פחות היסטריה, יותר אמונה

זה היה נראה התגשמות של חלום. אחרי חמישה סבבים חסרי הכרעה זכינו בגביע. רוב מוצק לממשלה הומוגנית פחות או יותר, שתוכל סוף סוף לקדם אחדים מהנושאים הבוערים, נושאים שסברנו שלעולם לא נוכל לשנות אותם, ולא משנה איזה פתק נשלשל לקלפי.

עם זאת, היה קשה מאד להתעלם ממחנה המאוכזבים, שחשבו שגונבים להם את המדינה. הם התרגלו שאת ההשפעה העיקרית שלהם הם משיגים שלא דרך הקלפי אלא דרך מעורבות עמוקה בשלל רבדי החיים בישראל. הממשלה המתגבשת עוררה בהם חרדה שהולכים לדחוף אותם בשתי ידיים החוצה. חלקם ממלאים תפקידים חיוניים בחברה הישראלית, שגם לו רצינו קשה היה למצוא להם תחליף.

רבים חשבו שהשיח הפוליטי בארץ נעשה מתלהם מדי וקיצוני. אבל כעת השיח אינו מתלהם. הוא גם בכלל אינו קיצוני. השיח פשוט אינו מתקיים. התיאור המתאים יותר לסיטואציה הוא היסטריה. מדינת ישראל אחוזה היסטריה קולקטיבית

אני מודה שקשה לי להזדהות עם אנשים שאינם מסתפקים במפעלי החילון של ראשית המדינה ומנסים להכניס בכוח תפיסות אנטי־דתיות. קשה לי להזדהות עם אנשים שבעיניהם הדרישה של הנציגים החרדיים לשוויון בתקציבי מוסדות החינוך היא "סחיטה". קשה לי להזדהות עם אנשים שמרגישים שהמדינה שייכת להם, ושדעתם וצרכיהם של מגזרים רבים הם חסרי רלוונטיות בעיניהם. קשה לי להזדהות עם מי שעושים כל שביכולתם לשרוף את המועדון.

רבים חשבו שהשיח הפוליטי בארץ נעשה מתלהם מדי וקיצוני. אבל כעת השיח אינו מתלהם. הוא גם אינו קיצוני. השיח פשוט אינו מתקיים. התיאור המתאים יותר לסיטואציה הוא היסטריה. מדינת ישראל אחוזה היסטריה קולקטיבית, ובמצב של היסטריה אי אפשר לחשוב, וודאי שלא לדבר.

זהו גם עניין ביולוגי: הפחד אינו מגיע מהאזורים במוח האחראים על התפקודים הניהוליים. האמיגדלה מגיבה קצת יותר מהר הקורטקס הפרה־פרונטלי. אתם יכולים לנמק את הפחדים שלכם במאה ואחד טיעונים, אבל סביר להניח שמרבית הטיעונים הגיעו בעקבות הפחד, ולא יצרו אותו. פחד מצד עצמו אינו דבר רציונלי – גם אם יש לו סיבות הגיוניות מאוד.

הבעיה חורגת אפוא הרבה מעבר לשאלות הקשורות לצביונה של מערכת המשפט. היסטריה עלולה להביא אנשים למעשים מטורפים, חסרי היגיון. מתנגדי הרפורמה מזהירים מההשלכות הכלכליות, וזו כמובן עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמה. ככלות הכל, כלכלה היא עניין של ציפיות. כאשר אנשים נעשים מודאגים – בצדק או שלא בצדק – עלולות להיות לכך השלכות. האם יש לנו יכולת לדעת מתי נחצה הסף שההיגיון נכבה סופית ומגיע תורה של היסטריית ההמונים?

למעשה, לא מזמן חווינו גל של היסטריה המונית על ההשלכות המסוכנות שלה: מגפת הקורונה. אולי כדאי אפוא שנחזור להתבונן בה.

 

דינמיקה של היסטריה

יש לא מעט דמיון בין הדינמיקה של המשבר הנוכחי לבין ההתנהלות הציבורית בתקופת הקורונה. גם אז שררה אוירה של אסון הממשמש ובא, וכל צד האמין שהפתרונות לקטסטרופה נמצאים באופן בלעדי בידיו. אלו קראו לריחוק חברתי ולסגרים הרמטיים, והאחרים, "מכחישי הקורונה", המעיטו בחומרתה וניסו להימנע מקיום ההנחיות. שני הצדדים פעלו בהיסטריה: הצד הראשון חשש ממגפה ומעומס על מערכת הבריאות, ואילו הצד השני חשש משבירת השגרה ומהפגיעה בחירויותיו ובכיסו.

במבט לאחור, טוב היה לו היינו ניגשים לנושא במעט יותר ענווה, בהבנה שהיכולת שלנו להשפיע על האירוע אולי גדולה, אבל היכולת לנהל אותו מוגבלת מאוד

שני הצדדים לא רק לקו בהיסטריה, אלא גם במה שאפשר לכנות "אשליית השליטה". המחמירים חשבו שאם רק נשב בבית, נלבש מסכות ונתנהג יפה הנגיף ייעלם. המקלים חשבו שאם נצא לרחובות ונשדר עסקים כרגיל הפחד יתפוגג. שני הצדדים התאפיינו בהערכת־יתר גדולה של מידת השליטה שלנו באירוע ובחוסר הבנה של המורכבויות הגלומות בו.

להיסטריה הזו היה מחיר כבד. המדפים הריקים בסופרים לא היו תוצר של קטיעת שרשראות האספקה, אלא של בהלת המונים. המחסור הבלתי רגיל עורר חשש, והוא תדלק את הפאניקה הציבורית. במקרים מסוימים, הפאניקה היתה מסוכנת לא פחות מהנגיף. טיפול רשלני או שימוש מופרז במכונות הנשמה לבטח תרמו למספרים הקטסטרופליים של הנספים במוקדי המגפה הראשונים במערב.

במבט לאחור, טוב היה לו היינו ניגשים לנושא במעט יותר ענווה, בהבנה שהיכולת שלנו להשפיע על האירוע אולי גדולה, אבל היכולת לנהל אותו מוגבלת מאוד. ברבים מהמקרים, הניסיון להרגיע או להלחיץ השיג את האפקט ההפוך.

 

לקחי הקורונה

כאשר פרצה הקורונה, היו גם מי שניסו להרגיע. חלקם היו חסרי הבנה בתחום, אחרים היו מומחים של ממש. הם הציגו נתונים, ניתחו סטטיסטיקות וניסו לשדר מסר אחד: הקורונה איננה אירוע שובר שגרה. קחו נשימה עמוקה והכל יעבור. אני זוכר באופן מיוחד את דבריו של מייקל לוויט, חתן פרס נובל ומומחה לביו־סטטיסטיקה, שהוא יהיה מופתע אם יהיו בישראל יותר מעשרה נפטרים. הוא חזה קודם לכן בהצלחה רבה את דעיכת הגל הראשון של המגפה בסין. הוא הצליח הרבה פחות משם ואילך.

בדינמיקה של פחד, לכל דבר עלול יכול להיות אפקט הפוך. המרגיעים הלאומיים לא עזרו, וכמוהם גם לא רואי השחורות. שני הצדדים תרמו – גם אם לא בהכרח באופן שווה – להחמרת המצב

טפשי יהיה כעת לחזור לוויכוח הנדוש מי צדק. אין ספק שהמציאות צפויה הרבה פחות משחשבנו – פעמים לטובה, פעמים אחרות לא לטובה. אבל הנקודה הראשונה היא שאנשים אינטליגנטים מאוד יכולים להסתכל על אותם הנתונים מזווית שונה. אחד ידבר על מקדם ההדבקה, ורעהו ידבר על כמות הנפטרים משפעת. הראשון ידבר על אחריות חברתית, ורעהו ידבר על הצורך של מקבלי ההחלטות לשדר טון מרגיע. קשה מאוד לנהל שיח בצורה כזאת.

הנקודה השניה היא שבדינמיקה של פחד, לכל דבר עלול להיות אפקט הפוך. המרגיעים הלאומיים לא עזרו, וכמוהם גם לא רואי השחורות. שני הצדדים תרמו – גם אם לא בהכרח באופן שווה – להחמרת המצב. עצם העובדה שאנשים בעלי דיפלומה מוכנים לעלות למסכים ולשדר מסר הפוך מהאורתודוקסיה גרמה לנותני הטון להילחץ ולהחריף את דבריהם. החרפת הדברים גרמה למתנגדים להרגיש מושתקים, ועודדה אותם לצאת למאבק חזק יותר, וחוזר חלילה.

הנקודה השלישית היא ששני הצדדים העדיפו לשכוח את העובדה שזמן לא רב לפני כן הם ניהלו ויכוח בעל אופי דומה. בארץ ובמקומות אחרים בעולם התנהל קמפיין לחוץ בנוגע לחובת החיסונים לשפעת. ממש שכחנו את זה, אבל סמוך ונראה לפרוץ הקורונה התנהל ויכוח בממדים מופחתים בנוגע למידת ההיסטריה הציבורית משפעת. חודשיים אחרי והשפעת נעשתה אמת המידה המקלה. האם זהו צירוף מקרים? זאת אי אפשר לדעת בוודאות. גם אם הפחד ממגפת הקורונה, או הפחד מהפחד ממגפת הקורונה, היו הגיוניים לחלוטין, הפחד עצמו אינו חייב להיות הגיוני. הוא גם אינו חייב לנבוע דוקא משם. אולי בכלל הוא התבסס על פחד אחר, עמוק יותר.

הפחד מגיע ממקומות בסיסיים מאוד בתודעה שלנו. הוא אינו תוצר של הסק שקול של נתונים, אלא תגובה מהירה לדבר מה המתפרש כאיום – והפרשנות אינה מושתתת בהכרח על ניתוח רציונלי

ואולי אפשרות שלישית היא הנכונה: אולי הפחד היה קמאי, ואנחנו רק חיפשנו אובייקט קרוב דיו להלביש עליו את החששות שלנו. יתכן שזה גם מה שקורה כעת. יתכן שמאחורי הפחד של מפגיני השמאל יש פחדים עמוקים הרבה יותר, וכעת הם מצאו אובייקט להיתלות בו.

כך או אחרת, כאשר אנחנו מנהלים ויכוח לוהט בנוגע לדבר מה המטיל אימה על חיינו, כדאי לקחת בחשבון שהתחושות שלנו עשויות לשבת על מקור אחר. הפחד מגיע ממקומות בסיסיים מאוד בתת־מודע שלנו. הוא אינו תוצר של הסק שקול של נתונים, אלא תגובה מהירה לדבר מה המתפרש כאיום – והפרשנות אינה מושתתת בהכרח על ניתוח רציונלי. זה עשוי להיות נכון לגבי הקורונה. זה בוודאי נכון לגבי המשבר הנוכחי.

 

איך לא מנצחים מגפה

לא צריך זיכרון של פיל כדי לדעת שההיסטריה הנוכחית לא התחילה מהרפורמה. ההפגנות הגדולות נגד הממשלה החלו עוד לפני שהיא הוקמה; היה רק חסר וו לתלות עליו את השלטים. בהתחלה דיברו על הימין הקיצוני, ואחרי כן על החרדים, וכעת על המהפכה המשפטית. כאשר אנשי הציונות הדתית ביקשו לקבל תיקים, הזהירו מחרם אמריקני – אף שאזהרה מעין זו לא נשמעה מהבית הלבן. כאשר החרדים ביקשו לקבל תקצוב שוויוני, היחס לבקשה היה כאל סחיטה לאור יום – שהרי כאשר מדובר בחרדים, המילים שוויון ואי־צדק הן ממש נרדפות.

ככל שרמת ההיסטריה עולה, הסיכוי לקבל החלטות שקולות יורד, וככל שזה קורה כך גם קרוב הסיכון של השווקים להידרדר במדרון. מרגע זה יאבדו שני הצדדים לחלוטין שליטה על הסיטואציה. זהו תרחיש אימים שאסור לאף צד להקל בו ראש, ולמרבה הצער נראה שזה בדיוק מה שהם עושים

הרטוריקה הזו סייעה ללא מעט אנשים במחנה הימין להשתכנע שלא משנה מה יעשו, הם ייתקלו בתגובות היסטריות. מי שחושב שמסקנה כזו מביאה אנשים לחפש פשרות, מגלה בכך הבנה נמוכה בטבע האנושי ובדינמיקה החברתית.

בין אם אתם בעד הרפורמה ובין אם אתם נגדה, ככל הנראה יש יותר סיכוי שהבעת העמדה שלכם תרע את המצב ולא תשפר אותו. הרצון להוביל את הרפורמה בכל מחיר מעלה את עוצמת ההתנגדות ואת האיומים מהצד השני. מנגד, עוצמת ההתנגדות גורמת לצד שניצח בבחירות להרגיש מאוים ונסחט – שני דברים המעלים את רמת ההיסטריה. ככל שרמת ההיסטריה עולה, הסיכוי לקבל החלטות שקולות יורד, וככל שזה קורה, קרוב הסיכון של השווקים להידרדר במדרון. מרגע זה יאבדו שני הצדדים לחלוטין שליטה על הסיטואציה. זהו תרחיש אימים שאסור לאף צד להקל בו ראש, ולמרבה הצער נראה שזה בדיוק מה שהם עושים.

 

הצורך בחשבון נפש

המצב אולי אינו מזהיר, אבל מה שאנו זקוקים לו כעת אינו תוספת של פחד לקדרת התבהלה המתבשלת כאן. לנו יש עניין להסיק מסקנות מאירועים כאלו. בשני המקרים אלו אירועים שוברי שגרה, המערערים את הסדר היציב, וכיהודים מאמינים כדאי להתבונן בהם.

השגרה, הסדרים הקבועים ותחושת הביטחון שהם משרים הם סוג מסך המסתיר לנו במידת מה את הנוכחות של בורא העולם. כאשר אותו סדר חווה זעזוע, הדבר הראשון שאנו צריכים לשמוע הוא קולו של בורא העולם, קול שבימים שבשגרה נבלע ב"קול המונה של רומי", או שמא ב"קול גלגל חמה".

השגרה, הסדרים הקבועים ותחושת הביטחון שהם משרים הם סוג מסך המסתיר לנו במידת מה את הנוכחות של בורא העולם. כאשר אותו סדר חווה זעזוע, הדבר הראשון שאנו צריכים לשמוע הוא קולו של בורא העולם

שבירת השגרה היא משמעותית הרבה יותר מהגורם לה. כשמגפת הקורונה פרצה, ניסו לאמוד את גודל האירוע: חלק טענו שמדובר במגפה של אחת למאה שנה (כאילו מישהו מאתנו מחזיק שעון מגפות מיוחד). אחרים לקחו נתונים כמו שיעור התמותה או מקדם הדבקה כדי להחליט אם הקורונה גרועה מהשפעת הספרדית או טובה ממנה, אם היא נכללת ברשימה אחת עם הדבר והמלריה או לא.

אלו כמו אלו החמיצו נקודה יסודית למדי: במבט של אמונה, אירוע אינו נמדד בסטטיסטיקות, אלא בעוצמת שבירת השגרה הכרוכה בו, ובמידה שהוא מערער את סדרי העולם. בשביל לדבר אתנו, הקב"ה אינו צריך להרוג מיליונים או לחולל רעידות אדמה. הוא יכול להסיט מעט את הווילון, ואז כל הסדר הנוכחי חווה זעזוע.

ללא ספק, הקורונה היתה אירוע שובר שגרה בקנה מידה משמעותי. במקומות מסוימים היא הצליחה לערער סדרים שאפילו מלחמת העולם השניה לא הצליחה. היא אולי לא מוטטה את הסדר העולמי, אבל היא הוכיחה שהוא איתן קצת פחות ממה שחשבנו. בעיניים של יהודי מאמין, אפשר לראות בכך תזכורת.

גם אם לאחר מכן נראה שהכל חזר לתקנו, הפנייה נותרה תלויה. החובה שלנו לחשוב ולנסות להקשיב לה נותרה בעינה. ואולי היום, ממרחק בטוח, נדרש מאתנו לחזור ולהתבונן מה ביכולתנו ללמוד מאותו אירוע. כל שכן כשאנו מוצאים את עצמנו שוב באי־סדר: הסדר החברתי, הכלכלי, הבטחוני מתערערים. הקרקע שעליה אנו עומדים זעה באי־נוחות.

אפילו אם אז הסקנו מסקנות טובות ומועילות, הצורך בחשבון הנפש אינו פוסק לעולם. רבי ישראל מסלנטר אמר, שאדם שבאים עליו ייסורים צריך להיזהר מהסקת מסקנות חד־משמעיות – הוא לבטח יחמיץ דברים אחרים המצריכים תיקון.

 

טיפה של גשמים

ואני חוזר לימיה הראשונים של הקורונה. תלמיד חכם חשוב התייחס במאמרו לשאלות הרבות שהגיעו אליו במהלך המגפה: האם אלו פעמי משיח? אותו תלמיד חכם מתח ביקורת על עצם השאלה. אבל יתכן שיש בה דבר מה יהודי, אפילו אם נוסחה בצורה שגויה או ילדותית.

ליהודים תמיד היתה נטיה לראות את המשיח בכל אירוע משנה סדרים. בעומק הלב אנחנו מבינים שכל אירוע הוא חלק מתכנית עמוקה של בורא העולם, ושההתממשות שלה בהכרח מביאה לערעור הסדר הקיים. באיזה שלב בתכנית אנחנו נמצאים כעת? זאת כמובן איש אינו יכול לדעת.

קשה מאוד לפתור את הבעיות שהציבוריות הישראלית מתמודדת אתן. כמעט כל דבר שנעשה עלול להיות יציקת שמן למדורה. אבל כל אחד מאתנו יכול לחשוב כיצד להכניס את בורא העולם לתמונה

כאשר ניגשים לכך בצורה לא נכונה, סוג החשיבה הזה חוטא הן לאמונה שלנו בביאת המשיח והן לחובת העבודה האישית שלנו. כביכול אנו יושבים טוב על סדרי העולם, ואם משהו חורק, הנה, עוד מעט יימצא לו הפתרון. יסלקו את עושי הצרות, יפתחו תרופה חדשה, ינהיגו עוד תיקון אחד במערכת, ועולם כמנהגו ינהג.

משיח לא בא לשם כך.

הסדר שעליו אנו יושבים אינו מטרה לעצמה. המטרה שלנו אינה לנצח מגפה, או לשמור על הצמיחה הכלכלית, או לתקן את העיוותים שהצטברו במערכת המשפט. המשימה שלנו אינה להביא את המשיח כדי לעשות את התיקונים האחרונים, ה'פינישים', למלאכה כמעט גמורה. משיח יגיע מחוץ לסדר העולם ויעמיד סדר אחר לחלוטין. הוא ישנה את העולם מקצה לקצה.

אם אנו מבינים שהסדר, ולו הטוב ביותר, הוא ארעי מעצם מהותו, לא נחשוב כיצד להחזיר את הדברים לתלם כדי להמשיך לישון. ערעור הסדר הוא תזכורת לכך שיש לנו משימה אחרת. המשימה שלנו היא להיות תלויים בקב"ה, והשפע צריך לשמש לכך אמצעי – ולא למנוע מאתנו להכניס את בורא העולם לתמונה.

קשה מאוד לפתור את הבעיות שהציבוריות הישראלית מתמודדת אתן. כמעט כל דבר שנעשה עלול להיות יציקת שמן למדורה. אבל כל אחד מאתנו יכול לחשוב כיצד להכניס את בורא העולם לתמונה.

הגמרא בסנהדרין (קח, א) אומרת על דור המבול, שהם היו סבורים שאפשר להסתדר ללא השפעה מלמעלה: "אמרו: כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי, ובה אני דן אותם."

הם חשבו שהעובדה שהם יושבים על מערכת יציבה אמורה לספק אותם. הם לא הבינו שטיפה של גשמים אינה אמצעי לרווחה, אלא המטרה עצמה. הצורך להיות תלוי בקב"ה אינו מותנה בצרכים הגשמיים שלנו. גם אם אלו מצויים בשפע, אנו עדיין זקוקים לטיפה של גשמים. אנו רוצים להיות שייכים יותר לאותה הנהגה עליונה.

במקום להתמקד בסידור המערכת בצורה אופטימלית, עלינו לשאול כיצד להכניס את בורא העולם לתמונה

אני מוצא את עצמי מתקשה שלא לחשוב על ההקבלה בין המצב החברתי הנוכחי לבין מזג האוויר. לטיפה של גשמים כמעט לא זכינו, אבל בניגוד לשנות בצורת אחרות, השנה אנו נהנים משמש בלתי רגילה. כמו אותו סלוגן שהופיע באחת הפרסומת שנועדו לעודד תיירות בארץ: !We don't do winter – אנחנו 'לא עושים' חורף.

תוצאות הבחירות נדמו לרבים במחנה שלנו כמו שמש שזרחה. אבל אם לא ניזהר, היא עלולה להסתתר באחת. אף שבידינו מי מעיינות ונהרות, המבט שלנו צריך להיות מופנה למעלה. במקום להתמקד בסידור המערכת בצורה אופטימלית – ואינני מזלזל כמובן במי שעוסק בכך – עלינו לשאול כיצד להכניס את בורא העולם לתמונה. עבודת השם האישית שלנו אינה תלויה בסדר החברתי או בחוקים כלשהם. היא תלויה בבחירה שלנו להביא את הקב"ה לתוך חיינו.

לפני חדשים ספורים חשבנו שזורחת עלינו השמש. אך אולי לא לשמש אנו מחכים, אלא לטיפה של גשמים.

 

Photo by Raychel Sanner on Unsplash