שיודע לשאול וגם לענות – על "שאלת רב" בדורנו

חני גרינברג, גיבורת ספרה של מנוחה בקרמן "במותה נתנה לי את חיי" הפגישה אותי לראשונה עם שאלות שטרם הוטרדתי מהן עד כה. לפי הספר, חני היפה והמוכשרת, בגיל שידוכים, היוצאת עם בחור מוצלח מישיבה חשובה, מגלה לפתע שהיא בעצם גויה. היא נמסרה על ידי אמהּ, נוצריה חד־הורית, לידיו של זוג הורים חרדי שילדם מת בלידתו. בני הזוג לא היו מודעים לפטירתו ולהחלפה שנעשתה מתחת לאפם. הידיעה מטלטלת כמובן את עולמם, וכמנהגם של חרדים יראי שמים הם בוחרים להתייעץ עם רב כיצד יש לנהוג בסיטואציה הבלתי נתפסת שנפלה לפתחם. העובדה שתשובת הרב, תשובה רגישה ומיוחדת, היא פרי דמיונה של הסופרת, עוררה בי הרבה מחשבות.

מהי שאלת רב? האם אנו מצייתים לה כי 'הרב אמר', או משום שהיא התיישבה על ליבנו? האם התשובה היא 'רצון ה" שהרב הוא רק פה לה? האם אמנם יש לחתור לקבלת תשובה מן הרב, אם גם סופרת חכמה ויראת שמים יכולה להנפיק תשובות חכמות ושקולות לא פחות ממנו בסיטואציה כה רגישה ומורכבת? מהי איפוא שאלת רב, מה תוקפה ומה מקור כוחה?

ככל שהתשובה נכפית עלינו בבחינת 'הר כגיגית', ככל שהיא רחוקה מהבנתנו הפשוטה ומההגיון הבריא שלנו, היא משמשת נייר לקמוס לנאמנותנו לרב, לקהילה, לחברה ולאורח החיים החרדי.

מדי פסח אנו מפנימים את המרכזיות של שאלות, אולם יש לציין כי העמדת הילדים לשאול את ארבע הקושיות, עיצוב ליל הסדר כולו באופן שיעורר שאלה והעידוד האקטיבי לשאילת שאלות, לא עולים בקנה אחד עם היחס של החברה החרדית לשאלות. אנו נזהרים משאלות פתוחות, ושאלות שאנו נוהגים להפנות לרב מתויגות כ'אמונת חכמים' ונבחנות במידת הציות שלנו להן. ככל שהתשובה נכפית עלינו בבחינת 'הר כגיגית', ככל שהיא רחוקה מהבנתנו הפשוטה ומההיגיון הבריא שלנו, היא משמשת נייר לקמוס לנאמנותנו לרב, לקהילה, לחברה ולאורח החיים החרדי. או כפי שתהתה באוזני חברה באחד מדיוני הוואטסאפ הערים שקיימתי לאחרונה, "לדידך לא דברי התורה קובעים אלא השכל שלנו?" הנחת היסוד של השאלה היא שמדובר בשני דברים שלא עולים בקנה אחד.

 

לא תסור

את החינוך להפנות כל שאלה והתלבטות גם בענייני העולם להכרעת רב, ואת הכפיפות המוחלטת לפסיקה ככתבה וכלשונה, ינקנו במוסדות הלימוד. היא נשענת על הפירוש, שכבר מזמן חדל להשמע באוזנינו כפירוש אלא כעצם הדברים, על הפסוק בפרשת משפטים (דברים יז, יא): לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל, וכפי שאומר המדרש:[1]

'ימין ושמאל', אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם.

ועל פסוק זה אומר גם רש"י, במקום:

"ימין ושמאל" – אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל.

לפי רש"י, החובה לציית היא לא תוצאה מתבקשת מהגיון הדברים ומיישובם על לב,[2] אלא היא בבחינת 'אם כעבדים'. אמנם הפסוק מתייחס במקורו לסנהדרין, אך הורחב במשך הדורות לבעלי הסמכות שבכל דור, ומחובתנו לציית להם ללא עוררין. דברים דומים ובלתי משתמעים לשתי פנים אומר הרמב"ן בפירושו לתורה:[3]

אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצוותם… אבל תאמר, כך צווה אותי האדון המצווה על המצוות, שאעשה ככל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו.

גישה זו שמה דגש ב'אחידות הדינים'. אם כל אחד ינהג לפי שיטה אחרת, תיעשה התורה חלילה שתי תורות. כדי לבצר את ההלכה, נתבעים כולם להכפיף עצמם לסמכות אחת, בלי לבקרה במאזני השכל והידיעה האישיים.

הרמב"ן בלשונו הזהב מסביר את ההיגיון שמאחורי גישה זו:

כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול… אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל.[4]

בעל ספר החינוך[5] אף מוסיף ואומר:

טוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו.

מודל זה, המדגיש את הכפיפות לסמכות המוסדית – "המודל הצוויי" – שוכן כבוד לצד "המודל ההכרתי", המוכרים שניהם מעולם הפילוסופיה של ההלכה.[6] הראשון חותר להכרעה נורמטיבית אחידה ומניעת אנרכיה, ואילו השני סובר כי מטרת ההלכה היא בירור האמת. נכונות הפסיקה והשאיפה להגיע להכרעה הנכונה היא היא מטרת ההלכה, ויש לקבל רק את האמת ממי שאמרה. גישה זו מעניקה כבוד לבעל הסמכות בשל היותו מחזיק בידע ההלכתי הנכון, ומכאן שהחובה להישמע לו קיימת רק אם הוא אומר על ימין שהוא ימין, כפי שאומר התלמוד הירושלמי:

יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם? ת"ל, ללכת 'ימין ושמאל' שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.[7]

בעבר שלטה בכיפה הגישה הראשונה. כיום הדברים פחות ברורים, והם ראויים לדיון.

 

גישות מתחרות ומשתנות

כאמור, גדלנו על גישת "אפילו על ימין שהוא שמאל". ואולם גישה זו צורמת לאזנים מודרניות, ונדמית לנו כמבקשת מאתנו לכבות את השכל ולהפקיד את כל דילמות החיים בידיו של בעל הסמכות.[8] משימה זו אינה קלה עבור האדם המודרני.

אך בטרם נתמתח בגאווה על כך שאנו מבינים משהו שהדור שגידל אותנו 'כביכול' לא הבין, אבקש להפנות את הקורא לכתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון מקור ראשון,[9] המביאה ויכוח פילוסופי־משפטי דומה בין שתי הגישות הללו ביחס לסמכותו של, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בג"ץ.

פרופ' יובל אלבשן טוען שגם אם בית המשפט יורה "להרוג את כל הג'ינג'ים" נצטרך ליישם זאת, ומסביר בזאת בחשש "מכאוס ואנרכיה". הוא אף מציע דוגמא סבירה לכך. לדבריו, אם בית המשפט יורה, למשל, לחלק נשק לתושבי מחנה הפליטים שועפט, למרות הידיעה האישית שקיום הצו עשוי להביא להרג של יהודים רבים חפים מפשע, על הממשלה לקיים פסק זה. הוא עצמו מדמה מילתא למילתא ומסביר שעמדתו נשענת על חובת הציות המוחלטת לסנהדרין כפי שהיא  מנוסחת בעולם הדתי. ד"ר גיל ברינגר לעומת זאת מציג את הגישה ההכרתית. עמדתו המוסרית הפנימית שוללת ציות להכרעה מופרכת כזו, וחובת הציות מוגבלת לכך שהשופט יורה דבר אמת והיגיון המתיישבים על הלב, על ימין שהוא ימין כפי הבנתו והכרתו, ולא על ימין שהוא שמאל.

אין חולק כי הדור החרדי הצעיר, שגדל בעולם שההקשבה לקול הפנימי היא המובן מאליו ואותנטיות היא תנאי סף לחיבור לדבר ה', מתקשה שלא לערער על הדרישה להפקיד בידי הרב את ההכרעה במשברי חייו. תשובה בלתי מובנת שיש לציית לה ללא עוררין, רק משום שהרב 'הנחית' אותה על ראשו, נדמית בעיניו בלתי אפשרית וגם לא ראויה מוסרית.

ואולם, אבקש לצאת מתוך הנחה שאמת עמוקה מסתתרת בכל אחת מן הגישות, והקצנה של כל אחת מהן עשויה להביא לאבסורד ולתשלום מחירים כבדים. הדחקה של השכל הישר והיהגיון הבריא וההרגל להסיט את האחריות לחשוב כלפי מעלה מסרסים את שריר החשיבה ההגיונית ואת תחושת האחריות הטבעית הנלווית לשימוש מושכל בחשיבה. מנגד, גם הדגשת הרצון האישי והאותנטיות הפנימית עשויה בגילוייה הקיצוניים 'להצדיק' התנערות מהכפיפות להלכה ולמסורת הדורות, ולהמיר את העבדות לחובות ההלכה ולנורמות הקהילה בשעבוד לדפוסים ילדותיים של תאוות ויצרים במסווה של הקשבה לקול הפנימי.

אז מה ה' אלוקינו רוצה מאתנו בדור הנוכחי?

 

שאלת רב בסיפור תלמודי: מודל הציווי

אני מזמינה את הקורא לעיין ב'שאלת רב' שעל אודותיה מסופר במסכת מנחות יח, א. הסיפור מובא בהתאם לתרגום (ופירוש) שוטנשטיין, שדבק באופן כללי לפירוש רש"י. ננסה לבחון יחדיו איזו גישה מתיישבת על ליבנו בסיפור הדברים.

הגמרא שואלת בשמו של רבי יהודה: מה דינו של קרבן שבשעת הקרבתו 'מתכנן' הכהן להותיר מדמו למחר, בניגוד לדין? כדי לדון בשאלתו של רבי יהודה, שלכאורה נראה כי הוא סבור שהקרבן פסול, מספרת לנו הגמרא בשם רבי סיפור על שאלה דומה בנסיבות אחרות, עם דמויות אחרות שעסקו בענין.

וסבר ר' יהודה להניח מדמו למחר. דברי הכל, פסול?

והתניא אמר רבי: כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע,

ואמרי לה למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע.

רבי מספר שהוא הלך לשאול שאלה זו את ר' אלעזר בן שמוע מתוך כוונה 'למצות מידותי', את מידותי שלי, של השואל עצמו. ביטוי זה לפי רש"י משמעו, כפי שאני מבינה זאת, להפיק מעצמי את המקסימום, לברר לעצמי כל הספקות ולהגיע להבנה מדויקת.

אך יש גרסא אחרת לסיפור זה: רבי הלך לשאול שאלה זו את ר' אלעזר בן שמוע, מתוך כוונה 'למצות מידותיו' של ר' אלעזר בן שמוע, של הרב הנשאל, ובלשוני: להפיק ממנו את המקסימום. כלומר, ללמוד את כל מה שניתן ללמוד ממנו, שכן הוא חכם ובעל ידע רב.

רבי הולך לבית מדרשו של ר' אלעזר בן שמוע, ומגלה שיושב שם יוסף הבבלי, שהוא תלמידו החביב של ר' אלעזר בן שמוע, והם מגיעים לדון בהלכה אחת, ואז יוסף הבבלי שואל את רבו בדיוק את אותה שאלה שלשמה הגיע רבי עצמו לבית המדרש.

מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו

והיה חביב לו ביותר,

עד לאחת.

אמר לו יוסף הבבלי:

רבי, השוחט את הזבח להניח מדמו למחר, מהו?

וכך מתחיל ביניהם דיאלוג של שאלות ותשובות, שכן יוסף הבבלי, התלמיד האהוב, לא מסתפק בתשובה שקיבל וחוזר ושואל שוב ושוב, והתשובה תמיד חוזרת על עצמה בדיוק נמרץ.

אמר לו: כשר.

ערבית, אמר לו: כשר.

שחרית, אמר לו: כשר.

צהרים, אמר לו: כשר.

והנה למרבה ההפתעה, כאשר הגיע בחמישית, בשעת המנחה, לפנות ערב, משתנה קמעה תשובתו של ר' אלעזר בן שמוע.

מנחה, אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל.

הפעם, לצד תשובתו הקבועה, הוא מוסיף גם את העמדה החולקת.

צהבו פניו של יוסף הבבלי והאירו משמחה.

אמר לו ר' אלעזר: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתנו עד עתה, שכנראה לא ירדתי לסוף דעתך, שכן עד שהזכרתי שיש מי שפוסל לא נחה דעתך.

יוסף הבבלי מסביר את הסיבה לכך. מה הטריד אותו עד כה, ומדוע כעת אורו פניו.

אמר לו: רבי, הן כדבריך, בצדק חשת שלא נחה דעתי עד כה.

אלא שר' יהודה פסול שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו, זכרתי במעומעם שלמדתי מפי ר' יהודה שהקרבן פסול, וכיוון שלא הייתי בטוח בעצמי, חיפשתי עוד מי שזוכר כמוני שזו אכן עמדתו של ר' יהודה.

ובקשתי לי חבר, ולא מצאתי, שיאושש לי את הזיכרון שאיני בטוח בו במאה אחוז, עד שסבור הייתי שטעות היא בידי.

עכשו ששנית לי פסול, החזרת לי אבדתי. דבריך הם כהשבת אבדה עבורי. החזרת לי מה שהיה ידוע לי זה מכבר בזכרוני המעומעם, וכעת הובהר לי שאכן לא טעיתי.

זלגו עיניו דמעות של ר' אלעזר בן שמוע מרוב התרגשות.

אמר: אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר. החזרתיות וההתעקשות של יוסף תלמידו מתוך רצון לברר 'מה בדיוק' נאמר לו, והאם מה שהוא זוכר אכן מדויק, מלמדת על אהבת התורה שבקרבו.

קרא עליו ר' אלעזר המקרא הזה: מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו' (תהלים קיט, צז).

ר' אלעזר בן שמוע מסכם את דבריו ומבאר מדוע היה כל כך משמעותי ליוסף הבבלי תלמידו לשמוע באוזניו שוב את עמדת ר' יהודה, שכאמור לא נפסקה להלכה.

הא מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי, ור' אלעאי תלמידו של ר' אליעזר, לפיכך שנה לך ר' יהודה משנת ר' אליעזר שממנו נלמדת הדעה שהקרבן פסול.

ר' אליעזר בן שמוע מסביר כי למרות שאין לכך משמעות למעשה, החיפוש העיקש של תלמידו מה בדיוק אמר הרב מצביעה על נאמנות להעברת המסורה מדור לדור. יוסף הבבלי למד זאת מאביו, והוא למד זאת מרבו.

… מאי "החזרת לי אבדתי"? מבררת שוב הגמרא בהמשך דבריה. הרי ברור שהדעה 'פסול' שנמשתה מתהום הזיכרון אינה להלכה.

אלא דהדר ליה מיהא שום פסלות בעולם.

כלומר, החזרת האבדה היא עצם הדיוק והדקדוק בדברי רבו כפי ששמעם בעבר.

נראה לי שפירוש רש"י (ושוטנשטיין בעקבותיו) לסיפור זה עולה בקנה אחד עם 'מודל הצווי', הרואה בציות למקור הסמכות את הביטוי העמוק ביותר לנאמנות להלכה. תלמיד למד הלכה מרבותיו, ותשובת הרב מספקת אותו רק כשהוא שומע מפיו תשובה מלאה שמתוכה הוא מבין שהוא מחזיק במסורת מדויקת כפי שלימדוהו רבותיו. אמיתות הדעה לא שואבת את כוחה מתוכנה, מהגיונה הפנימי, אלא מהיותה נאמנה בוודאות למה שיצא מפי רבו.

יחד עם זאת, דימוי זה לא חף מקשיים. לכאורה, המודל הצוויי לא אמור לראות בעין יפה תלמיד שחוזר שוב ושוב לרבו ומציק לו באותה שאלה. השואל אמור לקבל בהכנעה את התשובה מפי רבו, אפילו יש לו כל הסיבות ההגיוניות לדחותה, אפילו רבו אמר לו על ימין שהוא שמאל. גם תגובת הרב לשמחתו – יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתנו עד עתה – לא ממש עולה בקנה אחד עם גישה זו. ממתי הרב אמור לכוון את תשובתו לפי השואל? הלא כמו שהגיבה חברתי, "לדידך לא דברי התורה קובעים אלא השכל שלנו?" הרב הלא כפוף רק לדבר ה' כפי שהוא מובא בספרי ההלכה, בין אם דברו מצא חן בעיני השואל ובין אם לאו; בין אם תשובתו הגיונית בעיניו, בין אם לאו.

כדי לתמוך בכל זאת בהבנת הסיפור לפי מודל הצווי, נציין כי הסיפור מסתיים בהערכה של הרב לאהבת התורה המקננת בתלמידו, ושביטויה העמוק ביותר הוא הנאמנות הטוטאלית לשלשלת המסירה כפי שהורו לו רבותיו.

 

פירוש נוסף: המודל ההכרתי

אך אם נעיין שוב בתחילת הסיפור, נזכור שהוא נפתח בשתי גרסאות שונות, המכוונות אותנו למסר של הסיפור ולתכליתו, ובכך פותחות בפנינו את האפשרות להבינו גם לפי המודל ההכרתי, שנכונות העמדה ההלכתית היא תנאי בסיסי לה, וצריכה להתיישב על לבו והגיונו של השואל. ימין שהוא ימין גם בעיניו. תשובה כזו לא רק תמצה את מידותיו של השואל, תחכים אותו ותגביה את קומתו הרוחנית; היא גם תמצה את מידותיו של הרב בכך שהיא תביא לידי ביטוי את ההערכה לרוחב היריעה התורנית שלו שמכוחה הוא נחשב בר־סמכא, כתובת להתייעצות ולהכוונה.

דרך הבנה זו של סיפור הדברים גם מתכתבת עם רוחו של הדור הצעיר שלצד ההכרה בכבוד שיש לו למסורת אבותיו לחינוכו ולידע התורני המונחל לו ככלל, במובן של honor, הוא שואף להכרה בתחושת הערך של אישיותו הפרטית, ולכבוד, במובן של dignity, שלה הוא זכאי.[10]

נתחיל ביחסי הרב והתלמיד. והיה חביב לו ביותר, אומרת הגמרא. הרב מכירו ואוהבו. יש ביניהם מערכת יחסים ארוכה. "אם כבנים", ולא רק "אם כעבדים". תשובת רב היא לא 'פרסום בעיתון' של עמדתו המופצת כהוראה לרבים שהכל מצייתים לה כנתינים, ללא קשר אישי לשואל והיכרות עמו. לכן התלמיד אינו בוש להגיע שוב ושוב ושוב, והרב אינו רואה בכך בעיה. הרב עצמו קורא את תלמידו מבין השיטין ומבין שתשובותיו לא היו מספקות, לא כווננו שמועתנו עד עתה. לא היינו באותו ראש. התשובה שלי לא הניחה את דעתך, ולא הביאה מזור לנפשך המבקשת. המילה "שאלה" באנגלית היא question, מאותו שורש של המילה request, שמשמעו 'בקשה'.[11] נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. שאלה היא כמיהה של הנפש. היא מבקשת יישוב הדעת והבנה לעומק חיפושיה.

אבל עכשו ששנית לי פסול, אומר התלמיד לרבו, החזרת לי אבדתי. התחושה שתשובת הרב היא כהשבת אבדה לשואל יכולה לעלות רק כאשר מתקיים ביניהם דיאלוג חי וקיומי, כשהרב מקשיב לעומק שאלת תלמידו ומאזין גם למה שלא נאמר, למנגינה שבין המילים. או אז תשובת הרב מביאה עמה את אותה תחושת רווחה פנימית המתכתבת עם צרכיו העמוקים של השואל. הוא מרגיש הלימה בין הידע הפנימי לידע שקיבל מהרב, משהו התחבר בעומק לבו והביא מזור לנפשו הצמאה לקדושה.

תשובת רב לא מסירה את האחריות מן השואל לבחור נכון. ראה, נתתי לפניך שתי דרכים, אומר לו הרב במשתמע, ורק אתה תשכיל ללכת בדרך הנכונה. מתוך אחריות, מתוך בחירה, מתוך חיבור.

מה הסוד הטמון בתשובת הרב? עכשו ששנית לי פסול, החזרת לי אבדתי. תרגום המילה תגובה לאנגלית היא respond, נגזרת מן המילה responsibility, אחריות.[12] תגובה קיומית החודרת למעמקי הנפש של הנשאל לא עושקת ממנו את האוטונומיה שלו לבחור ולא מסרסת את תחושת האחריות הטבעית שלו. כעת, משתשובת הרב הכילה שתי אפשרויות, שתי דעות, הוא מבין שביכולתו לבחור. הוא מבין שהוא לא יוכל להסתתר, אם באמת ואם כמס שפתיים מאחורי הסיסמא, "הרב אמר לי". כי תשובת רב לא מסירה את האחריות מן השואל לבחור נכון. ראה, נתתי לפניך שתי דרכים, אומר לו הרב במשתמע, ורק אתה תשכיל ללכת בדרך הנכונה. מתוך אחריות, מתוך בחירה, מתוך חיבור.

הדיאלוג ביניהם ככל הנראה יוסיף ויימשך, אך די בפיסה חלקית ממנו כדי ללמד, כפי שקרא אליו ר' אלעזר את המקרא הזה: מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו' (תהלים קיט, צז).

היש ביטוי יותר נעלה לאהבת תורה מאותם חיפוש והשתוקקות, מאותה שאיפה טהורה לדייק את הנקודה הפנימית, את מציאת האבדה שחיפשנו, ושרק השבתם אל הלב היא המביאה מזור לחיבוטי הנשמה?

הא מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי, ור' אלעאי תלמידו של ר' אליעזר, לפיכך שנה לך ר' יהודה משנת ר' אליעזר … מאי "החזרת לי אבדתי"? … דהדר ליה מיהא שום פסלות בעולם.

אז אמנם הדעה הזו עברה לו במסורת הדורות, אבל אין זו העברה טכנית של 'פך השמן החתום' שאנו כופים על עצמנו בבחינת הר כגיגית ונידונים לשאת אותו מתוך אנחה. זהו דיאלוג חי ומתמשך עם שרשרת הדורות, שלתוכו מוכנסות גם דעות שנדחו בדור מסוים, ואולי יקבלו דגש אחר ומקום משמעותי יותר בדור הבא. הדור הזה לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה' חי ותוסס ורלוונטי לאתגרי חייו – ולא מונחת עליו ללא הבנה, וגם לא גוזל ממנו את האחריות לנווט את דרכו בהלימה לרצון ה'.

 

למצוא בלבנו את היושרה הפנימית

פירוש זה איננו חתרני. הוא הולם את רוח הדור ואת הדרך שרבנים מבינים את תפקידם בעת הנוכחית. אדגים זאת מדברים שכתב הרב יהושע פפר ביום 4.1.26 בניוזלטר של "מכון עיון" (זמין כאן[13]) בשאלת הגיוס. ואלו דבריו:

השבוע העברתי שיעור (באנגלית) על הנושא הטעון ביותר שממשיך לככב בסדר היום שלנו: סוגיית הגיוס. כדרכם של דברים, החלק המעניין הגיע דוקא בסוף – שלב השאלות והתשובות. שאלה אחת במיוחד נגעה בלב העניין: ומה בדבר סמכות רבנית? כיצד ניתן להכשיר (שלא לומר לעודד) את השרות הצבאי אם דמויות רבניות מרכזיות הביעו לכך התנגדות?

לא הזכרתי זאת במהלך השיעור – ניתן להתייחס לשאלה מכמה זוויות מקבילות – אך הדיון העלה בזכרוני אמרה המיוחסת לרבי יעקב קמינצקי זצ"ל. הוא קונן על מה שכינה "החסידיזציה של העולם הליטאי".

כפי ששמעתי פעם מהרב יצחק ברייטוויץ, במרחב החסידי דברי הרבי מכריעים: הסמכות זורמת מלמעלה למטה ושיקול הדעת האישי מצומצם במכוון. מה שהטריד את הרב קמינצקי היה שדינמיקה דומה מחלחלת גם אל הקהילות ה'ליטאיות'. יותר ויותר אנשים מוותרים על שיקול הדעת המוסרי הניתן להם, ומעדיפים להעביר את ההכרעה כולה לידי סמכות רבנית. בכך אנו מסתכנים באבדן משהו יקר ערך: היכולת להכריע בעצמנו.

ספר קהלת מציע תיקון חד ובהיר. רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אומר הפסוק, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִּקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (ז, כט). כפי שהרמב"ם מפרש בסוף הלכות שמיטה ויובל, יושר טבוע בכל אדם – זקיפות מוסרית פנימית המאפשרת לו להבחין בין הנכון לשגוי, בין הטוב לרע. נטילת עצה מחכמים ובעלי ניסיון כמובן חשובה, אך האחריות הסופית מוטלת על האדם עצמו, והוא שיידרש לחיות עם ההשלכות של החלטתו.

תובנה זו מסייעת להבין גם את החלטתי האישית להתגייס לצה"ל. לאחר ה־7.10 והמלחמה שבאה בעקבותיו, נקודת המוצא השתנתה. שוב לא מצאתי טעם משכנע שלא לשרת. אך המצפון לבדו אינו מספיק. נדרשת גם החירות הפנימית לפעול לאורו של המצפון.

דברים אלו שבו ועלו בהמשך השבוע. אחד מרבני נצח יהודה סיפר על שיחה טלפונית שקיים עם אֵם חרדית. בנה, שכבר אינו תלמיד ישיבה, ביקש להתגייס ליחידה קרבית בצה"ל. מתוך דאגה לשלומו ביקשה האם מהרב לשכנע אותו להתגייס לתפקיד מודיעיני – מסלול שאינו קרבי.

הרב שאל אותה שאלה פשוטה: "האם מערכת החינוך החרדית מחנכת את האדם לקבל החלטות עבור עצמו?" לאחר שתיקה ארוכה – כעשרים שניות, לדבריו – השיבה בכנות: "לא. היא לא." "אך כעת," הסביר הרב, "הבן כבר מחוץ למערכת. מה שביכולתי לעשות הוא לוודא שבנך מודע היטב למכלול השיקולים והאפשרויות. מעבר לכך, ההכרעה היא שלו – ואת תצטרכי לקבל אותה."

אנו חיים כיום בתקופה של טלטלה עמוקה עבור יהודים בארץ ובעולם. הולך ומתברר כי שנת 2026 תהיה שנה של הכרעות כבדות – אישיות, קהילתיות ולאומיות – גם בתוך החברה החרדית ובדינמיקה העדינה שבין הציבור לבין הפרט. הלוואי שהקב"ה יזכה אותנו לא רק לעצה טובה, אלא גם לאומץ לב וליושרה פנימית לבחור נכונה."

ראשית, הוא מביע את מורת רוחו, תוך הישענות על עמדת הרב קמינצקי והרב ברייטוויץ, משאילת שאלות מוגזמת, שכרוכה בה העברת ההכרעה כולה לידי סמכות רבנית. הוא מבין שלתהליך זה יש מחיר של איבוד שיקול הדעת האישי וניוון היכולת להכריע בעצמנו.

הסמכות זורמת מלמעלה למטה ושיקול הדעת האישי מצומצם במכוון. … יותר ויותר אנשים מוותרים על שיקול הדעת המוסרי הניתן להם, ומעדיפים להעביר את ההכרעה כולה לידי סמכות רבנית. בכך אנו מסתכנים באבדן משהו יקר ערך: היכולת להכריע בעצמנו.

הוא גם מצטט תשובה של אחד מרבני "נצח יהודה" לאם שבנה ביקש להתגייס. הוא לא מצטט את גדול הדור, אלא רב שמכיר את השטח, את נפש חייליו, שנמצא בדיאלוג מתמיד עמם. תשובתו עשויה להניח את דעתה של אם חרדה, הוא היכול להשיב לה אבדתה. הוא מוביל אותה לראות את העוצמה של הבחירה החופשית הכרוכה בצעדו של בנה, בהבנה שלא נכון ולא ראוי ליטול מהפרט את האוטונומיה שלו לבחור את דרכו. מתן הזכות לבחור היא הביטוי להכרה בערכו ובאישיותו העצמאית. מה שביכולתי לעשות הוא לוודא שבנך מודע היטב למכלול השיקולים והאפשרויות. מעבר לכך, ההכרעה היא שלו – ואת תצטרכי לקבל אותה.

הוא מדגיש בדבריו כי אסור ש'שאלת רב' תהפוך למנגנון התנערות מאחריות. הזכות והחובה לבחור נכון מוטלת על כל פרט ופרט, ועליו לחיות עם השפעת הכרעתו על חייו שלו.

הרב פפר יפה דורש ויפה מקיים, והוא משמש מקור כוח לאנשי קהילתו ולתלמידיו הרבים שומעי לקחו, עמם הוא נמצא בדיאלוג מתמשך בכתב ובעל פה, בשיעורים ובכתיבה רבת אנפין. החלטתו האישית להתגייס היא העברה של תורת חיים דרך דוגמא אישית בלא להנחית הוראות מלמעלה ודרישה לציות בלי פשר ומובן.

הוא מדגיש בדבריו כי אסור ש'שאלת רב' תהפוך למנגנון התנערות מאחריות. הזכות והחובה לבחור נכון מוטלת על כל פרט ופרט, ועליו לחיות עם השפעת הכרעתו על חייו שלו.

נטילת עצה מחכמים ובעלי ניסיון כמובן חשובה, אך האחריות הסופית מוטלת על האדם עצמו, הוא שיידרש לחיות עם ההשלכות של החלטתו, אומר הרב פפר.

אסיים בהזדהות עם מילות התפילה שבהן חתם, המתארות איך נכון לשאול רב באופן שימצה את מידותינו, של הרב ושלנו השואלים כאחד, ולא יסרסם חלילה.

שנת 2026 תהיה שנה של הכרעות כבדות – אישיות, קהילתיות ולאומיות – גם בתוך החברה החרדית ובדינמיקה העדינה שבין הציבור לבין הפרט. הלוואי שהקב"ה יזכה אותנו לא רק לעצה טובה, אלא גם לאומץ לב וליושרה פנימית לבחור נכונה.

לו יהי.

---

[1] ספרי דברים, פרשת משפטים, פסקה קנד.

[2] ראה בהרחבה במבוא לספר "בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל", עורכים: זאב ספראי ואבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1997. עמ' 31-9.

[3] שם, דברים יז, יא

[4] שם.

[5] שם, ספר החינוך מצוה סז.

[6] שם, הערה 9. המודלים של הסמכויות הם סיכום של פרק יב בספרו של א' שגיא, "אלו ואלו – משמעותו של השיח ההלכתי, עיון בספרות ישראל", הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תשנ"ו.

[7] שם, ירושלמי, הוריות פ"א, א.

[8] ראה בהרחבה במאמרי הקודם "סמכות ואוטונומיה בחינוך החרדי – הילכו שניהם יחדיו?", צריך עיון, כ"ח בסיוון תשפ"ד.

[9] ראה שלמה פיוטרקובסקי, "הקו הכתום", מתוך "יומן", מקור ראשון, 20.3.26.

[10] ראה הבחנה של הסוציולוג האמריקאי פיטר ל' ברגר, בתוך: "בין סמכות לאוטונומיה בחינוך הדתי", מיכאל רוזנק, בתוך: "בין סמכות לאוטומיה במחשבת ישראל", עורכים: זאב ספראי ואבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1997.

[11] ראה "איך להפוך לאומן בשאלת שאלות משנות חיים – סדנה מעשית", ערוץ "דוד פלנט – לשם שינוי". אוחזר בתאריך 29.3.26 https://www.youtube.com/watch?v=Ub-3Fy2oLTA.

[12] שם.

[13] https://www.facebook.com/IyunInstitute/posts/%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2-%D7%A4%D7%A4%D7%A8%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90-%D7%94%D7%98%D7%A2%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%A9%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9A/1450301367100327/. אוחזר בתאריך 29.3.26.

 

---

תמונה: באדיבות Chat GPT