זוכר חסדי אבות: האם ה'ייחוס' חשוב?

היהדות החרדית, ובמיוחד הקהילות השמרניות והסגורות יותר בתוכה, מייחסות משקל רב למשפחה שאליה אדם נולד. אחד ההקשרים שבהם מקבלת השייכות המשפחתית את מלוא משקלה הוא כמובן שידוכים. מפגש למטרות שידוכים בין בחור לבחורה מלווה בבדיקה מדוקדקת בציציות כל בני המשפחה ובהתעסקות רבה בייחוס המשפחה ובמעמדה. ככל שהקהילה שמרנית יותר, הסכם שידוכים יהיה יותר הסכם בין שתי משפחות ולא בין שני פרטים. גם באזורים שמרניים פחות נמצא עיסוק רב באופי המשפחתי ובבני המשפחה המורחבת.

בניגוד חריף לתפיסה זו עומדת התפיסה הליברלית המודרנית. היא רואה באדם יצור ריבוני לחלוטין, העומד בפני עצמו ואינו תלוי בהקשר משפחתי. בעולם זה, הבחירה בבן זוג נתפסת פעולה של שני אינדיבידואלים הבוחרים לקשור את גורלם יחד. העירוב של המשפחה המורחבת בקשר הזוגי הוא לא יותר ממנהג מיושן וחשוך. הרעיון שיש לחפש תכונות משפחתיות מורשות או מולדות בבן הזוג, או שיש להתחשב במחויבות משפחתית – מגונה בכל פה, בתרבות, בחינוך ובשיח היומיומי. למעשה, גישות קיצוניות, ההולכות ונעשות לדאבוננו מקובלות יותר ויותר, מנסות להתכחש אפילו לכבילותו של האדם לביולוגיה – לגוף שלתוכו נולד. הן מקדמות חופש בחירה קיצוני של האינדיבידואל, ומעודדות אותו לשנות את מינו אם הוא מרגיש שהמין הביולוגי שלו אינו הולם את האותנטיות החופשית והעמוקה שלו.

האם ראוי לחנך את האדם להיות חלק מכלל – להרגיש מחובר ומחויב למשפחה ולמסורות שלה, לרצונות של ההורים והדודים והסבים והסבתות, או שעלינו דוקא לטפח נטיית נפש אינדיבידואלית: לעודד את האדם להתנתק ממשא הדורות ומהמטען המשפחתי, ולבחור את דרכו בעולם באופן חופשי – על פי הרצון הפנימי שלו לבדו?

כיום, גם בתוך הציבור החרדי, נקל לשמוע אמירות המבקרות את הכבילה של האדם אל משפחתו. בכל מה שנוגע לשידוכים, רבים יתרעמו על הזיהוי של המשודך עם המשפחה, תוך הנמכה של המשקל של המשודכים עצמם. בהקשרים רחבים יותר – קבלה למוסדות לימוד לדוגמא – קולות רבים מצדדים במרחב הזדמנויות שווה לכל ילד והענקת אפשרות לחיים אחרים משל הסביבה שבה גדל, ומזדעקים על הפליית תלמיד בשל חטאי בני משפחתו.

מה אומרת על כך התורה? האם אנו עומדים בפני עצמנו או כבולים לעבר המשפחתי שלנו? האם יש לנו חירות וחופש בחירה או איננו יכולים להשתחרר מהגבנון של אבותינו ואבות אבותינו? שאלה זו מתחלקת לשניים: מצד אחד, אפשר לשאול ברמה העובדתית – עד כמה אנו כבולים לתנאים שלתוכם נולדנו: המטען הגנטי, ההווי המשפחתי, התנאים הכלכליים וכו'. מצד שני אפשר לשאול עד כמה אנו מחויבים לעבר שלנו. האם ראוי לחנך את האדם להיות חלק מכלל – להרגיש מחובר ומחויב למשפחה ולמסורות שלה, לרצונות של ההורים והדודים והסבים והסבתות, או עלינו דוקא לטפח נטיית נפש אינדיבידואלית: לעודד את האדם להתנתק ממשא הדורות ומהמטען המשפחתי, ולבחור את דרכו בעולם באופן חופשי – על פי הרצון הפנימי שלו לבדו?

אבות, בנים וחטאים

במקרא ובדברי חז"ל אנו מוצאים צדדים לפה ולשם. מחד גיסא, יש התייחסות מרובה לקשר הבין-דורי המחייב ולהשפעה הרבה שלו על גורל האדם. אברהם מסרב להשתדך עם בני המקום ושולח את אליעזר דווקא אל משפחתו, וכך נוהגת גם רבקה עם יעקב. הרעיון של "זכות אבות" חוזר בתורה שוב ושוב. הקב"ה זוכר לישראל את חסדי האבות, ואנו מוצאים גם חלוקה לשבטים המבוססת על שייכות משפחתית, על כל הכרוך בכך.

התורה נותנת משקל רב לייחוסו של האדם. ייחוס אינו רק ענין של ביולוגיה. ניתן לראות שהתורה מעניקה חשיבות להיותנו בעלי שורשים, כדברי הנביא ירמיהו: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. למעשה, התשתית הרוחנית של עם ישראל היא הרעיון שאנו מקפלים בקרבנו את המטען של אבותינו ואמותינו עד תחילת הדורות. הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, דורש מאתנו הנביא ישעיהו. ובפרשת בלק, בלעם מתפעל ואומר: כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, וחז"ל מבארים כי הביט אל אבות ואמות האומה והבין מה סוד חוסנו של העם. כיוצא בכך, כל תפילת עמידה פותחת בהזכרת הקשר אל האבות: "א-לוהי אברהם… ומביא גואל לבני בניהם…"

כשם שצוין קודם, ענישה של אדם על חטא אבותיו היא עוול וחוסר צדק. תינוק מגיח לאוויר העולם זך ונקי – כיצד ניתן לתלות בו חטא בשל חטאי אבותיו? מצד שני, ראינו כי אכן נושאים אנו על גבנו את משא הדורות הקודמים

מצד שני, אין זה מוסרי להעניש ילדים על חטאי אבותיהם. התורה מלמדת: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד, טז). ירמיהו מבקר בחריפות את טענתם של ישראל, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. ודבר ה' בפי יחזקאל מוכיח אותם בהרחבה: בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן. צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה… אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם (יחזקאל יח). רעיון זה, של "איש בחטאו יומת", מלמד לכאורה שגורלו של אדם נקבע אך ורק לפי מעשיו. אדם אינו נושא על שכמו את מטען הדורות. הוא יכול לבחור את דרכו באופן חופשי, והוא יתוגמל אך ורק על פי בחירותיו.

לכאורה, כשם שצוין קודם, ענישה של אדם על חטא אבותיו היא עוול וחוסר צדק. תינוק מגיח לאוויר העולם זך ונקי – כיצד ניתן לתלות בו חטא בשל חטאי אבותיו? מצד שני, ראינו כי אכן נושאים אנו על גבנו את משא הדורות הקודמים, וכמו שאומר הנביא ירמיה במגילת איכה: אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.

ניתן לפתור אמירות אלו בניסוח של חז"ל: "דור שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו", ולומר שאמנם איננו אחראים למעשי אבותינו, אך הקלקול שלהם מטיל עלינו חובת תיקון. כעין זה אומרת הגמרא בסנהדרין (כז, ב), שכאשר הבנים אוחזים בחטאי האבות, אזי "פוקד עוון אבות על בנים". כך גם עולה מדברי ה' לנביא יחזקאל: אם הבן אינו הולך בדרכי הרשעה של האב – הוא לא ייענש על חטאי אביו. אולם אם הבן ממשיך ללכת בדרכי אביו – הוא יישא את עוון אביו. עם זאת, אף שניתן להתגבר על שאלת חוסר הצדק בענישת הבן בשל עוון האב, עדיין נותרת השאלה העקרונית: האם האדם הוא אינדיבידואל חופשי המסוגל לעשות בחירות עצמאיות לחלוטין ללא זיקה אל עברו, או שמא הוא אינו אלא תבנית נוף מולדתו ואינו יכול לברוח מהשייכות המשפחתית והמטענים שהיא משליכה עליו? האם עלינו לחנך את ילדינו להשיל מעליהם את המטען החורג של הדורות הקודמים ולמצוא את האותנטיות החופשית שלהם, או שמא לטפח את הקשר המשפחתי – לטוב ולמוטב?

תשובה: לתקן את העבר

בפרשתנו, פרשת פנחס, אנו מוצאים מדרש מעניין הנוגע בשאלה זו. התורה מייחסת את פנחס המקנא את קנאת ה' לאלעזר אביו ולאהרן סבו. רש"י מביא את דברי המדרש על כך: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: 'הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל?' לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן." כלומר, השבטים מבזים את פנחס בכך שהם מייחסים אותו לסבו יתרו. התשובה של התורה לכך אינה זלזול בייחוס המשפחתי בנוסח "ייחוס הוא כמו גזר – החלק הטוב שלו נמצא באדמה". אדרבה, התורה מרוממת את פנחס בייחסה אותו לסבא מהצד השני – אהרן הכהן. תשובה זו מתמיהה: ממה נפשך – אם יש משמעות לייחוס, הרי שייחוס פנחס לאהרן אינו מבטל את ייחוסו אל יתרו, וניתן לקנטר אותו בשל כך. ואם אין משמעות לייחוס, אין זה משנה שהוא נכדו של אהרן.

בשנים האחרונות נחשפתי לשיטה של טיפול בקונסטלציה משפחתית. גישת טיפול זו מבקשת לראות את המטופל בהקשר הרחב של מיקומו במשפחה הגרעינית והבין-דורית ולבחון את סיפורו בזיקה לסיפורי עבר המועברים במשפחה. (בעולם הליברלי האינדיבידואלי שלנו, התובנה שהאדם קשור בקשר אמיץ אל העבר המשפחתי נחשבת לחידוש, וניתן לה שם מקצועי "העברה בין-דורית".) הטיפול בקונסטלציה משפחתית מניח כי כיוון שהאדם נטוע בתוך הקשר משפחתי ענף, טיפול נקודתי המתמקד בחוויית החיים של המטופל מילדות לבגרות בלבד אינו מספק. כדי לחולל ריפוי עמוק בנפש, על המטפל להבין את המפה המשפחתית הרחבה, למקם את המטופל במקום הנכון בה, ולסדר את סיפורו ביחס לסיפור המשפחתי המרובד. זאת מתוך אמונה כי כאבו של המטופל הוא בין השאר ביטוי לכאבם של דורות קודמים המבקש החלמה.

התובנה החשובה של שיטת טיפול זו היא שלא ניתן להתנתק מהעבר המשפחתי על ידי התעלמות ממנו; כדי להשתחרר מהעבר צריך לתקן את העבר עצמו – להכיר בו, להתייחס אליו ולהמשיך ממנו

ניתן לומר ששיטה זו מכירה בכך שחטאי האבות אכן עוברים לבנים. האדם נושא על גבו את משא הדורות הקודמים. ואכן, כך אומרים חז"ל על הפסוק "ביום פקדי ופקדתי", שאין לעם ישראל פורענות שלא נפרעים מהם על חטא העגל וחטא מכירת יוסף. אולם שיטה זו מכירה בכך שהאדם אינו משועבד לעבר ללא יכולת להנצל. האדם יכול לתקן את העבר – לעשות תשובה. התובנה החשובה של שיטת טיפול זו היא שלא ניתן להתנתק מהעבר המשפחתי על ידי התעלמות ממנו; כדי להשתחרר מהעבר צריך לתקן את העבר עצמו – להכיר בו, להתייחס אליו ולהמשיך ממנו. סבורני כי רעיון זה הוא למעשה המושג תשובה.

הורינו כאמור הם נקודת המוצא למסענו פה בעולם. הם ואבותיהם ואבות אבותיהם מקבלים ביטוי בחיים האישיים והאינדיבידואליים שלנו. עם זאת, נקודת מוצא זו אינה קובעת את הגורל שלנו באופן דטרמיניסטי. יש לנו בחירה אם לשחזר את דפוסי ההתנהגות הישנים והקלוקלים של אבותינו או לתקן את אשר הורישו לנו, ובכך לא רק להציל את נפשנו שלנו ונפשות הבאים אחרינו, אלא לתקן אחורנית את מה שעיוותו אלו שכבר אינם. את החטא שאנו נושאים אנו אמורים ומסוגלים לתקן. באמצעות התשובה נוכל לגלות כי ככל שעצומים החטאים, החולשות והפגמים שקיבלנו בירושה, גדולה גם יכולתנו להביא להם מזור ותרופה בכוחם של הדורות העומדים מאחורינו ומבקשים ריפוי דרכנו. תהליך התשובה אינו מרד של אינדיבידואל המשליך מעל גבו את משא הדורות ויוצא לדרך חדשה. הוא בקשת תיקון של האדם עם אבותיו ואמותיו וכל הדורות שהביאו אותו עד הלום.

על פי דברים אלו ניתן להשיב על התמיהה שהבאנו לעיל, מה עניין ייחוסו של פנחס לאהרן דוקא ולא ליתרו. השבטים מייחסים את הקנאות של פנחס להתמסרות הדתית שהיתה ביתרו כהן הדת, שפיטם עגלים לעבודה זרה. אך הקדוש ברוך הוא מייחס את פנחס לאהרן: אכן, ההתלהבות הרוחנית שהיתה ביתרו עברה גם לנכדו פנחס, אך הוא, מכח בחירתו בטוב, ביטא אותה בתחומי הקודש שמייצג סבו מן הצד השני. הוא תיקן את חטא יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה על ידי העברת המטען שקיבל ממנו אל המקום של אהרן, אוהב השלום ורודף השלום.

העבר שלנו עושה אותנו למי שאנחנו. אך אותם שורשים עמוקים המחברים אותנו אל מה שמעבר לנו הם גם קריאת כיוון, סוד מסע התיקון שלנו בעולם

התשובה אינה אפוא פתיחת דף חלק, כפי שנוהגים לומר לפעמים. איננו יכולים פשוט לפתוח דף חדש ולהמלט מסיפור עברנו. בלתי אפשרי להתהלך בעולם כטאבולה ראסה. כה רבים הם מאמרי חז"ל המתארים את השפעת ההורים על ילדיהם עוד בהתהוותם ברחם, וכה עמוק הוא הייחוס הנפשי שלנו אל אבותינו! העבר שלנו הוא העושה אותנו למי שאנחנו. אך אותם שורשים עמוקים המחברים אותנו אל מה שמעבר לנו, הם גם קריאת כיוון, סוד מסע התיקון שלנו בעולם. ומעל לכל – הם מקור של כוח לצלוח את אותו מסע. איננו חייבים למעוד באותם בורות שבהם מעדו אבותינו. אנו יכולים להמשיך את המסע שלהם למקום טוב יותר, מתוקן יותר.

רעיון זה יכול להאיר גם את משמעות הזמן שבשעריו אנו ניצבים היום. ימי בין המצרים מזמינים אותנו להתבוננות בכל השבור והכואב, החרב והפגום בעבר המיוסר שלנו. אולם התבוננות זו אמורה להוליך אותנו לקראת תשובה. האבלות על העבר אינה מביאה לדיכאון מייאש אלא תובעת תיקון, ומזכירה לנו כי סיפורנו אינו רק אישי ופרטי, אלא סיפורם של הדורות כולם המבקשים גאולה דרכנו. אנו זוכרים את העבר ודרכו ומתוכו אנו מבקשים תיקון. וכפי שאנו אומרים בכל יום בברכה ראשונה של תפילת עמידה: "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה." דוקא זכרון העבר, בכוחו להביא לנו גאולה.

Photo by Roman Kraft on Unsplash