התותחים השתתקו כשבוע, ועם כלביא יכול היה להשלים סוף סוף שעות שינה. ראינו נסים גדולים במלחמת תריסר הימים עם איראן. השגחה פרטית מופלאה שהעניקה הצלחות צבאיות ומודיעיניות בלתי נתפסות, מעורבות אמריקאית חסרת תקדים בהשמדת האיום הגרעיני, ומניין נפגעים קטן לאין ערוך מהתחזיות האופטימיות ביותר.
ובכל זאת, בשוך האזעקות, לא שוררת עלינו הזחיחות של מוצאי מלחמת ששת הימים. הלב מתרונן בהודיה על הנס, אבל גם טעם מריר משהו נותר בפה. בדקות האחרונות של המלחמה עוד נרצחו יהודים מפגיעת הטיל בבאר שבע. בשעות הראשונות של הפסקת האש איראן ירתה עלינו טילים – ונשיא ארה"ב מנע מאתנו להגיב כראוי, משתלח בישראל הן בראיון מצולם והן בציוציו ברשתות החברתיות, מורה למטוסים שלנו באדנות להסתובב חזרה מיד. ובצהרי אותו יום: עוד אסון נורא בעזה, ושבעה קדושים התבקשו לגנזי מרומים.
ניצלנו, כן, אבל מה ניתן ללמוד מאופן ההצלה על המסר שאלוקים מבקש להעביר לנו?
ניצלנו, כן, אבל מה ניתן ללמוד מאופן ההצלה על המסר שאלוקים מבקש להעביר לנו?
כיצד זכה חזקיהו לנס הגדול?
בספר ישעיהו, מסופר בהרחבה על נס ההצלה של ממלכת יהודה מפני צבא סנחריב. הצבא האשורי הענק צר על ירושלים, רבשקה מגדף ומתריס, המלך חזקיהו קורע את בגדיו ושולח שליחים אל ישעיהו הנביא. ובפיו של ישעיהו – מילות עידוד, הבטחה אלוקית של הצלה:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ; וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא, בָּהּ יָשׁוּב; וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה' (ישעיהו יט, לב-לג).
ואז מגיע הפסוק שמבהיר בזכות מה יגיע נס ההצלה הזו לעם היושב ביהודה: וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ, לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.
חזקיהו היה מלך כה ראוי, שהנביא מעיד עליו: וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. הוא חידש את עבודת בית המקדש, עקר את עבודת האלילים מיהודה וביטל את עבודת הבמות. על הצלחתו להעיר את העם כולו לתשובה מעידה הגמרא: "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד, ב).
ואחרי כל זה, מסתבר לנו שמול האיום האשורי לא זכויותיו של חזקיהו ולא של דורו עמדו כדי לזכות לנס ההצלה. אלוקים יגן על ירושלים, כך הוא אומר, למען שמו הקדוש, ולמען דוד עבדו.
גם כאשר נראה שהדור מתוקן וישר דרך, אין פירוש הדבר שיש בידו הזכויות להיוושע מסכנה גדולה.
במסכת ברכות נאמר כי חזקיהו לא זכה שנס ההצלה ייקרא על שמו משום שביקש רחמים בזכות מעשיו שלו. במאורע אחר, כאשר חלה ונטה למות, אז אכן התפלל: זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי (ישעיהו לח, ג). חז"ל משווים זאת למשה, שביקש רחמים תמיד רק בשם שלושת האבות, ועל כן זכה שנס ההצלה יקרא על שמו, כנאמר בתהלים: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים קו, כג).
שני לקחים חשובים דומה שיש ללמוד מייחוס נס ההצלה של ירושלים מידי סנחריב אך ורק לקידוש שם שמיים ולזכותו של דוד המלך. ראשית, גם כאשר נראה שהדור מתוקן וישר דרך, אין פירוש הדבר שיש בידו הזכויות להיוושע מסכנה גדולה. עדיין יתכן שזקוקים – כמו בימי חזקיהו – לנסים למען שמו הגדול של השם ובשל זכות אבות. שנית, גם אם אנחנו סבורים שאכן יש בידינו הזכויות הדרושות – שאנחנו יכולים להזכיר כלפי שמיא את דרכינו הישרות, מעשינו הטובים ולימוד התורה שלנו, ולבקש בזכותם נס – זה בפני עצמו תביעה עלינו.
בתום מלחמת שתים עשרה הימים באיראן […] האם יכול אי מי מאתנו להביט סביבו, לראות את הנסים הגדולים, ולא להבין שלצדם שולח לנו הקב"ה שדר – ולא של שביעות רצון?
חזקיהו היה מלך צדיק, ובינו לבין דורנו פעור מרחק רוחני שקשה לתאר. אולם כשאך יצאנו ממלחמת־נס שבה הקב"ה לא אפשר לנו לצאת בשמחה שלמה ועטרת ניצחון חזרה לשגרה שלנו, יש לקוות שגם תפיסותינו הרדודות יותר ורוחניותנו הפחותה יוכלו להכיר במסר האלוקי: התקיים בנו ככל הנראה וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת, לְהוֹשִׁיעָהּ – לְמַעֲנִי, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. לא בזכויותינו הגיע הנס, והעובדה הבלתי ניתנת לספק שאלוקים הציל אותנו מאיום נורא אין פירושה שישרות דרכינו בעיניו.
ביום העצמאות האחרון, עת שריפות ברחבי הארץ כפו את ביטול טקס המשואות וחגיגות העצמאות, התבטאה אושיית תרבות ישראלית: "נראה שאלוקים לא ממש מרוצה מאתנו." אינסטינקט פשוט, עממי, שבכל זאת קולע אל חובת חשבון הנפש שכל יהודי תורני מתחנך לה. בתום מלחמת שתים עשרה הימים באיראן ועמוק לתוך השנה השניה של מלחמת חרבות ברזל, האם יכול אי מי מאתנו להביט סביבו, לראות את הנסים הגדולים, ולא להבין שלצדם שולח לנו הקב"ה שדר – ולא של שביעות רצון?
להכות על לב הזולת
עם פרוץ המתקפה על איראן, בתוך אווירה של אזעקות, הסתגרות והתרעות, רץ בקבוצות המייל החרדיות מקבץ אזהרה סאטירי שנשא את הכותרת "סנקציות על עולם התורה". הטון לא היה חף משמחה לאיד. מישהו לקח את כל מה שמכונה בזירה הציבורית זכויות היתר של החרדים והפך אותו לרשימת עונשים קולקטיבית:
איסור על רשיון נהיגה – הכבישים ריקים, נעים רק רכבי צבא וביטחון.
צו עיכוב יציאה מהארץ – נתב"ג מושבת.
ביטול העדפה מתקנת בשרות הציבורי – השרות הציבורי מושבת.
ביטול סבסוד לימודים אקדמיים – כל מוסדות הלימוד סגורים.
ביטול הנחה במעונות – אין מעונות.
ביטול הנחה בתחבורה ציבורית – אין תחבורה ציבורית.
אין סיוע מביטוח לאומי – ביטוח לאומי מוציא מיליארדים על נפגעים.
שלילת מחיר דירה למשתכן – בניינים שלמים קורסים.
אין הקלות במס רכוש – מס רכוש משלם מיליארדים לנפגעים.
'עיוור מי שלא רואה', חתמה שורת המחץ.
אפשר לטעון שמדובר בשטות או בדיחה פנימית. אבל הטון של הטקסט הזה – הסרקזם, ההתחשבנות, ה'הנה קיבלתם מה שמגיע לכם' – די מדאיג. הבעיה בולטת ומודגשת: מה עם קצת חשבון נפש והכאה על חטא על הלב של עצמנו? האם אין אנחנו אמורים גם כן לשאול על מה ולמה נעשה כזאת לנו? ואולי מדובר בבומרנג של ההתנהלות הפנימית שלנו?
האם אין אנחנו אמורים גם כן לשאול על מה ולמה נעשה כזאת לנו? ואולי מדובר בבומרנג של ההתנהלות הפנימית שלנו?
אפשר למשל לראות את הדברים כך:
בחורים לומדים נהיגה בניגוד לתקנות? – איסור מגבוה על הוצאת רשיון.
מואסים בארץ חמדה ומבלים בחו"ל או מאיימים בעזיבה גורפת? – איסור לצאת את נתב"ג.
מבקשים להשתלב בשרות הציבורי של מה שאתם מכנים 'שלטון הכופרים'? – קבלו ביטול העדפה מתקנת.
הלכתם לאקדמיה אשר כל באיה לא ישובון? – תם סבסוד לימודים אקדמיים.
סגרתם דלתות מוסדות החינוך בפני בני תורה ספרדים? – יישלל תקצוב לישיבות ומוסדות פטור, שהפכו את לימוד התורה לאינטרס אישי ומגזרי.
הוצאתם אישורים פיקטיביים כדי להשיג הנחה במעונות? – סורי, נגמרו החגיגות.
משאירים עגלות תינוק ריקות פתוחות באוטובוס והופכים את הנסיעה של כולנו לסיוט? – חדל הנחות בתחב"צ.
התרגלתם שהקופה הציבורית היא מכרה זהב ולא שאלתם את עצמכם מעולם מאין היא מתמלאת? – תחשבו שוב, ע"ע ביטוח לאומי.
דרשתם חצאי דירות והקרסתם משפחות כדי להבטיח לעצמכם חיים יפים? – תשכחו ממחיר למשתכן.
התרגלתם לראות ברכוש ציבורי זוטו של ים? – יבוא ביטול ההקלות במס רכוש ויזכירכם הלכות גזל ורמיה.
יתרה מזו, האם רק 'בהם' פגעה המלחמה? האם העובדה שמצב המלחמה פגע גם בנו, אם בכבישים שחדלו ארחות ואם באימת חדרינו, לא מעידה שגם עלינו חיוב של חשבון נפש? האם הקריאה האלוקית באה עם כוכביות ורשימת מוטבים?
או כפי שאמר אחד מראשי הישיבות כאשר נשאל מדוע לא מתפללים שם להצלחת המערכה: "ראיתם איפה זה פגע… בנו זה לא פגע"… זוהי תפיסת סגוליות יצירתית במיוחד. נעזוב את משל הסירה והקודח תחתיו, נניח גם לדרישת הערבות לכלל ישראל. מה עם "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל"? (יבמות סג, א). לראות במלחמת קיום אזורית כוללת איזו נקמנות שמימית על שלילת כרטיס הסטודנט ב'אגד' – נו, טוב.
גדלנו על כך שמה שקורה סביבנו הוא לא מקרה אלא קריאה. איפה אנחנו בסיפור הזה? להתחזק בצניעות ושמירת הלשון ולקרוא תהלים המחולק הם דבר גדול בלי ספק, אבל לא במקום חשבון נפש כן ואמיתי. ולהכות על הלב של השני לא נחשב.
גדלנו על כך שמה שקורה סביבנו הוא לא מקרה אלא קריאה. איפה אנחנו בסיפור הזה? להתחזק בצניעות ושמירת הלשון ולקרוא תהלים המחולק הם דבר גדול בלי ספק, אבל לא במקום חשבון נפש כן ואמיתי
נערי תיכון מעמידים דוכני תפילין במסדרונות הגימנסיה וחבריהם עומדים בתור לכרוך על עצמם את רצועות אות הברית. אושיות רשת גוזרות בגדים קצרים במסע צניעות מתוזמר וגורפות עשרות אלפי אימוג'ים רוגשים. משפחות שלמות מקבלות על עצמן שמירת שבת. איפה אנחנו ואיפה סדרי הגודל האלה? רק אצלנו הס פן תעיר.
אולי אנחנו פשוט לא יודעים איך עושים את זה.
בשבועיים האחרונים למדנו הרבה מאד על מצבי דחק. אחד הדברים הבסיסיים הוא ההבחנה בין שתי המערכות העצביות: הסימפתטית והפרא־סימפתטית. הראשונה, האוטונומית, מפעילה את תגובת הילחם או ברח במצבי חרום, ואילו השניה אחראית על רגיעה, שימור וקיום הרמוני. במצב של איום הראשונה נוטלת פיקוד והשניה מדוכאת. בזמני שגרה השניה פעילה והראשונה מורידה פרופיל.
הדבר נכון גם מטפורית. כשאנחנו במלחמת קיום רוחנית, אנחנו מגויסים לשמירה על הקיים בכל תוקף. העמדה שלנו מתגוננת, אפולוגטית ולעומתית. אנו נאבקים על עצמאות ועל תקציבים. אין לנו אפשרות לעצור, לבחון את הקיום מבחוץ, לחשוב פעמיים.
היינו חייבים. לאורך שנים היינו במצב של לשרוד או לחדול. חיינו בתודעת מיעוט. היינו מיעוט. כמו בתודעה הישרדותית, לא יכולנו לבקר את עצמנו. זה היה מסוכן מדי. המנגנון היה התקפה והשלכת אחריות.
באקלים כזה, חשבון נפש מוקצה גם הוא למצבי חרום. מעין גלאי מוקשים. הוא ספציפי מאד, ונועד לשרת צרכים פנימיים נקודתיים. ומכאן שמה שלא פוגע בנו, לא נוגע בנו.
עברנו את שלב ההישרדות. המאזן הדמוגרפי השתנה חדות. להיות כ־15% מתוך הציבור הכללי ולהחזיק ב־18 מנדטים – זה רחוק מאד מגדר מיעוט. אנחנו יכולים כבר לאמץ סגנון של ימי רגיעה. אנחנו אכן מאמצים. רשיון נהיגה והשקעות נדל"ן, תואר אקדמי וחו"ל. אבל המערכת היא עדיין של מצב דחק. הטרמינולוגיה היא עדיין של גזרות אנטיוכוס. שפת הגוף עדיין מתגוננת. אנחנו גדלים מקהילה לציבור ומפתחים תחלואים של חברת שפע – אבל ממשיכים לחשוב במונחים של עיירה ופריץ.
תודעה זו כאמור לעיל מקבילה למצב של הילחם או ברח. כשהאדם תקוע בתגובת לחץ, הוא אינו מסוגל להפעיל את חלקי המוח הגבוהים שמעבדים ביקורת, מוסר, מורכבות. כשזה קורה ברמה הקולקטיבית, כל רעיון חדש נדחה מידית. השיח נשאר בינארי. כל ביקורת מבחוץ נתפסת איום ותרועת מלחמה. את חשבון הנפש מחליפה האמונה הטוטאלית בצדקת הדרך.
הפחד מדמות המראה
הצורך ברפלקציה ובחשבון נפש הוא נשמת אפה של היהדות. אין אפילו צורך להתעכב על כך.
אצל ילדים בני שנתיים, יכולת למודעות עצמית מתבטאת בכך שכאשר הם רואים כתם על דמותם במראה – הם שולחים יד לאפם שלהם כדי להסיר אותו. אם אנחנו ממשיכים לשלוח יד אל דמות המראה, יתכן שלמרבה הצער אנחנו תקועים עדיין בגיל שנתיים.
המחיר הוא אותו מחיר אישיותי, נפשי ומוסרי שמשלם היחיד על חוסר יכולת לביקורת עצמית: ניוון ודריכה במקום, חוסר יכולת להרגיש את האחר והשלכת אחריות. חוסר יכולת אמיתית להתפתח, להסתעף, להיענות לאתגרים המתרחבים. כי כשחברה פוחדת להסתכל במראה היא מתחילה לאבד את פניה.
קשה לשכנע את חניכינו בצדקת הדרך מתוך דיסוננס קוגניטיבי כה חריף. התוצאה היא נשירה, גלויה או סמויה, חוסר נחת ושוליים מתרחבים והולכים.
המחיר הוא גם חינוכי: קשה לשכנע את חניכינו בצדקת הדרך מתוך דיסוננס קוגניטיבי כה חריף. התוצאה היא נשירה, גלויה או סמויה, חוסר נחת ושוליים מתרחבים והולכים. אלה הן, למרבה האירוניה, תגובות בריאות של יחידים, שלא מוכנים לכבות אינטואיציות פשוטות של חמלה ושכל ישר.
מנגד, יתכן שיצליח לנו, ונטמיע בחניכינו היטב את תנועת הנפש של מעיל הגשם. כך נקבל מנשרים אגוצנטריים נוסח חשבון הנפש הנ"ל, שכותביו ממשיכים לשלוח יד אל בבואתם שבמראה כדי לגרד מעל אפה את הכתם.
אין ספק שהחברה החרדית היא חברת מופת. ביראת השמים שלה, באכפתיות שלה לכל יהודי, בחרדה שלה לטהרת הנפש. אבל זה לא מספיק. לא די שנהיה טובים ונפלאים.
אין ספק שהחברה החרדית היא חברת מופת. ביראת השמים שלה, באכפתיות שלה לכל יהודי, בחרדה שלה לטהרת הנפש. אבל זה לא מספיק. לא די שנהיה טובים ונפלאים. כדי להשאר חברת מופת, אור ליהודים, צריך לשמר מנגנוני ביקורת עצמית ולהבטיח שלא נפתח נרקיסיזם קהילתי. שהאינטרס המגזרי לא יטשטש לנו את יכולת ההבחנה בין טוב לרע. ובעיקר, חייבים לשמור על אינטואיציות פשוטות של מוסר, של תחושת ערבות, של ישרות לב ואחריות.
בראש ובראשונה, עלינו להיות מוכנים לשאול את השאלה: מה הקב"ה מסמן לנו? מה הוא מבקש מאתנו? מה ישר ומה עקום? מה יקדם אותנו ומה ישאיר אותנו קצרי קומה? שאלה כנה תזמין תשובה אמיתית, תרתי משמע.
קרדיט תמונה: bigstouck
השאלה היא גדולה יותר. אם הציבור החרדי ישנה "פזה" ויתחיל לדבר על המדינה כמדינה "שלנו", ההשפעה תהיה עצומה, זו בעצם תהיה תחילת הודאה בצדקת הדרך של הדתיים הלאומיים ובכך שטעינו. מישהו באמת חושב ככה?
לא יעלה על הדעת
אם האפיפיור חף מטעות, אם חמינאי חף מטעות, קל וחומר הגדולים שלנו.
כמו בכל מחלוקת אמיתי שהייתה בעם ישראל, שני הצדדים צודקים כי הם דברי אלוקים חיים, והמציאות מורכבת משניהם.
למשל, במחלוקת בין המתנגדים לחסידים, שני הצדדים צדקו – כי גם האדם הפשוט יכול לעבוד את ה' בכל דרכיו, אבל הוא גם נדרש לקיים מצוות קלה כבחמורה, וללמוד תורה.
החברה החרדית "איכפתית לכל יהדי"?!לכן מתפללים 3 פעמים ביום לשלומם של חיילי צהל? לכן בחורי הישיבות באים בהמוניהם לבתי החולים לסעוד ולעודד חיילים פצועים? גם את הדברים האלה ועוד כדוגמתם צריך להוסיף לתמונת הראי.(סליחה על הציניות)
"אלה הן, למרבה האירוניה, תגובות בריאות של יחידים, שלא מוכנים לכבות אינטואיציות פשוטות של חמלה ושכל ישר.'
חזרה, באיחור של 120 שנה, למאמר הדור של הרב קוק.
אני מסכימה עם הרוח הכללית של הקריאה לשינוי – אכן הגיע הזמן לעבור מתפיסה של התגוננות והישרדות לגישה של אחריות, אכפתיות וערבות הדדית. ורצוי שמהלך כזה יצמח מתוך החרדיות עצמה, לא מבחוץ לה, ולא בכפיה.
החרדיות לא צריכה לוותר על עקרונותיה – אבל כן נדרשת ממנה בחינה מחודשת של היחס לכלל המדינה והחברה. אפשר – וצריך – ללמוד לאזן בין שמירה על הזהות החרדית לבין נשיאה באחריות כלפי עם ישראל כולו. לא מדובר בהיטמעות, אלא ביצירת מודל משופר של חרדיות שמחוברת למה שקורה כאן, שאכפת לה מהאחר, שמכירה בפערים אך לא מתנכרת להם.
ראשית, שינוי תודעתי:
• עלינו לפתח אמפתיה לציבורים השונים בעם – להבין את תפיסת עולמם ולנסות להסביר לקהלים חיצוניים את עולמנו החרדי, עם הדגשה על השוני הפנימי בין הקבוצות השונות.
• לשמור על סגנון עדין וזהיר – לא בוטה ולא מתקיף, אך גם לא מתוך עמדת נחיתות והתרפסות.
• ערבות הדדית ומסירות לכלל ולא רק לסקטור שלנו – תוך בידול הכרחי לשמירה פנימית.
לצד זה, יש גם מעשים פשוטים ופרקטיים שאפשר להתחיל איתם:
• להכין עצומה או לשלוח מכתבים לנציגים החרדיים – עם חתימות של אלפים – שקוראים להם לנהל את המאבקים החשובים למען לימוד התורה של בני הישיבות וזכויות הציבור החרדי מתוך מסגור של דאגה לכלל הציבור, גם לאלה שבחזית וגם לאלה שבעורף. למשל, בעניין תקציבים לנושאים פחות בוערים – לזכור שזה לא הזמן להעלות את הנושאים האלה כשהמלחמה בעזה עדיין נמשכת והמילואימניקים נאנקים תחת העול, גם הכלכלי. זה פשוט לא משדר רגישות. בטח לא בשבוע שבו נהרגים חיילים. לבקש מהעסקנים לראות את הדברים במבט רחב יותר, לא רק על מה להיאבק, אלא גם מתי ואיך. ובעיקר לשים לב איך הדברים מצטיירים בעיני הציבור הכללי.
• בזמני חירום וסכנה לכלל – להקים “כוללי חירום” ללימוד בלילה, כמו שעשה חזקיהו המלך בזמן איום מהאויבים. לא כהצהרה פוליטית אלא כתוספת זכויות לעם כולו – ומתוך מחויבות פנימית ואמונה בדרך שלנו.
ובכלל, להניע יוזמות מלמטה ומלמעלה, שישלבו בין שימור עקרונותינו לבין שיתופי הפעולה עם כלל העם.
האתגר הוא לא רק לשנות תודעה כלפי חוץ – אלא קודם כל כלפי פנים. להאמין שחרדיות יכולה להיות לא רק שמורת טבע – אלא חברת מופת.
הרעיון של המאמר יפה ונכון אבל לא ברור מה הקשר למלחמה ולהודעה שהוזכרה לגבי הדברים שקראו במלחמה שהם באו כעונש על הסנקציות על חרדים
המאמר לא טוען שהמלחמה הייתה עונש על הסנקציות – אלא מציע לנצל את נס ההצלה המדהים כדי לעצור לרגע, ולהסתכל פנימה. דווקא מתוך הישועה – לעשות חשבון נפש, ולשאול: האם הנס קרה מפני שאנו מושלמים? ואולי לא. אולי רק כדי לקדש שם שמיים?
בחברה החרדית, הצורך המתמיד בהתגוננות ובזהירות מהשפעות חיצוניות משתק לפעמים את היכולת לביקורת עצמית, והופך כל הערה לאיום. דוגמה לכך היא רשימת ה"סנקציות על עולם התורה" – שבמקום לעורר שאלה פנימית, ממהרת להאשים את "האחר".
המאמר מציע להימנע מהשפה של "הם רודפים אותנו" ולהפנות את המבט מהחוץ אל הפנים. לא כדי לוותר על הזהות החרדית – אלא כדי לשפר אותה. לא להיאחז בנרטיב של רדיפה – אלא להעז לשאול: מה הקב"ה מסמן לנו?
המאמר בא לעורר אותנו לקחת אחריות כלפי כלל העם ולא רק כלפי עצמנו.
כך גם האמינו חברי וחברות חברה הקיבוצית עד אולי סוף שנות ה 80 – לא החזיק מים!
יש כאן גם אלגוריתם תאולוגי מעניין:
1) הסיעתא דשמייא = סיוע חיל-השמיים האמריקאי לתקיפת הכורים
2) העצירת ה"אדנותית" שמנעה הפצצת מטרות אסטרטגיות כמו השעון המורה בכיכר בטהרן שעל כן ממשיך לתקתק לקראת סופנו !!! = מסר אלוקי
וזה תמיד אותו דבר: 1) אם זה עובד= נס 2) אם לא = מסר אלוקי, חבלי משיח, קריאה להתעוררות רוחנית