צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה: על שחיקת יסוד המשפט ברחוב החרדי

אשר אינו פראייר. אפשר לומר עליו הרבה דברים, הרבה מאד, אבל פראייר הוא לא.

הוא למד בדרך הקשה שמי שלא לוקח לעולם לא יקבל. הדרך הקשה לאחרים, כמובן. לא קשה בשביל אשר. הוא בסדר גמור.

אם חושבים אתם שאשר גנב או משהו מגונה אחר, לא תהיו הראשונים. אבל כמו הקודמים, גם אתם טועים טעות מרה. אשר – ר' אשר, כפי שהוא אוהב שיכנו אותו – הוא איש ישר, ירא אלוקים. הוא בעל השקפה מוצקה, יודע ספר, ומתעניין ב"מחשבה". הוא אפילו מרפרף מעת לעת בספרי המוסר והיראה.

אשר עושה את ה־כ־ל על פי דין. ממש על פי דין. החוק של בן גוריון ודומיו לא מעניין אותו, ואף לא רגשותיהם של בעלי מוסר. לנו, לעם היהודי, יש הלכה, יש "שלחן ערוך". על פיו יישק כל דבר.

***

חייו של אשר יכלו להמשיך על מי מנוחות, אם לא קפץ עליו רוגזו של אדם אחד – בור, או רשע, או שניהם. וכך היה המעשה.

אשר חי בקומת קרקע, ולצד ביתו שטח אדמה מוזנח. מיותרת היתה החצר, חציה של העיריה וחציה של הבניין. צמחים גדלו בה פרא, ואף זבל לבלב בחובה. בליל חורף אחד ניכס לו אשר את החצר. תחילה ניקה, בהמשך גינן, אחר שבוע ריצף, ותוך מספר חודשים התנשאה לה גדר נאה סביב.

בניקיון השכנים שמחו. בגינון זעו באי נוחות. בשלב הריצוף דפקו על דלתו שכן או שניים, אבל מבט אומלל אחד בתוספת סינון קל על צרות עין ו"לא חרבה ירושלים" הספיקו. הגדר הקימה דובים מרבצם, ובייחוד דב ספציפי – הלא הוא ר' דב השכן ממעל, שחבט על דלתו של אשר בזעם. אך אשר בשלו, ציין באזניו שהעובדה מוגמרת. אם הוא רוצה, אפשר ללכת לדין תורה.

אנחנו יהודים מאמינים, הלא כן?

ר' דב לא התכוון לוותר, צו זימון נחת על אסקופת השיש של אשר, אך אשר לא התחלחל מכך. הולכים אחר הנתבע, כך המנהג זה מאות שנים, ולנתבע שלנו בית הדין מועדף המכונה "תורת חסד", מיסודו של כולל חושן משפט תלפיות מזרח.

אם שאלתם מה המיוחד בבית דין זה, הרי שאין לכם יד ורגל בעסקי בתי דינים או בנייה, בפרט מהזן הבלתי חוקי. איך הולך הפתגם? מאחורי כל בנייה מוצלחת עומד בית דין אוהד. בית הדין "תורת חסד" הוא אוהד בהחלט.

לטעמו, שימוש אקראי בחצר הוא "חזקת תשמישים", והצבת גדר אינה סותרת את זכויות השכנים כלל. חוק המדינה? לא רלוונטי. ובזה יבואו הדברים כולם על מקומם בשלום. שלום לגדר כמובן; ללבו של ר' דב קצת פחות. אבל אלו החיים, כפי שטרח אשר לציין בכל הזדמנות.

אם איתרע מזלכם לגור באזור חרדי ולהסתכסך בעסק מהסוג הזה, ההמשך מוכר היטב. לא ארך זמן עד שהגינה הפסיקה לענות להגדרה זו. אשר הקים פאנלית נאה צמוד לביתו. הרחבה לסלון ותוספת חדר. את מי משכניו שהתלונן על מראה הבניין שלח לגור במודיעין. "בנין יפה? כמה אפשר להיות שקוע בעוילם הזה?"

עם ר' דב, מטבע הדברים, הוא נפגש שנית בבית הדין, והפעם בבית הדין "אהבת תורה" מיסודו של כולל אחר. שם תקדימי בית הדין קבעו שאם לדייר יש גדר סביב החצר הרי שהוא מוגדר כבעלי השטח והוא בהחלט רשאי לבנות. ושוב יצא ר' דב צר העין וידו על התחתונה.

***

כך חלפו להן השנים, אשר מתרחב ור' דב מתעצבן, עד אותו יום מר ונמהר שר' דב החליט להרחיב בעצמו. בשונה מאשר פנה ר' דב לעיריה, שילם לאדריכלית, ספג היטלים וניסה להוציא היתרים.

חלומות גדולים היו לו לר' דב, רצה הוא ממ"ד ולצדו מרפסת שמש, או כשמה המקובל "מרפסת סוכה", המרחיבה דעתו של אדם. אך אז קפץ עליו רוגזו של אשר.

הבהיר לו אשר היטב שממ"ד לא יקום ולא יהיה. הוא לא יהרוס את הפאנלית בשביל ממ"ד מוזנח כלשהו. היתרים או לא היתרים, כאן לא תהיה בנייה. הוא יכול לתבוע אותו לבית דין אם הוא רוצה.

למוד אכזבות, ר' דב לא שקל זאת אפילו. מהממ"ד הוא ירד, אבל את המרפסת המשיך לקדם במרץ. ועדות התכנסו, היתרים ניתנו, ור' דב כבר מישש את דפנות הסוכה בעיני רוחו. ואז הפציע אשר.

"אנחנו אנשים של תיירה, רב דב." הפתיח גרם לר' דב להרגיש את לבו דופק בקדחתנות. "תבינו," הוסיף ברמז דק כקורת בית הבד להתנהגות הנלוזה וצרות העין של שכנו, "אין עיני צרה בבנייה שלכם, אני לא טיפוס כזה. אדרבה." הבעיה היא אחרת. "פשוט, המרפסת שלכם לוקחת לי מטר וחצי מהסוכה בחצר. חזקת תשמישים, אתה מבין?".

רגליו של ר' דב קרטעו תחתיו, ואשר חזר לביתו מאושר. אין מה לעשות, מה שמגיע – מגיע. לאחר שלשה ימים דפק פקח על דלת ביתו. ר' דב, כך מסתבר, הוא רשע גמור ואכזר, איש מושחת ששם את התורה פלסתר, חומץ בן יין, אבי אבות הטומאה. הנבל התקשר והלשין לעיריה על הבנייה הבלתי חוקית של אשר, בלי דין ובלי דיין. והוא עוד קורא לעצמו חרדי.

אך אשר לא התכוון לוותר. זה לא עניין אישי, זה כבוד התורה. כך שילם אשר למי שהיה צריך לשלם, השמיץ את מי שהיה צריך להשמיץ, החתים את מי שהיה צריך להחתים, ואחרי שבוע גילה ר' דב שאין לו סיבה להוציא מרפסת, כי את האף שלו הוא לא יכול להראות מחוץ לבית. גם אם ירצה בעקשנותו כי רבה להמשיך במלחמה, אשתו וילדיו כבר ידאגו שלא יעז.

שוב זכה האור בניצחון על האפלה, אשרי מי שראה. ומי שלא ראה? תעבור דירה לבני ברק, שם ב"ה יש הרבה אור.

***

בריונות ופשע הם תופעות מוכרות משחר ההיסטוריה. משום כך הקימו בני האדם מערכות שתפקידן למנוע אותם. המערכת הפלילית נועדה למנוע פשעים חמורים. יש פלח קטן באוכלוסיה של פושעים: גנבים, רוצחים, וכדומה. בשביל לעצור אותם נוצרה המערכת הפלילית, מהמשטרה ועד בתי המשפט ובתי הכלא.

בריונות לעומת זאת היא תופעה שאינה מוגבלת למיעוט קטן. הרצון של כל אדם לקבל, גם על חשבון השני, הוא אנושי וטבעי. מאחר שניתן למצוא לו צידוק נפשי ואף לעשות לו רציונליזם, הוא כרוך בתופעה רחבה של בריונות. קביעת הגבולות עמומה. לשם כך הקימו בני אדם מערכת משפט אזרחית – מערכת מוסכמת שתקבע נהלים אחידים המסדירים את מערכות היחסים בין בני אדם ותמנע אפליה ובריונות.

בתור יהודים מאמינים, ברור לנו שמערכת הצדק היא התורה, כשהיא כוללת בתי דין שיכולים לפסוק, לפי הצורך, גם שלא לפי דין תורה. כך ברור שמערכת אחרת (בתוך עם ישראל) היא פגומה, ובמקרים רבים גם אסורה. אולם המצב בציבור שלנו נעשה בלתי נסבל.

***

המערכת התורנית במקורה כוללת גוף אחד שמכריע, סנהדרין גדולה שממנה משתלשלות סמכויות סנהדרין קטנה שבכל עיר. גם אחר החורבן, במהלך ההיסטוריה, התקיים שלטון יהודי ביחס לסכסוכים – רב העיר, בית הדין המקומי וכן הלאה. היה אמנם טעם לפגם בשל חסרונה של מערכת כללים אחידה, שהרי כל בית דין פסק לפי השקפת עולמו, והתפתחו מסורות פסיקה שונות. אך אחידות המערכת המקומית אפשרה לאנשים בעיר נתונה להתנהל בצורה אחידה, צפויה וברורה. גם אם ברגע נתון נוצר עיוות כלפי מאן דהו, בטווח הארוך הוא התאזן.

היום, בשל התקבצות הציבור למקום אחד, לצד הניידות הרבה וחולשת הממסד, נוצר מצב בלתי אפשרי שעיקרו ניתוק מוחלט בין בעלי הכח לבעלי הסמכות. הכח שייך למדינה ומוסדותיה. אין לאף בית דין יכולת לכפות זימון אפילו, והדבר גורם לביזור הסמכות בין אלפי בתי דין קיקיוניים. כל הדיוט מלך. כדי לפתוח בית דין נדרש רק ידע בגרפיקה בשביל הסמל. (במחשבה שניה, לנוכח סמלי בתי הדין בזמנינו, גם זה לא קריטי.)

באשר לחלק הפלילי, הציבור אימץ את המדינה – דה פקטו, גם אם לא דה יורו. הסיבה פשוטה. מניעת הרוע נובעת מכח הרבה יותר מסמכות. המעשים הפליליים רעים בדרך כלל מצד עצמם, וגם אם פשעים מסוימים נתונים למחלוקת, בסופו של דבר הם נשללים מכח התוויה חברתית ולא מכח החלטה סמכותית. התוצאה של ההחלטה החברתית היא אכיפה סמכותית, ולכן אין צורך בגוף סמכותי שישלול אותם אלא בסמכות שתאכוף את סילוקם.

לעומת זאת, לדין האזרחי מתייחס הציבור בחשדנות. כאן נדרשת סמכות לקבוע את הסטנדרטים עצמם. המדינה צריכה לקבוע תקנות, להכריע מה נכון ומה לא נכון. החלק הזה הוא סמכות, והסמכות מבחינתנו היא תורנית בלבד. אנחנו לא מכירים בסמכות חיצונית. כיון שהסמכות התורנית נטולת כח ומבוזרת, הרי שקיבלנו את הברדק הנוכחי, או "הרחוב בבני ברק".

הסיפור דלעיל אינו פרי דמיוני. הוא שילוש של שני סיפורים אמיתיים, שאחד מהם התרחש אך בחודש האחרון. ועל דא קא בכינא.

***

אין לי פתרון מוכן לבעיה. "מלכה ושריה בגוים, אין תורה", זהו מצב של גלות. אך ימי גלותנו ידעו עליות ומורדות. הגלות של ימי קדם נשאה אופי דיקטטורי, ואילו הגלות של ימינו דומה לאנרכיה. הצרה היא שקשה כבר לקרוא למצבנו "גלות בין יהודים", כפי שאנחנו אוהבים לומר. מדובר דוקא בגלות בין חרדים. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. הגיעה העת לתיקון משמעותי.