קשה להיות יהודי דתי בעידן שלנו. למרגלות הר סיני כפה עלינו הקדוש ברוך הוא הר כגיגית, ומאז אנו מחויבים לחיות חיי תורה ומצוות, נרצה או לא. עברנו תקופות קשות, ללא ספק – אבל האמת היא שזה מעולם לא היה קשה כמו היום.
למדנו והתרגלנו במשך אלפי שנים לעבוד את ה', לשאול על כל צעד ושעל מה מותר ומה אסור, מה מצוה ומה חובה, לא לעשות כל מה שעולה בדעתנו האנושית, לא למלא אחר כל משאלת לב ולא לספק כל תאווה. למדנו אפילו לאהוב את זה ולהבין שזה טוב. חונכנו במהלך הדורות להעדיף את חיי העולם הבא הנעלמים מעינינו ומדעתנו על פני חיי העולם הזה המפתים והזמינים. עשינו זאת ברמות שונות של הצלחה, כל אחד כפי דרגתו. כך חי עם ישראל במשך עשרות דורות. ככל שגברו ההבנה וההזדהות האישית קטן הקושי. אבל בדורות האחרונים כל העניין נעשה כמעט בלתי אפשרי.
אין הכוונה כמובן לקושי טכני מעשי. מהבחינה הזו דוקא היום קל מאד להיות יהודי דתי. הטכנולוגיה בשרות ההלכה מספקת פתרונות יצירתיים שאבותינו לא העלו על דעתם. שמירת שבת על כל דקדוקיה, הקפדה על כשרות מהודרת וכן הלאה, דורשים פחות מאמץ פיזי מאי פעם, ולכל אתגר מוצע פתרון קל יחסית. לצד זאת אנו זוכים לחופש חסר תקדים: אין כמעט מקום בעולם שאינו מאפשר שמירת מצוות. אך הקושי הגדול הוא בראש – בתפיסת העולם. אנחנו חיים בסתירה פנימית ובמאבק תמידי עם עצמנו. חוויה זו היתה זרה לדורות שלפני תופעת החילון.
הזהות האנושית היום אינה מכילה תודעת אלוקות, וגם המושג יהודי אין פירושו בהכרח אדם מאמין בקב"ה, ובוודאי לא שומר מצוות. תפיסת העולם אינה תיאוצנטרית (האל במרכז) אלא אנתרופוצנטרית (האדם במרכז), וזאת גם אצל רבים מן המאמינים.
כל עוד האנושות באופן כללי נטתה לאמונה בא־ל ובמחויבות למשהו שמעבר לקיום האנושי הפשוט, קבלת עול מצוות יכולה היתה לבוא מתוך שלמות פנימית. נדרשנו כמובן לשלם מחירים, אך הזהות האישית הברורה – אני יהודי וחי חיי תורה ומצוות, במעשה ובמחשבה – היתה תפיסת עולם קוהרנטית שהעניקה לנו עוגן. אני יודע מדוע אני מקריב את הקרבן ולמה אני נמנע מחיי חופש ומתירנות. יש אלוקים ואני עבדו. חיינו לפי צו פשוט שהתיישב על לב כל יהודי: "ברוך הוא א־להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו." בעזרת המוטו הזה אפשר לעבור חיים שלמים, לא בלי תסכולים, לא בלי אנחות, אבל בהחלט בלי יותר מדי תהיות.
המצב הזה השתנה בדורות האחרונים. הזהות האנושית אינה מכילה תודעת אלוקות, וגם המושג יהודי אין פירושו בהכרח אדם מאמין בקב"ה, ובוודאי לא שומר מצוות. תפיסת העולם אינה תיאוצנטרית (האל במרכז) אלא אנתרופוצנטרית (האדם במרכז), וזאת גם אצל רבים מן המאמינים. אמונה בא־ל יכולה להתקיים כרכיב בחיים, באופן שהאדם בוחר להגדיר את עצמו כמאמין, אך זאת מתוך תחושה שהאמונה משרתת אותו. המכנה המשותף הרחב שבין בני האדם הוא אנושיות, ואילו האמונה באלוקים היא סובייקטיבית, נחלת המאמין בלבד, תוספת לזהותו הבסיסית, האנושית, המשותפת לו ולאתאיסט.
השבר הגדול הוא בזהותו של היהודי הדתי, ואף החרדי. רובנו מדקדקים במצוות, ואם כתוב בתורה, ואם הרב כך פסק – אין מנוס ועושים מה שצריך. פה ושם נכשלים ומנסים לשפר ולתקן. אבל כל זה במעשה. מה באשר לתפיסת העולם? האמונה היא ערך חשוב ומרכזי בחיינו, אך היא נתפסת סובייקטיבית. היא אינה אומרת משהו על העולם, אלא עלי בתור בן אדם מאמין. העולם עצמו הוא ניטרלי. כאשר האדם הדתי פוגש מי שטוען שהקב"ה לא ברא את העולם, הוא אינו חש שעומד בפניו אדם המצהיר בצהרי יום קיץ שהשמש איננה. התחושה שלנו היא שאנחנו בוויכוח ערכי ותרבותי, ולא בדיון אונטולוגי, עובדתי.
התרבות מקבלת את אופציית האמונה, אבל בתנאי שהיא נשארת אופציה ולא אמת מוחלטת. הרבה מהחברים לעבודה אינם שומרי מצוות, הדמויות בתקשורת ובמעגל החברתי הרחב הן חילוניות, והדתי נדרש לכבד את העמדה החילונית, לפחות כשם שהוא דורש לכבד את העמדה הדתית שלו.
התרבות מקבלת את אופציית האמונה, אבל בתנאי שהיא נשארת אופציה ולא אמת מוחלטת. הרבה מהחברים לעבודה אינם שומרי מצוות, הדמויות בתקשורת ובמעגל החברתי הרחב הן חילוניות, והדתי נדרש לכבד את העמדה החילונית, לפחות כשם שהוא דורש לכבד את העמדה הדתית שלו. בסופו של דבר, הם הרוב.
האם האדם המאמין מסוגל לחוות אמונה שלמה, כאשר הוא חי כל העת בתודעה סובייקטיבית? האם הוא יכול להגיע לאמת מוחלטת, לאמונה במלוא הבהירות מול מגמת האתאיזם ושלילת המחויבות הדתית? האם גם אנו הפנמנו את התפיסות העכשוויות של "כל אחד והאמת שלו", או עדיין נכונים אנו לעמוד במלוא העוז על האמת, בוודאי בתחומי יסוד של אמונה ומחויבות דתית?
אולי לכך התכוון הנביא מלאכי, כשחזה את הדור שעובדי ה' יתהו, שָׁוְא עֲבֹד אֱ־לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְ־בָאוֹת, וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ־לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ. מה הבעיה להיות חילוני? הם אנשים טובים ומוסריים, הם בונים את המדינה וגם מנהיגים אותה. אז נכון, אני דתי. ככה זה. אבל היכן האבסולוטיות? האמנם זוהי בחירה בין אופציות?
בני החי, בני המת
לאחרונה פורסם מאמר בבמה זו, העוסק בשאלה אם לגיטימי שאם תעדיף ילד מת על פני ילד חילוני. אני מחצי המדינה שלא צפה בראיון של האם החרדית אצל שרקי. אינני יודע מה ההקשר, ואני עוסק רק בעמדה הנ"ל שצוטטה בשמה. לטעמי, הניתוח אינו מסתכם באכזבה של הורה מבחירת ילדו, ולא במישור הפסיכולוגי של נשיאת אחריות או האשמה עצמית. כמו כן, התשובה לאם אינה שתפקידה בחינוך הסתיים עם בחירתו של הילד. השאלה גדולה בהרבה, והיא: כיצד אנחנו מתייחסים אל חילוניות, פריקת עול, כפירה בעיקר? האם מדובר במסלול חיים שניתן להכלה, ולוּ כטעות?
כיצד נגיב מול אם האומרת שהיא מעדיפה ילד מת על פני ילד אנס? האם זו אמירה מקוממת באותה מידה? האם הדיון ייסוב על תחושת האשמה או על סיום התפקיד ההורי, או שמא משפט כואב זה יתקבל ביתר הזדהות? האם יש הבדל בין ילד שבועט בחלק שבין אדם למקום והוא רשע לשמים ובין ילד שמורד במוסכמות חברתיות בסיסיות ונעשה פושע? בהשקפה חילונית כמובן הראשון קביל והשני לא, אבל במבט תורני מהו ההבדל העקרוני בין המישורים? כל חטא מדורג היכן שהוא מדורג, וההבדלים הם על פי הסולם התורני עצמו. ניתן להבדיל בין חטא שניתן לתקנו לחטא שהוא בגדר "מעוות לא יוכל לתקון", אבל במישור האמוני, זה וזה רשע כלפי המקום.
האם יש הבדל בין ילד שבועט בחלק שבין אדם למקום והוא רשע לשמים ובין ילד שמורד במוסכמות חברתיות בסיסיות ונעשה פושע? בהשקפה חילונית כמובן הראשון קביל והשני לא, אבל במבט תורני מהו ההבדל העקרוני בין המישורים?
האם הראשונה שהעדיפה את המוות על חיי חטא היא רבקה אמנו: קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת. אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, לָמָּה לִּי חַיִּים? למען הדיוק, היא לא העדיפה בן מת אלא העדיפה למות בעצמה. למה לה חיים אם כלותיה עובדות אלילים ובנה נוטש את אמונת אבותיו? הדברים לא אמורים רק כלפי הבן המאבד את דרכו: אדם מאמין אמור להעדיף למות מלאבד את אמונתו. הכאב על הבן אינו התנכרות או פטרונות אלא אהבה מיוסרת. בן שאיבד את אמונתו הוא כאב תמידי בלב הוריו. זה לא דומה לשום אכזבה אחרת מבחירות של הילדים, גם בחירות כושלות בעליל. זהו צער על שהבן איבד את עצם קיומו.
סולם הערכים התורני אינו מעמיד את החיים בראש. החיים הם אמצעי חשוב ויסודי לממש את מטרת הקיום – לחיות חיי תורה ומצוות. יהודי שאונסים אותו לעבוד עבודה זרה מחויב למסור את חייו, משום שאין טעם לחיות חיים כאלה. שבת ניתנת להידחות "כדי שישמור שבתות הרבה", ומשום שהתורה חסה על החיים ולא דורשת את מסירתם עבור מצוה, אבל אמונה אינה ניתנת להידחות והחיים נעשים חסרי ערך.
האם הזו אומרת דבר פשוט מאד, הן אם התכוונה לכך במודע והן אם הדבר טבוע בנשמתה מכח מסורת הדורות: אם ילדי הפנה עורף ביודעין לאמונת אבותיו, הרי הוא בעצם מת מוות מוחי, הוא אינו חי כלל. זוהי אשליה. יהודי אינו מוליד יצורים ביולוגיים אלא בנים לעם ישראל – בנים לה'. נכון שהבחירה החופשית נתונה לכל אדם, ואין הקדוש ברוך הוא מתערב בכך משום שזו מהותה של הבחירה החופשית. אך מי שבחר לרוקן את חייו מתוכן, הרי הוא זהה למי שבחר ליטול את חייו.
יהודים בכל הדורות היו יושבים שבעה על בן שהשתמד, והחברה היהודית היתה מזדהה עם כאבם כמו עם כאבם של הורים שכולים.
יהודים בכל הדורות היו יושבים שבעה על בן שהשתמד, והחברה היהודית היתה מזדהה עם כאבם כמו עם כאבם של הורים שכולים. מקור העניין במעשהו של רבנו גרשם מאור הגולה שהתאבל על בנו שהשתמד, וקיים דיון אם התאבל כשהשתמד או כשמת לבסוף, ומה פשר האבלות – ראו בית יוסף יורה דעה סימן שמה, ובמקורות שהובאו שם. הוויכוח בין שתי הפרשנויות ההלכתיות הללו מתייחס לשאלת סיכוייו לשוב: יש אומרים שהאבלות מגיעה רק לאחר שמת ואבדה תקוותו לנצח. בכל אופן, מוסכם כי חיי שמד כשלעצמם אינם חיים. טוב מהם המוות.
שלילת החילוניות
מה נגיב לדברי אם המעדיפה בן מת על בן פגוע מוח המוגדר צמח? האם יש כאן אטימות או פטרונות? בעיני יש כאן בסך הכל אמירה פשוטה: מוות ניתן להכיל, אבל חיים שאינם חיים הם קשים יותר. ובכן, לוז החיים היהודיים אינו הפעילות האנושית הבסיסית, אלא החיים בתוך ברית עם הקב"ה והאמונה בו. אלמלא כן אין טעם לכלום: חיים מחוץ לברית אף הם מנותקים מהחיים. העדפת חיי כפירה על העדרם היא מתן ערך חיובי לחיים הביולוגיים עצמם ללא קשר לתוכן כלשהו, כולל חיים של בגידה מלאה בקב"ה. זו אינה תפיסה יהודית.
האמירה של האם אינה אלא תחושה יהודית בריאה שליוותה אותנו אלפי שנים. היא משקפת חשיבה אמונית פשוטה של עיקר וטפל, של עולם הבא מול עולם הזה – לא בתור אמירה בלבד אלא כתפיסת עולם שעל פיה נמדד הקיום כולו. חשיבה פשוטה ובהירה זו התיישבה על הלב, כל עוד הדיכוטומיה היתה ברורה: יהדות היא חיי מצוות, ושמד הוא נטישת הזהות היהודית הבסיסית. גם היום יש להניח שאדם דתי באשר הוא וגם חלק גדול מהציבור המסורתי לא יגיב בשוויון נפש לילד שמתבולל, נושא גויה ועוזב לחלוטין את היהדות. אני מניח שבמקרה כזה אמירה כאובה שהמוות עדיף לא תתקבל בתרעומת כזו.
מדוע התבוללות (או התנצרות, שהיתה שכיחה בעבר הלא־רחוק) היא מעבר לגבול, וחילוניות כפרנית בתוך הגבול? אפשר להציע שכאן התשובה עדיין קרובה ואפשרית, בחינת "אף על פי שחטא, ישראל הוא", ואילו במקרה של התבוללות מלאה היא כבר אינה ריאלית. אבל לדעתי יש בכך ממד עמוק יותר, והוא שאנחנו מכילים ומנרמלים חיים חופשיים ממצוות ומאמונה, ומוכנים להכיר בהם כאלטרנטיבה, למרות שאנו כמובן לא נבחר בה. ומכאן התרעומת: מה כבר קרה? אז הבן שלך בחר לחיות כמו החילוני מהעבודה, זה שהשתתפת בארוע שלו השבוע. אז למה להתעקש שהוא יהיה בדיוק כמוך?
נראה שאנו עצמנו גוזרים את המדרג לחטאים שונים על פי סולם ערכים חילוני. זוהי מחשבה מזעזעת, אבל קשה להימלט ממסקנה זו.
יתרה מזו, בהקשר של נרמול חטאים, נדמה שיש מדרג מובהק אילו חטאים אנו מוכנים לנרמל ואילו לא. הטרוניה כלפי הורים שאינם יכולים לשאת חילול שבת של בנם גדולה שבעתיים מן הטרוניה כלפי הורים שלא ישלימו עם גילוי עריות בהסכמה למשל – משום שאת זה גם החברה החילונית מוקיעה (נכון להיום). כלומר, נראה שאנו עצמנו גוזרים את המדרג לחטאים שונים על פי סולם ערכים חילוני. זוהי מחשבה מזעזעת, אבל קשה להימלט ממנה.
אכן, היחס ליהודים הרחוקים מתורה ומצוות אמור להיות ידידותי ומכבד; יש בינינו אף אחווה, שכן הם בניו של מקום, חלק מעם ישראל. יחס זה מלווה ברצון עמוק שאף הם יזכו לאור האמונה בקרוב, גם אם איננו רואים מתפקידנו בכל רגע נתון להטיף לחזרה בתשובה. אך אסור שהיחס הידידותי והמכבד יטשטש את העובדה המהותית, שהחילוניות היא עיוות קשה וטעות מרה, וכי אין חלופה לאמונה. המחויבות לקדוש ברוך הוא אינה סובייקטיבית; היא אמת אובייקטיבית שמחייבת גם את מי שלא מודע לה או שמנסה להתכחש אליה.
הכאב הגדול הוא על מי שגדל והתחנך על ברכי האמונה ובחר לנטוש אותה. אין מדובר במי שחוטא לתאבון, במי שהתעייף משמירת המצוות המעשית. מדובר על מי שכופר בעיקר, שמבחינתו אין בורא ומנהיג לעולם. אדם שהפנה עורף לאלוקיו, קשה לסמוך על ערכיו האחרים. הוא למעשה ניתק ביודעין קשר עם מקור חייו, עם קומת הבסיס של מותר האדם מן הבהמה. זו איננה בחירה בדרך חיים אחרת, זו בחירה בקפיצה אל התהום. ניתן לכעוס, ניתן לרחם, ניתן ללמד זכות, ולא יעיל ולא נכון לשפוט, אבל כעובדה – זה מה שהוא עשה.
אמונה במובן הדתי היא אמת חדה ובלתי ניתנת לערעור, ואינה מוצבת כחלופה מול אחרת. יתכן שזהו האתגר הגדול ביותר שאנו עומדים מולו היום: לא די לשמור מצוות, חובתנו לחיות אמונת אמת.
לא קשה לשמור מצוות באופן מעשי היום. כן קשה לחיות בעומק התודעה בתפיסה יהודית אמונית, מתוך ביטחון בצדקת הדרך. על גבי בסיס מוסכם של מחויבות לקב"ה והבנה של מטרת החיים, ניתן בהחלט להמשיך לדון ולהתווכח על הפרטים. אבל זאת כל עוד הבסיס קיים. חיים ללא בסיס אמוני מוצדקים רק בחשיבה חילונית, וכאמור איננו חסינים מפניה – אפשר בהחלט להיות דתי במעשה וחילוני בתפיסת עולם. אמונה במובן הדתי היא אמת חדה ובלתי ניתנת לערעור, ואינה מוצבת כחלופה מול אחרת. יתכן שזהו האתגר הגדול ביותר שאנו עומדים מולו היום: לא די לשמור מצוות, חובתנו לחיות אמונת אמת. לא די להיות דתיים במעשה, צריך להיות דתיים בראש. יש להיאבק בנפשנו פנימה נגד 'נרמול' של אורח חיים חילוני ושל אבדן אמונה, וגם לדבר על כך – לפחות בינינו.
כאמור, אין הכוונה לשפוט ולפסול ולהרחיק מי שלא זכה לחיי אמונה. כפי שכתב החזו"א, עלינו לקרבם בעבותות אהבה. ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, והתפילה היא שיזכה לשוב, וגם בניו יהודים הם ועתידים לשוב לחיק האמונה. הדבר נכון על מחלל שבת, וגם על בת מתבוללת שילדיה יהודים הם. הדברים תקפים גם על גנב ואנס. שערי תשובה לא ננעלו בפני חוטא למקום ואף לא בפני חוטא לחברו. משום כך תמיד עדיף הילד החי על פני המת. כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן.
אך ברמה העקרונית נדרשים אנו קודם כל להעצים בתוכנו את האמת שזכינו לגדול עליה, בלי להתבלבל מהעולם החילוני האופף אותנו. לקבל עול מלכות שמים בראש פנימה, ומשם לפעולות ואורחות חיים.
אקדים ואומר שלא קראתי את כל המאמר ,אבל הרושם שלי היה שכותב המאמר השאיר את השאלה פתוחה.ואני מבקש לטעון אומנם מדובר בניסיון קשה כפי שרבקה אימנו ביטאה אותו והובא במאמרו,אך אני הייתי שואל את אותה אם חרדית לו היית יודעת ברוח הקדש שלך או מפי איזה "צדיק דורינו" לפני נשואייך שיהיו לך ילדים או ילד שיצא לתרבות רעה ,האם היית מחליטה בכל זאת להתחתן או מעדיפה להישאר ברווקותיך עד סוף ימיך כבת יפתח הגלעדי? ובכן סיטואציה או ברירה כזאת כבר היתה וידועה במקורותינו. כאשר חזקיהו המלך חלה וישעיהו הנביא בא לבקרו והודיע לו כי מצבו אנוש וכבר נגזרה עליו גזירה וחזקיהו הנביא אמר לו מקובלני מבית אבי שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו לא יתייאש אדם מן הרחמים וכאשר ישעיהו מסביר לו מפני מה באו עליו היסורים הוא שואל אותו מדוע לא עסקת בפו"ר כלומר מדוע לא נשאת אשה, וחזקיהו המלך עונה לו מפני שהוא צפה ברוה"ק שעתידים לצאת ממנו בנים רשעים ,עונה לו ישעיהו הנביא בהדי כבשי דרחמנא למה לך..אז מה יותר כואב ומייסר שאתה יודע מראש שאתה מביא ילד לעולם ומגדל אותו בביתך במשך שנים בידיעה שהוא יצא לתרבות רעה או כאבה של אותה אם חרדית, בין כך ובין כך, בהדי כבשי דרחמנא למה לך..וכי את יודעת מה יצא מאותו ילד שלך שהפך להיות חילוני? ואם לא ממנו שמא מצאצאיו כמו שמואל הנביא שיצא מצאצאיו של קורח.השכל והבן זאת.
יפה מאד
מאמר יפה, דברים חשובים על סוגיה כאובה
מאמר יפה מאוד.
כתוב בצורה בהירה ונבונה מאוד.
תודה רבה!