח שאליה לא יבוא הצבע האדום, ולאף משפחה לא מובטח שילדיה לעולם לא יפתחו טראומה כתוצאה ממצב בטחוני. כל מה שביכולתנו לעשות הוא לנסות להעניק למערכות החינוך שלנו את החוסן והמשאבים כדי שילדים כאלה לא יועברו לחינוך המיוחד ופתק התנצלות מהודק אליהם: "צר לנו, אין לנו מושג מה לעשות אתם."

האם הפתרון הנדרש במוסדות הפטור הוא העתקת פרוטוקול ההכלה של המוסדות הממלכתיים? גופים חיצוניים דוגמת מכון מנדל בדרך כלל ממליצים על כך, והם מציעים צעדים כמו הקמת מתי"א חרדית והענקת תקציבי עידוד לבתי ספר המוכנים ליישם שילוב והכלה בין כותליהם. בציבור החרדי, עם זאת, יש רבים מסתייגים מהאופן שבו מטפלת מערכת החינוך הכללית בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים. אנשי חינוך יעלו לא פעם שלל פגמים הקיימים במערכת הכללית, מ"עודף אבחון", דרך "המלצות לא פרקטיות של מומחים שבחיים לא לימדו כיתה", ועד "הכל באשמת ההורים".

אפשר להזדהות עם חלק מהרתיעה החרדית מהאופן שבו מדיניות הכלה ושילוב מיושמת בזרמים אחרים, בעיקר בהתחשב במחסור במשאבים ובידע במוסדות הפטור. אולם הזדהות זו איננה יכולה לשמש הסכמה להמשך המצב הקיים, על תרומתו השערורייתית לנשירה בקרב בנים חרדיים

אפשר להזדהות עם חלק מהרתיעה החרדית מהאופן שבו מדיניות הכלה ושילוב מיושמת בזרמים אחרים, בעיקר בהתחשב במחסור במשאבים ובידע במוסדות הפטור. בהערת אגב אזכיר שבאורח פלא, יש אלמנט טיפולי אחד בצרכים מיוחדים שמעולם לא שמעתי על בית ספר חרדי שהסתייג ממנו: טיפול תרופתי; למעשה, הורים לא מעטים יספרו על מנהלים שכותבים שם ספציפי של תרופה ("ריספרדל" היא כנראה חביבת הקהל), מגישים את הפתק להורים, וממליצים להם על פסיכיאטר שיהיה מוכן לרשום אותה לו רק יבקשו. מה זה כבר משנה אם לילד יש הפרעת קשב, אוטיזם, בעיית חרדה או הפרעה פוסט טראומתית? כבילה כימית יעילה תאפשר לבית הספר "להכיל" אותו מבלי שיהיה צורך לתת מענה אמתי למצוקותיו. באשר לטיפולים מקובלים יותר, גם אם נזדהה עם חלק מההסתייגויות, אין בכך לשמש הסכמה להמשך המצב הקיים, על תרומתו השערורייתית לנשירה בקרב בנים חרדיים.

מוסדות פטור, הנהנים מיד חופשית בתחומים לימודיים ופדגוגיים רבים, זכאים לבנות מודל הכלה משלהם אם ירצו בכך. מנקודת מבט מוסרית, עם זאת, מבלי להזדקק אפילו לנקודת מבט חוקית, לא ייתכן לפטור אותם באופן גורף מציפיות ההכלה. אולי זהו תפקידם של העוסקים בצרכי הציבור, ולאו דווקא של מנהלי המוסדות, לדאוג לדברים כמו תקציבי שילוב ובינוי מתאים לתלמידי שילוב; אבל יש דברים רבים שמוסדות הפטור יכולים לעשות בכוחות עצמם. החיידרים אינם יכולים להחליף את כל הצוות שלהם במורים בעלי הכשרה וניסיון בעבודה עם תלמידים משולבים, אבל הם כן יכולים לארגן ימי עיון עם מומחים עבור הצוות, לגלות נכונות רבה יותר ליישום המלצות על התאמות נדרשות, ואף לשכור יועץ חינוכי שאתו יעבדו באופן קבוע ולא רק בעתות משבר.

אמת, מוסדות אלו סובלים בדרך כלל מקשיים תקציביים. אכן, צריך לחשוב כיצד לתקצב תקן כזה מבלי להעמיס יתר על המידה על ההורים (בהנחה שלא יהיו מוכנים לשאת בתשלום נוסף למטרה זו). אבל המציאות מוכיחה שעבור דברים חשובים תמיד נמצא הכסף. הכלת ילדים בעלי צרכים מיוחדים – מצב שהוא גורם סיכון ראשון במעלה לנשירה בציבור החרדי – צריכה להיות במקום גבוה מאד ברשימת העדיפויות.

יעד ההכלה איננו איום על החינוך החרדי האותנטי. העובדה שהוא מיושם במידת הצלחה סבירה לפחות בקרב מוסדות הבנות (ומוסדות המוכש"ר החרדיים בכלל) היא הוכחה ניצחת לכך. עבור מוסדות הפטור, אכן, מדובר כיום באתגר גדול הרבה יותר. אולם לנו, הקהילה החרדית שהפכה את המוסדות הללו לברירת המחדל עבור חינוך הבנים, אין הזכות להשלים עם מצב שבו ילד חרדי מתקשה מודר מסביבתו הטבעית רק מפני שהוריו היו שמרנים מספיק לשלוח אותו לחיידר. את תוצאותיה של השלמה עם מציאות זו סופנו למצוא בנתונים המביכים על מצב הנשירה בציבור החרדי: נתונים המצהירים שדווקא הציבור האמון על "חנוך לנער על פי דרכו" שלח יותר מדי נערים לדרכם.

 


[1] 60 אחוזים מכלל בתי הספר, כך על פי דוח צ'רנוביצקי ופלדמן (2018): "החצר האחורית של החינוך בישראל, מערכת החינוך החרדית." http://www.berl.org.il/wp-content/uploads/2018/02/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA.pdf

[2] רק ל-28 אחוזים מכלל המוסדות. כנ"ל.

[3] תכנית פעולה להעמקת השילוב וההלכה במערכת החינוך בירושלים (2019). https://school.mandelfoundation.org.il/SiteCollectionDocuments/MSEL-Targil-Cohort-26.pdf

[4] https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/78ba5f9d-5448-e811-80e1-00155d0a9876/2_78ba5f9d-5448-e811-80e1-00155d0a9876_11_12371.pdf

[5] ד"ר יצחק יוגב, הקשר בין הפרופיל האישי, המשפחתי והקהילתי של נוער חרדי מנותק. http://meyda.education.gov.il/files/YeledNoarBesikun/NitukShiluv/nituk17i.pdf

[6] נוסח החוק המתוקן: http://meyda.education.gov.il/files/special/lows/%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F%20%D7%97%D7%95%D7%A7%20%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A%20%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%2019.7.18.pdf

תמונה:Bigstock

15 תגובות על “יש פטור? אין הכלה – שילוב בעלי צרכים מיוחדים בחינוך החרדי

  • ממש מסכימה עם כל מילה!! מוכנה לסייע עם התובנות מנסיוני האישי כאם שמתמודדת עם זה – מנסיון אישי.

  • שמי תהלה פרל אני עורכת מחקר לדוקטורט בנושא הזה בדיוק .
    המאמר שכתבת חשוב עד מאד !
    אשמח לשוחח איתך אנא צרי עימי קשר pearltehila@gmail.com

  • כל הכבוד על המאמר החשוב!!

  • למרבה הצער הסיבה לאי קליטה של ילדים מיוחדים במוסדות הפטור היא פשוטה ואכזרית .
    משרד החינוך איננו מוכן לתקצב שילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות הפטור, קרי לממן אותם .
    למרבה הצער מדיניות מפלה זאת של משרד החינוך מייתרת דיון בנושא זה .
    רגע לאחר שיתקבל אישור למימון ילד מיוחד במוסדות פטור וכיום אישור כזה איננו קיים גם בשיטת התקצוב החדשה, ניתן יהיה לדון בשילוב ילדים מיוחדים, מבלי להטיח האשמות במוסדות החרדיים, המשוללים יכולת הכלה, בשל התעלמות אכזרית של משרד החינוך מצרכי הילד החרדי, גם כאשר מדובר בתוכנית תואמת למקובל בחינוך הממלכתי .
    ( הכותב הינו אב לילד כזה, ועוסק בתחום זה )

    • אכן קיימת אפליה תקציבית בעייתית שהוזכרה בפירוש במאמר. ואכן תפקידם של נציגי הציבור החרדים להילחם בה. מצד שני, כפי שתואר בכתבה, גם כאשר ההכלה איננה תלויה בתקציבי שילוב, חיידרים מתקשים לאפשר אותה. דוגמאות שאני מכירה אישית מהורים שהתנהלתי מולם: זכאות אישית לילד לסייע (זכאות שבהחלט אפשר לממש בתוך חיידר, אם הצוות איננו מתנגד. התקציב מגיע ממשרד החינוך+רשות מקומית גם אם הילד לומד במוסד פטור), התאמות יום הלימודים ותוכנית הלימודים (מערכת מותאמת, הפסקות נוספות, בחינות בעל פה, וכן הלאה והלאה). אפילו במקרים בהם הורים מביאים איש מקצוע על חשבונם (כתחליף למתי"א שהחיידר איננו עובד איתה) הצוות לעיתים מתקשה להטות אוזן. כך שאני בהחלט חולקת על 'אין טעם לנהל דיון'. העובדה שהמצב איננו באשמתם המלאה של המוסדות איננו נותן להם פטור גורף מאחריות מוסרית לנקוט כל צעד שכן ביכולתם לנקוט על מנת לאפשר שילוב והכלה.

    • זה ממש סוג של התאכזרות בעיניי. הרי מדובר הנשמות של ילדים שזקוקות לעזרה, כיצד בנושאים כאלו עדיין משרד החינוך פועל ע" פ מגדריות מסוימת ? לבסוף הילדים הללו נשארים ללא מענה בזמן שילדים אחרים מקבלים אותו , לפחות שהעניינים הללו יתעלמו מכל חוכמות הפוליטיקה וההתעקשות הלא מוצדקת ( בנושאים אחרים שגם בהם מתבטאת האפליה החרדית )

  • מאמר יפה מאוד ונוגע בנקודות הרגישות שאנו כהורים מתמודדים איתם
    חובה על כל מנהל לקרוא את המאמר הזה ולהתחיל לפעול לפי המלצותייך המחכימות
    אני מאמין שהשינוי יכול להתחיל כאן.
    ולגבי הכותב על משרד החינוך, אולי נתחיל להראות כמה שזה חשוב לנו בשביל לעורר את מי שיפעל בנושא…

  • במבט אחר-
    במשך שנים רבות ניהלתי מרכז טיפולי מטעם עיריית מודיעין עילית אשר מעניק הוראה מתקנת וטיפולים פרא-רפואיים ומיועד בעיקר לתלמידי מוסדות הפטור שאינם מקבלים זאת במסגרת הת"ת.

    אחד האתגרים שלנו היה הרב'ה גליק. הוא סירב בכל תוקף לאפשר לתלמידים לצאת לשיעורים ובד"כ התנגד נחרצות לאבחונים וטיפולים: "מה רוצים ממנו?! אז הוא לא יודע לקרוא השנה? – יקרא בשנה הבאה! בינתיים שילמד מה זה גישמאק בלימוד וייהנה. לא יודע לכתוב? שלא יכתוב! מישהו בשמיים ישאל אותו על זה? החברים מבינים מה שהוא אומר? אז מה זה משנה אם הוא הוגה ל' במקום ר'?" וכו'.
    הוא סומן כמיושן וכאויב ההכלה (אז דברו על 'נורמליזציה').

    פעם ראיתי אותו מלמד בקייטנה, קבוצה של כמאה ילדים, לפחות חמישה מהם הכרתי היטב כילדים עם הפרעת קשב וריכוז קיצונית. כולם היו מרותקים למוצא פיו. כששמוליק התחיל לקפץ – רב'ה גליק קיפץ אתו וזה היה חלק מהלמידה. כשבנימין השליך חפץ – הוא הרים אותו, חיבק אותו קלות והעבירו למקום אחר בלי להפסיק לרגע מהלימוד.

    חלפו השנים.
    כיום, כשתיאוריות של המודל החברתי ושיח הזכויות של המוגבלות פושטות בעולם, ואלו אף מונחות בבסיס עבודת המחקר שלי – נראה לי שרב'ה גליק לא היה מיושן. הוא פשוט הקדים את זמנו.
    הוא ראה את הילדים עם הקשיים כחלק בלתי נפרד מאוכלוסיית תלמידיו. את מגבלותיהם כרכיב לגיטימי באישיותם. את זכותם להתקדם בהתאם לקצב התפתחותם האינדיבידואלי מבלי שיהיה עליהם להחמיץ מזמני השיעור או הפנאי כדי להתאים את הקצב ל'נורמליזציה' המקודשת.
    כן. רב'ה גליק מעולם לא שלח ילד להוראה 'מתקנת'. לגביו לא היה צורך לתקן שום תלמיד.

    אדרבא, חשוב למצוא את הדרך לתמוך במי שמעוניין וזקוק לכך (מרכזים טיפוליים אזוריים בהחלט עשויים להציע מענה שלא ידרוש לעצב מחדש את מוסדות הפטור). אך במקביל להעצים 'שמורת הטבע' של אותם מחנכים 'לא מקצועיים'.

  • זה שהחיידרים לא ערוכים להכיל ילדים מתקשים זאת בעיה אמיתית! אבל בהחלט עדיף שבמצב הנוכחי, ילד מתקשה יצא משם ולא יצבור בעיות רגשיות נוספות שיהרסו לו את איכות החיים עכשיו והיכולת לבנות את עצמו בהמשך..
    הבעיה הקשה יותר היא שאותם חיידרים לא מוכנים בשום אופן לקבל אליהם בחזרה ילד שעבר שנה שנתיים של טיפול ועזרה ומסוגל כבר על פי דברי אנשי מקצוע לחזור לחינוך רגיל.. או לפחות לאפשר לו שעות שילוב בחיידר הרגיל, גם אם בשעורי גמרא או משנה הוא מתקשה, אין סיבה שלא ישתלב בהפסקות, שעורי חומש למודי אחהצ ועוד…
    מנסיוני, למצא חיידר המוכן לשלב ילד זה כמעט חסר סיכוי, אפילו אם כל אחיו לומדים שם וזהו החיידר הטבעי עבורו…
    מה גם שמוסדות החינוך מיוחד מוכנים להדריך וללוות את הילד, הרב והכיתה המשלבת, ועדיין לא בנמצא….!!!

  • בתור מנהל אומר שאני אישית בשמחה הייתי משלב ילדים עם קשיי למידה לו רק היה לנו תקציב לזה סייע אישי עולה ככ הרבה כסף שההורים אינם חולמים לשלם, המוסד מתקשה בלאו הכי וקשה להאשים את ההנהלה הגשמית, הלוואי שהיינו יכולים באמת לעבוד עם פסיכולוג צמוד הרבה מנהלים היו שמחים על ההזדמנות

    • קודם כל, טוב לשמוע שיש רצון טוב.

      סייע אישי לילד אמור להיות משולם על ידי משרד החינוך + הרשות המקומית. אמנם יש מקרים בהם ההורים מוסיפים מכיסם למשכורת הסייע, אבל זה לא חוקי ובוודאי לא קורה בכל המקרים. החיידר פשוט צריך ללמוד את הפרוצדורה הנדרשת מול משרד החינוך כדי לקבל את שעות הסיוע עבור הילד.

      (ואגב, גם כשמדובר בילדים שאין סיכוי להשיג עבורם סייע בלי תוספת כסף משמעותית מצד ההורים, נדמה לי שצריך להותיר את ההחלטה בעניין להורים – הם אלה שיחליטו אם הם מעדיפים לממן את השילוב או לשלוח את הילד לחינוך מיוחד. ביותר מידי מקרים בהם נתקלתי, בכל מקרה, לא הכסף היה הבעיה אלא נכונות המוסד לאפשר את נוכחות הסייע בכיתה לאורך כל יום הלימודים).

  • כהורה לילד מיוחד, אני חייב להודות על העלאת המודעות כפי שעשית בכתבה זו.
    מאידך, אני מראש התייאשתי מהאפשרות לשלב את בננו במערכת החינוך החרדית בארץ. שכן, מעבר לבעיה הארגונית והמערכתית, לדעתי הבעיה העיקרית היא היעדר מנטליות של הכלת וקבלת השונה.
    כל החרדיות הישראלית יושבת (בצדק או לא, זה עניין אחר) על הסתגרות הומוגנית פנים קהילתית. כל עירעור ושינוי בסדרים שנרכשו במשך עשרות השנים, מערער את עצם החרדיות, ומכאן הרתיעה.
    מכיוון שאינני סבור שבאפשרותי לכפות על חברי הכיתה המשלבת של בני לפתח מנטליות שונה מזו שהם מתחנכים עליה במגרת הביתית והקהילתית, אינני רואה טעם בנסיון לשלבו במסגרת החרדית.
    מקרה אבוד.

  • כל מילה נכונה.
    כאמא לילד כזה שכבר שנים זועקת על העוול הנעשה לילדים אילו.
    יש ילדים שהבטחןן שלהם יורד.
    אשמח להיות שותפה פעילה לשינוי.

  • יש לי ילדים שהיו בגני שפה, בחינוך המיוחד, בחינוך הרגיל ובמשולב. אני חייבת לציין שבתלמוד תורה "נטעי מאיר" שבביתר עילית עושים את העבודה בצורה הנעלה ביותר. יש להם גני שפה וכיתות מקדמות והם משלבים את הילדים בכיתות "אם" רגילות ככל שהילד יכול. כך הילד מקבל את הפרא רפואי בתוך המסגרת, הצוות כולו שותף וחשוב מזה מקשיבים להורים. במסיבות, טיולים וכו' כל הילדים ביחד. כשישנם קשיים מתקיים מפגש בין הצוות, ההורים והמפקח ועושים חשיבה לגבי טובת הילד. נטו.
    הדבר קיים ואפשר ללמוד מזה במוסדות אחרים.

  • ועוד לא נאמרה מילה אחת על עולם הישיבות שבו ממש ממש אין שום מענה לנערים בעלי קשיים שונים.
    ומתוך כך נוצרו בשנים האחרונות מוסדות לנוער מתמודד
    אין הכלה ולא המינימלית ביותר לפני הנשירה.
    גם שהדברים הועלו בקרב הפוליטיקאים נאמר לי כי זו בעייה ומנסים לתת לה מענה
    ולצערי כבר שנים שזה בעייה ללא מענה
    אנו דוחים בידים את הנערים שלא מסוגלים להיות במסגרת ישיבתית רגילה
    ואין לנו יכולת לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"

    מלב שותת
    יעקב

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל