בתקופה מורכבת זו ניצבות בפנינו שאלות מהותיות המעצבות את זהותנו החברתית ומציפות דילמות מגזריות כבדות משקל. המתח המתמשך שבין החרדיות על גווניה השונים לבין לאומיות עמוקה, סולידריות חברתית ונשיאה משותפת בעול הלאומי ממשיך להדהד בשיח הציבורי. מתרחבים מעגלי דיון בסוגיות אלה, ומגוון יוזמות צומחות בניסיון לגשר על הפערים העמוקים בחברה הישראלית.
בדברים הבאים אבקש להאיר נתיב השראה דרך אישיות ייחודית המגלמת בדרכה הא־מחנאית גשר בין עולמות – דמותו של הרב מנחם הכהן שליט"א, כפי שמשתקפת בספרו האוטוביוגרפי החדש למען אחיי ורעיי: פרקי חיים (הוצאת מודן, תשפ״ה). מתוך סיפור חייו העשיר, אתמקד בהמשך הדברים במפעלו פורץ הדרך – כתב העת "מחניים" – כמודל מעשי לשילוב הרמוני בין עולמות שלעתים נתפסים מנוגדים זה לזה.
"במחנה" – אבל כפול
כתב העת "מחניים" הוא פרי יוזמה אישית בראשית שנות המדינה. כאשר מונה סג"מ מנחם הכהן על ידי הרב שלמה גורן לקצין הטקסים הדתיים ושיעורי התורה ברבנות הצבאית המתהווה,[1] מצא עצמו עם שעות פנאי לא מנוצלות. בחיפוש אחר דרך למלא את יומו עלה בו רעיון: להכין לחיילים הדתיים דפים שבועיים שירכזו מענייני פרשת השבוע, מדרשים והלכות.
"אספתי מאמרים על הפרשה," מספר הרב הכהן, "הוספתי דברי פרשנות מפרי עטי, צירפתי מדרשים ואמרות חז"ל, ואף פירטתי את זמני הדלקת הנרות ברחבי הארץ." החוברת הראשונה הוצגה לרב גורן וזכתה לשבחו. "איך נקרא לה?" שאל הרב גורן, והציע מיד: "קול ה' בכח!"
אני סבור כי אין להשתמש בכח שלא לצורך. הרי נאמר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ־בָאוֹת
הכהן לא חשש לחלוק על הרב גורן לאורך שירותו, וגם כעת התנגד. "השם אינו מתאים לחוברת כזו," טען. "ובכלל, אני סבור כי אין להשתמש בכח שלא לצורך. הרי נאמר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ־בָאוֹת." הוויכוח התארך, הצעותיו של הכהן לא התקבלו, והשניים נפרדו ללא הכרעה.
בהגיעו הביתה שיתף הכהן את אביו, הסופר הרב מרדכי הכהן, ברעיון החדש ובמחלוקת עם הרב גורן. האב הרהר לרגע והציע: "קראו לדפים 'מחניים'." וכשנשאל מדוע, השיב בחיוך: "כי שבועון צה"ל נקרא 'במחנה'. אתם תהיו 'במחנה' – אבל כפול."
גם וגם
לסיפורו של כתב העת 'מחניים' עוד נשוב, אך כבר כאן – אנקדוטה זו והמשפט הקצר "אתם תהיו 'במחנה' – אבל כפול" – מהדהדים את קו היסוד שמלווה את חייו של הרב הכהן, כפי שהם נפרשים לאורך דפי הספר: חיים בתווך, דו־מחנאות כדרך חיים. הרב מנחם הכהן נע כל ימיו בין מחנות, ובתוך המתח שביניהם: בין דתי לחילוני, בין ימין לשמאל, בין ישן לחדש, בין המסורתי לחלוצי.
שורשיו של הלך רוח זה נטועים כבר בבית שבו גדל. אביו, הרב והסופר מרדכי הכהן, מתואר בפתח הספר כאדם שחי "בשלמות, ללא פסיחה על שתי הסעפים" – בן היישוב הישן, שצעד מדי יום מן העיר העתיקה למכון למדעי היהדות שבהר הצופים, וזכה להסמכה לרבנות הן מרבי יוסף חיים זוננפלד והן מהראי"ה קוק. גם אמו רבקה, ובמיוחד אביה – הרב אברהם צבי שור – נזכרים כדמויות מובהקות מתוך העולם החרדי הירושלמי, שהתאפיינו ברוחב אופקים ובקשר לעולם הכללי.
את דרכו החל בתלמוד תורה "עץ חיים", מן המוסדות השמרניים והוותיקים בירושלים, אך בהמשך עבר ללימודים בבית הספר "אלומה" – מוסד ציוני־דתי פורץ דרך
חיי הרב מנחם עצמו היו המשך טבעי והרחבה של מורשת זו. את דרכו החל בתלמוד תורה "עץ חיים", מן המוסדות השמרניים והוותיקים בירושלים, אך בהמשך עבר ללימודים בבית הספר "אלומה" – מוסד ציוני־דתי פורץ דרך, שייסד באותם ימים הרב ד"ר בנימין מנשה לוין. שם למד אצל הרב לוין עצמו, החוקר הרב י"ז כהנא, ומורהו לספרות – הסופר ר' בנימין.
כשהתבגר, המשיך לשלב בין הקצוות: מחד גיסא – לימוד בישיבות "חיי עולם" ו"חברון", ומאידך גיסא – מעורבות פעילה בסניף בני עקיבא המקומי. כשדרש ממנו ראש ישיבת חברון, הרב חצקל סרנא, להכריע בין שני העולמות – הישיבה או התנועה – לא אבה לוותר על דרכו. "להחלטה זו היתה השפעה מכרעת על כל המשך מהלך חיי," הוא כותב.
ככל שתתקרב תתרחק
קורות חייו של הרב מנחם הכהן חורגים בהרבה ממסגרת סקירתנו. למעוניינים להעמיק, האוטוביוגרפיה שלו פותחת צוהר אל מסע חיים יוצא דופן – מהרבנות הצבאית להסתדרות, מתנועת המושבים החילונית לכנסת ישראל, ומרבנות רומניה להקמת מרכז ספיר. סיפורו נפרש בלשון רהוטה, ממבט מפוכח ולעתים גם אירוני.
עשרים פרקי הספר מלאים אנקדוטות ותיאורים על אישים מכוננים בעולם התורה, הרוח והפוליטיקה הישראלית. הקורא נחשף למגעיו עם דמויות מפתח כמו הרב גורן, ר' חצקל אברמסקי, הרצ"י קוק, הרב נריה, האדמו"ר מגור, ר' לייזר סילבר, הוגו ברגמן, עגנון, אצ"ג, בן־גוריון, אשכול, יצחק בן־אהרן ופנחס ספיר, ורבים אחרים.
אחד הרגעים המתוארים בספר מתרחש על רקע המשבר סביב סוגיית "מיהו יהודי" בשנת 1974. בנסיבות חריגות, כשהרבנות הראשית הציבה מכשול בפני צירוף המפד"ל לממשלת גולדה מאיר, הופעל הרב מנחם הכהן כמתווך, בזכות קשריו הקרובים עם הרב גורן. בפגישה חשאית שהתקיימה בביתו של הרב הכהן הגיע הרב גורן לשיחה טעונה עם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר האוצר פנחס ספיר. כבר בתחילתה התעמתו שר האוצר והרב הראשי.
"אתה הרי נחשב לאוהב ישראל," הטיח ספיר, "אז איפה בדיוק אהבת ישראל שלך? שלושה חודשים אין ממשלה – בגללך!" והוסיף באירוניה: "אבא שלי אמר: אל תתקרב לאנשים גדולים – כי ככל שתתקרב, תראה כמה הם קטנים."
הרב גורן לא נשאר חייב והשיב בחריפות: "אצלנו, כשהיו רואים מישהו חכם, היו אומרים עליו שיש לו ראש של מיניסטר. אבל כשאני רואה את המיניסטרים של היום – אני כבר לא בטוח שזו מחמאה…"
סיפור זה, כמו רבים אחרים בספר, מראה משהו מאחורי הקלעים של זירת עולם הפוליטיקה והרבנות, ומשקף את מבטו של הכהן, שברוח דברי אביו של ספיר, 'מתקרב ורואה'. אך סיפור זה, כמו רבים אחרים בספרו, מראה את עמדתו של הרב הכהן עצמו – העומד בתפר שבין העולמות.
הרב הכהן הוא איש הרבנות הצבאית, שם מילא תפקידים מגוונים ובלתי שגרתיים (הן בשרות הסדיר והן במילואים) ששיאן במלחמת ששת הימים, אז היה מלווה צמוד לרב גורן בקרב על אל־קובה, בשחרור הכותל ומערת המכפלה. הוא שהביא במו ידיו את הרב צבי יהודה קוק ואת הרב הנזיר אל הכותל ביום שחרורו, ואף יזם מניין חשאי על הר הבית ביום כיפור.
אולם חבר הכנסת הכהן היה גם חבר מפא"י, ולימים שימש כמחוקק מטעם המערך ומפלגת העבודה. וגם שם – בזירה הפוליטית, הוא נותר קול עצמאי, שאינו נכנע למשמעת סיעתית או לצווי שעה אידאולוגיים. הוא הרבה לפרסם מאמרים, לשאת דרשות ולהגיב בקול ברור ומובחן להתפתחויות בזירה החברתית והרוחנית, לעולם אינו מוותר על זכותו לחשוב אחרת – גם בתוך מחנהו.
הקו הזה – החיים בתווך – אינו רק תבנית נרטיבית בספרו; הוא שזור לכל אורכו של המסע הביוגרפי. זהו קו של אדם שמסרב להצטמק אל תבנית אחת ונע בין העולמות. במציאות הישראלית המתוחה, השבטית, דמותו של מנחם הכהן צריכה לשמש השראה.
אינני יודע אם הכהן הוא דגם אלטרנטיבי. הוא לא נדרש עקרונית לאותה דו־מחנאות, ואינו מסביר אם זו היתה עבורו פשרה הכרחית, ניסיון להחזיק את החבל בשני קצותיו, או שמא עקרון חיים, דרך מחשבה ותודעה של ממש
השראה, כתבתי. אינני יודע אם הכהן הוא דגם אלטרנטיבי. הוא לא נדרש עקרונית לאותה דו־מחנאות, ואינו מסביר אם זו היתה עבורו פשרה הכרחית, ניסיון להחזיק את החבל בשני קצותיו, או שמא עקרון חיים, דרך מחשבה ותודעה של ממש.
אין זו ביקורת. האוטוביוגרפיה, בתור סוגה ספרותית, אינה מחויבת לדיון שיטתי או לרפלקציה רעיונית – אך אולי מהרב מנחם הכהן הייתי מבקש שכמו ב"מחניים", לא יסתפק ב'מייסעלעך'.
כאן אבקש לשוב ל"מחניים", כתב העת הצבאי־תורני שבו פתחנו – אשר דרכו נחשפתי לראשונה לדמותו ולפועלו של הרב מנחם הכהן, ואולי לראות בו הכוונה משמעותית יותר לאותה להליכה בשביל הזהב של ה"גם וגם".
כש'יחיא' רואה את 'במחנה'
"מחניים" שימש בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית במשך שני עשוריה הראשונים. לאורך השנים הופיע הביטאון בפורמטים מגוונים: חוברות, ילקוטים, "דפי קרב", ירחון, שבועון וקבצים מיוחדים – בהתאם לצרכי הזמן והמסגרת.
על אף היותו ביטאון של גוף ממלכתי־צבאי ורבני, הפתיע "מחניים" לא פעם באופיו התורני, החינוכי והעיוני. עיון בגליונותיו מעורר השתאות: קשה להאמין כי דוקא כתב עת מטעם צה"ל, ובפרט של הרבנות הצבאית, הצליח להניב יצירה כל כך עשירה, רבת־פנים, מקורית ומעוררת מחשבה.
מטבע הדברים, פורסמו בו תכנים שנגעו לחיי היום־יום של החייל הדתי: שאלות הלכתיות מן השטח ותשובות הרב הצבאי הראשי – שחלקן אף היו לאבני יסוד בפסיקה ההלכתית של צה"ל. לצדן הופיעו גם מדורי תשבצים וחידונים נושאי פרסים, קריקטורות מהווי השרות, פינות לפרשת השבוע, רשימות על תפוצות הגולה, סיפורים על גדולי ישראל, אמרות חסידים ועוד.
אולם תרומתו הייחודית של "מחניים" היא בעיקר בפן העיוני והאינטלקטואלי שלו. מעל דפיו פורסמו מאמרים מעמיקים, מחקרים, עיונים ופולמוסים בנושאי יהדות, היסטוריה, חברה והגות. מנעד רחב ומרשים, שכלל שיתופי פעולה עם רבנים, אנשי רוח, חוקרים, סופרים ודמויות ציבוריות מכל גוני הקשת האידאולוגית.
החל מגיליון כ' יזמה מערכת "מחניים" סדרת משאלים שעסקו בסוגיות ליבה הנוגעות לזהות החייל הדתי ולזהות היהודית בכלל. המשאלים נגעו בנושאים רגישים ואף שנויים במחלוקת, ולעתים עוררו הדים תקשורתיים נרחבים.
המשאל הראשון, "כיסוי ראש – למה?", כלל תגובות ממגוון אישים בולטים: סא"ל הרב מרדכי פירון (אז קצין הווי דת), הרב עובדיה הדאיה, ד"ר ברוך קורצווייל (שלא ראה בכיסוי הראש עניין מהותי בתקופתנו), ד"ר אהרן בארט, ושני חיילים – אחד מהם, ששירת בנח"ל, ענה לשם זבולון המר.
בהמשך פורסמו משאלים וקבצים מיוחדים שעסקו בשאלות מהותיות כגון סובלנות מול כפייה דתית, ריקודים מעורבים, מעמד האשה בישראל, הטלוויזיה כסכנה או אתגר, תרגום תפילות, ביקורת המקרא, תוקף התורה שבעל־פה, עבודה ומלאכה ועוד.
מבין שלל הסימפוזיונים שפורסמו בכתב העת "מחניים", בולט אחד מהם במיוחד – הן בשל תוכנו, והן בשל רשימת המשתתפים יוצאת הדופן. הסימפוזיון נשא את הכותרת "כיצד נביא לשיבה ליהדות?", ועם המשתתפים נמנו הרבנים הראשיים לישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ויצחק ניסים, ראש ישיבת מיר הרב אליעזר יהודה פינקל, האדמו"ר מסדיגורה – ומי שעורר את מרב תשומת הלב: הגרי"ז סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", שנודע בהתנגדותו החריפה והעקרונית לציונות.
השתתפותו ודבריו של הגרי"ז בכתב העת של הרבנות הצבאית עוררו סערה. בעקבות הדברים התפרסמה בעיתון "דגלנו" תגובה נזעמת מאת חבר הכנסת לורנץ, כי הציטוטים שיוחסו לרב סולובייצ'יק סולפו
השתתפותו ודבריו של הגרי"ז בכתב העת של הרבנות הצבאית עוררו סערה. בעקבות הדברים התפרסמה בעיתון "דגלנו" תגובה נזעמת מאת חבר הכנסת לורנץ, כי הציטוטים שיוחסו לרב סולובייצ'יק סולפו ואינם אותנטיים. שלמה פלץ, שראיין את הרב לגיליון, מיהר לביתו לבירור. הרב הדגיש את התנגדותו להקמת המדינה, אך אישר את הדברים.[2]
אפשר להפליג עוד רבות בעושר הרוחני, התרבותי והאינטלקטואלי של "מחניים" – כתב עת דתי צבאי שלא חשש להציג מנעד רחב של דעות, קולות ואף ניגודים אידאולוגיים.[3] לצד אנשי הרבנות הצבאית ורבנים ציוניים הופיעו גם קולות חרדיים נוקבים, דוגמת ר' עמרם בלוי (מראשי נטורי קרתא) והרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז'. לצדם כתבו גם מחשובי ההוגים והאינטלקטואלים של התקופה: פרופ’ יוסף קלוזנר, פרופ’ הוגו ברגמן, דב סדן, ישראל אלדד, נתן רוטנשטרייך, ש"י עגנון ואורי צבי גרינברג – בעמודיו פורסמו עשרות שירים ומאמרים פרי עטו.
בעת שעסקתי בתולדות חיל הרבנות הצבאית, זכיתי להיפגש עם הרב מנחם הכהן – אדם מרשים, שממרום שנותיו נותר מלא חיוניות, חד מחשבה, רהוט וסקרן. תכננו לערוך עמו ראיון לפודקאסט שיתמקד בעשייתו ברבנות הצבאית ובמערכת "מחניים". במהלך השיחות שיתף בשורה של סיפורים מרתקים,[4] ביניהם מחלוקת סוערת ויצרית שהתנהלה בינו לבין הרב שלמה גורן על אופיו של כתב העת ודמותו הרצויה.
הרב גורן סבר שיש להנגיש את התכנים לחייל הפשוט: "הירחון שאתה מבקש להוציא יתאים לפרופסורים, לא ל'יחיאים' – הם צריכים מייסעלעך, חידונים וכתבות פשוטות." הרב מנחם הכהן עמד על כך שיישמר אופיו העיוני והעמוק של "מחניים", והשניים פנו להכרעתו של האלוף צבי ("צ'רה") צור, אז ראש אכ"א והממונה על הרבנות הצבאית. האלוף צור דוקא צידד בעמדתו של הכהן: "כשרואים את 'במחנה' הגדול והמהודר לעומת 'מחניים' הצנוע – נולדת תחושת נחיתות. רק בחגים, כשהגיליון מורחב וצבעוני – החייל מרגיש שייכות, גאווה."
שעוסקין בתורה בשער אחד
"אין ספק, שאם יבואו אי פעם לתאר את הישיבה בימינו," כתב העורך הרב מנחם הכהן בהקדמתו לגיליון מחניים סיון תשכ"ג שהוקדש לישיבות בתולדות ישראל, "אי אפשר יהיה להתעלם מרשת לימוד התורה בצה"ל. ויהיה בית מדרשו של צבא ישראל פנינה בכתר לימוד התורה בימינו."
בהקשר זה, נראה כי כתב העת "מחניים" – ביטאון רבני וצבאי העוסק בסוגיות עיוניות מורכבות ופתוח להכיל מגוון דעות – מציע מודל לגישור בין עולמות. יש בו מפתח לחיבור בין מחנות שונים: לימוד תורה מעמיק ורציני. לימוד זה מתמודד עם מיטב הסוגיות, תוך התייחסות מגוונת לדעות ולשיטות. הוא אינו נרתע מן המורכבות שבהן.
כאשר מתעמקים בשאלות הגדולות והרגישות, עשוי לקרות מה שתיארו חכמינו: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה לזה."
אכן כן, כאשר מתעמקים בשאלות הגדולות והרגישות, עשוי לקרות מה שתיארו חכמינו: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה לזה."[5] אך אין בכך סיבה לדאגה, שכן בהכלה אמיתית ובכבוד הדדי עמוק מתקיים ההמשך: "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה."
מבין היוזמות העוסקות בשאלות המורכבות שהזכרתי בפתח הדברים, בולטת יוזמת "הנתיב השלישי". אמנם אינני שותף פעיל בתנועה, אך להתרשמותי היא מציעה מודל שונה מהמקובל לגישור בין־מגזרי. היא לא מסתפקת במעגלי שיח להיכרות בין־אישית ולקירוב לבבות, אלא חותרת למשהו עמוק יותר: לימוד תורני מעמיק שיש בו הכלה אמיתית. גישה זו מזכירה את דרכו של כתב העת "מחניים", ויש בה פוטנציאל גבוה לחיבור בין עולמות שנתפסים מנוגדים. כאשר לומדים יחד סוגיה תורנית או הלכתית מורכבת תוך הקשבה אמיתית לנקודות המבט המגוונות – יוצרים בסיס לדיאלוג עמוק ומשמעותי.
לימוד מסוג זה מאפשר מפגש אותנטי בין דעות שונות, תוך שמירה על כבוד הדדי, פתיחות אינטלקטואלית וסקרנות כנה. הוא מאפשר למשתתפים לחוות את עושר המקורות והמסורות, את העומק הפרשני ואת המורכבות ההלכתית בלי לוותר על עמדתם, אך גם בלי להתבצר בה. הוא יוצר הבנה הדדית אמיתית, ומעודד גיבוש עמדות משותפות בסוגיות מורכבות.
כי ה' א־להיך בקרב מחניך להצילך
נשוב אל הצעתו של הרב מרדכי הכהן ז"ל לקרוא לכתב העת בשם "מחניים", כשם המבטא "מחנה" כפול. יתכן שבבחירה זו הושפע, במודע או שלא, מהסופר וההוגה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהטביע חותם עמוק על דורו ועל תקופתו של הרב הכהן. אצל ברדיצ'בסקי, כפי שהראה חוקרו פרופ' אבנר הולצמן,[6] שימש המונח "מחניים" סמל לדור הצעיר שהתחבט כמוהו בין "יפיפותו של יפת" ל"אוהלי שם" – בין יופיה של התרבות האוניברסלית למסורת היהודית. ביצירתו, במאמריו ובלבטיו האישיים עולה אצל ברדיצ'בסקי מוטיב הכפילות: לִבִּי הָיָה לִמְחֲנָיִם. גם הוא בזמנו בחר לקרוא לכתב עת שערך בשם "מחניים", שם המשקף חיים בתווך, בין זהויות מתנגשות ומשלימות.
ואולם, באחד מגליונות "מחניים" של הרבנות הצבאית ניתן לשם פרשנות ייחודית, המותאמת להיותו של כתב העת בטאונה של הרבנות הצבאית:
אף את השם "מחניים" לבטאונה של הרבנות הצבאית קבע רבי מרדכי הכהן זצ"ל, לאמור: מחנה מול מחנה. מחנה הא־להים מזה ומחנה צבאות ישראל מזה
"אף את השם 'מחניים' לבטאונה של הרבנות הצבאית קבע רבי מרדכי הכהן זצ"ל, לאמור: מחנה מול מחנה. מחנה הא־להים מזה ומחנה צבאות ישראל מזה. ובהיפגשם יחד – והיו השניים לאחד – מחניים. כי ה' א־להיך בקרב מחניך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחניך קדוש."[7]
הצורך במחנה כפול, המשלב זהויות שונות, נותר רלוונטי בימינו – ואולי אף ביתר שאת. אנו נדרשים לכונן שותפות אמיתית בין מחנות, לגשר על פני זהויות חופפות אך נבדלות, שונות במהותן אך משלימות.
אולם בטרם נתעלה אל פסגת הצורך הזה בפירמידת הצרכים הלאומית שלנו, אנו זקוקים תחילה ל"מחניים" במובנו הצבאי. אנו שרויים עדיין בעיצומה של מלחמה קשה, כואבת ומייסרת. אחינו כלואים במעמקי התופת העזתית, ומיטב בנינו נדרשים למסור את נפשם להגנה על עמנו וארצנו. נישא תפילה לה' א־להינו שיקדש את מחננו, ישוב וישכון בקרבנו, יציל את שבויינו, יחזק את לוחמינו ויתן את אויבינו בידינו, במהרה בימינו.
[1] סיפור היכרותו של הרב גורן עם הרב הכהן ראוי לאזכור. המפגש התרחש כאשר הרב הכהן, אז חייל צעיר בנח"ל, נעקץ במהלך אימון ופונה למרפאה הצבאית בבית ליד. בהגיע שעת הארוחה, ביקש לבדוק תחילה המטבח וגילה לתדהמתו ערבוב מוחלט בין כלי בשר וחלב. לנוכח המצב נמנע מלאכול והסתפק בשתיית תה בלבד.
חרף מצבו הרפואי החליט לפנות ישירות לרב הצבאי הראשי תוך עקיפת המסלול הפיקודי המקובל. באמצעות אחיו שמואל ששירת ברבנות הצבאית השיג את מספר הטלפון האישי של הרב גורן והתקשר לביתו. משזוהה כחייל ואחיו של שמואל, נתקל בתגובה נזעמת מהרב גורן. הוא האשימו בהוצאת דיבה על צה"ל ואף איים עליו בשלושים וחמישה ימי מחבוש. השיחה הסתיימה בטריקת טלפון.
החייל הצעיר נותר המום, אך להפתעתו, כעבור זמן קצר נשמעה תכונה רבה במטבח – הרב גורן הופיע בעצמו בבסיס בליווי שלושה מאנשי הרבנות הצבאית ודרש להכשיר את המטבח לאלתר. תוך שעות ספורות, ולאחר עבודה מאומצת, הוכשר המטבח בהתאם לדרישות ההלכה. בתום התהליך ניגש הרב גורן למיטת החייל, אחז בידו והובילו לראות במו עיניו את המטבח המחודש, ודרש ממנו לאשר כי המקום אכן הוכשר כהלכה.
לא חלף שבוע, והחייל המחלים קיבל הצבה חדשה – בלשכת הרבנות הצבאית הראשית. התברר כי הרב גורן נהג לעקוב מקרוב אחר חיילים שומרי מצוות ולעתים קרובות דרש את העברתם לשרות ברבנות. סמכותו ויחסיו עם הדרג המדיני אפשרו את מימוש דרישותיו אלה.
אני מביא סיפור זה כדי להדגיש תופעה ידועה הניכרת בכל מקור העוסק בתולדות צה"ל והמדינה, לרבות ספרו של הרב מנחם הכהן עצמו. כוונתי לשינוי הדמוגרפי העמוק שהתחולל בצה"ל, ובמיוחד ביחידות השדה, מהגמוניה חילונית מובהקת לנוכחות דתית ומסורתית משמעותית. אין שמץ של דמיון בין המציאות של אז: לוחם דתי אחד בכל חיל הים או בצנחנים (!), לבין השורות של צה"ל בימינו.
חשוב לי להדגיש הבחנה זו במסגרת הדיונים הציבוריים על גיוס לצבא וחשש מחילון (שכעת, עם שחרורי מהצבא, אני יכול להשתתף בהם…) אני רואה בשאלת ההשפעה הרוחנית של השרות הצבאי סוגיה כבדת משקל. אולם מי שמתייחס לגיוס לצה"ל באותו אופן התייחסות של ראשית קום המדינה, מבלי להכיר בשינויים המשמעותיים שחלו (ובשינויים נוספים, חלקם דוקא לחומרא) – אינו בר־שיח בעניין זה. מי שמגבש עמדה מושכלת תוך מודעות לשינויים אלו יהיה שותף ראוי לדיון הציבורי החשוב הזה.
[2] ראה על כך בסקירתו של עקיבא צימרמן, "'מחניים' – סיפורו של כתב עת צבאי דתי", קשר 12: 115-108, 1992.
[3] אמנם גם ב"מחניים" התקיימו תהליכי עריכה וצנזורה. כפי שמתאר אביעד הכהן, בנו של הרב מנחם, במאמרו "לא בחיל ולא בכח – דת ומדינה בצה"ל" (בתוך: "ספרא וסייפא: ספר היובל לרב מרדכי פירון", בעריכת אביעד הכהן וצבי א' טל, ירושלים: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, תשע"ד, עמ' 333-332), העורך הרב הכהן והרב הצבאי הראשי הרב גורן התעמתו לא פעם בנוגע לפרסום מאמרים ותמונות מסוימים. בראיון שהעניק הרב הכהן לרב עידו רכניץ (בסדרת "מדינת התורה הדמוקרטית"), סיפר הרב הכהן כי הרב גורן התנגד בתוקף לעמדותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ בדבר הפרדת הדת מהמדינה, והורה שלא לפרסם את דבריו של זה ב"מחניים".
[4] לצערי, הפודקאסט המתוכנן לא יצא בסופו של דבר אל הפועל. הצטערתי, בין השאר משום שרבים מסיפוריו של הרב הכהן נותרו בלתי מתועדים, ושמחתי עם צאתה לאור של האוטוביוגרפיה.
[5] קידושין ל, ב.
[6] "אל הקרע שבלב: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: שנות הצמיחה (תרמ"ז־תרס"ב)" מוסד ביאליק 1995, עמ' 76-75.
[7] מחניים קכח–קל; בדומה לכך, מחניים יט.
מעניין ומחכים!
מאמר מרתק.
המלצה מאתגרת למכון התורה והמדינה: להוציא ספר, שיהיה לקט נבחר מתוך" מחניים" – מאמרים שעדיין רלבנטיים לימינו, מאמרים על פולמוסים על-זמניים, מאמרים השופכים אור על הטמעת ההלכה בצבא, פרפראות היסטוריות על בעיות הלכה בצבא…