חבלי הלידה של השרות החרדי בצה"ל

לפני יותר משני עשורים התגלגל ברחוב החרדי שיר שתפס את תשומת הלב. אלו היו חלק ממילותיו:

היתה לו משפחה מוצלחת וברוכה / אשה וילדים כאלה צדיקים / בחופש הגדול רצו כולם ללמוד / בקורס למחשבים, והוא אמר "זה טוב מאד" / עברו להם חודשיים, קנה את המחשב / היה הוא אב נחמד, אוהב ומתחשב / עוד לא חלפו יומיים, החלה התפנית / ואף אחד בבית עליו כבר לא מביט.

בשנות התשעים, עת החלו המחשבים להכנס אט אט לתוך הבתים החרדיים, התפשטה בהלה בציבור החרדי. השיר דלעיל היה חלק מקמפיין רחב נגד תופעת המחשב בבית החרדי.

מאז עברו שני עשורים. לאחרונה רשמה ידידתי את בתה לאחר מהסמינרים החשובים בירושלים. בעת החתימה על התקנון, כך שיתפה, נדרשו ההורים להמציא קבלה המעידה באיזו רמת סינון לאינטרנט הם משתמשים בביתם. לא עוד שאלה אם הם מחזיקים בביתם מחשב, אלא הנחת מוצא שאין בית חרדי שאין בו מחשב, ואין מחשב שאינו מחובר לאינטרנט. השאלה היא רק באיזו רמת סינון.

לא סוד הוא כי בנות סמינרים חרדיים עושות שימוש תדיר במייל, מוסדות חינוך מבצעים הזמנות באליאקספרס, ואפילו מורות מחליפות המלצות לסטים מומלצים באתרים שונים.

החברה החרדית מתאפיינת בשמרנות. לשמרנות זו שורשים עמוקים, והציבור השתדל תמיד להקיף את עצמו בחומות הגנה לבל יחדרו אליו רוחות מבחוץ. מדובר בגדול בסיפור הצלחה. הודות לחומות אלו, נערינו ונערותינו עסוקים בעיקר בלימודים ובחברה ולא מעלים 'סטוריז' בכל רגע נתון. ילדינו רוכבים על אופניים ומשחקים בחצר ולא צמודים למסך הטלפון החכם.

לצד ההצלחות, עולות תהיות לא פשוטות: האם חומות אלו אכן מצליחות לשמר את הגחלת הרוחנית בקרב הדור הצעיר? האם די בשימור הקיים להבטיח את שגשוגה של החברה מבחינה רוחנית, ערכית וחברתית?

סוגיית המחשב שהובאה לעיל היא אך דוגמא להתנגדות עזה אשר הסתיימה בהסכמה שבשתיקה. כמוה גם סוגיית האינטרנט: לפי שנתון החברה החרדית בישראל לשנת 2024, קיימת עלייה דרמטית בקרב החרדים המשתמשים באינטרנט: "מ־28% בשנים 2009-2008 ל־70% בשנים 2023-2022". כלומר, חרף התנגדות כמעט גורפת בקרב הציבור, יש עלייה משמעותית מאד בקרב נשים וגברים חרדים בשימוש באינטרנט.^[1]

הדבר נכון גם בנוגע למבחני הבגרות:

במרוצת השנים חלה עלייה של ממש בשיעור התלמידים החרדים הנבחנים בחינת בגרות אחת או יותר, גם אם אינם זכאים בסופו של דבר לתעודה – מ-24% בשנת הלימודים תשס"ט (2008/9) ל־45% בשנת הלימודים תשפ"ב (2021/22). עלייה זו נזקפת בעיקר לזכות העלייה בשיעור הניגשות לבגרות בקרב הבנות החרדיות. בחינות הבגרות החלו לחדור בהיקף רחב לתיכונים של רשת "בית יעקב", וכיום רוב מוחלט של הבנות החרדיות נבחנות לפחות בחינת בגרות אחת.^[2]

כל הורה לבת בסמינר בירושלים מכיר את הסוגיה ומודע לכך שבנותיו ניגשות לבחינות בגרות לפחות במקצועות המתמטיקה והאנגלית. האם אותם הורים, או למצער האמהות, בוגרות אותה מערכת חינוך של בית יעקב, נגשו אף הן לבחינות הבגרות? התשובה שלילית. המגמה התפתחה בשנים האחרונות.

ועוד בנושא חינוך: בשנת 2003 עמד שיעור הסטודנטים החרדיים לתואר ראשון על 3,575 סטודנטים בלבד. כיום עומד שיעור הסדטונטים החרדיים הלומדים לתואר ראשון על 14,332.^[3] יצוין כי 69% מכלל החרדים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה הם נשים. וזאת חרף נסיונות הסמינרים וההנהגה החרדית למנוע מבנות הסמינרים לפנות ללימודים אקדמיים.

כיצד ניתן להסביר את השינוי המתרחש דה־פקטו בתוך הציבור שלנו: מהתנגדות עזה לרעיונות ולמוצרים 'חילוניים' ועד להשלמה ולקבלתם, גם אם באופן חלקי?

 

התנגדות בתור שלב של לידה

כשביקרתי בים המלח בחורף האחרון, שמתי לב לתופעה מעניינת. לרגלי שטבלו במים לא היה קר. גם בראש, שהיה כולו בחוץ, לא הרגשתי צינה. אולם בקו המותן, נקודת הממשק בין האוויר לבין המים, שם התנהלה מלחמה. לרגע קר, לרגע חם.

התופעה מאפשרת להבין במידת מה את המתרחש אצלנו. החברה החרדית היא חברה שמרנית. כל שינוי או מוצר חדש מתקבלים בהתנגדות גורפת. זכורני מימי לימודי בתיכון את ההתנגדות הנחרצת לנעליים שטוחות. כן, כן, חלק מהקוראות, בוודאי הצעירות, זוקפות אוזניהן בתמיהה. אולם נשים שסיימו סמינר לפני שני עשורים בוודאי זוכרות איך נכנסה אופנה חדשה של נעלים נמוכות ('נעלי פיתה'), ומורות חמורות סבר היו משלחות הביתה בנות סוררות שאימצו את האופנה החדשה. והיום? הס מלהזכיר. 'נעלי פיתה' הן חלק מאופנת נעלי המורות בסמינר. איש אינו מתנגד להן.

שחה לי מכרה כי בשנה האחרונה היא מצאה את עצמה מתכתבת במייל עם מזכירות תלמוד התורה שבו לומד בנה ומזכירות הסמינר שבו לומדת בתה. ומדובר במוסדרות מיינסטרים חשובים ומוכרים בירושלים. ההתכתבות במייל של מוסד לימודים עם הורים מלמד על אימוץ של שני מושאי התנגדות של החברה החרדית בדור הקודם: המחשב והאינטרנט.

התנועה הכמעט טבעית של מנהיגי הדור ושלוחיו, לרבות מוסדות החינוך, היא התנגדות גורפת לכל רוח המגיעה מבחוץ, בבחינת "חדש אסור מן התורה". באופן זה ייערכו כנסים, יעודכנו תקנונים, ייכּתבו שירים, ואף יתקיימו הפגנות ברחובה של עיר. למרבה האירוניה, ברוב המקרים (אם כי בהחלט לא בכולם) תסתיים ההתנגדות בקול ענות חלושה, בהסכמה שבשתיקה ולאחר מכן באימוץ, חלקי או מלא, של מושא ההתנגדות.

ההתנגדות היא בשלב החיבור והמעבר, שלב ש'הרוח החיצונית' חדשה בקרב המחנה. שם היא תיתקל בהתנגדות גורפת. אולם בשלב שהרוח נכנסה זה מכבר נולדים כלי התמודדות חדשים, המבקשים לתת מענה לאתגר המחודש – ושוככת המלחמה. תופעה זו של התנגדות בשלב החדש המערער על הקיים מוכרת לנו גם מתהליך התפתחות האדם. לידה, מצב של מעבר מהריון לתינוק – כרוכה בכאב רב. כולנו גם מכירים את תופעת "גיל שנתיים הנורא" – מעבר מגיל ינקות לילדות צעירה. הפעוט מבקש להגדיר את עצמו, נלחם ומתנגד, ומסרב לכל. תופעה מקבילה מוכרת לנו בגיל הנעורים: מעבר מילדות לבחרות.

כל מעבר בין שלבים, גם אם הוא מבטא התקדמות, כרוך בכאבים, בצורך להתאים מחדש את המערכת. אבל חשוב לזכור: האתגר הוא זמני. הצורך להתמקם מחדש מבהיל, מעורר חששות, מעלה אתגרים. אך הוא זמני. הכאב מזמין אותנו לגדול. שלב ההתנגדות הוא טבעי ואף חשוב בשביל ההתמקמות המחודשת, אבל הוא למעשה השלב הראשון בדרך לאימוץ ולקבלה (אפילו חלקית) של מושא ההתנגדות.

 

דור דור וכליו

ומן הכלל אל הפרט – לסוגיית הגיוס הנתונה לפתחנו.

לאורך ההיסטוריה העבירו גדולי הדור את המסורת בכלים שהתאימו לאותה התקופה. ניתן לראות ביטוי מובהק לכך בשיטת הנהגתו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. הבעש"ט ראה את המצב הרוחני הירוד של אותה התקופה וחידש דיוקים נפלאים שהתאימו לאותו הדור. הוא הדגיש למשל את הדבקות באלוקים אשר מצויה בהשגתו של כל אדם ובכל מקום (ולא שמורה רק לתלמידי חכמים). הוא חידש מעמד נשגב לדבקות יותר מלידיעה השכלית (דרכו של הרמב"ם). כמו כן הוא ביטל את הדיכוטומיה שבין קודש לחול וחידש תמהיל מיוחד של "בכל דרכיך דעהו".^[4] למעשה, הבעש"ט וממשיכי דרכו הנהיגו מודל חדש מתוך הבנתם את מצב הדור ואת הדרוש לו לשם חיבורו מחדש לאביו שבשמים.

דוגמא נוספת היא שרה שנירר, מייסדת תנועת "בית יעקב" – יוזמת והוגת רעיון החינוך החרדי לבנות. הגב' שנירר ראתה את מצבן המידרדר של בנות דורה. בנות יהודיות פנו ללמוד במוסדות חינוך גויים והתרחקו מהדת (בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 התנצרו כ־400 בנות יהודיות בקרקוב).^[5] בתחילת דרכה, היוזמה של גב' שנירר להקמת מוסד לימודים לבנות יהודיות נתקלה בהתנגדות.^[6] רבני הונגריה, ולא רק הם, לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו".^[7] אולם בשנים מאוחרות יותר זכה מפעלה של שנירר להסכמה רבנית, עד כי היום היא מוכרת כמייסדת תנועה חינוכית מבורכת.

מה עשה הבעש"ט ומה עשתה שרה שנירר? שניהם התבוננו במצב הדור, הבינו שהכלים המקובלים אינם מתאימים לדור העכשווי, ולאור זאת קמו ועשו מעשה. חשוב מאד לזכור כי גם הבעש"ט וגם שרה שנירר נתקלו בהתנגדות רבה, בוודאי בתחילת דרכם. הקמת מודל יהודי חדש אתגרה באופן מובהק את המסורת היהודית המקובלת. אולם עמדתם התקבלה בקרב הציבור והחידוש היה לנורמה.

ולא רק בשאלה של הנהגה חברתית ובניית מסגרת חברתית חידשה ההיסטוריה היהודית. מאז ומעולם היו שוקדים תלמידי החכמים ודנים בסוגיות הלכתיות ובאופן היישום שלהן לנוכח אתגרי הדור. גדולי הדור ויודעי ספר היו מלבנים ונותנים מענה הלכתי, אפילו מקורי ומחדש, כדי למצוא פתרון עדכני המיישב בין ערכי התורה המסורים לנו מדורי דורות לאתגרים המתעוררים באותו הדור. סוגיית הפרוזבול היא דוגמא טובה לכך: תקנה שתיקן הלל הזקן המבקשת להתמודד עם ההתנגדות להלוואת כספים לעניים לפני שנת שמיטה. כך גם סוגיית מכירת חמץ לגוי בפסח. מדובר במסגור מחדש של הבעיה, באופן המתיר, בתנאים מסוימים ותוך עמידה בסייגים הלכתיים, את שאסרה התורה. המסורת היהודית מעולם לא קפאה על שמריה. לעתים, מה שהיה אסור בדור הקודם הפך, בתנאים הלכתיים מסויימים, למותר ולרצוי.

זו אמורה להיות גם ההתייחסות לנושא גיוס חרדים לצבא.

 

האתגר החרדי והצורך הצבאי

במשך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי עסק רוב העם בפרנסה, לצד לימוד התורה.^[8] "חברת הלומדים" היא פתרון שנטווה כאן, בארץ ישראל, בתחילת שנות ה־50 של המאה העשרים. תחילתו בציבור מצומצם של פרושים שהיו עוסקים רק בתורה, וסופו נחלת הכלל.

האם ניתן לומר כי זהו מודל נצחי? האם מכאן ועד לימות המשיח ברור שייעודם של כל בחורי ישראל החרדים הוא לשבת ולהגות בתורת ה' באופן גורף? המציאות מלמדת שלא. אם בעבר כדי לעזוב את ספסל הישיבה פרק הנער מעצמו עול תורה ומצוות, היום בחורים חרדים לדבר ה' מסתובבים בעולמות התעסוקה, לומדים במוסדות להשכלה גבוהה (או בתכניות ייעודיות כמו "קודקוד"), ונושאים ונותנים במקצועות שונים. לא כולם יושבים והוגים בתורה כל היום. כלומר, עולם הישיבות כבר אינו משמש הגנה מפני הרוחות הזרות כמו בדור הקודם.

במצב דברים זה, איזה מענה יש לבחור שלא מוצא עצמו בד' אמות של הלכה? מה יהיה העוגן שישמר אצלו את הקשר לתורה ולמצוות? כלומר, גם אם הפתרון של תיבת נח היה נחוץ כדי לשמר את עולם התורה לאחר השואה, הוא אינו בהכרח יעיל במתן מענה לצעירי הדור ואינו מעניק חיבור עומק לקב"ה ולתורתו. שמא בשלה העת שיקומו בעל שם טוב או שרה שנירר של דורנו שיישירו מבט ויגבשו מענה חדש לאתגרים הנצבים לפתחנו?

יתכן שניתן לחבר בין תחושת החסר בזהות יהודית איתנה בקרב צעירי הדור לבין הצורך בהגדלת החיל הסדיר.^[9]

לא נעלמת מעיני ההתנגדות הצפויה לעלות מקריאת ושרות אלו. אולם ראוי שנשאל את עצמנו: באיזה אופן היתה מתקבלת בקרבנו תקנת הפרוזבול של הלל הזקן, או כיצד היה מתקבל רעיונה המהפכני של שרה שנירר, להקים מוסד לימודים שמטרתו לבסס ולהטמיע השכלה לנשים?^[10] סביר להניח כי גם הלל הזקן וגם שרה שנירר היו נתקלים בהתנגדות עזה ופשקווילים היו זועקים נגדם מרה. לא רק כי מדובר בהתגדות מהותית, אלא כי אנו חברה אשר דוחה כל שינוי. כך אנו נגד המחשבים, כך נגד האינטרנט, כך נגד האקדמיה, כך נגד אופנות מתחלפות, וכך נגד הרעיון של חיל חרדי. אנו חרדים, דואגים, ומתנגדים.

בהקשר זה יש ללמוד לעומק את דבריו של ה"שרידי אש", ר' יחיאל יעקב וינברג זצ"ל:

ההסתייגות מן ההשכלה החילונית בלבד – כך טען ר' ישראל (סלנטר) – אינה מספיקה. זרם רוחני חדש טבעו בכך שהוא חודר דרך סדקים וחורים. המלחמה נגדו באמצעות חרמים ואיסורים לא תצליח לחסום הדרך בפניו, כי בכלל אין לכלוא הרוח באמצעי כפיה גרידא, דיכוי הרוח, כשהוא לעצמו שכרו יוצא בהפסדו… המגן היחיד נגד סכנתה של תנועה רוחנית המתפרצת מן  החוץ הוא ליצור תנועה רוחנית נגדית ולפתוח שער לזרם מחשבתי חי ורענן הזורם ממעמקי הנשמה היהודית.^[11]

מנהיגי ישראל לאורך כל הדורות לא שקטו על השמרים. הם הביטו אל הדור, הבינו את האתגרים החדשים אשר עלו, והתאימו להם כלים חדשים.

אין ספק כי אנו נמצאים בתקופה היסטורית. בחורים רבים כבר אינם מוצאים את הטעם בספסלי בית המדרש. הצבא זקוק לעיבוי שורות, ובשקט, רבים מבחורי הישיבות מבקשים לתת יד במלחמת הקיום של עם ישראל. במצב דברים זה, המלחמה נגד גיוס חרדים באמצעות חרמות ואיסורים לא תצליח – כך לפי ה"שרידי אש".

יש לשבת ברצינות על המדוכה ולמצוא להם דרך חדשה בעבודת ה', להתמודד עם האתגר החדש ולהתאים לו פתרונות. איה המנהיג אשר יאזין ללחשי הדור הצעיר, לצורך התוסס באידאולוגיה ובמשמעות, ויבנה מודל מחודש כפי שעשו הבעל שם טוב ושרה שנירר? אמת, הדבר יהיה כרוך בהתנגדות רמה, כמו בכל תופעה חדשה הנוקשת על דלתנו. אולם אין ספק כי אנחנו כבר בתהליכי לידה.

---

^[1] המכון הישראלי לדמוקרטיה, שנתון החברה החרדית בישראל לשנת 2024: https://www.idi.org.il/haredi/2024/?chapter=57496.

^[2] שם.

^[3] שם.

^[4] ד"ר ביטי רואי, יסודות רעיוניים מרכזיים בתורת החסידות, מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן.

^[5] רחל מנקין, משהו חדש לגמרי: התפתחותו של רעיון החינוך הדתי לבנות בעת החדשה, מסכת תשס"ד.

^[6] ראו על כך אצל פרל בייניש, "שאוני בלבכן", פלדהיים, תשס"ו.

^[7] פרופ' נעמי זיידמן, "שרה שנירר ותנועת בית יעקב: מהפכה בשם המסורת".

^[8] החברה בישראל ו"חברת הלומדים" – רב שיח, אתר מכון שלום הרטמן.

^[9] יוסי יהושע: "צה"ל דורש תוספת מיידית של 7,000 חיילים "לא פוליטיקה, חייבים צבא גדול" וינט. ת.כ. 23.02.2025

^[10] סוטה ג, ד. טיעון המתנגדים ללימוד תורה לנשים. אולם נראה כי טיעון זה לכאורה עומעם בדורות האחרונים, ובנות ישראל לומדות גם לומדות תורה.

^[11] ר' יחיאל יעקב וינברג במאמרו "ר' ישראל סלנטר" בספר "לפרקים".

קרדיט תמונה: bigstock