צריך עיון > סדר שני > האם עלינו להפיק לקח רוחני מהמגפה?

האם עלינו להפיק לקח רוחני מהמגפה?

שמואל בן-שלום בן ישיבה

בימים האחרונים נשמעת ביקורת כנגד אלו שמנצלים את המגפה להתעוררות דתית. בחלק מהמקרים הביקורת מוצדקת, אבל לצד זאת, אסור לנו לשכוח כי דרכה של תורה הוא לראות באירוע כמו מגפה מסר מהקב"ה שאמור לעורר אותנו לתשובה.

י"ג ניסן תש"פ

עם הופעתה של מגפת הקורונה בעולם, הופיע גם גל של פרשנויות למחלה. הרב מאיר מזוז הסביר בשיעורו שהקורונה היא עונש על מצעד הגאווה (וגם חזה שלא תתפשט בעולם הערבי הנמנע ממעשים מעין אלו). הרב ברוך רוזנבלום טען שהיא אות מקדים לביאת המשיח, אז תמסור מלכות אדום את הכתר למלך המשיח. הרב שלמה אבינר הקדים וסייג שאיננו יודעים דרכי שמים, אבל העלה השערה שמחלת הקורונה היא עונש על הגאווה המצויה ב"מה שנקרא רלטיביזם מוסרי או פוסטמודרנה או עוד שמות". הרב שלמה זעפרני האשים את הסמארטפונים בגרימת המחלה והצטרף אליו גם האדמו"ר מאלכסנדר (לאחר מכן חלה הרב זעפרני עצמו; הציבור נקרא להתפלל לרפואתו). הרב זלזניק, מרבני הפלג הירושלמי, טען שהסיבה לגזרת צמצום החתונות היא הפאות הארוכות. הרב מזוז שב והציע שסיבת הקורונה היא חילול שבת.

ההצהרה לגבי הסיבות המדויקות של התפרצות המגפה עוררה התנגדות מובנת. רבים התרעמו על העובדה שאנשים רואים את עצמם דובריו של הקב"ה, ועוד מסבירים כי החטאים של האחר הם שהביאו את המגפה. אין בינינו כיום נביא, טענו, וממילא אין לנו דרך לדעת מהו רצונו של ה' במגפת הקורונה.

לצד אותם פרשנים שזיהו את הגורם הספציפי לקורונה, הסתפקו רבנים רבים בקריאה כללית לחיזוק פנימי: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל",[1] ומכאן שעלינו להניח שיש גורם הקשור אלינו, גם אם כרגע לא גילינו מהו. ראש ישיבת פוניבז', הרב גרשון אדלשטיין, אמר בנאום מיוחד ששודר בתקשורת ש"הפורענות באה להזכיר לנו שנוסיף יראת שמים, שנוסיף מעשים טובים […] אם לא מוסיפים אז זה חטא, זו הסיבה לפורענות". אמנם, גם נגד גישת התחזקות מרוככת זו נמתחה ביקורת. הרב ראובן לויכטר טען (במאמר שפורסם בבמה זו) שלווירוס הקורונה לא אכפת משום חטא – מגפה אינה מבחינה בין צדיק לרשע, ולכן אין טעם למצוא לה צידוקים בחטאים שלנו או של אחרים. מגפה היא דבר הנשגב מבינתנו, ועלינו להשלים עם זאת.

אני מסכים במידת מה עם הביקורות נגד דוברי הקב"ה מטעם עצמם, וודאי עם ההתנגדות לאלו שבמקום לעשות חשבון נפש פנימי בעקבות המגפה הופכים אותה לכלי להצדיק את ביקורתם מימים ימימה כלפי אחרים. המגפה אינה עונש לאחר אלא לנו. עלינו לעשות חשבון נפש על החטאים שלנו, ולהבין במה אנחנו היינו לא בסדר, ולא להגיש חשבון על חטאי האחר.

עם זאת, במאמר זה אנסה להראות שהגישה הדתית הנכונה היא להגיב לאירועים קשים כמו מגפה בעשיית חשבון נפש, גם אם הם נשגבים מבינתנו. דרך זו אמורה בתורה, נשנית בנביאים, ונמשכת במסורת של אלפי שנים עד ימינו. נכון אמנם שעלינו להיזהר מלהיות דובריו של הקב"ה או מלהצדיק את עצמנו באמצעות האשמת האחר, אבל אין ספק שלפי הדרך הדתית המסורה לנו מימים ימימה, עלינו לראות במגפת הקורונה כלי להתעוררות רוחנית.

 

מגפה: פעולה ישירה של הקב"ה

בתנ"ך מגפות מתוארות כפעולת המשחית או המלאך המשחית. המלאך המשחית היה מהלך ברחובות באפלת הלילה (תהילים צא, ו), מרחף בין השמים והארץ וחרבו שלופה בידו (דברי הימים א כא, טז), והורג המונים במגעו הבלתי נראה. אנשים התחבאו מפניו בגרנות (שם כ) או בחדרים (בבא קמא ס, ב), ונמנעו מלצאת החוצה. עם זאת, המשחית לא פעל באופן עצמאי; הוא היה תמיד שליחו של ה'. במכת בכורות יש אפילו טשטוש בין המשחית ובין ה' בכבודו ובעצמו כביכול – אותן פעולות מיוחסות לעתים למשחית ולעתים לה'.

אם נתבונן בתיאורי המגפה בתנ"ך, נגלה שכל המגפות המופיעות בו הן תמיד פעולות ישירות של ה' בעולם, בניגוד למלחמות למשל, שהן אירועים ארציים, גם אם סיבתן העמוקה היא שמימית; כך הוא במגפות שהביא ה' על מצרים, וכך במגפות שפקדו את בני דור המדבר, את ישראל בימי דוד ואת צבא סנחריב. התייחסות זו מקבלת ביטוי מפורש בדברי דוד המלך לגד הנביא, כאשר האחרון הטיל עליו לבחור בין דבר, רעב ומלחמה. "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד. נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה. ויתן ה' דבר בישראל."[2] כלומר, מגפה, בניגוד לרעב או למלחמה, היא פעולה ישירה של ה'. משום כך, הדרך לעצור את המגפה כרוכה בפנייה ישירה אל ה'.

 

שתי תפיסות של מגפה

התורה היהודית מבשרת את עלייתה של התפיסה המוסרית ביחס למגפות, במובן של "מוסר ה' בני אל תמאס".[3] המגפה בתנ"ך היא קול שנשלח אלינו מאת ה' על מנת לעורר אותנו. לפי תפיסה זו, המגפה מגיעה בתור עונש על התנהגות קלוקלת של האדם. ה' הוא שופט צדק, ועל כן המגפה היא בהכרח עונש על חטא כלשהו. מכאן שהמגפה קוראת לנו להרהר בהתנהגותנו הדתית והמוסרית, לשוב אל ה', לבקש מלפניו רחמים ולכפר על חטאינו. כך היא תסור מעלינו.

תפיסה זו התחרתה משחר הופעתה עם תפיסה אחרת ביחס למגפות, שאכנה התפיסה המכניסטית. לתפיסה זו, המגפה היא תוצאה של כוח הרס עיוור, משחית הקיים בעולם באופן טבעי, מקרי ושרירותי. יש לו אולי מכניזם מסוים, אבל מכניזם עיוור. ממילא, הדרך להתמודד עם המשחית היא פעולה מכנית שתתערב במנגנון של המשחית ותעצור אותו.[4]

סוגי ההסברים הטבעיים למשחית השתנו במהלך הדורות. אחד הוא הפירוש המאגי. הוא מייחס את הכוח המשחית לאלים, אבל רואה בכך גזרת גורל עיוור שאליו כבולים האלים עצמם, או לחלופין גחמה שרירותית שלהם, שלא ניתן למצוא לה כל הסבר הגיוני. לפי הסתכלות זו, גם הדרך לרצות את האלים היא מכניסטית. הפגאנים נהגו לבצע טקסים מאגיים מדוקדקים ולעתים אכזריים כדי "להפעיל" את מנגנון הפיוס של האלים. ההיסטוריון הכנעני פילון מגְבַל מספר למשל ש"בשעות החירום הנוראות ביותר… זבחו המושלים של עיר את האהוב שבבניהם, בתורת כופר לאלים הנוקמים. וזבחים אלו הובאו בטקס מסתורי […] כאשר בא הדבר והמשחית, הביא קרונוס את בנו יחידו לאוראנוס אביו לעולה."[5] וכמסופר במלכים על מישע מלך מואב.[6] לפי גישה זו, המגפה אינה אמורה להניע אותנו לאיזו פעולה מוסרית או לתיקון פנימי, כיוון שהמגפה אינה קשורה באדם, אלא בפעולה שרירותית של הטבע.

הסבר טבעי אחר הוא המכניזם העיוור של החומר. במשך שנים רבות האמינו אנשים בתיאוריית המיאזמה מיסודו של גלינוס, שהיתה פופולרית עד למאה ה-19. על פי תיאוריה זו, הגורם למגפות הוא התפשטות אוויר מזוהם באזורים מסוימים, או כפי שכונה הדבר בימי הביניים "עיפוש האוויר". הדרך לרפא אותן, אם כן, היא לפזר בשמים מסביב לחולים או להכניס לחדרם אוויר צח. בימינו, החליפה אותה התיאוריה החיידקית מבית מדרשם של לואי פסטר ואחרים, שהסיבה למגפות היא מיליוני יצורים זעירים בלתי נראים. הללו מתפשטים מאדם לאדם ומעבירים מחלות. הדרך להילחם במגפות היא לרקוח שיקויים שנועדו להרוג את אותם יצורים.

עם השנים התפתחה יותר התפיסה המכניסטית, וכיום היא מוכיחה יעילות רבה בריפוי מחלות. אבל יעילות אינה הדבר היחיד שאנו מחפשים בעולם. אנו מחפשים גם פשר רוחני למאורעות הפוקדים אותנו, ובתחום זה השיטה המכניסטית אינה יכולה לספק לנו מאומה.

אין בכוונתי לומר שהאנשים החיים על פי המכניזם אינם מעניקים פשר רוחני למגפות. האדם יכול להרהר על השרירותיות של הקיום, על אפסותו מול איתני הטבע או על גדולת המאבק מולם. אבל נקודת המוצא של כל המחשבות הללו תהיה בהכרח חוסר הפשר שבקיום עצמו, שבמגפה עצמה. לעומת זאת, התפיסה הדתית מבקשת למצוא פשר חיובי בקיום, לראות את כל מאורעות החיים מתרחשים מכוחה של תכלית נשגבה.

 

הקול ללא מילים

התפיסה הדתית השתנתה עם השנים, שכן בתקופת הנביאים חשו בני האדם את האל מתהלך בקרבם ומקיים עמם תקשורת ישירה; הוא דיבר עם הנביאים ואמר להם על אילו חטאים מגיע לעם להיענש. הם היו רואים את המלאך המשחית עומד בין השמים ובין הארץ, כדוד בגורן ארוונה. ממילא, באותה תקופה היה ביכולת התפיסה הדתית למלא חלק מהתפקיד שממלא כיום המכניזם הרפואי – לעצור את המגפה באמצעות השיח המתמיד עם ה'.

אבל המצב הדתי שלנו הוא עבודה ל"אל מסתתר". לא עוד דיאלוג עם ה', כי אם מונולוג המופנה אליו, באין לנו דרך לדעת מהי תגובתו. מצבנו הדתי הוא למעשה הגשמת קללת בני ישראל לאחר חטא העגל: "כי לא אעלה בקרבך."[8]

כתוצאה מכך פיתחו חז"ל שיטה חדשה, המשלבת את שתי התפיסות כאחת: הם עסקו ברפואה טבעית, והביאו בגמרא מאות תרופות למגוון מחלות, בהתאם למדע הבבלי של זמנם. לצד זאת, הם לימדו שמחלות נגרמות כתוצאה מעוונות ואף קישרו בין מחלות ספציפיות לחטאים מתאימים.[9] הסיבה לכך היא ששתי התפיסות הללו מתמקדות במישורים שונים של קיום: התפיסה המכנית מתמקדת במחלה עצמה ובדרך לסלק אותה, והתפיסה הדתית מתמקדת במשמעותה הרוחנית של המחלה ובסיבות המוסריות שלה. היא שואלת מה המחלה אומרת על מצבו הדתי של האדם ומה הדרך לתקן את אותו מצב. ממילא, בעוד שהדרך המוסרית אינה פועלת עוד כתרופה פשוטה למחלות, הרי שכתרופה רוחנית היא יעילה כתמיד.

אבל איך אנחנו יכולים להבין מה רוצה מאיתנו ה' בעולם בו בטלה הנבואה?

ובכן, גם במצב עגום זה אנחנו רואים במאורעות המתגלגלים בעולם יד ה', ולפיכך אנו שומעים תמיד את קול ה' מדבר מתוכם, שכן אם כל אירוע הוא פעולה א-לוהית, כלומר מונע מתוך כוונה, הרי שיש בו אמירה כלשהי. אלא שבניגוד לתקופת הנביאים, הקול שאנחנו שומעים הוא תמיד חסר מילים; אנחנו מרגישים שמישהו מדבר אלינו, אבל אין לנו מושג מה הוא בא לומר לנו.

מצב זה עצמו הוא כבר גישה דתית למאורעות, בהיותו ממלא את הפונקציה הראשונה של תפיסת התורה; לראות בדברים המתרחשים לנו התגלות הא-לוהות בעולם, גם אם אין לנו יכולת להתקדם מעבר לכך.

אבל אפשר גם ללכת שלב נוסף, ולנסות לתת פרשנות אישית לאותו קול, לראות במגפה הזדמנות לתקן כל חטא שאנו מרגישים שמציק לנפשנו, שאנו חשים שהוא הדבר שאנחנו צריכים לתקן בחיינו האישיים או הציבוריים, בהקשר שמעוררת בנו המגפה (כמובן, בעדיפות לחטאים שלנו ולא לחטאיהם של אחרים). הפרשנות הזו אינה קריאה ישירה של הדיבור הא-לוהי, שאיננו יכולים לפרש, אלא שיח שאנחנו מקיימים אתו, תחושת התעוררות רוחנית שאנו חווים בעקבותיו.

תחושת התעוררות פנימית זו היא הדרך הסובייקטיבית שלנו לתעל את הקול האלוהי הסתום. היא אמנם סובייקטיבית, אבל זוהי הדרך של בני אדם לתקשר עם הקב"ה בימינו, והיא טובה דיה בשביל החיים האנושיים הסובייקטיביים שלנו.

 


[1] יבמות סג, א

[2] שמואל ב כד, יד

[3] משלי ג, יא

[4] נמצא רמז למאבק זה כבר במקרא המבקר את אסא ש"בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים" (דה"י ב טז, יב).

[5] סנכוניאתון על הפיניקים, 1, 44-33

[6] מלכים ב ג, כז

[7] למשל שבת לג, א

[8] שמות לג, ג

[9] למשל שבת לג,א

4 תגובות על “האם עלינו להפיק לקח רוחני מהמגפה?

  • ראשית, תודה. המאמר מקסים.
    בעקבות הקריאה הרהרתי,
    למה אנחנו מחפשים תועלת בקשר שלנו עם אלוהים? הרי כל המציאות הבלתי נראית היא למעשה מטרה בפני עצמה להגיע לתפיסה כזו במרחב רוחני, ואם נחפש בה תועלת אז צעדנו את הצעד הראשון בדרך המרחיקה אותנו מהאפשרות להתחבר. לצד זה, הקשר בינינו הוא רוחני. כשאנחנו מחפשים סיבות מה גרם למגיפה או לכל דבר אחר, אנו מתמקדים בביקורת ובסיבות ולא בקשר.

  • יישר כוח על הכתבה היפה.
    בנימה מעט צינית אולי (ואולי לא?), ניתן לומר, אמור לי מה לדעתך הקורונה באה ללמד אותנו ואומר לך מי אתה..

  • תודה רבה! מאמר מקסים!

  • קיצור שולחן ערוך סימן קכז

    סעיף א
    כשם שמצוה על הצבור להתענות ולהתפלל על כל צרה שלא תבא, כך מצוה על כל יחיד שאם באה עליו חס ושלום איזה צרה כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו או שהוא תועה בדרך או חבוש בבית האסורים על ידי עלילה מצוה עליו שיתענה ויתפלל אל ה' ויבקש רחמים מאתו יתברך שמו שיושיע לו, ודבר זה מדרכי תשובה הוא, שלא יאמר האדם חס ושלום מקרה היא הצרה, שנאמר והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי פירוש כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף עליכם חמת אותו קרי, אבל צריך האדם לדעת כי בחטאיו הביא עליו האלהים את כל הרעה הזאת ויפשפש במעשיו, וישוב אל ה' וירחמהו.

    בעקבות מגיפת הקורונה יש לזכור שרמב”ן והרד”ק אמרו: כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד במַּגֵּפָ֖ה, לא נפלו אלא ע”י שלא תבעו בית המקדש
    http://60ribo.org.il/time-of-david/

    בזמן דריתחא יש עונש מן השמים אפילו על אי-קיום מצות עשה – עיון במַּגֵּפָ֖ה בימי דוד מצד המדרש ומצד ילקוט מעם לועז
    http://60ribo.org.il/demand/

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל