הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא הוא אחד המדרשים הפורשים את הסיבות לחורבן בית המקדש השני. כאשר בוחנים את השם "קמצא" מתגלה משמעות סמלית החושפת רובד נוסף בהבנה שלנו לגבי המבנה החברתי הקפדני שהוביל לחורבן.
הסיפור הידוע שמספר רבי יוחנן מתחיל במארח שהיה לו חבר בשם קמצא ואויב בשם בר קמצא. כאשר ערך האיש סעודה גדולה, הוא ביקש להזמין את חברו קמצא, אך בשל טעות נשלחה ההזמנה לאויבו בר קמצא. לאחר שגילה המארח את בר קמצא בסעודה, דרש ממנו לעזוב מיד. בר קמצא חש מושפל. הוא הציע לשלם את כל הוצאות הסעודה כדי למנוע מעצמו בושה, אך המארח סרב בעקשנות וגרש את בר קמצא. הדבר נעשה בנוכחות חכמים רבים, והם לא התערבו ולא מנעו את ההשפלה. בר קמצא החליט לנקום ושלח ידיעה כוזבת לקיסר הרומי. הדבר הוביל בסופו של דבר לחורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. חז"ל מוסיפים שאת הדיווח לקיסר ניתן היה לעצור, אך הימנעות של אחד מחכמי ישראל מהכרעה מה לעשות עם המלשין אפשרה לו לבצע את זממו ו"החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו".
בארמית, המילה "קמצא" מתייחסת גם לנמלה. חז"ל במסכת יומא (פג) ציינו כי יש לשים לב לשמו של האדם, שכן הוא מעיד על אופיו (ראו גם נצח ישראל ה, ח). אפשר שהשמות "קמצא" ו"בר קמצא" מדגישים את הדמיון בין התנהגותם לבין התכונות שמיוחסות לנמלים במקורות חז"ל, ובכך פותחים לנו פרספקטיבה חדשה על הסיפור.
על קמצא ודרכן של הנמלים
בספר משלי, הנמלה משמשת דוגמא לחריצות והתארגנות ללא מנהיג: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַּקָּצִיר מַאֲכָלָהּ (משלי ו, ו-ח). הנמלים פועלות בצורה מתוכננת תוך שיתוף פעולה למרות שאין להן מנהיג – "קצין שוטר ומושל".
כאמור, הנמלה מתוכננת מאד ואינה נוטלת סיכונים בכל מה שנוגע לעתיד. דרכה זוכה לתיאור מפורט במדרש: "שלושה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף [גשם], ולא בתחתון מפני הטינה [בוץ], אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים… וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה חטין ושעורין ועדשים… ולמה היא עושה כן, שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהא לי מוכן לאכול… מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור מה שמכנסת מן הקיץ לחורף" (דברים רבה ה, ב).
מערך לוגיסטי כזה מצריך סולידריות רבה, שיתוף פעולה הדדי, קודים חברתיים ברורים ורמת אמינות גבוהה: "אמר ר' שמעון בן חלפתא, מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה" (שם).
זוהי אליה אשר קוץ בה. מאחר שאין לנמלים מנהיגים, השמירה על הסדר החברתי מוטלת על הנמלים עצמן. במצב טבעי, האחריות על המסגרת ועל הסדר החברתי מוטלת על ההנהגה, כך פנויים הפרטים בחברה לפתח את הקשר ביניהם. העדר המנהיגות בחברת הנמלים גורם להן להיות נוקשות מאד ובלתי סלחניות כלפי סטייה מכללי ההתנהגות. כפי שמספרת הגמרא (חולין נז, בתרגום חופשי): אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה… כתוב "אין לה קצין שוטר ומושל". אמר ר' שמעון: אלך ואראה אם נכון הוא שאין לנמלים מלך. הלך בתקופת תמוז ופרש את גלימתו מעל קן נמלים, שכן הן אוהבות צל ושונאות חום. יצאה נמלה אחת, והוא עשה בה סימן לזיהוי. חזרה הנמלה ואמרה לשאר הנמלים: יש צל! יצאו שאר הנמלים החוצה. הסיר ר' שמעון את גלימתו וחזרה השמש. התנפלו שאר הנמלים על הנמלה המסומנת והרגו אותה, כי הטעתה אותן. מכך הסיק שאין להן מלך, שהרי הרגו את הנמלה מבלי אישור מגבוה.
במצב טבעי, האחריות על המסגרת ועל הסדר החברתי מוטלת על ההנהגה. כך פנויים הפרטים בחברה לפתח את הקשר ביניהם. העדר המנהיגות בחברת הנמלים גורם להן להיות נוקשות מאד ובלתי סלחניות כלפי כל סטייה מכללי ההתנהגות.
הנהגה של ציבור משולה לעיניים. מנהיגי העם נקראים בתורה "עיני העדה" (במדבר טו). לנמלה אין מנהיג; העיניים שלה נמצאות בתוכה. הדבר מחייב אותה להיות גמישה יותר כלפי הסביבה. רעיון זה מרומז בדברי חכמים במסכת שבת (עז): מדוע "קרנא דקמצא רכיכא" – מדוע המחושים של הנמלה, שבעזרתם היא רואה, רכים? ומשיבים, משום שדרה בין הקוצים, ואם המחושים שלה יישברו היא תתעוור. שכך אמר שמואל, הרוצה לעוור נמלה ישלוף את מחושיה. אפשר לראות בדברים תאור של תכונה הישרדותית, אך יתכן שיש כאן מסר נוסף. היכולת של נמלה לראות מה קורה סביבה, להתנהל בסביבתה, תלויה במידה רבה ביכולת הגמישות שלה. היא נזקקת לגמישות משום שהיא חיה בסביבה קשה וקוצנית, ללא הנהגה שעושה סדר בין חבריה. בהעדר הנהגה, מונח נטל ההסדר החברתי על כתפי הפרט, והוא צריך להיות ערני ולשמור על גמישות רבה, שכן בהעדר "מוראה של מלכות" פוטנציאל התוקפנות הוא גבוה יותר. הנמלים מתנהלות ללא מנהיגות מרכזית. האחריות נופלת על כתפי הפרטים, והם קפדניים מאד, לטוב ולרע.
בסיפור של בר קמצא אנחנו מזהים דפוס דומה לשל עולם הנמלים. המעשה של בר קמצא מתאר עולם הפוך: המנהיגים נמנעים מפעולה, ואילו מי שאמורים להיות מונהגים פועלים כרצונם באין מפריע. ברקע למעשה של קמצא ובר קמצא מופיעה פעמיים דמותם של "עיני העדה" – מנהיגי העם. בשני המקרים ניכר אקלים חברתי שאנשים פועלים מבלי לשאול את החכמים, ואין לחכמים מקום להתערב. בפעם הראשונה בעל הבית משפיל את בר קמצא בנוכחות חכמים, אך הם אינם מוחים בידו. בפעם השניה, כאשר בר קמצא מלשין בפני הקיסר וצריך להחליט אם להמית אותו כדין רודף כדי להציל את הכלל, נמנעים החכמים מהכרעה.[1]
בפעם הראשונה בעל הבית משפיל את בר קמצא בנוכחות חכמים, אך הם אינם מוחים בידו. בפעם השניה, כאשר בר קמצא מלשין בפני הקיסר וצריך להחליט אם להמית אותו כדין רודף כדי להציל את הכלל, חכמים נמנעים מהכרעה.
גם הדמויות של קמצא ובר קמצא משקפות את התכונות הנמליות. שמו של בעל הבית שארגן את הסעודה אינו ידוע. אך אנחנו יכולים לדעת עליו דרך חברו קמצא, בבחינת אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה. בעל הסעודה, שנכנה אותו מעתה "קמצא", מתנהג באופן נוקשה למדי כאשר הוא מתעקש לסלק את בר קמצא מהסעודה. בר קמצא מצדו גם הוא מתעקש להישאר בסעודה. שניהם מקפידים מאד על קוד חברתי של כבוד. שניהם מוכנים להפסיד ממון רב כדי לעמוד על קוצו של קוד. כאשר כבודו של בר קמצא מושפל, הוא לא בוחל בשום דרך לנקום, וממיט חורבן על ירושלים.
בין תוכן למסגרת
אחד המדינאים טען: עם מדינות מדברים בשפת האינטרס, עם דעת הקהל מדברים בשפת הרגש. אנשים מקיימים קשרים זה עם זה באופן ספונטני וחוויתי. הכללים והקודים החברתיים נועדו לשמש מסגרת שתשמור על התוכן: חיבור אנושי בין בני אדם. האדם מטבעו נוטה להתחבר לזולתו, זו המהות האנושית. כדי שהחיבור ייעשה בצורה ראויה נקבעו נורמות וכללים: מה הוגן ומה לא, מה ראוי ומה לא. בחברה מאוזנת פועלים המסגרת והתוכן בהרמוניה. הכללים והנורמות נועדו לשרת את המהות, לאפשר חיים משותפים ולקדם ערכים חיוביים. אולם, כפי שמדגים הסיפור, כאשר המסגרת מקבלת עדיפות על פני התוכן ונעשית מטרה לעצמה, התוצאה היא הרס.
במצב שהקשר בין אנשים נעשה מסגרתי ומאבד מתוכנו, נעשים הקודים נוקשים מדי, והאנשים נהיים עיוורים מוסרית. באופן כללי, ההעדפה של המסגרת על פני התוכן יכולה להוליך לעיוותים קיצוניים ובלתי אנושיים. כך מספרים חז"ל (יומא כג):
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
כאשר הכללים נתפסים בצורה נוקשת ועיוורת, מגיעים לעיוות מוסרי של העדפת טהרת כלים (אמצעים, מסגרות, כללים) יותר משפיכות דמים (נפשות, חיי אדם, מהות הקיום).
דבקות נוקשה בכללים והתעלמות מהמהות שלשמה נועדו יכולות להביא את האדם להתנהגות בלתי אנושית. הר"ן (דרשות, דרוש י) מגדיר את המושג "שנאת חנם" – התנהגות המנוגדת לטבע האדם: "שנאת חנם… היא עברה שמתמיד בה האדם תמיד ואין שום תועלת והנאה לאדם בה ואין הטבע נוטה אליה." כאשר המסגרת מתעלה על המהות יתר על המידה, אדם מתנתק מהנטייה הטבעית שלו, מהיושר הפנימי, ועלול לאבד את הכיוון ביחסים עם הזולת.
וכך מבאר הנצי"ב בדבריו המפורסמים: "והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פעלו וגו' ועל זה היה צדוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות… דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ" (העמק דבר, פתיחה לבראשית ג). ההקשבה למצפון שנטע הקב"ה באדם היא התשובה של חכמים (שבת פח) לשאלה כיצד ענו עם ישראל "נעשה ונשמע" מבלי לבדוק תחילה באופן מחושב מה כתוב בתורה. "תומת ישרים תנחם" – תום הישרים ינחה אותם אל מחוז חפצם (רלב"ג משלי יא, ג).
הצד השני של המטבע הוא תוכן נטול מסגרת. כאשר ההנהגה פעילה, יכולים האנשים להתרכז בתוכן, בחיבור האנושי. כאשר חסרה מסגרת (או היענות להנהגה), והקבוצה מתנהלת על פי תוכן בלבד, היא מגיעה לעיוותים, ובסופו של דבר "נסה מהחופש" ומבקשת לעצמה מסגרות נוקשות. "מנוס מחופש" הוא שם ספרו רב המכר של הפסיכולוג והפילוסוף היהודי גרמני אריך פרום. פרום טוען כי השחרור ממשטרים טוטליטריים ופריקת עולה של הכנסיה הקנו לאדם המודרני המערבי חופש ואחריות רבה שהביאו עליו חרדה קיומית, בדידות וניכור. החופש כה מאיים, עד כי מיליוני אנשים מעדיפים לנוס ממנו ולהכפיף עצמם לכוחות סמכותניים כמו נאציזם, פשיזם וקומוניזם.
טרגדיה ידועה מראש
אחריותו של היחיד אינה מתבטלת כאשר יש כשלים בהנהגה. אדרבה, יתכן שהכשלים בהנהגה משקפים דוקא את הכשל של היחידים: "כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא" (ב"ק נב. כאשר כועס הרועה על הצאן, הוא עושה את המשכוכית, העז המנהיגה, עיוורת). וכך מסביר הספורנו (ויקרא ד, ג): "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם – כלומר, שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם 'המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו'… וזה לא יפל על הכהן המשיח, כי לא מלבו היה חטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם."
אחריותו של היחיד אינה מתבטלת כאשר יש כשלים בהנהגה.
הגמרא מספרת שרבי יוחנן, בעל המימרא קמצא ובר קמצא, כאשר היה רואה את עוף השלך היה אומר את הפסוק "משפטיך תהום רבה", וכאשר היה רואה נמלה היה אומר את הפסוק "צדקתך כהררי אל" (חולין סג). השלך תופס דגים בצורה אקראית לגמרי וטורף אותם בעודם חיים. השלך מסמל את העובדה שאנו 'מושלכים' לעולם נעלם ויש דברים שאנחנו לא מבינים, כתהום עמוקה שלא רואים את התחתית שלה. הנמלה, לעומת זאת, למרות שהיא כל כך קטנה, יש בה מערכות משוכללות ומופלאות כשל חיה גדולה. הנמלה מזכירה שניתן לראות בצורה ברורה את חסדי הבורא וגדולתו, כמו שרשרת הרים אדירה שאי אפשר שלא להבחין בה. שני הצדדים האלה מתקיימים בו זמנית, גם הצד שמבין ("אדם") וגם הצד שלא מבין, השואל על המציאות מה יש בה ("בהמה"). צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה, אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'.
חורבן ירושלים היה גלוי וברור לעין, "על קמצא": בעין טבעית ניתן להבין שחברה חסרת הנהגה, שמפתחת דפוסים קפדניים יתר על המידה, שמעדיפה את המסגרת על פני התוכן בצורה מוגזמת, שמנותקת מהמהות ומהיושר הפנימי שלה – חברה זו מתפוררת מבפנים ואינה יכולה לעמוד עוד. החטא של שנאת חינם הוא כשל רוחני וכשל חברתי כאחד. בנסיבות אלה, ניכר שהסיבה הרוחנית והסיבה הגשמית עולות בקנה אחד ומובילות לתוצאה הטרגית של חורבן וגלות.
חורבן בית שני לא נגרם מהעדר עמידה בכללי הדין, אדרבה, אנו רואים אצלם דקדוק כה רב, עד כי "חביבה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". הדבר מלמד על ניתוק מהאנושיות הטבעית, על הפיכת הכללים למטרה וריחוק מ"תומת ישרים תנחם". זה הבסיס לשנאת חינם המנוגדת לטבע האנושי. מובן שאי אפשר להסתמך על הטבע האנושי בלבד, ונדרשת מסגרת של כללים. האיזון בין המסגרת לתוכן מצריך הקשבה לחכמים. וכשההקשבה נחלשת, המסגרת בולעת את התוכן והקהילה מתפוררת.
[1] באיכה רבה (ד, ג) נאמר שמי שהיה בסעודה ולא מחה הוא רבי זכריה בן אבקולס. תוספתא שבת יז, ד: בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין. בית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר ר' יוסי, ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס שרפה את ההיכל.
קמצא ובר קמצא זו מטאפורה מרתקת בפני עצמה, אבל אני לא כ"כ בטוח שזה תואם את הצורה בה ראו את ההתנהגות הנמלית בעולם העתיק בהסתמך על "מעשה בנמלה" שנצפתה מבקרת בשוק וקונה מצרכים ועולה לאוטובוס לבקר את הנכדים, או זו שמצאה לה מפלט מהשמש בגלימתו של הרב ואחר כך – אופס מתה, שזה קצת מזכיר את הסרט המצוייר הדבורה מאיה. בעצם חקרו את הדברים האלה במאה מאתיים שנה האחרונות ומדברים על תודעת נחיל, כלומר שיש תקשורת בין נמלים דרך הפרשת אותות כימיים, כלומר מדובר למעשה בסוג של מוח שמורכב מאלפי עד מליארדי נמלים פר מושבה. כך שכל נמלה סוג של לא מבינה כלום מהחיים שלה, אבל המושבה עצמה כקולקטיב של נמלים היא בעלת סוג של תודעה מחוכמת למדי.