חטופים עכשיו: כך השתלטה על המערב גישת התועלתנות המצומצמת

סוגיית החטופים הקורעת את החברה הישראלית לא זכתה לכתיבה עיונית משמעותית. באשר לכתיבה תורנית, אפשר להבין שקיימת הגבלה מהותית. הסוגיה ההלכתית הקיימת בתחום עוסקת ברעיון של "פדיון שבויים" במסגרת קהילתית: קהילה העומדת מול שובה הדורש תשלום. הנסיבות של היום שונות בתכלית; מטבע הדברים, קשה להשליך מתוך המקורות הראשוניים על מאבק מלחמתי במסגרת מדינית – למרות שהרציונל של "יותר על כדי דמיהן" בהחלט עשוי להיות רלוונטי.

אולם, במצב שבו סוגיה זו הפכה לשאלה מוסרית עמוקה וגורלית, וכאשר השיח הציבורי נוטה באופן מובהק לכיוון אחד, דומה שיש חשיבות עליונה להוסיף דיון מוסרי ואידאולוגי שאף הוא שואב מתוך יסודות תורניים. הדיון בשאלה אמורה להתנהל בתוך בתי המדרש ולא (רק) בסטיקרים התובעים "הביאו אותם הביתה עכשיו". אין ספק שמצבם הבלתי נתפס של השבויים תובע את שחרורם המיידי. מנגד, חובה לדון בשיקולים הנוספים של מוסר, אחריות לעבר ולעתיד, ומדיניות ביטחון אחראית.

את הדיון הזה אבקש לקיים בלי לערב היבטים פוליטיים או מניפולציות רגשיות. למרבה הצער, הצגת הנושא בתקשורת ההמונים רוויה בשניהם, פוליטיקה (ובעיקר: האשמות של 'ביביזם' וההיפך) ומניפולציות רגשיות. אני מודה על קיומה של במה זו, המאפשרת דיון נקי ומשמעותי יותר.

בשורה התחתונה, ברצוני לטעון כי טענת "חטופים עכשיו" היא גישה אותנטית המייצגת הלך רוח רווח במערב של ימינו. לא מדובר במניפולציה רגשית בלבד, כפי שיש טוענים, ועל כן חשוב להבין את שורשיה, הנחות היסוד המוסריות, הפילוסופיות והחברתיות שלה, ולאן אלו מובילות את פני החברה. דומה שדיון כזה לא התקיים ברצינות, וההתנגדות לגישת "חטופים עכשיו" עומדת בעיקר על יסודות אינטואיטיביים שאינם מאפשרים שיח מעמיק בנושא ואינם מאתגרים את מי שאינו שותף להם לחשוב פעמיים על עמדתו.

בניתוח שורשיה המוסריים של הגישה אנסה להראות כי מדובר בגרסה מעוותת של הגישה התועלתנית במוסר, שאותה אכנה "תועלתנות מצומצמת". אטען שהיא לוקה עמוקות מבחינה מוסרית ונשענת על יסודות רעועים מבחינה פילוסופית.

 

התועלתנות והביקורת עליה

ראשית, ארצה להסביר מהי תועלתנות ומדוע הגישה התועלתנית במוסר היא בעייתית מלכתחילה.

תועלתנות היא גישה בפילוסופיה של המוסר שטוענת כי עלינו לפעול בצורה שתביא למקסימום אושר או מינימום סבל. ג’רמי בנת’ם, ממייסדי התועלתנות, טען כי עונג וסבל הם הבסיס הבלעדי למוסריות. עם הזמן, גישה זו עברה עידון ושיפור על ידי ממשיכים כמו ג’ון סטיוארט מיל, שטען שיש להבחין בין עינוגים גבוהים לנמוכים.

אולם, התועלתנות סובלת מבעיות יסודיות שמבקרים רבים הדגישו.

ראשית, היא נוטה להתעלם מאמות מידה מוסריות שאינן ניתנות לכימות (כמו כבוד, נאמנות וצדק). בנוסף לכך, היא מתקשה להעריך נכונה פעולות שמועילות בטווח הארוך אך מזיקות בטווח הקצר. טיעון אחר מראה כיצד התועלתנות עשויה להצדיק פעולות קשות שכולנו יודעים, אינטואיטיבית, שאינן עולות בקנה אחד עם המוסר הבסיסי, למרות שהן מביאות לתוצאה כוללת טובה יותר. דוגמה רווחת לכך היא הקרבת אדם יחיד למען תועלת הרוב, כגון קצירת אברים מאדם אחד כדי להציל כמה אנשים ממוות ודאי.

הגישה התועלתנית מעומתת לרוב למול הגישה הקנטיאנית, המצביעה על החובה והרצון האישי-אוטונומי בתור מקור המוסר. בדומה למוסר הדתי, המוסר הקנטיאני מתמקד בחובה ובכוונה והוא עשוי להיות דאונטולוגי – עסוק בבירור הטוב והרע בלי קשר למבחן התוצאה. בניגוד אליו, הגישה התועלתנית הופכת את המוסר לעניין שאינו תלוי בצו – צו פנימי או חיצוני – ומרחיקה אותו מאינטואיציות מוסריות (הכרוכות בתפיסה מטפיזית כלשהי) שרוב מכריע של בני אדם שותפים להן.

מטבע הדברים, ההקדמה הזו לוקה בפשטנות יתר; ספרים אין קץ נכתבו על גישות שונות למוסר, והתיאור הנ"ל אינו אלא קצה קטנטן של קרחון ענק. אולם, די בו לענייננו.

 

'חטופים עכשיו' – גישה תועלתנית קיצונית

גישת "חטופים עכשיו" לא התחילה ב-7 באוקטובר. היא צמחה מתוך רגישויות תרבותיות שונות של המערב בתקופתנו, הבאות לידי ביטוי במושגים רווחים במוסר המלחמה הנוכחי. אלה כוללים רעיונות כמו "סיוע הומניטרי" ביישומו העכשווי, האיסור על כיבוש שטח אויב, ועוד עקרונות שעשויים להקשות על ניהול מדיניות המלחמה באופן האפקטיבי ביותר והבאתה לסיום מהיר.

אולם, דווקא בסוגיית החטופים אנו מוצאים ביטוי לגישה תועלתנית קיצונית המתנהלת באופן בלתי רציונלי בעליל ודורשת באופן בוטה להוציא את שקלול הנתונים הרלוונטיים מלבד כאבם האישי של החטופים ומשפחותיהם מתוך הדילמה המוסרית.

יש מקום לטעון את ההיפך: תביעת שחרור החטופים המיידי נובעת מתוך גישה מוסרית טהורה המדגישה את הצו המוסרי של פדיון שבויים, את החמלה, את הצלת הנפשות ואת הנשיאה בעול עם הזולת. אולם, נדמה כי הסיבה לבלעדיות התביעה, באופן שהיא שוללת כל שיקול מוסרי אחר, היא מפני שיש מיקוד בנקודה אחת: סבל עכשווי. יש לעשות את כל אשר בידינו כדי למנוע את הסבל היומיומי והמתמשך של החטופים – מיד ועכשיו.

כאמור, הגישה התועלתנית המסורתית התמקדה במניעת הסבל בתור המטרה המוסרית העליונה, אך תוך שקלול רציונלי של כלל הנתונים. בניגוד לכך, כאן הפכה מניעת הסבל העכשווי למטרה העליונה: כל עוד היא ניתנת להשגה, מוטלת עלינו האחריות לעשות זאת באופן מוחלט. חובה זו אינה מתחשבת בשאלת האשמה, אחריותו של האויב למצב, המשמעות המוסרית של קיום משא ומתן עם האויב, שאלת החטיפות העתידיות (כי זה משתלם), משמעותה הלאומית של כניעה לטרור, ועוד. הדבר היחיד שקיים בשדה הראייה של העין הבוחנת הוא הסבל האנושי של החטופים ומשפחותיהם.

גם שאלות נוספות, הרות גורל, זוכות להתעלמות מלאה. האם המטרה של החזרת החטופים מצדיקה את מותם של חיילים, שמניינם כבר עומד על למעלה מארבע מאות? הגישה התועלתנית הקלאסית היתה עונה בוודאות בשלילה: ברור שמוות של ארבע מאות בני אדם אינו שווה ערך מוסרית להריגתם של חלק מהחטופים ולסבלם של עוד חלק מהם, כאשר מספר החטופים לא עלה על כמאתיים וחמישים בתחילת המלחמה ובנקודה שבה נכתב מאמר זה מדובר בעשרות בודדות.

הוי אומר, גישה זו היא "תועלתנות מצומצמת" – גישה קיצונית שמתמקדת אך ורק במניעת הסבל המיידי, ללא כל התחשבות בעבר ובעתיד, בכבוד הלאומי ובאינטרס הבטחוני, או בערכים מוסריים הקשורים למרחב המוסרי הקלאסי. היא אף אינה מכירה במקורות הקיימים הן ביהדות והן (להבדיל) במערב הנוצרי. גישה זו קשורה לדעתי לעידן ההיפר-צרכנות והתקשורת ההמונית, המקדש רק את הסבל הממשי והקונקרטי של אלו החיים כעת ומתעלם מהמשמעויות הרחבות יותר של חיים ומוות, הקרבה ומשמעות.

 

בין "חטופים עכשיו" לערך קדושת החיים

בעיני, גישת 'חטופים עכשיו' אינה מכבדת לאמיתו של דבר את ערך קדושת החיים במובנו הרחב. ערך זה כולל לא פחות את חייהם של אלה שנפלו במלחמה, חייהם של הלוחמים כיום, וחייהם של מי שעשוי לאבד את חייו, חלילה, בפיגועים עתידיים של מחבלים משוחררים (טיעון אחרון זה קיים גם לפי הגישה התועלתנית). בתור ערך דאונטולוגי, המבוסס על חובה וצו – בין אם הוא אלוקי, חיצוני לנו, ובין אם הוא צו אוטונומי בנוסח קאנט – קדושת החיים קובעת חובת כבוד הן כלפי החיים כיום והן כלפי אלו שכבר לא חיים עמנו. ביזוי גופת אדם, לדוגמה, מהווה עבירה מוסרית חמורה כי פעם כוננו בה חיים.

ערך קדושת החיים כולל אפוא גם את ההכרה המוסרית במטרה המשותפת שלשמה הקדיש האדם את חייו, בין חייל שנלחם למען העם ובין אזרח שפעל מתוך שליחות. מוטלת עלינו לוודא שחייו לא הוקרבו לריק. אם שלחנו חיילים להילחם למען מטרה משותפת, ואלו יצאו למלחמה מתוך תודעת שליחות למען אותה המטרה, הרי שהפקרת הזירה וביטול ההישגים שעליהם מסרו את נפשם כמוהן כחילול זכרם.

מנגד, הגישה התועלתנית המצומצמת מתמקדת במניעת הסבל של אלו החיים ברגע זה, ומתעלמת מאלו שכבר מתו על מזבח הגנתנו. החיילים שנהרגו בעזה לא נחשבים גורם מוסרי רלוונטי בעיני תומכי 'חטופים עכשיו' – הם כבר אינם סובלים, ואין סיבה להקדיש להם מידי הרבה מחשבה.

 

השלכות הניהיליזם התרבותי

במובנים רבים, ניתן לראות בגישת 'חטופים עכשיו' ביטוי של פופוליזם מוסרי בעידן של ניהיליזם תרבותי – עידן שבו החברה מאבדת את ההבנה של מהות חיי האדם ושל ערכי היסוד שעליהם היא נבנתה. עידן זה מתאפיין בהיפר-צרכנות ובתקשורת המונית שמעצימה רגשות רגעיים ומצבים עכשוויים מבלי להקדיש מחשבה לעומקם של עקרונות מוסריים קריטיים.

האדם הפוסט-מודרני מתקשה אפוא להרגיש שמשהו מעבר לחייו האישיים ולתחושותיו המיידיות הוא בעל משמעות אמיתית. המוות של מישהו אחר, במיוחד כאשר אינו נוכח יותר במציאות החושית, נתפס כמשהו מופשט, אולי דתי, ואין טעם "להתעסק בו". מה שנותר הוא החמלה כלפי הסבל של כאן ועכשיו, שהיא יותר חוויה מוסרית ופחות עמדה מוסרית הכוללת יחס לכוונה, לחובה האנושית כלפי החיים וקדושתם, להיבטים לאומיים ושיקולי סולידריות, ולהערכה ריאליסטית של תוצאות מעשינו. תמורת זאת, נדמה כי 'חוויית החמלה' הפכה לערך המוחלט היחיד.

תקשורת ההמונים, על יכולתה להעצים רגשות מסוימים וליצור נרטיבים עוצמתיים, מחזקת את העיוות המוסרי של התועלתנות המצומצמת. היא יוצרת את האשליה שהצלת החטופים היא הערך היחיד שראוי להילחם עליו, ושאין ערכים אחרים שאמורים להילקח בחשבון. השתלטות הנרטיב הזה במיינסטרים הישראלי אינה מקרית. היא נובעת מהתרבות הרגשית המנוהלת על ידי המדיה ומהתפוררות העולם הערכי שהעניק משמעות לפעולות האדם ולחיים עצמם.

בהקשר הזה, ראוי לציין את אחת הטענות הנואלות של קמפיין 'חטופים עכשיו': המחויבות המוחלטת לחטופים מפני שהם אזרחים תמימים שסמכו על המדינה. כלומר, המדינה לא עמדה בהתחייבותה כלפיהם, וכישלון המדינה הוא כישלון כולנו המחייב לשים את שחרור החטופים מעל כל מטרה אחרת.

השכל הישר קובע (וכך אכן נטען בפרשת גלעד שליט) שההיפך הוא הנכון, וכי מבחינה מוסרית המחויבות של המדינה לחייל גדולה עשרת מונים ממחויבותה לאזרח שלא שירת את העם בנופלו בשבי. הסיבה שטענת העליונות האזרחית מתקבלת, היא גם בגלל אינדיבידואליזם והתפרקות הסולידריות החברתית, אך גם כי מול התועלתנות הרזה של מניעת הסבל העכשוי, גם ערך השרות מרכין את ראשו.

 

המוסריות הריקה של התועלתנות המצומצמת

כאמור, התועלתנות עצמה היא גישה בעייתית, המתעלמת מההיבט המטפיזי וההתכוונותי של המוסר, אבל התועלתנות המצומצמת גרועה בהרבה. היא מתעלמת מכל תוצאה שאינה מיידית, מזניחה כל ערך שאינו מבוסס על צמצום סבל רגעי, ומבטלת כל שיקול מוסרי רחב יותר.

ניתן להמחיש בדוגמה אבסורדית את אוויליותה של הגישה הזו: הרי לפי התועלתנות הצרה, מטרת העל של המוסר היא העדר הסבל, והחיים האנושיים מלאים בסבל. יש להניח שבמאה זו או אחרת יוצע רעיון נועז שיחסל לתמיד את הסבל האנושי הבלתי נתפס באמצעות המתת חסד לכל האנושות. ומה אז? זוהי דוגמה אבסורדית שממחישה את הריק המוסרי ואת העדר הבנת החיים של גישה זו.

אין ספק שביקורתי מופנית גם כלפי הגישה התועלתנית הקלאסית, ומוטל עלי לפחות במילים ספורות לומר אם כן מהי הגישה, או לפחות הכיוון הראוי, לכינון מוסר עמוק יותר.

תפיסה מוסרית עמוקה נעוצה בעיני בממד הדתי והרוחני של חיינו ובמרחב המשמעות הצומח מתוך הנחות היסוד אודות קדושת החיים, סולידריות לאומית וחברתית, וערכים נוספים. גם אם לא נעמיד את הכול על הוויכוח אודות תקפות הדת, המוסר הרצוי מתנהל באופן היברידי ורחב יותר. הוא נעוץ בשדה של הנחות יסוד אודות החיים, הוא קשור בסולידריות בינאישית ולאומית, בערכי צדק ברורים, ביסודות טוב ורע מוצקים, ובהבנת החיים האנושיים הנטועים בתוך הקשר. המוסר הראוי עולה מתוך הקשרים אלו ולא במנותק מהם. במוסר זה יש חשיבות לכוונה, וקיימות גם חובות מוסריות שהינן אבסולוטיות. למרות זאת, יש גם שיקולי תועלת המקבלים ביטוי הולם במערכת שיקולים מאוזנת.

ומה נדרש מאיתנו? לשקם את עולם הערכים שלנו. עלינו להבין שקדושת החיים, כולל הכבוד לנופלים ולמשימות שלמענן הקריבו את חייהם, היא ערך שקובע חובה מוסרית עמוקה. לצדו, הדאגה לעתיד המשותף שלנו והמלחמה לשם הצדק מול עם פושע וברברי אף הם חלק בלתי נפרד ממערך השיקולים ההכרחי בעת הזו. חמלה אמיתית אינה נמדדת רק בצמצום סבל מיידי, אלא גם בשמירה על עקרונות המעניקים לחיינו ערך ומשמעות ושוויתור עליהם למען החוויה המוסרית מהווה וויתור על אותה משמעות

אין ספק ששחרור החטופים הוא ערך נעלה מאד, ערך של פדיון שבויים במובן המלא של הביטוי. ברור, לצד זאת, שמשפחות החטופים יעשו את הכל כדי לשחרר את אהוביהם: אין, חלילה, להטיל דופי בפעולותיהן. אך יש לזכור שחוסן לאומי, במישור הבטחוני ובמישור הערכי מהסוג הנ"ל, נוטע בנו את הכוח להיאבק למען המשכיותם ושגשוגם של חיינו המשותפים בהווה ובעתיד. חובה לקחת אותו בחשבון, אפילו כשהוא דורש מאתנו איפוק מוסרי קשה מנשוא.

 

(קרדיט תמונה: חשבון הטוויטר של אודי אבנטל)