מקימי מעפר דל: ממרור לגאולה

נראה שאין בליל הסדר סמל שלא נמצא בו גם את היפוכו. ההיפוך הדומיננטי ביותר, כך נראה, מסומל בנפחו של המרור – סמל השעבוד, המרירות והקושי, בליל שכולו סיפור של גאולה וחירות. המרור מונח במרכז קערת הסדר ומלווה אפילו את אכילת הפסח עצמו – על מצות ומרורים יאכלוהו. גם המצה, סמל החירות, נקראת בהגדה של פסח "לחם עוני", והתמיהה גדולה: מאכל של בני חורין או מאכלו של מי שאין לו? וישנה גם חידת הכרפס. טעמים רבים ניתנו לאכילת הכרפס, יש שאומרים כי כרפס נוטריקון ס' פרך, והוא רומז על שנות השעבוד הקשות, שהרי את הכרפס אנו טובלים במי מלח המדגישים את קשי השעבוד. טעם נוסף הוא שהכרפס בא לפתוח את התיאבון ובכך להדגיש את חירותנו בלילה הזה.

בספרו עולת ראי"ה מתייחס הרב קוק לטעם האחרון ושואל: האם יתכן שנבקש לעורר בנו תיאבון? הלא "צדיק אוכל לשובע נפשו", מה לבני ישראל ולמתאבנים ולגירוי התאווה? לא די לנו במה שהגוף נזקק לו, שאנחנו מבקשים להוסיף תאווה על תאוותו? ובמילותיו הקדושות: הנה הירקא מוסיף גירוי ומגדל את הרעבון, ועמו את רגש הענג המוחשי שבאכילה, שאין הדבר ראוי בחיים של מצב הפרישות והטהרה…

ירושלים מוקפת בחומה, שומרת על נקודת הטהרה שלא יאכלוה זרים. אך לעתיד לבוא "פרזות תשב ירושלים", כוחות החיים יבקשו לפרוץ את הגבולות, המציאות שלנו תבקש להתרחב ולהתפשט.

בדרכו המיוחדת הוא מסביר שכל עוד חיים אנחנו בפחד מפני המזיקים, הגשמיים והרוחניים, כוחות החיים שלנו מצטמצמים למינימום האפשרי. ירושלים מוקפת בחומה, שומרת על נקודת הטהרה שלא יאכלוה זרים, אך לעתיד לבוא "פרזות תשב ירושלים", כוחות החיים יבקשו לפרוץ את הגבולות, המציאות שלנו תבקש להתרחב ולהתפשט: נחלה בלי מיצרים. ליל הסדר הוא ליל שימורים, לילה השמור מן המזיקים, ובו אנחנו טועמים מאותה חווית חירות קמאית המאפשרת לנו להתרחב, להתפשט, לגלות את כוחות החיים במלוא עוזם.

אותה תנועה המבקשת לפרוץ ולהתפשט ניתן לפגוש כיום במציאות בעצמה. צורת החיים היהודית אינה עוד צורה המדולדלת מחומר. השינוי הזה אמנם מלווה בסכנות רוחניות וגשמיות רבות, אך אין הוא ניתן לעצירה, והוא מתעצם והולך. לא רק ברמת הפרט וברמת הקהילה והחברה נראה השינוי הזה, אלא בעיקר ברמת הלאום. מדינת ישראל הנרדפת והקטנה, שהוקמה לפני עשורים ספורים על ידי קמצים של אנשים, רובם פליטים חסרי כל, חלקם הגדול אודים מוצלים מאש, היא כיום מעצמה בקנה מידה עולמי.

אבי שליט"א טוען כי את הפלא שאנו זוכים לו חווה לפנינו רק דורו של דוד המלך. עם ישראל על אדמתו ההופך מקומץ הנאבק על קיומו לאימפריה, לממלכה שלטת, למשפיעה ומנהיגה. זהו תהליך שקרה בהיסטוריה רק פעם אחת, בימי דוד.

כאמור, הסכנות שבאותה התרחבות פלאית ידועות. ישנה סכנת השכחה את ה': וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, ישנה סכנת ההישענות על כוח הזרוע: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וישנן אף סכנות גשמיות הנגזרות מאותן תפיסות שגויות. אך לצד המודעות לאותן סכנות עלינו להיזהר שלא לראות את התמונה כולה במשקפי החשש הצרים, ולהודות לה' יתברך על תשועתו המתמשכת המתגלה לעינינו בשלל כלים מרהיבים: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל. אבל איך זוכרים?

זכרון מעצב תודעה

ליל הסדר הוא ליל הזיכרון הגדול. לא זיכרון היסטורי עובדתי – אם היה זה זכרון מן הסוג הזה היה עלינו לקרוא בו את פרשיות שמות וארא ובא מן הסתם. זהו לילה של זיכרון מעצב תודעה המשלב בתוכו עבר, הווה ועתיד. פתחנו בנשיאת ההפכים של ליל הסדר ובמרכזיותו של המרור, ונראה לומר כי דרך אותם סמלים, דרך מה שבחרו עבורנו לספר בהגדה, מתעצבת תודעה שלא שוכחת מנין באה. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, והא לחמא עניא די אכלו – אנחנו מתבוננים אחורנית וזוכרים את עניינו הרוחני ואת דלותנו הגשמית, ועינינו נשואות אל השנה הבאה שנחגוג כבני חורין, אל הזבחים והפסחים ודמם שיירצה על קיר המזבח. בסיומו של הסדר מובהר שסדרו של העולם עתיק ועקבי משחשבנו. לאברהם אבינו בברית בין הבתרים הובטחה גאולה לזרעו מעינוי ומשעבוד, והבטחת הגאולה הזו, העוברת דרך מרירות המרור וס' ריבוא העובדים בפרך, תקפה וקיימת גם כלפינו. "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא."

הגלות אינה אלא אמצעי להביאנו אל הגאולה. המרור אינו זז הצדה בליל הפסח הגדול, מציאותו אינה מוכחשת. דרך ההעדר והריקבון נולדה הוויתנו החדשה.[1] וכך ממשיך הרב קוק להתוות דרך זיכרון לאותם כוחות המבקשים לפרוץ:

אמנם המדה העליונה שתביא לידי זה הכשרון הגדול, העתיד לצאת לפעלו בכל הודו ותקפו בעם־ד', לא היה אפשר כלל שתהיה נקנית כי אם ע"י הזיכוך שקדם, ע"י כור הברזל של העבדות ומרירות החיים, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", בעבודת פרך. ההשפלה דכאה אמנם את הרוח, עד כדי הטמיעה היותר שפלה, רק בחלק היותר תחתון שבחיים… אבל כל זה היה עצה מרחוק להטביע את החותם, שאין לנו כל דבר פחות שבחיים שלא יוכל להתעלות… והכין הכנה אדירה, שיהיה הזיקוק טוב לזכות לארץ חמדה "אשר לא תחסר כל בה", ללמדך שאין א"י חסרה כלום…

חזון העצמות היבשות

בשבת חול המועד נקרא את חזון העצמות היבשות, הנעדרות לחלוחית של חיים וקמות לתחייה בחמישה שלבים.[2] שני השלבים הראשונים קשורים להתעוררות רוחנית בסיסית, אחריהם מגיע שלב הגוף והתפתחות החומר, ולאחריו שני שלבים של תחייה רוחנית שופעת.

הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

תהליך כזה של תחיית עצמות יבשות עינינו ראו ולא זר: אודים מוצלים מאש שבדרך לא ברורה ניצת בהם כח חיים בסיסי, הגיעו אל הארץ והתפתחו בקומת הגוף. כעת מגיע השלב הבא הקורא לנו לא להתבוסס באותה קומת גוף מפותחת ומשוכללת, אלא להתרומם אל השלבים הבאים.

תהליך כזה של תחיית עצמות יבשות עינינו ראו ולא זר: אודים מוצלים מאש שבדרך לא ברורה ניצת בהם כח חיים בסיסי, הגיעו אל הארץ והתפתחו בקומת הגוף. כעת מגיע השלב הבא הקורא לנו לא להתבוסס באותה קומת גוף מפותחת ומשוכללת, אלא להתרומם אל השלבים הבאים, הקורים באופן מופלא לנו כעם, בהתעוררות הלבבות לשוב אל אביהם שבשמים, אך צריכים לקרות גם אצל כל יחיד ויחיד, גם במגזרים הנחשבים רוחניים ומכוונים אל המעלה העליונה. אותה שיבה נסית אל הארץ הטובה, המאירה פניה אלינו ונותנת פירותיה בעין יפה, מרוממת אותנו אל הקומה הבאה, החומריות המבורכת של "ארץ חמדה טובה ורחבה" מבקשת לגלות בכל כח מכוחותיה את מציאות ה' בעולם. כדברי הייעוד המפורש בדברי יחזקאל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

[1] על פי בעל ה"אגלי טל".

[2] הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ – הוא רוח החיים היסודי שהוא הקוסטא דחיותא… באשר לא היו מוכנים לתחייה ע"פ מעשיהם הרעים ויבשו לגמרי כעץ יבש אשר לא יצמיח עוד. וִחְיִיתֶם – היינו תקבלו כח אל החיות. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ – היא הנשמה העליונה שבאה אח"כ על הגוף הנבנה והוא הרוח שהיה בו מקודם וצרור בצרור החיים. וִחְיִיתֶם – שהיא התחייה הגמורה (מלבי"ם).

תמונה: באדיבות ChatGPT