לפני מספר שבועות רעשה הארץ. הפגנות סוערות התקיימו בכמה צמתים מרכזיים ושוב הסתיימו בדריסתו למוות של מפגין חרדי על ידי אוטובוס. עילת ההפגנה, בשונה מהפגנות הגיוס החוזרות ונשנות, היתה מאבק למניעת נתיחת שתי גופות של תינוקות שנפטרו במעון פרטי בשכונת רוממה בירושלים – טרגדיה קשה ומטלטלת כשלעצמה.
רוב השיח הציבורי שהתפתח מיד לאחר האירוע לא עסק כלל בשאלת הנתיחה. בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות התמקדו בתנאי השהייה במעונות בלתי מפוקחים, בדגש במגזר החרדי, ובקשרים אפשריים – אמיתיים או מדומיינים – בין המקרה לבין הסנקציות המשפטיות הקשורות לאי־גיוס. ביחס להפגנה עצמה, הטון הדומיננטי עסק בתרבות ההפגנה, באבדן השליטה הכרוך בה ובמחירים האנושיים הכבדים שהיא גובה.
לב העניין – העימות המשפטי סביב שאלת ניתוח המת – כמעט נבלע בתוך מסך עשן של פוליטיקה, מגזריות והאשמות הדדיות.
תמונת אבסורד משפטית
מאחורי הרעש הציבורי הסתתרה תמונה שניתן לכנותה בזהירות אבסורדית. קל יותר לנקוט עמדה ביקורתית כלפי מה שנראה הזנחה, או כלפי הפגנות לא מוסדרות. מורכב יותר להתעכב על עצם הסיטואציה המשפטית: הורים שכולים, המבקשים להביא את ילדיהם לקבורה על פי אמונתם, ניצבים בבית המשפט מול המדינה, הדורשת לעכב את הקבורה לצורך נתיחה.
המשטרה הופיעה כצד להליך בדרישה חד־משמעית לעכב את הקבורה כדי לבצע נתיחה שתאפשר בירור מלא של סיבת המוות. בית המשפט בערכאה הראשונה קיבל את הבקשה, חרף התנגדותם הנחרצת של ההורים. רק לאחר עתירה לבג"ץ התהפכה ההחלטה והגופות שוחררו לקבורה.
ניתן כמובן לשאול אם להפגנות היה משקל בהחלטת בג"ץ, ואם כן – האם זו דרך ראויה להשפיע על הליך משפטי. אך גם אם נתעלם משאלה זו, עצם המאבק המשפטי מציף קושי עמוק.
לא היתה כאן זירת רצח פעילה. לא עבריין נמלט המסכן נפשות נוספות. לא מגפה המחייבת בירור מידי לשם הצלת חולים אחרים. התמונה העובדתית – כפי שעלתה בהמשך – הצביעה על תאונה נוראה. כל המעורבים היו נותנים את כל אשר להם כדי למנוע אותה. לא היה מדובר בסרוב קיצוני לשתף פעולה עם רשויות החוק, והפרטים הקריטיים התבררו לבסוף גם ללא נתיחה – כפי שעולה מן הדו"ח שהוגש לבג"ץ.
גם אם בעת הדיון הראשון לא היו הדברים בהירים דיים, ניתן היה לבחור בדרך אחרת: עיכוב קצר, בירור זהיר, הידברות עם המשפחה ועם גורמי מקצוע רלוונטיים. במקום זאת בחרה המערכת בעמידה נוקשה על הפרוצדורה.
האם זהו יישום מחויב של שלטון החוק, או שמא ביטוי לאטימות מערכתית?
שלטון החוק ומתח הזכויות
מנקודת מבטה של המשטרה, הנוהל המשפטי מחייב נתיחה בכל מקרה של חשד לפלילים, כדי למצות את כל דרכי החקירה. ויתור על נוהל זה אינו עניין של מה בכך; הוא עלול להיתפס התרשלות או תקדים בעייתי.
אלא שהחוק אינו פועל בחלל ריק. הוא פועל בתוך חברה, מול בני אדם. לעתים המחיר האנושי של מימושו המילולי של הנוהל כבד מדי ביחס לתועלת.
כאשר תינוק שנפטר מוטל לפני הוריו והם נדרשים להיאבק על עצם קבורתו, ראוי לשאול אם הנזק הרגשי העמוק אינו גובר על התרומה הצפויה לחקירה. שאלת האיזון אינה רגשנית; היא משפטית ומוסרית כאחד.
ברקע ניצבת שאלה עקרונית יותר: עד כמה המדינה רואה עצמה ריבון על גופם של אזרחיה? האם האדם – גם לאחר מותו – נתון בראש ובראשונה לשיקול דעתה של המערכת, ורק לאחר מכן לרשות משפחתו? זוהי שאלה עדינה, אך היא נוכחת במלוא עוצמתה בארועים מסוג זה.
כאשר תינוק שנפטר מוטל לפני הוריו והם נדרשים להיאבק על עצם קבורתו, ראוי לשאול אם הנזק הרגשי העמוק אינו גובר על התרומה הצפויה לחקירה.
אפשר לטעון כי ההתנגדות לנתיחה נשענת במידה רבה על רגש, ועל כן אינה יכולה להכריע שיקול דעת קר. אכן, אין מקום לטיעונים דמגוגיים בנוסח "ואם היה זה בנך". החלטות אינן אמורות להתקבל מתוך סערת לב.
אך גם שיקול דעת קר חייב להביא בחשבון את ההקשר האנושי. לא כל מקרה מחייב את אותה תגובה. נניח שמדובר באדם מבוגר שנפטר בנסיבות דומות, והמשפחה מבקשת להימנע מנתיחה מטעמי כבוד המת. האם נכון להיאחז בפרוטוקול אחיד, גם כאשר הרווח הציבורי שולי והחשש רחוק? או שמא יש לדון בכל מקרה לגופו, ולהכיר בכך שכבוד המת והמשפחה הם שיקולים כבדי משקל?
בשיח זכויות טיפוסי, כל צד מושך את החבל אליו. המשפחה מבקשת להגן על כבוד יקירה ועל אמונתה. המדינה מבקשת להגן על אינטרס ציבורי רחב. אך מי מייצג את נקודת האיזון?
לכאורה, זהו תפקידו של השופט. אלא שהמשטרה ובית המשפט הם חלק מאותה מערכת מדינתית. כאשר המשפחה חיה על פי עולם ערכים שהשופט אינו שותף לו, מתעורר קושי אמיתי של אמון. גם אם השופט שוקל בכובד ראש את תחושות המשפחה, עצם הפער הערכי עשוי להקשות על קבלת ההחלטה.
ברור שאין פתרון פשוט לפער זה. אנו מתפללים מדי יום "השיבה שופטינו כבראשונה". אך אולי שופט הרואה עצמו מבוגר אחראי נדרש גם לענווה: להכיר בכך שאינו חווה את המציאות כפי שחווים אותה בעלי הדין, ולתת למודעות זו מקום ממשי בהכרעתו.
ריבונות והגוף: גבולות הכוח
השאלה בדבר נתיחה אינה טכנית; היא נוגעת בגבולות הכוח של המדינה על גוף האדם. במדינה מודרנית הריבונות מקיפה את כלל תחומי החיים – ביטחון, כלכלה, בריאות ואף מוות. אולם המסורת היהודית, כמו גם מסורות הומניסטיות אחרות, רואה בגוף האדם תחום שיש בו ממד של קדושה ושל חסינות מפני התערבות. גם כאשר המדינה מוסמכת לפעול, לא כל מה שמותר פורמלית ראוי מהותית. השאלה אינה אם יש למדינה סמכות, אלא כיצד ובאיזה רוח היא מפעילה אותה. סמכות שאינה מלווה ברגישות עלולה להפוך בקלות ממנגנון של הגנה לכלי של פגיעה.
מעבר לשאלות העקרוניות בדבר יחסי מדינה ואזרח, יש כאן גם דיון הלכתי ומשפטי מורכב. מהו מעמדה של המשפחה ביחס לגופת יקירה? האם קיימת זכות, בעלות או אחריות מיוחדת? בהלכה הדיון מתמקד במצות קבורה וחובות הקרובים. סוגיית הנתיחה עצמה אינה חד־ממדית; פוסקים רבים הכירו באפשרות להתירה במקרים של צורך רפואי, הצלת חיים או בירור פלילי מהותי.
הבעיה אינה עצם קיומה של אפשרות לנתיחה, אלא האופן שמתקבלת ההחלטה.
במדינה מודרנית הריבונות מקיפה את כלל תחומי החיים – ביטחון, כלכלה, בריאות ואף מוות. אולם המסורת היהודית, כמו גם מסורות הומניסטיות אחרות, רואה בגוף האדם ובכבודו תחום שיש בו ממד של קדושה ושל חסינות מפני התערבות מיותרת.
בחברה חופשית, המדינה אמורה לנהוג בפטרונות מינימלית. כאשר מתעוררת מחלוקת עמוקה בין מערכת החוק לבין משפחה שכולה, הדרך הראויה אינה הכרעה כוחנית מהירה אלא חתירה להסכמה, או לכל הפחות להבנה הדדית.
מודלים של גישור הולכים ותופסים מקום בתחומים שונים, בעיקר בדיני משפחה. בתי המשפט מעודדים פתרון סכסוכים בהידברות במקום הכרעה משפטית. אמנם כאן אחד הצדדים הוא המדינה עצמה, אך דוקא בשל כך ראוי לשקול הליך דומה: שיח מכבד, שילוב אנשי מקצוע ואנשי הלכה המקובלים על המשפחה, וניסיון אמיתי לאזן בין הצורך הציבורי לבין הכאב הפרטי.
יתכן שמהלך כזה היה מונע את תמונת המאבק המכאיבה ערב הלוויה – תמונה שפגעה הן במשפחות והן במערכת.
מעבר למאבק הזכויות
ואולי יש כאן לקח רחב יותר. החברה הישראלית רוויה במאבקי זכויות מגזריים. כל קבוצה נאחזת בזכויותיה, לעתים עד כדי אבסורד. הגיע הזמן לחשוב במונחים של טוב משותף. לא ויתור עקרוני על זכויות, אלא חיפוש מודע אחר נקודת האיזון.
גישור אינו חולשה; הוא ביטוי לבגרות ציבורית. במציאות של ריבוי זהויות ותפיסות עולם, יתכן שהוא הדרך היחידה למנוע הסלמה מיותרת – ולשמור הן על שלטון החוק והן על צלם האדם.
ואולי כאן טמון האתגר העמוק יותר. לא רק בסוגיית נתיחה מסוימת, אלא באופן שאנו כחברה מבינים סמכות, זכויות ואחריות. חברה בריאה אינה מתקיימת רק דרך חקיקה ופסיקה; היא מתקיימת באמצעות אמון. אמון בין אזרחים למדינה, בין קבוצות שונות, בין מערכות שלטוניות לבין קהילות בעלות זהות מובחנת.
כאשר כל עימות מתורגם מיד לשיח זכויות כוחני – "מגיע לי" מול "חובתי לאכוף" – התוצאה היא הקצנה, ניכור וטרגדיות מיותרות. לעומת זאת, כאשר קיימת נכונות לעצור רגע, להקשיב, להכיר במגבלות הכוח ובמגבלות ההבנה, נפתח פתח לפתרונות מאוזנים המקובלים על כל הצדדים.
עלינו לשאוף לתרבות ציבורית שבה שלטון החוק אינו מתייצב מול האדם, אלא פועל לצדו.
עלינו לשאוף לתרבות ציבורית שבה שלטון החוק אינו מתייצב מול האדם, אלא פועל לצדו; שבה המשפחה אינה נדרשת להתגונן מפני המדינה, והמדינה אינה חשה מאוימת מן המשפחה; שבה מחלוקת אינה מיד מלחמה, אלא הזמנה לשיח.
החזון הזה אינו נאיבי. הוא אינו מבטל את הצורך באכיפה, בבירור פלילי ובשמירה על אינטרס ציבורי. אך הוא מציב רף אחר לאופן שהדברים נעשים: רף של ענווה מוסדית, של רגישות אנושית ושל חיפוש מתמיד אחר איזון.
במרחב הישראלי הרווי מתחים, זהו אולי השיעור החשוב ביותר: לא כל עימות חייב להסתיים בהכרעה כוחנית. לעיתים ניתן, וצריך, לבחור בדרך של הידברות, של גישור, של חתירה משותפת למה שראוי באמת. בכך לא נחליש את החוק אלא נחזק אותו, ונשיב לאדם את הכבוד הראוי לו.
* המאמר נערך על ידי הרב יהושע פפר.
תמונה: Mark Neyman / Government Press Office of Israel, CC BY-SA 3.0 , via Wikimedia Commons (בוצעה התאמה קלה להתאמה לאתר)
1 .אפשר להתחיל בשאלה הפשוטה, מה הבסיס לטענה ש"התמונה העובדתית – כפי שעלתה בהמשך – הצביעה על תאונה נוראה" – אין שום "תמונה עובדתית" כיוון שלא ניתן לחקור את העובדות בלי לחקור אותן, וכדי לחקור אותם צריך לבצע נתיחה אחרי המוות – שזה אומר נתיחה אחרי המוות.
2 איך מצב שבו תינוקות מתים מחום כיוון שהושארו ללא השגחה מוגדר כ"תאונה נוראה" מוזר
2 השימוש בטרמינולוגיות ליברליות\הומניסטיות של זכויות הפרט וריבונות על הגוף הרי מאוד סלקטיבי במאמרים מעין אלו. זה לא כולל הרי ברית מילה (אף אחד לא שואל את הילוד, וכאן בפתאום בנתיחה אחרי המוות שומו שמיים !) איסור יחסים חד מיניים, אוננות, עקרות הלכתית שפתרונה הוא האבסת נשים בהורמונים מיותרים.
3. יש גבול גם לטרללת ההלכתית , מחר אני אקים כת שתקבע שכולם צריכים לשים מוטות אלומיניום על הצוואר ואם מישהו יאמר שיש גבול לטרםצ זה יהפוך מיד לאיזה דיון על הומניזם כמו שקרה עם הרעלות המוסלמיות באירופה
ואיסורי הפלות דרקוניים שגם לא ממש מסתדרים עם ריבונות האישה על גופה
שכחת גם את האיסור להתאבד, זו גם פגיעה בריבונות האדם על גופו.
פשוט, מותר אולי לדבר, אבל למה אתה תמיד קופץ בראש.
מבחינה חוקית אין "איסור להתאבד", יש חובה מקצועית למנוע ואיסור פלילי לסייע, בין היתר מחשש שהעדר שיקול דעת זמני יביא את הבלתי הפיך. אבל במצב חולי כרוני הכרוך בסבל פיזי\נפשי קשה מנשוא, שאלת ריבונות האדם על גופו בהחלטה להפסיק את הגהינום הינה אכן בלתי נמנעת ונוכחת במציאות.
אני קופץ כי בזכות הריבונות שלי על גופי אני לא משתמש בסמים רפואיים כמו רטלין אלא משתמש בתכונות הטבעיות שהקב"ה נתן לי ואחת מהן זו קפצנות בראש, אז למה לדכא תכונה כה נפלאה?
לענייננו אנו, ריבונות האדם על גופו, לפי אמונתנו, לא נותנת לגיטימציה לפגוע בו או במי שבתוכו.
המקרה היחיד שמותר להרוג עובר הוא אם הוא מסכן את חיי האשה, וכל עוד הוא לא יצא.
אם יצא ראשו ורובו, אין דוחים נפש מפני נפש.
אנו מקדשים את החיים ולא הורסים או מונעים אותם מתוך אמונה שהקב"ה רוצה שנחייה, גם אם זה נראה לנו הדבר הכי נורא בעולם.
גם מי שמתאבד מתוך לחץ נפשי סובל ייסורים נוראיים ועדיין אין לו לגיטימציה, גם חוקית, להרוג את עצמו.
יש רק 3 עבירות שהן ביהרג ובל יעבור אך זהו נושא אחר לגמרי, וכאמור הכל תלוי באמונה ולכן כל עוד אין מכנה משותף של אמונה, אין כ"כ טעם לדון.
כותב המאמר רק ניסה להגיד שכנראה שיקול הדעת של השופט התחשב ברגשות והאמונה של המשפחה והחליט מה שהחליט אחרי התייעצות עם אנשי מקצוע.
ולא פעל מתוך עקשנות חינוכית.
לשאלה הבוערת והחשובה ביותר לא התייחסת. האם המטפלות או בעלת המעון אשמות או שאפשר לזכות אותן אם ינתחו את הגופה ולמצוא את הסיבה למוות? האם אפשר להכניס את הגננת לכלא כיוון שלא נתנו לנתח את הגופה ולכן אין אפשרות לזכות אותה? האם אתה בעד להושיב אישה על רצח בגלל שלא נתנו לנתח את הגופות? הבעיה של הציבור החרדי שהוא קודם כל קופץ להפגין ורק אחר כך בודק למה….
מי שאשם באמת כאן (מעבר לשאלה באיזו מידה השארת תינוקות ללא השגחה יכולה בכלל שלא לנבוע מרשלנות), היא קואליציית נתניהו-חרדים-חרדלים לאורך רוב ה 15 שנה האחרונות, שאיפשרה הקמת מוסדות לא מפוקחים כמו גן הילדים הזה, והרי יש איספור מקרים מתועדים של רשלנות וזלזול חרדי בחסות המדינה, כשאולי המקרה הידוע ביותר הוא אסון מירון. באופן מעניין צ"ע התעלם לחלוטין מהתייחסות למסקנות וועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, ככל הנראה כי היא הוקמה ע"י קואלציית בנט. ממשלת נתנהו שקדמה לה נמנעה מהקמת וועדת חקירה, באותו אופן כמו שהיום נתניהו נמנע מהקמת וועדת חקירה לטבח ה 7 באוקטובר, שהמלחמה שבה הוא התרחש מוגדרת בצ"ע כ"מלחמת שמחת תורה" וכ"תקופה של נס"
לכותב המאמר, התגובה הנ"ל מוכיחה שאין שום שפה משותפת עם אלו שמחשיבים אותנו כאיזו כת ביבשת מרוחקת וכאנשים בעלי חשיבה דוגמתית ופרימיטיבית.
אם אין יראת שמיים אז אין כלום.
כמה תינוקות בני יום מקבלים זריקות עם תכשירים רפואיים שכלל לא נוסו על בני גילם במסגרת "חופש הבחירה" הדמוקרטי?
אפילו את ההורים לא שואלים כ"כ כי ישר יתייגו אותם כמתנגדים וספק אם יוכלו לרשום את בניהם לגן ילדים.
זוכרים את חקי האפרטהייד על אלו שסירבו להזריק לעצמם את התכשיר הניסיוני של פייזר או מודרנה?
אותם רופאים כמה שנים אח"כ צעקו ברחוב "ד מו קר טיה".
כמה דיסאינפורמציה משדרים בתקשורת לגבי פרוצדורות רפואיות?
בניגוד גמור לקוד נירנברג ולזכות לקבלת החלטה מושכלת ע"ב נתונים אמיתיים?
התגובה האחרונה מוכיחה את רמת הבורות של המגיב שמשווה אמונה ומסורת של אלפי שנים לאיזו כת שמחר הוא ימציא.
את הלוקשים שלכם אנחנו מעדיפים בקיגל, בכל מקרה זו התנגשות חזיתית ורק הקב"ה מצילנו מידם.
"זוכרים את חקי האפרטהייד על אלו שסירבו להזריק לעצמם את התכשיר הניסיוני של פייזר או מודרנה?"
לא ממש, ספק את הפרטים המדוייקים, אם אפשר תתמקד בטענה שלך עצמך ולא בססמאות
.טוב אז נתחיל:
מה זה היה ה"תו החרוק"?
שזה בעצם איסור כניסה למקומות ציבוריים על אנשים בריאים לגמרי שסה"כ לא הסכימו לעבור פרוצדורה רפואית שהתועלת שלה כלל לא הוכחה וחמור מכך – הבטיחות שלה.
ד"א, למי שלא יודע, הניסוי הקליני שהיה צריך להמשך שנתיים הופסק וכיום משווקים את אותה טכנולוגיה בעוד תכשירים ללא השלמת הניסוי.
שאני אזכיר בנוסף את ההסתה בתקשורת וע"י אנשי הממשלה והכנסת בעצמם?
אז ככה: רה"מ בעצמו קרא לבוחרים בגוף נקי מזריקות מוזרות: אגואיסטים ויורי נגיפים.
יוסי ערבליך קרא לא לתת להם טיפול רפואי
היו רבנים שאסרו עליהם להכנס לבית הכנסת
ושאר אנשים חשוכים קראו להם רוצחים וכו'
אברי גלעד הציע לסגור אותם בגטו
יובל שטיינזיץ הציע לחוקק חוק חובת חיסונים
כמה אנשים איבדו את מקום העבודה והרגישו מושפלים ומדוכאים.
ועוד הרשימה ארוכה.
כל זאת ללא שום הוכחה מינימלית לסכנה מצידם.
אם זה לא אפרטהייד אז מה זה?
* לגבי "אנשים בריאים לגמרי" לשיטתך:
זה פשוט לא נכון, לא מחוסנים היוו קבוצת סיכון משמעותית להדבקה, ובעלי אחזוי תחלואה גבוהים בהרבה, ולכן לא קיבלו בתו.
המלצה: אולי כדאי שתלמד מהי המערכת החיסונית ומה מנגנוני הפעולה שלה, איך ומתי הומצאו חיסונים, מה זה DNA ו RNA, מה זה חיסוני RNA, מה היו הפתרונות המניעתיים שיושמו בישראל ובעולם, ואחר כך תדבר, אוקיי ? אולי תשהה את תגובתך לכמה ימים ותחזור אחרי שלמדת משהו, מה דעתך ?
* המושג "אפרטהייד" שקרי כיוון שלא היתה כל אפליה גזעית או דתית במתן תו ירוק, כל מה שהיה צריך זה להתחסן.
* "הניסוי הקליני שהיה צריך להמשך שנתיים הופסק" –
שטויות במיץ, לא היתה שום תקנה שקבעה שהניסוי המדובר "היה צריך להמשך שנתיים", זה גם לא הגיוני בהינתן מצב החירום, והוא גם לא "הופסק" (ממשיך עד היום).
ה FDA אישר לאחר הוכחת אפקטביות ובטיחותיות בעשרות אלפי נסיינים וחיסונים של מליונים איששו זאת שוב ושוב ושוב (https://www.ynet.co.il/news/article/BJ2ubOEGu).
מנגד, אפשר לראות מה קורה במובלעות חרדיות שנמנעות מחיסוני חצבת לדוגמא.
https://www.haaretz.co.il/health/2025-11-23/ty-article/.premium/0000019a-b132-d2a0-afdf-f13fbf5e0000?utm_source=chatgpt.com
* "ועוד הרשימה ארוכה." – רשימה איסופית של חירטוטים קונספירטיביים עמוסי בורות וחוסר דעת ובינה
מכיוון שאתה לא נותן לנו שום סימן זיהוי, אני אקרא לך רדבול, כי אתה מגיב כמו שור עם סדין אדום מול העיניים – שזה אני.
אתה כותב לי להתרכז בנתונים ולא בססמאות ובתגובה אתה מפציץ אותי כמו בי2.
לא ביקשתי המלצות מה ללמוד כדי לבסס את הטענות, ואם נתחיל לצלול לכל הנושא של הסטורית החיסונים והתוקף של הנתונים והטענות בשני הצדדים, תומכים ומתנגדים, נגלה שני עולמות וטכניקות מעניינות לעיצוב סטטיסטיקה והצגתה לפי רצון המזמין.
שבמקרה של חברות החיסונים, לא חסרות להם יכולות והן מצאו מכרה זהב של הכנסות עצומות ודי בטוחות כי הם מכוסים בחוק שלא מאפשר לתבוע אותן, וגם אם כן, לך תוכיח.
אפרטהייד יכול לשמש כביטוי להדרה של אוכלוסיה מסוימת גם על רקע של הבחירה האישית שלהם ולא רק שיוך גזעי.
למשל – חרדים הם אוכלוסיה מאותו גזע פחות או יותר של כלל האוכלוסייה בארץ, אך משתייכים לתת אוכלוסיה מתוך בחירה אישית של אמונה, ואם הם סובלים מאפליה כלשהיא אז יקראו לזה אפליה, ואם זה יהיה מעוגן בחוק אז זה אפרטהייד.
וכדי להצדיק הדרה של אוכלוסיה צריך להוכיח סיכון, וגם אז זה לא פשוט בכלל.
למשל, מי שסובל מעודף משקל היה גם בקבוצת סיכון ואף אחד לא העלה על דעתו לאסור עליו להכנס למקומות ציבוריים.
וכש"כ כשאין שום הוכחה לסיכון מצד אסימפטומטיים מלאים אלא רק השערות.
וכש"כ כשראינו בבירור שגם אחרי 2 זריקות אנשים חלו, אז חשבו על רעיון מקורי – "הם לא חלו באופן קשה" – מבלי להכנס לנכונות הדברים, כרגע אנו דנים בהדבקה אז ברור שאם יש סימפטומטיים מחוסנים אז גם יש אסימפטומטיים מחוסנים.
כך שאם אתה חושש מאסימפטומטיים אתה צריך לחשוש מכולם.
מעבר לכך שהחיסון היה כשלון, גם גילו שהוא גורם דלקת בשריר הלב, שטויות כולה לב.
לגבי השטויות במיץ ע"כ שהניסוי לא הופסק, איזה מיץ בדיוק?
אתה אומר שהתחילו ניסוי ללא לו"ז מתי הוא מסתיים, אין כזה מיץ בעולם.
לכל ניסוי קליני יש לו"ז, יכול להגיע גם ל 5 שנים כדי לבדוק תופעות לוואי לטווח ארוך.
במקרה דנן, התחילו ניסוי על 42א' אנשים, חציים פלסבו וחציים חיסון.
אחרי חודשיים ניתן אישור חירום כדברך (נדמה לי שזה הפרט הנכון היחיד שכתבת) והחיסון נכנס לתפוצה של מיליונים ללא בדיקה לטווח ארוך – טוב, חירום זה חירום, אך מה אם המשך הניסוי?
גם כאן פייזר הפגינו חשיבה מקורית וטענו שלא יפה להשאיר את קבוצת הפלסבו ללא חיסון אמיתי, וכך למעשה חיסלו את הניסוי.
אם אין לך קבוצת השוואה, לא תדע מעולם אם הגורם לתופעות לוואי הוא החיסון או כל דבר אחר ואיזה רופא בדיוק יאבחן שהחיסון שהוא המליץ גרם לתופעות?
למה בכלל לחשוב בכיוון הזה כשיש כ"כ אפשרויות אחרות?
יש ספרים שלמים על כל הטריקים שלהם, זה לא חדש.
וזו לא חייבת להיות קונספירציה אפילה, אלא סתם תאוות בצע, כשמדובר במאות מיליארדים אז המטרה מקדשת את האמצעים וגם הערכים. מה גם שלא צריך לגייס את כל רופאי העולם, פשוט מאד יוצרים נרטיב רצוי באוכלוסיה וזה עובד יפה מאד, כמובן שהמתנגדים הם חרטטנים קונספירטיביים לא משנה מה הם יגידו וכמה הוכחות הם יביאו או אנשי מקצוע כמו ד"ר מיכל הרן שקיבלה זימון לשימוע ע"כ שאמרה את דעתה המקצועית ועוד הרבה.
איפה חופש הביטוי, המחקר והאקדמיה אם אנשי מקצוע לא יכולים להגיד את דעתם?
הרי לך דיקטטורה למופת בתוך האשליה הדמוקרטית של "העולם החופשי".
אתה מוזמן להמשיך להתנגח בי אישית, זה רק עוזר לציבור הקוראים היקר לגלות עוד עובדות וחשיבה מחוץ ללחץ החברתי המצוי בכל דוכתי.
שבת שלום באהבה ממני לא פשוט.
ד"א- אני משתמש בחסימה של נתיב ולכן לא נכנסתי לכתבות בקישור שלך בווינט והארץ.
אני להבדיל, בודק רפרנסים יותר אמינים.
בתוך מגילתך הזו באורך הגלות, אתייחס בכל זאת עניינית למדגם מייצג של שטוית, אף שברור שלא תוכל להכיל זאת. הבאתי קישורים למחקרים כולל ישראליים, שמספיק לקרוא בהם תקציר (אפשר לתרגם ב AI אם אינך קורא אנגלית, אף שברור שלא תקרא)
דוגמא 1 – "גם גילו שהוא [החיסון של פייזר\מודרנה] גורם דלקת בשריר הלב [myocarditis ], שטויות כולה לב"
myocarditis נגרם בשכיחות של אחד ל 32,000 מוחסנים בחיסון השני, ואחד ל 140,000 בחיסון הראשון, ובמקרים הנדירים האלו התבטא לרוב בסימפטומים קלים וחולפים [ראה קישור למחקר מס 1 למטה – לא מטעם מודרנה\פייזר].
אבל לא רק שהסיכון ל myocarditis מהתחסנות זעום, גילו שהחשיפה לוירוס עצמו (ל covid 19 , לא לחיסון), מגדילה את הסיכון לחלות ב myocarditis פי כמה בהשוואה לסיכון הנובע מהתחסנות. גם חומרת ה myocarditis נוטה להיות גדולה יותר בקרב מי שחלה עכב חשיפה לוירוס בהשוואה למי שחלה עכב חיסון.
על כן, אם מה שהיה איכפת לך הוא להקטין את הסיכון הזניח להפגע קשות מ myocarditis , נראה שהיית צריך דווקא להתחסן.
דוגמא 2 – "טכניקות מעניינות לעיצוב סטטיסטיקה והצגתה"
טענת באופן שגוי (כאמור לעיל) שהחיסון מסוכן כי "גילו שהוא [החיסון] גורם דלקת בשריר הלב" – אבל גם הגילוי הזה מבוסס על מחקר סטטיסטי שכאמור הוא לשיטתך "טכניקות מעניינות לעיצוב סטטיסטיקה והצגתה". כלומר פסלת את הטיעון של עצמך שזה באמת הישג לוגי יפה.
דוגמא 3- "מעבר לכך שהחיסון היה כשלון"
רק שהחיסון היה הצלחה חסרת תקדים שהוכחה במדגמים על מליוני אנשים. ספציפית: הוכח שהסיכון למות מ covid 19 היה נמוך בכ 70-80% בקרב מחוסנים [ראה קישור 2 ו 3]. זאת אומרת שעל כל 100 אנשים שהיו אמורים למות ללא חיסון, 70-80 הבריאו. ברמה עולמית זה אומר כ 10-20 מליון אנשים שניצלו.
אלו נתונים שהוכחו במחקרים נרחבים, כולל במחקרים חשובים בישראל [ראה קישור 3].
דוגמא 4 – וכש"כ כשראינו בבירור שגם אחרי 2 זריקות אנשים חלו, אז חשבו על רעיון מקורי – "הם לא חלו באופן קשה"
זה שהם "הם לא חלו באופן קשה" (אחרי שחוסנו) זה לא "רעיון מקורי" אלא דבר ידוע במדע כבר מאה שנה, בוקר טוב אליהו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שתגובת מערכת החיסון דורשת יצירת נוגדנים וגם אם אחרי החיסון רמתם גבוהה היא דועכת בהדרגה. למרות זאת, הזיכרון החיסוני שנותר לאחר ההתחסנות מאפשר יצירה מהירה יחסית שלהם – זה דבר שידוע במחקר המדעי כבר כמאה שנה.
[1]
https://med.stanford.edu/news/all-news/2025/12/myocarditis-vaccine-covid.html
[2]
https://jamanetwork.com/journals/jamanetworkopen/fullarticle/2842305
[3]
https://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMoa2101765
ועוד:
https://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(21)00947-8/fulltext
https://www.thelancet.com/journals/laninf/article/PIIS1473-3099(22)00320-6/fulltext
מצויין, עגבניות זה בריא
גם רמת גן זה טוב מצאתי שם אוניברסיטה.
רק תזכיר לי, AI זה נושך?
כי רק עכשיו סיימתי מלחמה עם ממותה אז אני נרגע במערה ווילמה מוזגת לי מיץ עגבניות.
טוב נו, אתה פשוט משחזר את כל החומר הלעוס של מ. הבריאות, וכל הרשויות הרגולטוריות\מסחריות (ללא ניגוד עניינים כמובן) שהאביסו אותנו במשך שנים.
נתתי את הדוגמא של דלקת שריר הלב כי אחרי שטחנו לנו את המוח כמה שהחיסון הוא בטוח ללא כל חשש, פתאום צצה איזו בעיה, אז כמובן שמהר מאד הופיעו הנתונים הסטטיסטיים ה"מרגיעים" שהבאת, תשאל את אשרת קוטלר אם זה באמת עבר לה מהר.
כמוה ישנם עוד עשרות שהעידו על תופעות מיידיות בלתי הפיכות אז מן הסתם ישנם עוד פי כמה שלא היה להם אומץ או שלא קישרו כי ערבבו אותם מספיק טוב.
וכמו שכתבתי בתגובה הקודמת, בטווח הארוך כלל א"א לבדוק מחוסר קשר כרונולוגי.
ואחרי שדיברו על זריקה אחת, פתאום היה צריך עוד אחת, ועוד אחת.
וגם אחריהן עוד היו חולים, אז לפחות תהיו הוגנים מלכתחילה, זה המינימום.
אך כל זה נחמד בשעה שאנחנו משתעשעים בוויכוחים כשכל אחד יכול להגיד את טיעוניו ללא חשש, זה לא מזיק ואף אולי מועיל.
הייתי שמח להמשיך ולענות כי יש לי עוד הרבה מה להגיד בעיקר בהקשר של טכניקות לחיזוק המערכת החיסונית וההבדלים ביניהן, וחבל שלא משקיעים עשירית מהמשאבים בעידוד תזונה והרגלים בריאים שיכולים לחסוך הרבה צער ומחלות מכולם, אך הבעיה היא שמי ירוויח מאות מליארדים מעידוד תזונה?
לא משתלם כלכלית, mRNA הולך לכבוש את השוק בעיקר בזכות המהירות והקלות בייצור שלו, לעומת מיץ עגבניות, ושאר ירקות.
אנחנו בעידן ה"בריאות בקליק" – זריקה קטנה ואתה בריא וחזק עד המנה הבאה.
אך מה שבעיקר רציתי להדגיש זה שכל שוחרי הדמוקרטיה הנאורים פתאום נהפכו לציידי מכשפות והשתיקו באלימות כל ניסיון להציג את הצד השני, כמו הדוגמה של ד"ר מיכל הרן, ד"ר גיל יוסף שחר שעד היום רודפים אותו ע"כ שפרסם נתונים שאף אחד לא מכחיש ואפילו לא המליץ על איזו דרך אלא רק עמד על זכות הפציינט לדעת נתונים מלאים.
לכך לא התייחסת כלל, אחרי שאתה מטיף פה לכולם על "קבלת האחר".
אז למה אסור לאזרחים שומרי חוק, לדאוג לבריאותם ובריאות ילדיהם כפי הבחירה שלהם?
סטטיסטיקות כפי שהבאת הן לא הוכחה לסכנה ולא מצדיקות לחץ אגרסיבי על החלטה כה אישית ואינטימית מתוך שיקול דעת.
כשהשמאלנים מסיתים נגד הימנים והימנים מסיתים נגד השמאלנים וכולם נגד החרדים ולהפך, אז לכל קבוצה יש נציגים ויש רשויות שמנסות לדאוג שלא תהיה הסתה.
וכאן עמדו אזרחים שבחרו לא ללכת בצורה עיוורת אחרי ההוא וההם והמיין, וספגו הסתה ברמות שלא נראו כמותה בלי שאף נציג יגן עליהם חוץ מח"כ גדי יברקן מהליכוד שהתריע שמשהו כאן לא תקין.
והוא לא "מתנגד חיסונים" אלא אדם עם מצפון.
וד"א- אני באמת כותב באורך הגלות כי אני גלותי
מה שכן, השתפרת בקישורים, תודה על ההשקעה.
ועוד משהו
לא טענתי שמחלות כמו קורונה הן דבר של מה בכך, אלא שישנן עוד דרכים להתגונן שלדעתי הרבה יותר בטוחות ויעילות
ועוד התייחסות למחקרים שאתה חושב שלא קראתי, אז אני לא מדבר רק על מוות בתור הוכחה לפגיעה בבריאות, אלא גם על בריאות לקויה וירידה באיכות החיים.
להבדיל, המחקר הקליני הקלאסי שאותו הפסיקו, בודק גם את זה.
אם היה לי אומץ, הייתי מצווה את גופתי למדע.