לצאת בזמן מן הרחם

דברים נוקבים שנאמרים מלב מורתח של אב שכול, מילים נוגות ושותתות כאב של אלמנה צדיקה המבקשת גאולה, פוסטים מתחננים, ובמקביל – יפי עיניים, טהורי מבע, קדושי עליון, מוסרי נפש, המחייכים לעומתנו במודעות אבל טריות. כל אלה מציבים את הציבור החרדי במקום של מבוכה ותהייה. רבים מנסים לפתור את המבוכה בציטוט סיסמאות או בעצימת עיניים ואיטום הלב, וכנגדם יש הבטוחים שהגיעה העת לשרוף את המועדון והדרך החרדית אינה לגיטימית עוד. חלילה.

רבים מנסים לפתור את המבוכה בציטוט סיסמאות או בעצימת עיניים ואיטום הלב, וכנגדם יש הבטוחים שהגיעה העת לשרוף את המועדון והדרך החרדית אינה לגיטימית עוד. חלילה.

במאמר זה, הנכתב מתוך הערכת אמת לטובי בנינו בשני המגזרים, מתוך עין טובה ואהבה עמוקה לשתי הדרכים ובעיקר מתוך היכרות פנים מגזרית של שני הציבורים, אני מבקשת לטעון כי המהלך האלוקי הנשגב מבינתנו שהביא לפתחנו את העיסוק בסוגיית הגיוס יכול להיות הזדמנות עבורנו החרדים לפתוח לב וראש לתנועה חדשה. בתנועה זו יש ענווה מול דרך שונה, ענווה והכרת הטוב לציבור אחר על כל מה שהוא גומל אתנו.

נקודת המוצא שממנה נכתבים הדברים היא שהציבור החרדי יכול לזקוף ראש. "הן בעוון חוללתי", אומר דוד המלך, ובפראפרזה לדבריו נאמר אנו, "הן בטהרה חוללנו". יסודו והקמתו של הרעיון החרדי היו מתוך התבוננות של קדושה, מתוך ראיית אמת לטווח הארוך ומתוך כוונות טובות ומעשים ראויים. אולם אין זה אומר שהגענו ליעד.

***

היהדות החרדית נבנתה כתיבת נח, מוגבהת חומות וחסינת חדירה. דרך זו החזיקה עבור עם ישראל כולו את התורה הקדושה כפי שנמסרה לנו מדור דור, תוך שמירה מוקפדת על ההלכה ושימור המסורת היהודית. לולא טקטיקת השרדות זו, מזמן טבענו כולנו במבול הדעות הכוזבות השוטף את העולם.

הציבור הדתי־לאומי התגבש מתוך אידאל הפוך: לא עוד שמירת הרעיון היהודי בדלת אמות של הלכה, אלא חיבור החול אל הקודש, תיקון עולם במלכות ש‏־די. לא עוד "בוא אל התיבה", הגיע הזמן של "צא מן התיבה". הנוקטים גישה זו, המאופיינת בפתיחות, העזה ואומץ, שילמו מחירים רוחניים כבדים.

רגעים נדמה היה כי שתי הדרכים – של האומרים 'נאר תורה' ושל מבקשי 'תורה ועבודה' – מתפצלות, והריהן שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. אולם עם הזמן חלו תמורות משמעותיות במערכת היחסים שבין הציבורים.

בד בבד, הציונות הדתית הלכה והתעצמה בקומת הקודש ובחיבור אל התורה ואל דקדוק ההלכה

העובדה כי הציבור החרדי שימר את הקודש בטהרתו גרמה לרבים וטובים מבני הציונות הדתית להסתפח אליו, מתוך הבנה שהחרדיות על אף חסרונותיה היא הדרך לשמר את ערכי הקודש שהם מגמתנו. בד בבד, הציונות הדתית הלכה והתעצמה בקומת הקודש ובחיבור אל התורה ואל דקדוק ההלכה, בין היתר בשל הדי ביקורת מן הציבור החרדי.

כיום ניתן לראות כי בתוך הציבור הסרוג עצמו ישנם שני ציבורים – האחד מזוהה עם פשרנות הלכתית ומושפע מן התרבות השלטת, והשני מזוהה עם בית המדרש, עם תורה גדולה המקדשת את החולין, ציבור הולך וגדל, שבא לעצב את התרבות השלטת ולברר אותה באחריות ובדיוק.

גם בציבור החרדי חלו שינויים, רבים מהם מקבלים הד על גבי במה זו. שינויים אלה אילצו את החרדיות המסתגרת בתיבתה להתחיל לפסוע בעולם החול המסוכן

גם בציבור החרדי חלו שינויים, רבים מהם מקבלים הד על גבי במה זו. שינויים אלה אילצו את החרדיות המסתגרת בתיבתה להתחיל לפסוע בעולם החול המסוכן, וכשם שהיה הציבור החרדי מודל לחיי קודש נעלים עבור הציבור הדתי, כך כיום משמש הציבור הדתי־לאומי מודל לחיים של תורה גדולה בתוך עולם המעשה.

שתי הדרכים שחשבנו שהלכו והתפצלו מתגלות כשלובות זו בזו, משפיעות זו על זו, נצרכות כל כך. אך ההבנה הכה פשוטה הזו, שאמורה להרחיב את הלב ולגלות כי עלינו שלב בתקומה הרוחנית על אדמתנו, משום מה קשה מאד לעיכול ולהכרה.

במקום שנשמח ונעלוז על הגילוי המפעים של אחים גדולים ונשגבים שלא הכרנו עד כה במעלתם, מתבצרים רבים מאתנו בתוך אותן טענות נושנות שכבר מזמן אינן רלוונטיות, משל תערער ההכרה בטובו של ציבור אחר את כל יסודות הרוח האיתנים של עמנו, משל הגענו אל צורת חיים אידאלית שכל שינוי בה הרי הוא חיסרון. האם באמת באנו עד הנה רק כדי לשמר את הבלתי ניתן לשימור?

***

בלשון חז"ל נקרא הרחם בשם "קבר", לכאורה נראה כינוי זה הפוך ובלתי מתאים בעליל: הלא רחם הוא מקום נביטת החיים והתפתחותם, וכיצד יתכן שייקרא הוא בשמו של מקום הריקבון והמוות? ההסבר הפשוט לכך הוא היות הקבר עצמו מקום של נביטת חיים לעולם הבא ולתחיית המתים. הגוף המרקיב באדמת הקבר עתיד להפציע אל בקר (אותיות קבר) חדש.

הריון המתמשך מעבר לזמנו מצריך מעקב צמוד ויילוד אקטיבי במקרה שהלידה אינה מתרחשת מאליה. מקום החיים הופך להיות מקור המוות

אך נראה לומר כי יש לכך סיבה נוספת. שהות יתר ברחם עלולה כפי הידוע להוביל למוות, הן של העובר והן של האם. הריון המתמשך מעבר לזמנו מצריך מעקב צמוד ויילוד אקטיבי במקרה שהלידה אינה מתרחשת מאליה. מקום החיים הופך להיות מקור המוות חלילה, אם לא יוצאים בזמן אל אויר העולם.

אין זה אומר כי הרחם הוא מקום מזיק – להפך, הוא המקום האופטימלי להתפתח בו, ויציאה ממנו לפני הזמן היא הרת אסון. עם זאת, היותו מקום טוב ומזין לא הופך את השהות בו לחיובית ומצמיחה לעד. תפוגה. הרחם המגונן, העוטף והמזין הוא אך שלב בדרך ללידה, לחיים שיש בהם התנתקות ועצמאות.

מצד שני, תהליך הלידה הוא כה כואב שלעתים יותר קל ופשוט להשאר בסטטוס קוו. התינוק נשמר ברחם, והאם ממשיכה בשגרת חייה. מי צריך את כאב הלידה? את הסיכונים הכרוכים בה? את חוסר הוודאות החופף עליה?

ניתן לומר כי הציבור החרדי חי ברחם מגונן ומיטיב עד היום. גדלנו בו והתפתחנו, הפכנו מקומץ דל ושבור לאדם שלם, מפותח, משוכלל ובעל יכולות. אולם ביום מן הימים מגיע הזמן להיוולד, לצאת אל העולם הבלתי סטרילי שבחוץ, המחכה לבשורה שלנו ומבקש את אורה של תורה ואת תיקונו במלכות ש־די. גם נח קיבל את הקריאה: "צא מן התיבה." גם אברהם נענה לצו של "לך לך".

צירי הלידה שאנו חווים, ההתפרקות הכללית שאליה נחשף כל מי שלא עוצם עיניו בכח, הם סימנים לכך שהגיעה העת לצאת החוצה, להיות אקטיביים יותר, להפסיק לשמור על תפיסות ישנות המתאימות לשלב הרחם ולהתחיל לצעוד כאנשים

צירי הלידה שאנו חווים, ההתפרקות הכללית שאליה נחשף כל מי שלא עוצם עיניו בכח, הם סימנים לכך שהגיעה העת לצאת החוצה, להיות אקטיביים יותר, להפסיק לשמור על תפיסות ישנות המתאימות לשלב הרחם ולהתחיל לצעוד כאנשים. ההתרפקות המוגזמת על חוויית הרחם נותנת בנו אותותיה. ההיאחזות בה מזיקה ומונעת מאתנו להגיע אל השלב הבא.

כלומר, הגיע כעת השלב שאנו יכולים להתבונן בהערכה אל מה שגדל להיות הציבור שלצדנו, ציבור שמלכתחילה האמין בשילוב, שילם מחירים רוחניים כבדים, אך לאט לאט למד ענווה והפך להיות מקבל – מעריך את הדרך החרדית, לומד ממנה את מה שצריך ללמוד, וכי טובי בניו אינם נופלים במאומה מטובי בנינו בתורה, בתפילה ובעבודת ה'.

כל הנחלים הולכים אל הים. בהיותו נחל, לכל נחל שם משלו, אך כאשר נבלע בים, הוא מאבד את שמו ומתכלל במים הרבים. ארץ ישראל היא הים הגדול שאליו נקוו נחלים וזרמים שונים בעבודת ה'. בים הקדוש של הארץ מתכללות השיטות כולן: "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנין באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח."