צריך עיון > סדר שני > בחירה בעולם הבא: תורת התשובה של הרמב"ם

בחירה בעולם הבא: תורת התשובה של הרמב"ם

תורת התשובה של הרמב"ם נשענת על ניתוק רדיקלי בין העולם הממשי לבין עולם הדעת. התשובה לדבריו היא היחלצות האדם מהעולם הממשי, שבו יש אחיזה לחטא, באמצעות הבחירה לדבוק בעולם הדעת, שבו אין למושגי החטא כל משמעות.

ח תשרי תשפ"ב

התשובה מציעה לאדם אפשרות לנקות את עצמו מכתמי חטאיו ולהפוך רצוי ואהוב לפני הקב"ה. כוחה של התשובה לעשות זאת זכה לפירושים שונים במחשבה היהודית: ישנם הוגים הרואים בתשובה יכולת של האדם להשתנות ולהתחדש, אחרים מדגישים את החסד האלוקי המקבל את השב על אף כל חטאיו, וישנם המזהים את התשובה עם חזרה אל רובדי המציאות שמעבר לחוק ומעבר לטוב ולרע.

מושג התשובה טומן בחובו כמה שאלות פילוסופיות וקיומיות: שאלת החירות של האדם; שאלת האחריות של האדם למעשיו; שאלת טבע האדם ויכולתו להשתנות; ובעיקר, שאלת טיבו של החטא. האופן שבו מפרשים ההוגים השונים את התשובה קשורה לתפיסותיהם בנושאים עקרוניים אלו. במאמר זה אתמקד בשיטת הרמב"ם שנפרשת בעשרה פרקי הלכות תשובה. עיון בפרקים אלו חושף טפח מתפיסתו של הרמב"ם בשאלות האמורות.

 

תשובה ובחירה חופשית

הרמב"ם שייך במובהק לתפיסה לפיה התשובה הינה יכולת אנושית ואיננה מבוססת על חסד אלוקי. הוא מעמיד במרכז תורת התשובה את הבחירה החופשית של האדם:

רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו[…] הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה […] אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה (פרק ה, א-ב).

אפשר להיווכח בחשיבות הרבה שיש לרעיון הבחירה החופשית בתורת התשובה של הרמב"ם מהעובדה שהוא מייחד שלושה פרקים מהלכות תשובה [פרקים ה-ז]  לביאור רעיון הבחירה החופשית. בפרקים אלו הוא מאריך בעיון פילוסופי שלא היינו מצפים לו בקובץ הלכות.

עיקרון הבחירה החופשית רק מקשה על הבנת התשובה […] אם מוטלת על האדם אחריות מלאה למעשיו, הוא לא יכול לכאורה להתנער מהם באמצעות הסרתם ממחשבתו וקבלה עצמית לא לעשות זאת יותר מכאן ולהבא

הקשר הפשוט בין בחירה חופשית ותשובה הוא האחריות. יכולת האדם לבחור מטילה עליו את האחריות למעשיו, ובו בזמן מאפשרת את עזיבת החטא. אולם, הסבר זה אינו ממצה. מצוות התשובה אינה רק זירוז לאדם שלא לחטוא יותר בעתיד. אדם שגנב פעם אחת אינו צריך את מצוות התשובה כדי לאסור עליו לגנוב פעם נוספת. עיקרה של התשובה הוא תיקון העבר. משמעות "עזיבת החטא" היא השלכה של החטא שכבר נעשה, ניקוי שלו מהמחשבה באמצעות עצם הקבלה שלא לעשות אותו שוב: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" (ב, ב). כלומר, התשובה היא שינוי היחס לעברו של האדם. האדם משליך מעצמו את החטא שכבר נעשה, מסיר אותו ממחשבתו ומחליט שהדבר הזה מאחוריו – ובאופן מופלא, פעולה זו אכן מנקה אותו, כביכול אף פעם לא חטא. כוחה של התשובה הוא לשנות למפרע את עברו של האדם החוטא, או על ידי תשובה מיראה המהפכת זדונות לשגגות או על ידי תשובה מאהבה ההופכת את הזדונות לזכויות. הרמב"ם מזכיר בהקשרים שונים בהלכות תשובה, שהשב בתשובה אפילו בסוף ימיו הרי הוא כצדיק גמור וזוכה לחיי העולם הבא.

זוהי הנקודה המאתגרת בסוגיית התשובה, וודאי לפי אותן אסכולות שלדידן התשובה נובעת מלמטה, מיכולתו האנושית של האדם להשתנות. במובן זה, עיקרון הבחירה החופשית רק מקשה על הבנת התשובה. בחירתו החופשית של האדם, וממילא אחריותו למעשיו, אמורה להוות סיבה לכך שהוא יתבע לשלם את מחיר מעשיו החוטאים. יכולת הבחירה מאפשרת ונותנת סיכוי להשתנותו של האדם מעתה והלאה, אך לכאורה מונעת את האפשרות להתעלם מהעבר. אם מוטלת על האדם אחריות מלאה למעשיו, הוא לא יכול לכאורה להתנער מהם באמצעות הסרתם ממחשבתו וקבלה עצמית לא לעשות זאת יותר מכאן ולהבא. בנוסף, המקום המרכזי שנותן הרמב"ם לעיקרון הבחירה החופשית בתוך הלכות תשובה עצמם (שלושה פרקים!) מוכיח שנצרכת העמקה נוספת בתורת התשובה של הרמב"ם ובקשר שבינה לבין עיקרון הבחירה החופשית. הקשר בין בחירה לאחריות אישית מקומו בהלכות סנהדרין ועונשי בית-דין יותר מאשר בהלכות תשובה.

 

תשובה ועולם הבא

בכדי להבין את תורת התשובה של הרמב"ם ומקומה של הבחירה החופשית בתוך תורתו, יש לתת את הדעת לרעיון נוסף המצא בהלכות תשובה ושגם לו מייחד הרמב"ם שלושה פרקים. הפרקים החותמים את הלכות תשובה עוסקים בעולם הבא. חלק זה הוא אולי המפתיע ביותר מבחינת הקשר שלו להלכות תשובה: עולם הבא ותורת הגמול הם נושאים יסודיים ורחבים שאינם קשורים לכאורה דווקא לתורת התשובה.  אך עיון בתוכן פרקים אלו מעלה תפיסות עומק של הרמב"ם על מהותו של האדם ועל יחסו עם אלוקיו. התבוננות בתפיסות אלו עשויה לשפוך אור על תפיסת התשובה בכלל ועל מקומה של הבחירה החופשית בה בפרט.

מתיאור העולם הבא הנפרש בפרק ח', הפרק הראשון ביחידה העוסק בעולם הבא, עולה שהעולם הבא לדידו של הרמב"ם הוא מצב שבו האדם קיים בבחינת נפש:

הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה[…] העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת[…] כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים […] חיים אלו לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ח, א-ג).

"צורת הנפש" בדברי הרמב"ם איננה מושג הנפש השגור היום, בעיקר בהקשרים פסיכולוגיים. היום היינו מכנים את צורת הנפש של הרמב"ם במונחים כמו תודעה, רוח האדם, או צלם. מכל מקום, הרמב"ם מתאר את האדם כיצור הסובל מפיצול חריף בין שני ממדים שונים בתכלית. האחד הוא הממד החומרי, שבו האדם נתון לחוקי הטבע ושהוא סופי ועתיד להתכלות. הממד השני הוא רוח נצחית, צורה מופשטת, הקיימת מעבר ומעל לעולם הטבעי החומרי ואפילו מנוכרת אליו. בממד זה האדם חי מתוך חירות מוחלטת, ואיננו נתון לכורח הטבע. ממד זה, על פי הרמב"ם, הוא החיים האמתיים, שבהם אין הפסד וכיליון, כלומר אין מוות. בממד זה האדם אינו כלה לעולם. מטרת האדם היא להגיע לעולם הבא. כלומר לשאוף להיחלץ מתוך הקיום הטבעי שאיננו טבעו האמיתי של האדם ולהזדהות באופן מוחלט עם איכותו האנושית העליונה ביותר, עם צורת הנפש שלו, וכך להתקיים בבחינת נפש נצחית ובעלת חירות.

מטרת האדם היא להגיע לעולם הבא. כלומר לשאוף להיחלץ מתוך הקיום הטבעי שאיננו טבעו האמיתי של האדם ולהזדהות באופן מוחלט עם איכותו האנושית העליונה ביותר, עם צורת הנפש שלו, וכך להתקיים בבחינת נפש נצחית ובעלת חירות

הדרך שבה מגיע האדם לאותה מדרגה נצחית מתוארת בפרק האחרון מהלכות תשובה. שם מוצגת דמותו של העובד מאהבה, שעוסק כל העת ברצון להכיר ולדעת את ה':

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה (י, ו)

הרמב"ם מתאר כאן כיצד האדם עובר מכבילות אל החומר אל ידיעת ה', ומדגיש שעצם היכולת והרצון לדבוק בה', מקורו באותו ממד רוחני-נצחי שבאדם. כאשר האדם הולך בעקבות החלק הנצחי שבו ועוסק במאמץ הכרתי/אינטלקטואלי/רוחני, הוא מצליח לעזוב את עניני העולם ולבטא את הקיום ה"אמיתי" שלו.

חשוב לציין גם שהרמב"ם מדגיש בפרק זה שהעולם הבא איננו תמורה לעבודת ה' אלא הוא תוצאה מעבודה מאהבה שהיא "עשיית האמת מפני שהיא אמת" כלשונו.

דומני שמפתחות אלו פותחים חלון אל תורת תשובה מיוחדת במינה, שמאירה באור חדש את הקשר בין שלשת הקודקודים שמרכיבים את מעגל התשובה – משמעות החטא, הבחירה החופשית והשכר והעונש.

 

בחירה חופשית: בחירה בחיי נצח

לאור האמור, האדם הממשי סובל מפיצול חמור בין קיומו החומרי הכלה לבין הצורה הנפשית הנצחית שלו. חטאי האדם קשורים אל הממד הכלה של האדם ולא חלילה אל הממד הנצחי. עברות האדם אינם פוגמות בצורה הרוחנית שלו, אלא עיקרן הוא שקיעה בגוף, בחטא, וריחוק של האדם מהצורה הנצחית שלו, שאינה יכולה, בהגדרה, להשתנות ולכלות. החטא אינו יכול לפגוע בנשמת האדם, כיוון שהיא נצחית ובלתי משתנה. חטאי האדם הם הזדהות ושקיעה בקיום הריאלי, החומרי, שאיננו נכון ומתאים לצורתו של האדם, לנשמתו. החטא הוא אפוא מצב שבו האדם מסכים להיות נתון להכרח המציאות החומרית הדטרמיניסטית.

לאור תפיסת חטא זו, המשמעות העיקרית של התשובה היא חיבור אל ממד הנפש. עזיבת החטא היא התכוונות מחודשת אל חיי הדעת, מתוך זניחה של כבלי החטא, הכבלים המחברים את האדם אל החומרי והכלה. אם האדם מצליח להגיע למצב של דבקות, מצב שבו הוא חי לפי הנפש בלבד, הרי שהחטא אינו יכול לפגוע בו יותר. במצב זה הוא מצוי ביחס ישיר עם אלוקיו מקור החיים ומתקיים לנצח.

תורת התשובה של הרמב"ם היא רדיקלית ושואפת לשלמות אידיאלית […] עם זאת, כדרכן של תורות רדיקליות, היא תורמת לחידוד ובירור השאלות הקיומיות גם אם איננו מקבלים אותה בשלמותה

לאור האמור, המשמעות העיקרית של הבחירה החופשית איננה, כפי שמקובל להבין אותה, כמין יכולת קוגניטיבית לבחור בין אופציות. החשיבות של הבחירה החופשית לאדם אינה הטלת אחריות על האדם. מעשי האדם, כל המעשים שכרוכים בגוף, בכבלי הטבע, בהכרח של ההווה ונפסד, אינם דבר שהבחירה בו בעלת משמעות. בעיני הרמב"ם, יש חשיבות קטנה מאד לבחירות אנושיות שכל עניינן הוא ברירה בין שתי אפשרויות הנוגעות לקיום החומרי. הבחירה היחידה שהיא בעלת משמעות היא אחת: בחירה בחיי נפש, חיי דעת, חיי דבקות בקב"ה, על פני חיי זמן, חיי טבע, חיי הגוף ההווה ונפסד.

לדעת הרמב"ם האדם ראוי לשמו רק בממד הנפש שלו, הנצחי, הקיים מעבר לגוף. המנגנון שדרכו יכול האדם להתעלות מעל קיומו הממשי החומרי הוא הבחירה החופשית. הבחירה היא המפתח להיחלצות מעולם החומר. האדם איננו נתון לגמרי לטבעו החומרי, מכיוון שהוא מסוגל להתעלות מעל כל הכרח טבעי חומרי כזה או אחר ולהתקיים בבחינת נפש. הבחירה החופשית לפי תיאור זה איננה דעה בדבר מציאותה של יכולת קוגנטיבית כזו או אחרת, אלא תפיסה מטפיזית שלפיה האדם יכול להתעלות מתוך הקיום הנפסד לרובד גבוה יותר של קיום, של הכרה בנצחיות שלו, שבה לא שולטים מושגי החטא. אופן קיום זה הוא המאפשר יחס של האדם עם האלוקים. יחס שאיננו מתקיים כל עוד האדם נתון להכרח שבטבע העולם הגשמי.

ניתן לומר שהבחירה לפי הרמב"ם איננה יכולת, אלא תיאור של תודעה, התכוונות שאליה האדם יכול להתעלות. הבחירה היא הפניית המבט לעבר ידיעת ה'. כאשר האדם נמצא בתודעה זו הוא ראוי לשמו כאדם. באופן חריף יותר כאשר הוא מתעלה למצב תודעה זה, הרי שהוא יוצר את עצמו כאדם בעצם היחלצותו מלבושו הגופני/חומרי. מצב תודעתי זה חושף ומבטא באדם את הממד הנצחי שבו, שמתגלה באופן השלם ביותר בעולם הבא כפי שמתאר אותו הרמב"ם. ואכן, הרמב"ם בהלכות תשובה מדגיש כאמור שלא מדובר בשכר במובנו הפשוט, אלא בתוצאה המידית של הדבקות עצמה: "וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים" (ח, ג).

לדעת הרמב"ם האדם ראוי לשמו רק בממד הנפש שלו, הנצחי, הקיים מעבר לגוף. המנגנון שדרכו יכול האדם להתעלות מעל קיומו הממשי החומרי הוא הבחירה החופשית. הבחירה היא המפתח להיחלצות מעולם החומר

דברי הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות מתארים תהליך התכוונות זה ואת הפעולה המטהרת שלו:

כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן (מקוואות יא, יב).

תורת התשובה של הרמב"ם איננה עוסקת אפוא רק ביכולת ההשתנות של האדם. תורת התשובה לדידו של הרמב"ם היא המקום שבו מתממש בפועל עיקרון הבחירה החופשית. הבחירה במובן המתואר מתקיימת כאשר אדם נחלץ, אם ברגע אחד ואם על ידי תהליך, מהזירה של החטא – הנתונה להכרח הטבע – ומכוון עצמו אל תודעה שהיא מעבר לאותו הכרח. התשובה במובן זה  הנה מימוש של הבחירה החופשית לא רק במובן הנורמטיבי, לפיו אדם שעבר עבירה בוחר כעת לעשות מצווה. אצל הרמב"ם התשובה היא עבודת החיים של כל אדם באשר הוא, שנמצא מעצם טבעו בקונפליקט החטא, הנובע מקיומו תחת מגבלות החומר. במושג התשובה טמונה הבשורה שישנה גם אפשרות קיום אחרת,  שבה האדם יכול להתנכר לממדי החומר שיש בו ולהתעלות לאופן קיום רוחני ונצחי.

בצורה חדה יותר, אפשר לנסח שאצל הרמב"ם הבחירה היא לעולם בחירה בטוב. בחירה ברע היא בעצם הבחירה שלא לבחור. "האדם הבוחר" הוא האדם שנחלץ מההכרח הטבעי/חומרי וככזה הוא דבוק בטוב הנצחי. זהו בעל התשובה הזוכה לחיי העולם הבא. האדם החוטא הוא אדם שלא בחר, אלא נשאר נתון תחת כבשן המציאות הטבעית המתנהלת באופן דטרמיניסטי. החטא מצוי בעצם מצב טבעי זה, שבו האדם איננו יכול להכיר באלוקיו וממילא סופו להתכלות יחד עם גופו. הבשורה של תורת התשובה, הכרוכה בהנחת הבחירה, היא שהאדם על אף היותו נתון במצב הטבע יכול להיחלץ אל מעבר לו. בעל התשובה הוא חבוש המתיר עצמו מבית האסורים.

מפרספקטיבת של "תודעת בחירה", העבר של האדם חסר משמעות. הוא איננו מזוהה אתו. קיומו החומרי החוטא של האדם הוא נקודת מוצא, אך משעה שהאדם נחלץ מהקיום החומרי שלו והוא מכוון את עצמו אל הצורה הנצחית של קיומו, אובדת השייכות בינו לבין החטא

מפרספקטיבת של "תודעת בחירה", העבר של האדם חסר משמעות. הוא איננו מזוהה אתו. קיומו החומרי החוטא של האדם הוא נקודת מוצא, אך משעה שהאדם נחלץ מהקיום החומרי שלו והוא מכוון את עצמו אל הצורה הנצחית של קיומו, אובדת השייכות בינו לבין החטא. וכמו שכותב הרמב"ם: "אני אחר ואינני אותו האיש שעשה אותם המעשים" (ב, ד).

מעתה אפשר לסקור ממבט פנורמי את המכלול של הלכות  תשובה לרמב"ם, שכאמור כוללות שלוש יחידות. היחידה הראשונה [פרקים א-ה] עוסקת בעיקרה בפן הנורמטיבי של התשובה. היחידה השניה [פרקים ה-ח] עוסקת בסוגיית הבחירה החופשית ובה מבסס הרמב"ם את האיכות האנושית המאפשרת את התשובה. ואילו ביחידה השלישית העוסקת בעולם הבא מתאר הרמב"ם את מצבו של בעל התשובה: תיאור של האדם האידיאלי שהתעלה לדרגת הבחירה החופשית שנחלץ ממצבו החוטא, מהשתעבדותו להכרח חיצוני ומתקיים באופן נצחי מתוך דבקות בקב"ה. בפרק ז' הלכה א' חורז הרמב"ם את שלושת הצלעות שעליהם הוא בונה את תורת התשובה שלו: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא".

***

תורת התשובה של הרמב"ם היא רדיקלית ושואפת לשלמות אידיאלית, כפי שמשתקף מקביעתו שהתשובה המעולה היא זאת: "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (ב, ב), שלמות שאותה מאמין הרמב"ם שניתן להשיג. אינני יודע האם תורה זו משתלבת בנקל בתוך התפיסות שמעצבות את חיינו היום, תפיסות המבקשות להעניק משמעות לקיום האנושי הממשי כפי שהוא ורואות את האדם כיצור הוליסטי המשלב בין גוף ונפש ובין רוח לחומר. עם זאת, כדרכן של תורות רדיקליות, היא תורמת לחידוד ובירור השאלות הקיומיות גם אם איננו מקבלים אותה בשלמותה.

Photo by Marek Piwnicki on Unsplash

2 תגובות על “בחירה בעולם הבא: תורת התשובה של הרמב"ם

  • מאמר כתוב בטוב טעם.

    אכן הרמב״ם נוקט גישה שונה לחלוטין מגישת החסידות, שהחטא פוגם בנפש האדם.

  • חבל מאוד שאתה מציג את הרמב"ם כממשיך של אפלטון במקום הממשיך של חז"ל (כפי שהוא באמת).
    אין אצל הרמב"ם "פיצול חריף" בין העולם הגשמי והעולם הרוחני. העולם הדשמי אצל הרמב"ם הוא אוסף כלים להגיע למטרות רוחניות ולא משהו שצריך להתנתק ממנו.
    הפיצול שיש באמת זה פיצול בין רדיפה אחרי תענוגי העולם ובין רדיפה אחרי דעת דברים אמיתיים.
    אין אצל הרמב"ם שום ענין לא להנות מהעולם הזה ולא לברוח מהתענוגים. יש ענין לא לרדוף אחרי תענוגים, וזה לא אותו דבר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל