צריך עיון > סדר שני > השתלבות ללא אחריות: מתכון לאסון

השתלבות ללא אחריות: מתכון לאסון

אלי ליפשיץ סטודנט ועוזר מחקר

ישנם הסבורים כי השתלבות החרדים בכלכלה לבדה תביא סוף למתח בינם לבין החברה הישראלית - כאשר החרדים יצאו לעבוד ויהפכו למעמד בינים מנומנם שאינו מנסה להתערב במדינה, יעלמו הרגשות הקשים כלפיהם. אולם מבט היסטורי מלמד כי ההפך הוא הנכון. כאשר מיעוט קטן ובדלני צובר הון כלכלי מבלי להיטמע במנגנוני ההשפעה של החברה הכללית, התוצאה הרת אסון. המתח בינו לקבוצת הרוב רק מתגבר, והשנאה כלפיו מתעצמת. שילוב מוצלח של החרדים דורש כניסה אינטנסיבית שלהם לכל מוקדי ההשפעה ולקיחת אחריות אקטיבית על גורל המדינה.

י"ב אלול תשע"ט
 

רבים בחברה הישראלית מחזיקים בחלום נאור על הימים היפים שבהם תשרור אחווה ורעות בין היהודים החרדים לרעיהם החילונים, תוך שימור הזהות החרדית – זו הדתית וזו התרבותית. בימים יפים אלו החרדים ישתלבו, יצליחו כלכלית וישלמו מיסים, וגר זאב עם כבש שחור, ולהט"ב עם חסיד ירבץ. אהבה ואחווה ישכנו בין החילונים והחרדים. החילונים לא ינסו לשנות את החרדים, והחרדים לא יתערבו בחייהם של החילונים. החרדים יהפכו ישראלים בזהותם ובעלי השכלה חילונית; הם יעבדו בעבודות של צווארון לבן, ייסעו במכוניות קטנות, חדשות וידידותיות לסביבה, ויהפכו באופן כללי למעמד ביניים רגוע – בתוספת שטריימעל, קוגעל וטשולנט.

האם השתלבות מסוג זה באמת אפשרית? האם היא אכן תוריד את רף השנאה? האם המתחים ייעלמו? אם נשווה את הסיטואציה הנוכחית למצבם של היהודים באירופה במאה ה-19, נקבל תמונה קצת שונה

האם השתלבות מסוג זה באמת אפשרית? האם היא אכן תוריד את רף השנאה? האם המתחים ייעלמו? אם נשווה את הסיטואציה הנוכחית למצבם של היהודים באירופה במאה ה-19, נקבל תמונה קצת שונה. ההשוואה שאערוך עלולה להתפרש כפרובוקציה ותו לא – איזו השוואה יש בין ישראל של המאה ה-21 לבין אירופה של המאה ה-19?! אולם, אין כוונתי להשוות את היהדות החילונית לנאורות האירופית, וגם  לא את החרדים המשתלבים למשכילים הישנים – שלא להזכיר את הסוף המר, שאין לו קשר כמובן. ברצוני רק להטיל ספק בתמונה האוטופית, ובאפשרות של ביטול המתחים העמוקים בין תפיסות עולם שונות באמצעות השתלבות כלכלית ללא טמיעה תרבותית. לצורך זה, ההשוואה לקורות המאה ה-19 דווקא עשויה לסייע.

נקודה נוספת שההשוואה תעורר היא שקיומה של קבוצת "החרדים החדשים" עשויה דווקא להחריף את המתח השורר בין החרדים לחברה הישראלית, ולא להמעיט ולהשקיט אותו. באמצעות מבט מפוקח יותר על מצבנו הנוכחי, נוכל לחשוב על דרך שבה ניתן להתכונן לבאות באופן טוב יותר.

 

חזרה למאה ה-19?

"יהודי חסות או אזרחי מדינה?" היה שמו של מאמר ביקורת על פוליטיקת הנכבדים היהודית שהופיע בעיתוני גרמניה היהודיים ב-1893 וגרם למיני-דרמה בקרב קהל קוראיהם. הרקע לפרסום המאמר היה שתדלנותם של נכבדי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות התפרצות אנטישמית ברייכסטאג, בית הנבחרים הגרמני. פרנסי הציבור דאז הבינו כי לא ניתן לסמוך על נבחרי העם הגרמני והחליטו לפנות ישירות לקיסר כדי שיגן עליהם. רפאל לוונפלד, מחבר המאמר הנזכר, ראה בכך חוסר ערנות פוליטית וחברתית, ודרש התארגנות אזרחית פעילה ושינוי תודעתם הפוליטית של יהודי-גרמניה. "אנו כבר לא נתינים, אנו אזרחים", אמר. "יש לנו זכויות".

רפאל לוונפלד, מחבר המאמר הנזכר, ראה בכך חוסר ערנות פוליטית וחברתית, ודרש התארגנות אזרחית פעילה ושינוי תודעתם הפוליטית של יהודי-גרמניה. "אנו כבר לא נתינים, אנו אזרחים", אמר. "יש לנו זכויות"

מאמר זה סלל את הדרך להקמת האגודה המרכזית לאזרחים גרמניים בני דת משה (Central-Verein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens), שפעלה למניעת אנטישמיות, בין השאר על-ידי פרסום עלונים נגד אנטישמיות המיועדים לקהל-יעד כלל-גרמני. פרסומים אלו היו לעיתים מביכים לא פחות מהתעמולה האנטישמית עצמה. מתוך שלל הנושאים שהעסיקו אותם, בלטו הניסיונות ה"מדעיים" להוכיח שליהודים אין פלטפוס או אף נשרי. למרבה הצער, גם דמויות בעלות שם כמו הרמן כהן, פילוסוף מוערך על ידי כלל גרמניה, נלכדו בחזון עוועים זה. דבריו מדברים בעד עצמם: "אנחנו מכירים בקיומה של תחושת הגזע. אני קובע במפורש כי כולנו שואפים לכך שיהיה לנו מראה גרמני שעד עתה אנו נושאים רק את השפעות הלוואי האקלימיות שלו. התאזרו בסבלנות".

עיקר הפעילות של חברי האגודה הייתה בזירה המשפטית. הם תפסו את גרמניה כמדינת חוק, וסברו שיש לפעול בזירה זו כדי להגן על היהודים מפני פגעי האנטישמיות. ניתן להעריך את הכוונות הטובות שעמדו מאחורי פעילותם ההרואית, אך ספק אם ניתן לקרוא לה הצלחה מסחררת. את סופה של יהדות גרמניה כולנו מכירים היטב. חברי האגודה לאזרחיים גרמניים בני דת משה זכו לשוויון זכויות מלא בתור לתאי הגזים, ועמדו בשורה אחת יחד עם אחיהם ממונקאטש, קרקאב וטעלז.

הגורמים לשואה ניצבים במחלוקת היסטורית חריפה. המשבר הכלכלי שהשתולל בגרמניה בימי רפובליקת וייאמר, תחושת ההשפלה ממלחמת העולם הראשונה, אי יציבותה של רפובליקת ויימאר, איש בשם אדולף, הטוטליטריות במאה ה-20, העיור המהיר והטראומטי שעבר על בני המאה, האנטישמיות המסורתית הנוצרית והטירוף הכללי של מלחמת העולם השנייה. כנראה שכל אלו חברו יחד בצורה זו או אחרת ויצרו מרקחת רעילה והרסנית. כך או כך, ישנה הסכמה כמעט מלאה כי קורות היהודים במאה ה-19 היו הרקע הראשוני למתחים בינם לשאר האוכלוסייה והמצע שעליו שגשג האתוס האנטישמי. מה קרה באותה מאה? במילה אחת: "אמנציפציה".

 

השתלבות ללא טמיעה

"האמנציפציה" , שוויון הזכויות האזרחי שניתן ליהודים באירופה, עיצבה מחדש את היחס בין היהודים לבין הגויים – באופן שונה לחלוטין מזה של ימי הביניים. לזכותה (המפוקפקת) של מערכת היחסים החדשה יש לזקוף גם את מקור האנטישמיות המודרנית. כניסת היהודים לזירה האזרחית והכלכלית באירופה הביאה אתה גרסת אנטישמיות חדשה, השונה מהותית מזו שקדמה לה.

האנטישמיות המודרנית לא פסחה על אף חלק של אירופה. עם זאת, בצרפת הצליחו היהודים להשתלב ובגרמניה קרתה שואה. מדוע? ההיסטוריונים מסבירים זאת בכך שבצרפת האמנציפציה בעת המהפכה אירעה בבת אחת ומחקה את הסדרים הקהילתיים הישנים. בגרמניה, לעומת זאת, האמנציפציה קרתה בהדרגה. היהודים נדרשו לשנות את אופיים "המושחת" על מנת לקבל זכויות. כך הם זכו בהדרגה, בתהליך בן מאה שנה, לזכויות מלאות. ההדרגתיות הזאת קיבעה את הסטריאוטיפים המקובלים ביחס ליהודים, יצרה דפוסי השתלבות חלקיים בלבד ומיקמה אותם בסקטור עסקי מסוים. גם אחרי מאה שנה, הם מעולם לא השתלבו כראוי במגזר הציבורי, בצבא ובאקדמיה.

הצלחתם של היהודים בגרמניה הייתה פנומנלית. תוך דור הם הפכו מאוכלוסייה כפרית וענייה לאוכלוסייה בורגנית עירונית. הם נכנסו לכל מקום שרק יכלו: לעיתונות, למסחר, למדעים המדויקים (שבזמנם נחשבו לנחותים למדעי הרוח) ועוד. החתירה שלהם להצלחה גברה על התחשבותם בצרכים חברתיים. הם ראו בהצלחה את כרטיס הכניסה לחברה הגרמנית, ולעתים פעלו לשם כך באמצעים לא לגמרי כשרים. מעשי שחיתות אלה הוסיפו בתורם להבות אנטישמיות למדורת הקנאה והשנאה.

היהודים בגרמניה לא התבדלו, אבל הם גם לא נטמעו. הם יצרו תרבות עצמאית, יהודית. היא הייתה בורגנית גבוהה, משפחתית, מסורתית, עם שפה משלה. הם התחתנו בתוך עצמם, התרועעו עם עצמם, והתאפיינו ברגשות אינטימיים השייכים רק להם

מקובל להסתכל על החברה הייקית כמתבוללת, אך האמת היא שמבחינה סוציולוגית הם יצרו תרבות עצמאית, תרבות "אינטימית" (שולמית וולקוב, 'במעגל המכושף').  הסתכלות הרואה בהיבדלות וטמיעה ניגודים אינה מדויקת. היהודים בגרמניה לא התבדלו, אבל הם גם לא נטמעו. הם יצרו תרבות עצמאית, יהודית. היא הייתה בורגנית גבוהה, משפחתית, מסורתית, עם שפה משלה. הם התחתנו בתוך עצמם, התרועעו עם עצמם, והתאפיינו ברגשות אינטימיים השייכים רק להם. הם היו מלוכדים מבחינה עסקית ויצרו שותפויות אמיצות ביניהם. בנוסף, הם קיימו מסחר עם יהודי התפוצות והשתמשו במיומנות הפיננסיות שלהם שרכשו בימי הביניים. כלים אלה היו חיוניים ביותר בזמנו, לאור הצורך העצום בהון לבניית רכבות ותשתיות, ובהתאם לכלכלה האירופית שהתחילה להיות יותר ויותר גלובלית. כל אלו יצרו תא כלכלי וחברתי נבדל, מצליח ומתקדם.

הסיפור של יהדות גרמניה עומד בניגוד חד לסיפור של החברה היהודית אמריקאית. מבחינת הצלחתה, יהדות אמריקה דומה ליהדות גרמניה ואף עולה עליה. אולם מבחינת השתלבות תרבותית, הסיפור שלהם מאד שונה. יהדות גרמניה המתבוללת מייצגת מודל של "השתלבות ללא טמיעה". יהדות אמריקה, לעומת זאת, נטמעה באופן עמוק מאד בחברה האמריקאית, עד שהפכה לחלק מהאתוס שלה. היהודים האמריקאים הגיעו לחברת מהגרים שהתאימה להם כמו כפפה ליד. תוך שתי דורות, יהדות אמריקה נטמעה בתרבות האמריקאית באופן כה עמוק, עד שאי אפשר לדמיין את התרבות האמריקאית של המאה ה-20 ללא היהודים.

בגרמניה, ארץ בעלת מסורת ומוקדי כוח חזקים ועצמאיים, ההשתלבות הבדלנית של היהודים לא הייתה אהודה במיוחד על האוכלוסייה המקומית. הם ראו את היהודים מצליחים בכל מקום, ולא לקח זמן רב עד שהתקשורת הגרמנית התחילה לפרסם "מיידופים" למיניהם. היהודים נותרו חברה מובדלת ומוגדרת, בעלת תחום עיסוק מוגדר, מראה ותרבות ייחודית ועם זהות חזקה. הגרמנים, במקביל, עברו מחיים שורשיים ויציבים לערים תוססות, תוך שרבים מהם איבדו את זהותם הכפרית המסורתית, ופעמים רבות גם את תעסוקתם בעקבות התפרקות הגילדות שלהם. מאנשים בעלי זהות, מסורת ויציבות כלכלית, הם הפכו לפתע לטיפוסים עירוניים תלושים, החיים בצפיפות עם אלפי אנשים אבודים כמותם, וכאשר מנגד הם רואים יהודים מלוכדים, מצליחים ופורחים בכל מקום. לא זו בלבד, אלא שפתאום הם מתחילים לשמוע את אותם יהודים זרים טוענים בתוקף שהם "אזרחים גרמניים" ולא מיעוט דל שהעם הגרמני אימץ בחסדו. תמונה זו לא גרמה לגרמנים, אדוני הארץ הישנים, לחבב את היהודים הנחמדים. רחמנות על כל אותם הרמן כהנים. הם באמת השתדלו – כמה חבל שהעם הגרמני לא שעה לתחינת "התאזרו בסבלנות" ונתן ליהודים עוד קצת זמן כדי להפוך לגמרי לגמרי גרמנים!

 

יהודים במאה ה-19; חרדים במאה ה-21

נכון, ההקבלה בין מצב היהודים במאה ה-19 למצב החרדים ב-2019 הזויה ואפילו מקוממת. אינני רומז חלילה שהחילונים מבקשים או שואפים להשמיד את החרדים. ללא ספק, בין חילונים לבין חרדים יש מידה רבה של אחווה וברית גורל – בניגוד מוחלט ליחסי יהודים-גויים באירופה. מה שאני כן מעוניין לומר הוא שחלום ההשתלבות נחמד מאד, עד שהוא הופך לפתע למציאות. כל עוד המיעוט הוא קבוצה קטנה וחלשה שאינה מאיימת על הרוב השולט, נחמד מאד להשתעשע ברעיונות נאורים על קבלת השונה והכלתו. אולם, כאשר תהליך זה מתחיל לתפוס תאוצה והמיעוט צובר כוח על חשבון הרוב, החלום הופך לחלום בלהות, לכל הפחות עבור מוקדי הכוח הישנים.

כל עוד המיעוט הוא קבוצה קטנה וחלשה שאינה מאיימת על הרוב השולט, נחמד מאד להשתעשע ברעיונות נאורים על קבלת השונה והכלתו. אולם, כאשר תהליך זה מתחיל לתפוס תאוצה והמיעוט צובר כוח על חשבון הרוב, החלום הופך לחלום בלהות

בחלום השתלבות החרדים יש מספיק רכיבים כדי ליצור מתח חריף ורווי יצרים בין החרדים המשתלבים לבין החברה הישראלית (כשעוד תישאר כזו). החרדים משתלבים בתעסוקה ובלימודים, אך ממשיכים לחיות בקהילות סגורות ואינם מתערים בחברה החילונית. בהקשר זה, אוהבים להעלות על נס את הסלוגן "השתלבות ללא טמיעה" (אותו טבע עמנואל סיון) – קרי, השתלבות בתעסוקה ובהשכלה, ללא טמיעה תרבותית. טענתי היא שהשתלבות ללא טמיעה היא מתכון למלחמת אחים עקובה מדם – גם אם לא יהיו בה נפגעים בנפש, היא תעצים את השנאה והפילוג, ולא תבטל אותם.

החרדים המשתלבים יהפכו ככל הנראה לשכבה חברתית נבדלת בעלת מאפיינים סוציולוגיים ברורים: משכילה, עובדת, משפחתית ומסורתית, עם ילודה גבוהה מהממוצע, חינוך קפדני, תחום מגורים גיאוגרפי סגור ותרבות אינטימית. במצב זה, חרדי משכיל יחיה לפחות עד גיל 25 בחממה חרדית, עם אורח חיים שונה, ערכים שונים, לבוש שונה, שפה שונה, ריחות שונים, מאכלים שונים, תרבות שונה ותודעה שונה. בקיצור, הוא יהיה שונה (כן, אפילו אם הוא ילמד לימודי ליבה!). המשותף בין אזרח ישראלי לחרדי משתלב יהיה נמוך.

מה שיוסיף לניכור הוא דווקא ההשתלבות. מטבע הדברים, החרדים יפנו למקצועות המתאימים להעדפותיהם התרבותיות, כמו ראיית חשבון, עריכת דין ומחשבים, ואולי גם לעסקים. מי שפותח משרד ככל הנראה יעסיק את חבריו ללימודים, או לכל הפחות חרדים אחרים כמוהו. הוא יוכל לחיות באופן "משולב" כל חייו בין חרדים. הוא לא יצטרך לצאת החוצה, חלילה. אנחנו גם נראה לצד זאת חרדים "פורצי דרך", שילכו למשרדים חילוניים – בחסות נשמות טובות שיקדמו את "אידיאל השילוב" – ויטפסו שם לדרגות גבוהות, יקבלו את הנהלת המשרדים, וכך יהיו יותר ויותר משרדים גדולים שיהפכו לפתע לחרדים, כמו שכונות בירושלים. הדבר כמובן לא יוסיף אהבה ואחווה מהצד החילוני.

כאשר החרדים הם עניים וסגורים בעריהם, קל לקנטר אותם, אבל השנאה כלפיהם פחותה. מצבם הדל בולט לעין – בני ברק אינה מנקרת עינים. אורח חייהם גורם מתחים חריפים, אך מעורר מנגד כבוד בסיסי

בנוסף, תחושת הקהילתיות של החרדים המשתלבים עדיין חזקה, והסולידריות שלהם עם החברה הישראלית הכללית נמוכה. מקרים של מרמה היוצאים מתוך רשת החרדים המשתלבים עלולים לצוץ באופן טבעי, וגם אם הם יהיו מעטים ביחס לכלל מקרי העוקץ בשוק ההון, הם יתפסו כקנוניה חרדית. אך גם ללא מעשי מרמה, תחרות על מרחב מחייה ללא סולידריות קדומה אינה מרבה אהבה. התחרות בין אנשים בעלי זהות נזילה במרחב מחייה משותף אינה גוררת השלכת אמוציות על אוכלוסייה מסוימת, משום שאין סקטור מוגדר לאגד נגדו את המועקות. תחרות אכזרית קיימת בשבדיה, אך מרבית האוכלוסייה השבדית די הומוגנית – עדיין. במצב ההפוך, כאשר החרדים הם עניים וסגורים בעריהם, קל לקנטר אותם, אבל השנאה כלפיהם פחותה. מצבם הדל בולט לעין – בני ברק אינה מנקרת עינים. אורח חייהם גורם מתחים חריפים, אך מעורר מנגד כבוד בסיסי בשל מחיר העוני וההדרה מהמרחב שהם משלמים. הם אינם מאיימים לרשת את מקומם של בעלי הכוח. אולם, כאשר ישנה תחרות על מרחב מחייה, הסיטואציה הופכת לנפיצה.

בנקודות אלו החרדים המשתלבים שונים מהדתיים הלאומיים. בחברה הדתית לאומית משורשת תודעה ממלכתית. הם משרתים בצבא, חוגגים את חגי המדינה ומתחנכים על האתוס הישראלי החילוני. חרדים משתלבים, לעומת זאת, מתרצים במקרה הטוב לשרת בצבא כאשר מתלווים לכך הטבות כלכליות משמעותיות. רובם אינם מוכנים גם לכך. מלבד זאת, הסיבה לכך שהדתיים הלאומיים מצליחים להשתלב בחברה החילונית היא שיש אצלם סחף לכיוון החילוני. התופעה שלכאורה חותרת תחת קיומה של החברה הדתית לאומית היא זו המשמרת את הסולידריות עם החילונים, ומאפשרת לחברות לחיות בשלום "יחסי" זו לצד זו, למרות השוני. הסחף יוצר רצף סוציולוגי בין החברה הדתית לאומית לחילוניות. לצד זאת, רבים מהם לומדים במוסדות חילוניים ונמצאים בקשר ישיר עם החילוניות. יש להם גם נורמות ישראליות יותר ותחושה סובייקטיבית עמוקה שהם זהים עם המדינה, אם לא בעלים עליה. תודעה זו מקרינה על הזולת ומשפיעה על תפיסתם בעיני אחרים.

כללו של דבר, ההשתלבות של החברה הדתית לאומית היא השתלבות שיש בה טמיעה. ההשתלבות החרדית היא השתלבות ללא טמיעה. מודל השתלבות זה אינו בריא, בלשון המעטה, ליציבותה ולכידותה של החברה הישראלית.

 

האם ההשתלבות אפשרית?

החרדים הראשונים שבאים להשתלב בחברה החילונית ממורמרים לעתים על היחס החילוני אליהם. הם מרגישים נבגדים על ידי החברה החילונית שאינה ממהרת לחבק אותם. הם באים לראיון עבודה ומצפים שאחרי שלמדו והשלימו בעבודת פרך לימודי ליבה והשכלה גבוהה בגיל מבוגר, המעסיקים יקבלו אותם בזרועות פתוחות. אולם, הם מגלים לפתע שהם עדין זרים. יש שפה חילונית-ישראלית שהם אינם שותפים לה. הבוס שמראיין את החרדי המשתלב אינו יודע כיצד "לקרוא" אותו. הוא זר לו – ומי רוצה זרים במשרד שלו למען השם?

כאשר הם מגלים שחילוני מעדיף חילוני, כטבעו של עולם, מרגישים החרדים המשתלבים נבגדים. הלא הם "בגדו" בקהילה שלהם ביציאתם ללימודים כדי לממש את אידיאל ההשתלבות, ועתה החברה החילונית דוחה אותם? אנטי-חרדים שכמותם!

מה שתורם למצב זה הוא דווקא ההשתלבות האיטית, זאת בניגוד לאינטואיציה השמרנית: הגישה האחראית לפיה "חייבים לשנות בזהירות, בהדרגה ובכפפות של משי". השתלבות זהירה זו גורמת לתחימה של השילוב לאזורים מוגדרים, וממילא מעצימה את השונות, ואיתה את המאבק והרגשות המרים. האינטואיציה השמרנית הבסיסית מדברת על מקומם הקריטי של מוסדות בכל חברה והסכנה החמורה בערעור עליהם והריסתם. אך השתלבות זוחלת עלולה לגרום לבניית מוסדות ביניים, שאינם משלבים אך גם לא מבדילים. מוסדות אלו יגרמו לבניית חברה נבדלת ושונה: חברה לא ישראלית, שאינה שותפה בתודעה הישראלית. המכללות החרדיות השונות ומוסדות הלוויין של האוניברסיטאות הינם כאלה כבר היום.

הצלחה של סקטור מסוים שיש כלפיו תחושות טינה היסטוריות אינה נעלמת ביום אחד, במיוחד כאשר ההשתלבות נעשית טיפין טיפין. חוסר הומוגניות בין רוב האזרחים למיעוט מוגדר ומצליח הוא מתכון לשנאה

השתלבות חרדית מסוג זה לא בהכרח תוריד את רף השנאה והמתח. להפך, מרבית הסיכויים שהם יגברו. תחרות על מרחב מחייה במדינה עם מוביליות נמוכה ופער גדול בשוויון החינוכי מובילה לתחושת תסכול. הצלחה של סקטור מסוים שיש כלפיו תחושות טינה היסטוריות אינה נעלמת ביום אחד, במיוחד כאשר ההשתלבות נעשית טיפין טיפין. חוסר הומוגניות בין רוב האזרחים למיעוט מוגדר ומצליח הוא מתכון לשנאה. היהודים באירופה והסינים באסיה הם דוגמה למיעוט שתרם רבות לפיתוח הסביבה הכלכלית שלהם תוך הסתגרות תרבותית, וכגמול על כך זכו לגירוש אכזרי.

מה הפתרון לכך? יש הסבורים כי התשובה לכך היא הממשלה. הממשלה צריכה לדאוג להגנת זכויות החרדים, לשילוב שלהם, וכמובן, למניעת הסתה נגדם ופגיעה בהם. גישת ההתערבות מלמעלה דומה לפתרון הישן והטוב של שתדלנות אצל הקיסר. אבל כידוע, למרות ששיטה זו עבדה ליהודים במשך אלפי שנים, אי אפשר לומר שלא יצאנו ממנה בשן ועין.

מנגד, אחרים סבורים כי שתדלנות זו מיושנת וארכאית. "בימים נאורים אלו עלינו לפעול באופן אחר", הם מכריזים. הבה נקים אגודות של אזרחים ישראלים בני העדה החרדית. "אנחנו חרדים ישראלים" הם אומרים. "יש לנו זכויות". נקים אתר "דוסים" שיראה לכולם כמה יפים אנחנו ("אנחנו עובדים, לומדים ואפילו משרתים בצבא – רק עם כובע וחליפה). נגיש עתירות לבית המשפט שיגנו על אורחות חיינו. איננו רוצים לשנות את הציבור החילוני, הם מכריזים חדשים לבקרים, רק לחיות את חיינו בנחת ובשלווה, כמו אזרחים נורמליים. אנחנו החרדים הטובים, הם מסבירים – לא אלה המשתמטים, סחטנים וזורקים אבנים.

השתלבות מוצלחת יכולה להתרחש דווקא מתוך גישה של "השתלטות" על המדינה, התערבות עמוקה בנעשה בה. כאשר החרדים יבינו כי הם רוצים להיות "בעלי בתים" וליטול אחריות על גורל המדינה, אז הם יוכלו להשתלב בה

באופן פרדוקסלי, דרך זו עלולה דווקא להעצים את השנאה, הפילוג והמתח בחברה הישראלית. השתלבות מוצלחת יכולה להתרחש דווקא מתוך גישה של "השתלטות" על המדינה, התערבות עמוקה בנעשה בה. כאשר החרדים יבינו כי הם רוצים להיות "בעלי בתים" וליטול אחריות על גורל המדינה, אז הם יוכלו להשתלב בה. עליהם לגלות חשיבה ארוכת טווח על מטרות המדינה ולהשתתף בדיון בשאלות כלכליות, מדיניות וחברתיות. בקיצור, לגלות "אחריות אזרחית" עמוקה.

גישה זו אולי תעורר את חמתם של האליטות הישנות בטווח הקצר, אך אפקט הזעם יהיה קצר. הוויכוחים הסוערים על צביון המדינה, שיתפרצו כאשר החרדים יחליטו לקחת אחריות על עתידה, טובים עשרת מונים ממצב שבו הם ינסו להשתלב בה מבלי לקחת אחריות עליה. המחשבה ש"לו רק נהפוך לחברה משגשגת כלכלית החברה החילונית תאהב אותנו ותקבל אותנו למרות בדלנותו" אינה רק שגויה. היא פתטית. איננו יכולים להמשיך להטיל את יהבנו על החילונים בזמן שאנו צוברים כוח, ובו בזמן להתמרמר על כך שהם מרגישים שגנבו להם את המדינה. ציפייה זו אינה שונה מתחינתו האומללה של הרמן כהן: "התאזרו בסבלנות".

אפשר להיכנס למרפסת של הרצל, להציע לו סיגריה ולעמוד לידו. אפשר גם לבקש ממנו בנימוס לזוז הצידה ולפנות מקום, ולעשן לבד. אבל חייבים לעמוד במרפסת.

תמונה: bigstock

11 תגובות על “השתלבות ללא אחריות: מתכון לאסון

  • א. נקודת המוצא כאילו השואה או האנטישמיות התרחשה בגלל העידר התבוללות היא שגויה
    לפני כמעט שנה הייתי נוכח בראיון עם ניצול שואה מפולין . אחד המראיינים שאל האם האנטישמיות הייתה בגלל אי ההיטמעות .
    התשובה שלו הייתה שגם בגטו ורשה היתה כנסייה !!!
    יהודים שהתנצרו והתחתנו עם האהריות אבל זה לא עזר להם הם נכנסו יחד עם הכמרים ועם ספרי הנצרות לתוך הכבשנים.

    ב. הציונות של הרצל וגם של אחד העם הוכיחה בדיוק הפוך שהיהודים חייבים להתאגד ובמיוחד בפוליטיקה ולהקים בית לאומי עם כל מה שיש לכל עם במשפחת העמים
    ג. כוונתו של כותב המאמר היא מאד שקופה ומאד ברורה ברוכים הבאים לכל החרדים! בתנאי שתהיו חילונים
    ד. זה נכון שההשתלבות חייבת להיות עדינה ולא כזאת שתופסת את מקומם של ריבוני המדינה .
    ה. מצד שני אני חושב שהחרדים חייבים לאמץ את הציונות האחד העמית באינטרפטציה חרדית .
    ו. נראה שכותב המאמר לא נפגש מעולם החרדים אלא מהתקשורת
    יש אצל החרדים הרבה ארגוני סיוע לכלל המדינה חילונים וערבים
    כמובן שאין כל קשר לפוליטיקה (ולא כפי שפורסם בתקשורת)
    החרדים יודעים מה זה לתרום לעם ולמדינה גם בצבא אבל כמובן שהתרומה המשמעותית היא באזרחות .(התרומה היא נטו מאהבת אדם ולא הטמעות)
    החרדים רוצים לשמר את הזהות שלהם בין אם ישנאו אותם ובין אם לא
    אנחנו השרידים של העם היהודי שהתמודד עם הרבה קנאים והרבה שונאים .

    ז. הטענה שאומרת שחרדים ששומרים על הזהות שלהם היא מושכת אש וגוררת שנאה
    (שנאת חינם )
    היא האשמת הקרבן
    הטענה שפנייה למשטרה או לבגץ כדי לעגן את זכויות האדם של הציבור החרדי לא לגיטימית כי היא תעורר שנאה היא טענה מסוכנת .ומתכתבת עם אותם עבריינים הפועלים באלימות
    ח. הציפייה של כותב המאמר שהחרדי חייב להגיש את הלחי השנייה או לוותר על הזהות שלו.
    אף פובליציסט לא היה מעז לכתוב את אותם דברים לא על יוצאי אתיופיה יוצאי חבר העמים (השומרים על מנהגים לתרבות ייחודית)בוודאי לא על ערבים
    ט. המסקנה שלי שכנראה ישנם פובליציסטים אכולי שנאה לחרדים . שמציפים את השנאה שלהם דווקא באתרים חרדיים
    מאחל כישלון צורב לכל אכולי שנאת החינם בקלפי ומחו ה לו

    • בסופו של התהליך אני צופה שהדתיים (חרדים וכו) יהפכו לרוב במדינה. כמובן שיתעוררו בעיות שונות לחלוטין מהמתואר במאמר (סוגיה שונה שיש לדון בה)

  • מאמר יפה ומנומק היטב גם מבחינה היסטורית. המסקנה הבלתי נמנעת היא שינוי החרדיות המקובלת, זו המגדירה את עצמה על פי הסתייגותה ממדינת ישראל וממציאותה. כמי שמשרת במילואים כבר שנים ארוכות ונפגש עם כלל החתכים בחברה הישראלית גם באזרחות אני אכן סבור שיש 'לשנות את הדיסקט' מהתנשאות, מבדלנות ומרגשי רחמנות על החילוניים, לשותפות אמת מתוך ענווה, סקרנות אינטלקטואלית ופשוטה ומתוך רצון אמיתי להכיר את מי ששונה ממני ולהכילו.
    שותפות שתהיה מבוססת על ההכרה כי כולנו בני הארץ הזו ויחד עם המחלוקות הוויכוחים שיכולים להיות גם מרים וסוערים, כולנו חלק מהאתוס היהודי, ציוני וישראלי שנוצר כאן.

  • מבאס לדעת שזה העתיד שצופן לנו ,כל תזוזה קלה או פעולה פשוטה ישר מתפרשת בצד השני כהדתה או חילון וכסוף העולם .

    וגרוע מכך זה רק ילך וידרדר כי אנחנו מדינה קטנה וצפופה ואי אפשר באמת להפריד בין הצדדים והחיכוך ביננו רק ילך ויגדל וביחד איתו גם השנאה והאיבה .

    כותב המאמר מציע לעמוד כתף מול כתף עם החילונים ולהשתתף ביחד עם החילונים בכל האתגרים שעומדים בפני ישראל ,אבל מדובר בשני קבוצות שהן כל כך שונות באורח חייהם באופן קיצוני שקשה להאמין שהם אפילו יסכימו על דבר אחד !
    אני דווקא צופה מאבק אינסופי בין הקבוצות עם דם ,אש ותמורות עשן ,כמובן באופן מילולי .

  • מאמר יפה ומצריך מחשבה.

    האם קיימת במאמר הודאה במקצת במודל הדתי לאומי למרות הסעות הפנימיות שלו ולמרות שגם הוא מושך לא מעט אש?

  • אני אדם חרדי שעבר את כל המסלול. תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל, שרות צבאי מקוצר. אני עובד שנים עם חילונים מכל הסוגים, שמאלנים, ימניים וכו', נתקלתי בשינאה ברמות שונות. מסקנתי אחרי נסיון של שנים רבות. חלק נכבד מהשנאה נובע מבורות וחוסר ידע. מסטראוטיפם שהשתרשו בציבור החילוני כלפי הציבור החרדי. אני לא מתרגש מטענות שטוענים כלפי. התעמות והתערות לעולם לא תהיה. חיים זה לצד זה יהיה, ועוד איך. וזהי הדרך והיא תצליח, בגלל שותפות הגורל.

  • א. הנבואה אודות השתלטות עומדת על הנחה של יתרון יחסי. זה היה בגרמניה (נשברו קולמוסים להסביר את היתרון היחסי של היהודים, אבל ברור שהיה) ואינו כאן!
    ב. לא יתכן מהלך רחב של השתלבות ללא פתרון עומק של סוגיית הגיוס. פתרון שיצטרך להביא בחשבון את כל הנושאים הכרוכים בכך מתוך פשרה סבירה שתהיה מקובלת (שעיקרו יהיה חשיפה צבאית מבוקרת נוסח הנחל החרדי).
    ג. במקרה כזה (ולמעשה גם בלעדיו כל אימת שתהיה נהירה למוסדות אקדמיים) נעמוד בפני אותה בעיה שניצבים בפניה הסרוגים, אחוזי חילון וחיפוף דתי משמעותיים ותופעה זו תתקן חלק מהפער, כשם שלהשקפת הכותב היא מרפאת חלק מהפער בין הסרוגים לחילונים.
    ד. לקיחת אחריות על כיוונה של המדינה תוביל לחשש עמוק אצל הציבור החילוני. אבל כל עוד יהיה כאן ציבור שמתרבה יחסית מהר יותר זו בעיה חסרת פיתרון.
    ה. והערות טכניות
    1. איני רואה סכנה ממשית בהשתלטות תרבותית על טריטוריות חילוניוות (כמו חרדי שישתלב במשרד חילוני, יטפס למעלה ויביא את החמולה שלו). הנסיון מראה שמי שמטפס ומשתלב – נטמע אם מעט ואם הרבה ובוודאי שאינו נוטה להביא חברים ב,צבע" שלו.
    2. משרד חרדי יכול לתת ונותן שירותים לחילונים. בהחלט, ובכל מראה בא בחיכוך מתמיד עם הסביבה החילונית

  • השנאה נובעת מהשוני בתפיסת עולם. הא ותו לא. כן השתלבות מלאה או חלקית או היעדר השתלבות. כן התנשאות או בדלנות או להיפך כל זה אינו רלוונטי וכבר אמרו חז"ל בבא מציעא "אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם ונראה בשמחתכם והם יבושו" מנדיכם אלו עמי הארץ ב"מ לג,ב. עוד בעיה הרמה הרוחנית הירודה של החרדים שמסתובבים בין החילונים במיוחד השנוררים.

  • הכותב מתאר היטב את הסכנה הטמונה לאחווה הבין מגזרית בתהליך של הטמעות הדרגתית, רק חבל שאת הפתרון האמיתי להבנתו הוא מבטא במילים ספורות בלא שהוא מבאר 1. מדוע תהליך זה לא יצור תחושת ניכור עזה יותר כתגובה למהלך בוטה ומובהק באופיו ל"התפרץ למרפסת ולהתשלט עליה" בטרמינולוגיה הנ"ל. השוואה לצרפת אינה רלוונטית ותלויה בפרשנות צרה מאוד לעובדה שבצרפת לא התנהל סוג כזה של האנטישמיות.. בקצרה ניתן לומר שהעם הצרפתי שונה מאוד באופיו בתקופה ההיא מהחברה הגרמנית שהיתה בעיקרה מיליטריסטית ולא ליברלית (גם ממשלת ויימאר היתה בכפיה של בעלות הברית).. 2. מדוע ההטמעות ככלל לא תיצור את אותו סחף שקיים בציבור הדתי לאומי או יוביל לתוצאה הרת הגורל כפי שקרה לדתיות השמרנית בגרמניה הרבה קודם להופעתו של הנציונל סוציאליזם..
    מהי החלופה הנכונה לההסתגרות הישנה? זאת לא השאלה שלי, זאת השאלה היחידה שהחברה החרדית היטיבה לשאול וההיסטוריה ידעה לענות עליה…

  • מהמאמרים הפחות טובים כאן
    הכיוון של הרקע ההיסטורי מובן היטב
    אבל בישראל בשונה מגרמניה צריך גם לקחת בחשבון את רוב העם שהוא מסורתי ועל אותו רצף סוציולוגי
    בכל הנושא פה בסופו של יום מדובר על כ20 אחוז של אזרחים שגם פחות חיים את החיים עצמם פה בארץ הם עובדים יום שלם ודיי מנותקים כמו במאמרך על יהדות גרמניה
    אני דיי צופה שהאקדמיה תעשה טוב לחרדים מכיוון
    א יביאו פחות ילדים
    ב יפרנסו ופחות יהיו לנטל
    ג לחילוני ממוצע יהיה יותר זמן איכות עם חרדי בעבודה וממילא הוא יתרגל לקבלת השונה
    אמנם השוני תמיד ישאר ולכן עד סביבות גיל 25 צריך להישאר במסגרת חרדית כי אם לא כך זה עניין של דור שניים שהחרדים יתבוללו
    אבל לאחר שחרדי ממוצע מילא כריסו בש"ס ובביטחון על זהותו העצמית אני צופה שהאקדמיה והיציאה לעבודה יעשו את השאר

  • מאמר גרוע, ואני חולק על כותב המאמר. כותב המאמר מביע בקיאות נמוכה בנושא ואף פרשנותו לקויה אשמח למאמרים משובחים יותר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל